כלים ושיטות לניהול אנרגיה | ניקוי רעלים, טכנולוגיה ומדיה

כלים טכנולוגיים ומדיה משמשים אותנו לתקשורת, העשרה, ביטוי, שיתוף. הם גם יכולים לשאוב את האנרגיה שלנו ולגרום נזק למערכת העצבים. אלה שרואים עצמם 'ניטראליים' והגיוניים, אומרים שכלי הוא טוב או גרוע רק כפי מידת האדם שמשתמש בו. די, נו. זה היה נכון אם לא היו מפציצים אותנו במאה השנים האחרונות בפרסום מאסיבי, ומעסיקים פסיכולוגים כדי למצוא כל דרך לגרום לנו להשתמש בטכנולוגיה ולצרוך מדיה.

אלה שרוצים להיראות 'אכפתיים' או עדכניים, אומרים שכמו שהעולם היום, חייבים להיות מחוברים, אחרת נשארים מאחור. ומה אם זה מקרה חירום? אין לי מושג למה כל כך הרבה חושבים שהם כבאים. אני רק יודעת שלחיות במצב רצוף של התראת שווא, סוחט אנרגיה. 17,000 – זו כמות המסרים ש'מחוברים' חשופים אליה מדי יום. לא פלא שכל כך הרבה אנשים חיים בסטרס ואין להם כוח לכלום.

יש כל כך הרבה מידע לפספס, שגם כך אנחנו מפספסים קרוב למאה אחוז.

כיצד התדרדרו יחסי עם הטכנולוגיה והמדיה לרמת שימוש הגיוני

ערב אחד בשנת 2008, כשחזרתי הביתה מהופעה, מצאתי את הבנות שלי ישנות עם כמה מחברותיהן מול טלוויזיה דולקת בסלון. לא משהו יוצא דופן מלבד העובדה שבטלוויזיה, ראיתי את משתתפי העונה הראשונה של התכנית "האח הגדול" ישנים במיטותיהם. העולם האמיתי ישן מול העולם הווירטואלי. תמונת המראה הזו הדליקה אצלי נורת אזהרה.

בבוקר שלמחרת, הטלוויזיה נשלחה החוצה שלא על מנת לחזור לעולם. כמה שנים אחריה כבה הטלפון הנייד. כל האפליקציות של רשתות החדשות הוסרו מהטאבלט. אני ממעטת להתעניין בתכניות חדשות ואקטואליה בכל מדיום, במיוחד אם יש בהן פרשני אפוקליפסה שמרגישים חובה למלא את הזמן ומראיינים חוזי שחורות שלא נותנים לדבר. לתפיסתי, אם קרה משהו שאני באמת צריכה לדעת, אני כבר אשמע על זה. בלי קשר לאם זה משהו טוב או רע, תנודות המצב רוח הקולקטיבי הזה גדולות על האנרגיה שלי. אני לא יכולה לשאת את זה ואני לא חושבת שמישהו צריך לשאת את זה.

אני קוראת ספרים ומאמרים, מאזינה לכמות מצומצמת של פודקסטים, בקושי רואה ווידיאו ולעיתים רחוקות הולכת לקולנוע. אני סלקטיבית מאוד בעניין מה נכנס. כל מה שקשור באלימות, רדידות וכל מה שחוזר על משהו שכבר קיים, לא עובר את הסף. זה צריך להיות משהו באמת מיוחד או שאני מאוד אוהבת. זה מה שעובד עבורי ועבור האנרגיה שלי.

עם הזמן, קלטתי שאני נהיית יותר ויותר רגישה לשדה האלקטרומגנטי של מכשירים. למדתי לעבוד מול מחשב בלי להחזיק את היד על העכבר כל הזמן. אני מבחינה בין עבודות שניתן לעשות לא מול מחשב לעבודות שמחייבות שימוש במכשיר טכנולוגי ומקפידה להשתמש בכלים לא טכנולוגיים כמה שאפשר. אני לא חושבת מול מחשב אלא בהליכה או מול נייר. אי מגבילה את החשיפה שלי ככל שניתן.

בכל פעם שאני מתנתקת בגלל נסיעה או חופשה, אני מגלה שוב שהעולם לא עצר בגלל שלא הייתי מחוברת. העבודה לא נפגעה, מערכות יחסים לא נפגעו. שום דבר לא השתנה מלבד העובדה שאני יותר מאוזנת אנרגטית, פחות מתוחה, יותר נוכחת ומחוברת. יותר בעניין.

ההתנהלות הזו שומרת על האנרגיה שלי לדברים שבאמת חשובים לי. כולל דברים שקשורים בטכנולוגיה ומדיה. אני לא נגד, אני נגד ההתמכרות וחוסר האחריות.

לא מתכוונת להפסיק לחלום

אני חולמת בהקיץ מדי יום. לא מעט זמן לטענת העוברים והשבים. הם גם טוענים שאני נראית מנותקת ולא בפוקוס. הם צודקים לגמרי – לטובה. ילדי לאונרדו הם אנשים שיש להם המון רעיונות בראש ותיכף יהיו עוד. אנחנו עוסקים בכמה דברים בו זמנית ומישהו צריך לנהל את העניין. כדי לברר מה באמת חשוב לי בכל זה ומה פחות, אני חולמת. חלימה בהקיץ היא דרך שעוזרת לי לנהל את הפעילות שיש לי בתוך המוח, בדרך שמתחשבת ברמות ובתנודות האנרגיה שלי. היא דרך הרבה יותר בריאה מלנהל את עצמי בכל מני כלים שיש להם שורות וקוביות. לכלים הללו יש מקום רק אחרי שחלמתי מה נכון לי.

יש גם פעילות מנותקת ולא בפוקוס שזוללת אנרגיה, כי בשונה מחלימה היא מנסה לנהל עודף מידע חיצוני. אם מישהו לא שם לב, כך נראית בועת הניידים מבחוץ:

אנשים נראים מכורים. דעתם מוסחת מהעולם שמול העיניים שלהם. אם במהלך דקה לא מגיעים ציוץ, וידיאו ויראלי, התראה או ידיעה מרטיטה הם בכל זאת מסתכלים בנייד.

אנשים נראים מנותקים. הם כאילו בקשר עם כל העולם, אבל מנותקי קשר ממי שיושב לידם או מולם.

אנשים נראים תלותיים. ההתמכרות לנייד נראית כמו גרסת המבוגרים לשמיכי או מוצצי. רק עם הנייד הם מרגישים בטוחים, רגועים, שלמים. אם הנייד נעלם לרגע, הם בפאניקה.

אנשים נראים אימפולסיביים. הנייד משתמש בהם, אומר להם מה לעשות והם מבצעים מיד.

אנשים נראים מבוהלים. הכוונה לפוזה של דיבור בטלפון בדיוק כשמצלמת טלוויזיה חולפת על פניהם. אני נורא חשוב, רואים? הכוונה גם לאנשים שמצלמים בווידיאו אסון, במקום לעזור.

די אנשים, תנוחו. אתם נראים מותשים, חסרי סבלנות, כועסים, ממהרים לאיזה מקום שלא ברור מהו ומה תעשו כשתגיעו לשם. מדיפים קילוואטים של אנרגיה שלילית. אי אפשר לחיות כך לאורך זמן ואי אפשר לחיות כך בטוב.

טכנולוגיה ומדיה בשימוש מכוון

שבתון דיגיטלי. אני לא מתכוונת להבהיל מישהו אבל הנה ההצעה הראשונה שלי. אני יודעת כמה היא עזרה לי ולאחרים שהחליטו לנסות: אם שבתון דיגיטלי של שבוע יכול לעזור לי לגלות מה יוצר עבורי ערך אמיתי ומה לא, אז שווה לנסות את הדיאטה הזו. ערך אמיתי יש לדברים שמשמשים אותי לביצוע פעולות שאני רוצה לבצע, ולדברים שמהנים אותי.

האחריות שלי היא לא לבחון רק את הערך, אלא גם את ההתנהגות. להסתכל על עצמי מהצד ולהחליט אם ההתנהגות שלי נראית לי נכונה. מאוזנת. כזו שלא טורפת לי אנרגיה. כשמדובר בטכנולוגיה ומדיה, אני שואלת את עצמי שתי שאלות:

  1. כמה מהעולם אני יכולה לשאת כרגע?
  2. האם זה מוסיף ערך לחיי?

מספיק שאחת התשובות היא 'לא', והדבר הזה נשלח החוצה. פשוט ביותר.

גבולות. בישיבות, מפגשים עם חברים, בבית עם המשפחה, מכבים או משתיקים את המכשירים. כי אחרת, מה שאתם משדרים להם היא חוסר אכפתיות. אתם מראים להם שהם חשובים לכם עד הצפצוף הבא.

להפחית את הרעש. ורצוי ב 90%. להסיר מהנייד אפליקציות מטרידות (כולל מייל ופייסבוק אם אתם מתכוונים ברצינות) ואפליקציות שהורדתם ולא השמשתם בזמן האחרון.

לקשור שימוש למקום. תנסו לקבוע מקום בבית שרק ממנו אתם מדברים בנייד. תגלו שכמות השיחות שלכם תרד דרמטית.

להחליף טרדה במשהו בעל ערך. כמו להחליף אפליקציות של ערוצי חדשות באפליקציה לקריאת ספרים ומאמרים.

להימנע מאימפולסיביות. אתרי קניות, פינטרסט. תבדקו אם הם לא במקרה גורמים לכם לשקוע פנימה ולשטח לכם את האנרגיה, ובעיקר אם הם לא מובילים אתם לרכישות אימפולסיביות. כמות האנרגיה שצריך להשקיע במינוס בבנק ובאפסון כמויות של רכוש לא הכרחי, היא כבדה על כל אחד.

להחליט מה לא עושים לעולם. הכוונה להתנהגויות שעולות ממש ביוקר כמו שליחת מסרונים בנהיגה, קריאה מניידים בבית השימוש ובמיטה. מה שאנחנו אמורים לעשות במיטה לא מצריך שימוש בנייד. ומעבר לזה, האור הכחול של המסכים, טורף את המוח וזולל אנרגיה.

די ברור לי שאת הרשומה הזו יקראו בעיקר מניידים. אז הנה אני "מסתכלת עליכם" מהצד השני של המסך ושואלת – לאן אתם גולשים מכאן? למציאות כדי לעשות משהו שמקדם אתכם למקומות שאתם קוראים להם "יום אחד, כשיהיה לי זמן, אני…" או לעוד מקום וירטואלי שישאיר אתכם בלי אנרגיה וירחיק אתכם מהחלומות שלכם?

תחשבו על זה. ותחייכו קצת, מה יכול להיות.

כלים ושיטות לניהול אנרגיה| ניקוי רעלים, השוואה

על ניהול זמן וניהול כספים מלמדים הרבה. פחות מלמדים על ניהול אנרגיה. לשם אני הולכת ברשומות הבאות. ניהול אנרגיה היא תשתית ההרגשה הטובה. היא תשתית היכולת שלנו לאחוז במושכות החיים היחידים שיש לנו. עם אנרגיה אנחנו יכולים לעשות הרבה ולהיות שמחים. בלי אנרגיה, לא כל כך משנה כמה טוב מנהלים זמן וכסף – קשה לצמוח ולהיות בן אדם שטוב לו מבפנים.

אנרגיות טובות מקבלים מלנהל שלושה דברים

ניקוי רעלים – הפחתה מתמדת של מה שגורם לנו לסטרס שלילי

חיזוק כנפיים – הגברה מתמדת של מה שגורם לנו לסטרס חיובי

התרגעות – פעילות קבועה הנוגדת את השפעות הסטרס השלילי, ומאיצה את שיקום הסטרס החיובי (למשל שינה).

כדי להיות שלמים, אנחנו מושכים אנרגיה מארבעה מקורות משולבים: גופנית, רגשית, מנטלית ורוחנית. לכן, כדאי לנהל את כולם.

ניקוי רעלים

רעלים הם כל מני עניינים שמחלישים אותנו, מדלדלים את האנרגיה שלנו, מעכבים ומעציבים אותנו. כשמנקים רעלים מגלים כמה דברים: כמה היינו עייפים, כמה הקרבנו, כמה לא לקחנו שליטה על החיים היחידים שלנו, וכמה מעט אנחנו מתגעגעים לרעל.

כהמשך לרשומה הקודמת 'אני קשיח ואני גמיש' אני מתחילה ברעל שכולנו יודעים כמה הוא רעיל. מדי פעם צריך תזכורת.

להשוות את עצמי לאחרים

אי אפשר להשוות באמת בין שני אנשים. כל אחת ואחד מאתנו מורכב מכל כך הרבה חלקים ידועים ולא ידועים. מי באמת רואה את כל התמונה? רק אנחנו על עצמנו. רק אם אנחנו מסתכלים באמת.

השוואה גורמת לחיים להרגיש כמו תחרות שלא נרשמנו להשתתף בה. אני שומעת אנשים צעירים מדברים על עצמם באכזבה כי עדיין לא השיגו משהו שלדעתי אפשר להשיג גם עשרים שנה מאוחר יותר וזה יהיה הזמן הנכון. בעיניהם, הם כישלון. גזר-דין קשה.

אנחנו יודעים שהאפשרות לבחור למי להשוות היא סוג של עבודה בעיניים. יש כאלה שאומרים שלהשוות את עצמם לכאלה שהצליחו יותר, נותן להם השראה או מטרה לשאוף אליה. אבל זה אומר שבכל מקרה הם שואפים להיות יותר מאחרים. זה מרוץ מסוכן מהסוג שכתבתי עליו ב 'אני קשיח ואני גמיש'. יש תמיד גם את העניין של מי שופט ולפי מה הוא שופט.

ילדי לאונרדו והשוואה

חוץ מרעל ההשוואה הרגיל, ילדי לאונרדו מפיקים רעל השוואה נוסף. שנים על שנים אנחנו שומעים את הדרישה להתמקד, ולמה אנחנו לא כמו, ושאולי נבחר כבר מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים, ולמה אנחנו לא לוקחים אחריות על משהו ורצים אתו, ועוד כל מני שאלות והערות שמקוממות אותנו.

אבל אם מסתכלים טוב, רואים שרבים מילדי לאונרדו מרעילים את עצמם ברעל לא הגיוני – אנחנו משווים את עצמנו לדבר הלא נכון: לאנשים חד-תחומיים. לכאלה שבחרו לעסוק בדבר אחד, להתמחות רק בו, לרוץ רק אתו, להגיע להישגים ולקטוף את הפירות של מסלול כזה.

בואו נודה על האמת: אדם שעוסק בארבעה-חמישה עיסוקים בו זמנית, וגם מחליף אותם כל כמה שנים, סביר להניח שלא יגיע לרמת מומחיות גבוהה כמו הגדולים בכל תחום. אולי לא אפילו באחד מהם. תיאורטית, יכול להיות שאנחנו יכולים. הבעיה היא שלהתעסק במחשבה התיאורטית הזו, זה להתעסק בהשוואה לאיזו גרסה דמיונית של עצמי – עוד רעל. זה גם סוחב לכיוון של מיקוד בתחום אחד, שאנחנו מלכתחילה לא שורדים בו יותר מכמה שאנחנו מצליחים להכריח את עצמנו.

אנחנו עוסקים במספר תחומים בו זמנית. אם אנחנו עסוקים בהשוואות זה אומר שאנחנו צריכים ליצור רישות בכל אחד מהתחומים הללו. שאנחנו שואפים להשתלב בכל הקהילות הללו. שאנחנו שואפים להתחרות עם מומחים וידוענים בכל התחומים הללו. זה עומס שלילי ומתיש מאוד.

אנחנו, כמו רבים אחרים, לא תמיד שמים לב לאיזה מרכיב הצלחה אנחנו משווים בהצלחה של אחרים. הטענה הכי שכיחה שאני שומעת היא, ש"הם" מרוויחים הרבה יותר כסף, אפילו ש"אנחנו" יותר מיומנים. כמו להשוות תפוחים ובננות.

כל מה שאנחנו באמת צריכים להיות היום, זה קצת יותר טובים ממה שהיינו אתמול. אם אתם רב-תחומיים שעסוקים בהשוואות לחד-תחומיים, כנראה שאתם לא משוכנעים לגמרי שלהיות אתם זה שווה משהו.

את המחשבה הזו צריך לנקות החוצה. אם אתם מאחלים לעצמכם שהלוואי ולא הייתם ילדי לאונרדו, אני כאן כדי להזכיר שזו נטייה. אפשר לבחור להתעלם ממנה ולדכא אותה ואפשר לא. מה שאי אפשר, זה למחוק את הנטייה.

ניקוי רעלים הדרגתי והרווחים שבצדו

  • כדאי להתחיל מהשאלה: באיזה אופן ישתפרו החיים שלי אם אפסיק להשוות את עצמי לאנשים חד-תחומיים? הרווח: שאלה כזו היא תרגיל מנטלי והיא מחזקת כנפיים. התשובה משחררת רעל שיושב בכל מקורות האנרגיה שלנו.
  • אם אתם הורים לילדי לאונרדו, כדי להתחיל לעבוד סביב עניין הרב-תחומיות מגיל צעיר. הרווח: תחסכו לילדים הרבה רעל וריבית על רעל.
  • מומלץ לפגוש יותר ולראות יותר עבודות של אנשים רב-תחומיים. להתעניין ביותר חלקים מגוף העבודה של אנשים שבאמת חיים את זה. אם רוצים להשוות, אפשר להשוות מתודות עבודה. לא חייבים להשוות עבודות ותוצאות. הרווח: אנחנו מסתובבים בתוך המרחב הנכון, בין אנשים שההתלבטויות שלהם והפתרונות שגיבשו רלוונטיים לנו. מדברים שפה דומה. לא מרגישים לא במקום או לא מובנים. סטרס חיובי.
  • כדאי לעשות עצירה קטנה ולהסתכל אחורה. לראות איפה היינו לפני שנה, לפני שנתיים ויותר. כמה צמחנו מאז, כמה למדנו וכמה עשינו. הרווח: זו התרגעות וגם היא נוגעת בכל מקורות האנרגיה שלנו.
  • אם קשה לא להשוות, כדאי לשים לב למי ולמה אנחנו בוחרים להשוות. הרווח: מודעות לבחירות שלנו. מרגיש יותר כמו אחיזה במושכות החיים ומגחיך את תחושת הקורבן. אפילו משעשע.
  • כדאי לחגוג את המקום בו אנחנו נמצאים. אם רוצים אפשר אפילו: בחרתי להתפתח כאישה רב-תחומית ואני המספרת סיפורים-מנצחת, מומחית לשיווק-מרצה, מנטורית-כותבת, יזמית-מאמנת ועוד כל מני דברים הכי טובה שהעולם ראה אי-פעם. אני עגולה וזה בסדר גמור לי. הרווח: כמה שזה עשוי להיראות מטופש, זה בעצם מאוד משמח.
  • כדאי לזכור שגם כחד-תחומי, קשה להיות הכי טוב במשהו. הרווח: פרופורציות בריאות.
  • מומלץ לשפוט את עצמנו באותה מידת כבוד בה אנחנו שופטים את האחרים. כדאי להמשיך להתקדם ולהתמקד במטרות שקבענו לעצמנו. לחגוג הישגים. הרווח: כבוד עצמי וכבוד לבחירות ולהחלטות שלנו. מלמד שתירוצים יוצרים סטרס שלילי וכזה אנחנו לא צריכים.
  • וכדאי לומר לעצמי שאני, האני הכי טובה שיש. זה בסדר.

לבריאות.

אני קשיח ואני גמיש

לפעמים נדמה לי שמה שאנשים הכי רוצים לדעת זה שהם ממומשים. שהם לא מבזבזים את הזמן על להיות "סתם" אנשים. הצורך בביטוי עצמי ובהכרה מתחזק ויחד אתו מחליקה פנימה השאלה איך עושים מזה כסף. כל חזאי פרסום ועושר, נשמע לאוזננו כמשורר מימוש עצמי.

אני לא חוזה עתיד גם אם יש לי כמה השערות. אני גם לא יכולה להבטיח. מה שאני יכולה לעשות זה לכתוב מה אני רואה, ולהמליץ לקוראים לשקול את הדברים כמידע שימושי להבנת ההווה.

כרגיל ברשומות כאלה, אני מציינת אזהרה בצידה – כל מה שכתוב כאן נכתב כהכללות. קל מאוד לגלוש מכאן למקום סטראוטיפי, פוליטי, מאשים. כשרצים לכיוונים כאלה נוטים להתעלם ממה שנכון: לכל האנשים יש יותר מצד אחד ואת הנפח הפנימי להיות כאלה או כאלה או כאלה. עם זאת, הבחירות שלנו פחות עצמאיות ממש שנראה. אנחנו תוצר של מה שהסביבה מסמנת לנו שכדאי ונכון להיות – מי יותר, מי פחות. עדיין, בתוך כל הכללה, יש דרגות משניות רבות וניואנסים. קחו את הדברים בשיקול דעת.

מספרים על סר לורנס אוליבייה, שהיה כבר בתחילת הקריירה שלו אחת הדמויות הבולטות בעולם התאטרון. מסופר, כי ככל שגדלו המוניטין שלו כך גדל גם פחד הבמה שממנו סבל. עם השנים גבר פחדו כל-כך, עד שפעמים רבות היו צריכים ממש לדחוף אותו אל הבמה. בשלב מסוים חשב להניח לעיסוקו כשחקן. באחת הפעמים, כשסיפר לאחד מעמיתיו כשהוא אחוז אימה, אמר אותו אדם,

"אבל איך ייתכן שאתה מפחד כל-כך? אתה לורנס אוליבייה!"

"בדיוק," ענה אוליבייה, "כשאתה מופיע, אתה צריך להיות טוב. אני צריך להיות 'לורנס אוליבייה'."

לורנס אוליבייה חי בחרדה עמוקה בגלל דרישה פנימית להיות 'לורנס אוליביה' תמיד. אם היה נכשל, מה היה קורה? דבר איום ונורא מבחינת אלה שרואים באני קשיח את המפתח להצלחה – הוא היה עלול להיתפס כמישהו שאינו תופעה ייחודית יחידה בדורה; עוד מישהו שמושפע מאחרים, נכנע לתכתיבים, ניתן להעתקה, מוצר צריכה. דוגמה יותר קיצונית היה סטיב ג'ובס. הוא כל כך רצה להיתפס כמקורי וייחודי, שדאג להרחיק את הוריו מהסביבה כבר כשהיה באוניברסיטה. מבחינתו האידאל היה להיות חד-פעמי, ייחודי בתולדות האנושות, מישהו ששבר את תבנית היציקה שלו, מישהו שילד את עצמו.

בתרבות האני הקשיח, כל סוג של אמנות או עשייה שמשקפת ספיגת תרבות עבר וחידוש על גבי העבר, נחשבת פחותה בערכה. אנשי האני הקשיח מחפשים את השפיץ, את הגאון, החד פעמי, הייחודי. כל כך מחפשים, שאם במקרה מדברים אתם על להיות כמו אחרים, הם מרגישים מאוימים ומתרחקים כאילו שאתם חולים בצרעת. "בלי מותג את לא קיימת". זו מחשבה שמגיעה מאותה קופסה בה מונחת מחשבה אחרת – שהסינים, לעולם לא יהיו "כמונו". אנחנו מיוחדים, הם המונים חסרי ייחוד. אותו יחס שמקבל התיוג "עקרת בית".

אני קשיח חי בבועת אינדיבידואליזם. מתוך הבועה הזו יש דרך מסוימת להסתכל על העולם שנדמית טבעית למי שחי בבועה. עד כדי כך טבעית, שלא עולה בדעתו של אני קשיח שאחרים רואים אחרת. פילוסופית, זו תפיסה שגורסת שהאלוהים נמצא בתוכנו. מה שהאלוהים שבפנים אומר, לזה מקשיבים. את זה מתעדפים, את זה מפתחים כדי להגיע לביטוי ומימוש. מה נחשב למימוש הוא מראה של מחשבה השולטת בחברה. במילים אחרות – המצליחנים בתרבות האני הקשיח, הם אלה שמצטיינים דווקא בלהיות מה שהחברה קבעה כהצלחה. ולזה קוראים באופן מוזר – אינדיבידואליזם. אני קשיח הוא רעיון די חדש, תפיסה שנולדה מתוך תעמולה אמריקנית בזמן המלחמה הקרה, ובסך הכל רעיון.

יחד עם רעיון האני הקשיח מגיעות כמה בעיות

זה הרי לא באמת נכון שדברים צצים כך סתם כ"הבזק של גאונות". גם היוצרים הייחודיים ביותר צריכים לעשות את העבודה, להתייצב כל יום, לנקוט משמעת גם כשלא מתחשק להם. גם הם יודעים שכל הרעיונות הנוצצים המאפיינים דיבורים של יחסי ציבור, דיבורים על טאלנט – כשרון ואינדיבידואליזם, הם לא חלק מהמלאכה היומיומית. זו הרבה יותר אפורה מהדיבורים, דורשת מחויבות וכושר התמדה, גם כששום דבר לא יוצא מרתק במיוחד. היא גם דרך שדורשת לא לקחת את תוצרי הפעילות שלנו כל-כך ללב, אם אנחנו מתכוונים להישאר שפויים.

האמת ידועה, ובכל זאת קיים נרטיב חזק שמסתיר אותה. פעם היו אומרים על אדם ש"יש לו כישרון ב…" או "הוא מוכשר ל…". כיום אומרים "הוא כזה מוכשר" או "הוא כישרון" או "הוא טאלנט". מה שפעם היה מאפיין של יכולת, הפך להיות מאפיין הווייתי. וזו, יגידו לכם הטאלנטים אם יש להם אומץ וכנות, חבילה מלחיצה מאוד.

מדוע ממשיכים אנשי האני הקשיח לספר את הסיפור על כשרון גם כשיודעים שזה לא העניין? מה עם עבודה, אפילו שחורה, אימונים, למידה ועוד צורות של השבחת יכולת? ומה עם שיפור בשלבים ולא זינוק מטאורי? מה עם צדדים שונים של האישיות? גם אלה הפחות נוחים?

רוח החברה מתבטאת בחינוך

כל חברה בוחרת להשביח את התכונות שתשרתנה את מה שהיא מציבה כחשוב עבורה. היא אמורה לעשות זאת בעיקר באמצעות מערכת חינוך שתתווך בין מה שהחברה רואה כחשוב לבין השבחה בפועל.

לפי הדיבורים של פוליטיקאים, הורים, חברי ועדות היגוי, מובילי דעת קהל וכוכבי מדיה, מודל ההשבחה בארץ קשור בטיפוח הסקרנות הטבעית של ילדים בסביבה שחושפת אותם לאפשרויות. מדברים על חיזוק נטיות טבעיות, חיזוק חוזקות ולא חולשות, על תפקידם של מבוגרים כתומכים. לפי המציאות, כדי לחשוף את האמת אודות מה שהחברה מציבה כחשוב, צריך לבדוק את מודל ההשבחה שלה בפועל. אם בפועל יותר ויותר ילדים ומבוגרים מקבלים ריטאלין ותרופות מחזקות קוגניציה, מה שחשוב לחברה הם יצרנות והישגים לימודיים. במקום בו ההערכה להישגים כאלה פחותה, לא דוחפים לילדים תרופות.

בנוסף, האם נכון להיות ממוקדים כל כך בפנימיות של הילד ובאם יש לו נטייה טבעית למשהו או לא? אם בפועל אין לילד "נטייה טבעית" למשהו, ואחרי ניסיון או שניים הוא אומר "לא בא לי" ונוטש בהסכמתנו ובתמיכתנו, אנחנו סוגרים לו דרך.

מודל האני הגמיש

לעומת מודל האני הקשיח שדוחף אנשים למיתוג ובידול עצמי, יש מספיק אנשים מצליחים שמאזכרים את ההקשר בו גדלו, צמחו והתפתחו. אין להם שום קושי לציין שאחרים השפיעו עליהם, והם רוחשים להם כבוד והוקרה בלי פחד להיחשב חיקוי. הם לא חייבים "להמציא מחדש" (אין דבר כזה). הם לא חייבים להיראות שונים, מבודלים, יותר אחרים.

אני גמיש מוקיר את ההתכוונות בין כמה קולות בתוכו, בינו לבין אחרים שסביבו, את המשחק המשותף. זה לא שאין לאני גמיש קול משלו או שאינו נוקט יזמה. יש לו, ובמקביל הוא סקרן ומודע למה שעושים אחרים וזה טבעי לו לגמרי. הוא לא פוחד מכך שיאמרו לו שהיו כמותו לפניו, שיש עכשיו וגם יהיו בהמשך.

לפי המודל הזה, אם אין לי "נטייה טבעית" למשהו, אני יכולה ללמוד אותו, להתאמן ולהגיע לרמה מסוימת של מיומנות. אני יכולה להעשיר את חיי במגוון יכולות בלי לחשוב שזה בזבוז זמן אם לא אצליח אי פעם לחלץ הברקה ייחודית או להצטיין במיוחד.

ללמוד מיומנויות דרך הוראה ואימון, זו דרך שיכולה ליצור חוסן לאורך החיים. הרגלים. משמעת. פרנסה יציבה. אלה מילים שלתפיסת האני הקשיח נשמעות כמילים מלוכלכות. האסוציאציה המיידית היא אילוף, הליכה נגד הטבע של הילד וריסוק נפשו, הפרת פרטיות או זכויות אדם, מה שפה נוטים לכנות "השיטה הרוסית" ובארה"ב "קולקטיביזם מרושע". זה נשמע לא זוהר, לא ייחודי ולא חד-פעמי במיוחדותו.

גם במודל הזה יש בעיות, אם לוקחים אותו למקום קיצוני כמו שקורה בדרך-כלל במדינות טוטליטריות. אלא שהמערב לא רואה את הדבשת של עצמו, אז הנה – אחת הדוגמאות המערביות העדכניות היא לנסות לכפות על כל העובדים באותו צוות להיות בעלי כל הכישורים הנדרשים, ללא התמחויות, כך שיוכלו להתחלף בקלות וגם למלא זה את מקומו של זה. עובדי קבלן עם תואר שני, עדיין עובדי קבלן. רק מוכרים את הכוונות האלה עטופות במיתוג מגניב ומספרים כמה זה נפלא.

הצעתי הצנועה

בהנחה שכל האנשים בעולם רוצים להרגיש שיש להם מקום וערך כלשהו, ושהם רוצים להצליח להיות מה שהם יכולים להיות, הדרך הנכונה היא לשלב בין האני הקשיח והאני הגמיש. לדעת מה מקומי ולקחת גם את האחרים בחשבון. ללמוד, להתאמן, להשתפר בהדרגה וליצור לעצמי תשתית חיים יציבה. אם תהיינה הברקות, פריצות דרך ואירועים יצואי-דופן אחרים זה נהדר, אבל זו לא יכולה להיות המידה לפיה אדם מודד את עצמו. כי מה אם לא תהיינה? הוא נכשל? או כמו שאומרים בשנים האחרונות, "הוא כישלון"?

מה שאני בעיקר מציעה, זה לבנות את עצמנו כך שנהיה יותר מוּכרים, מוּבנים ונגישים – לא יותר אחרים.

איך משלבים אני קשיח ואני גמיש

עבור אנשים רבים, להניח להם לבחור לפי "נטייה טבעית" זו דרך ששולחת אותם לאיבוד. הדרכה ואימון יכולים לעזור להם לגדול להיות אדם שמתפקד היטב. אם האני הקשיח אוהב לעסוק בהרגלים טובים כמו ספורט ואכילה בריאה, מוטב שישלב בהרגלים גם לימוד מיומנויות ואימון מתמשך בהן. בלי להיכנע ל"לא בא לי" כל כך בקלות.

האני הקשיח קשור בהצלחת המערב לראות דברים בצורה חדשה, אנליטית, חורגת מהמוסכמות. זו צורת התנהלות שבין היתר הולידה את "השיטה המדעית" המפורסמת. יש בה הרבה תועלת ועם זאת, זו צורת חשיבה שיש לה מגבלות. בעיקר מגבלות דמיון וצורך בשליטה המתבטא בכוחניות. היא גם שיטה יקרה, זוללת משאבים. האני הגמיש מורכב יותר, כמו החיים. יש לו הרבה יותר דמיון ובוודאי שהרבה יותר אופציות מעבר לטכנולוגיה ול"מה שהוכיח המדע". הוא לא סיכום ולא שורה תחתונה והוא פגיע לכוחניות האני הקשיח ולכוחניות של משטרים טוטליטריים. הוא מתקיים היטב גם במצבים של משאבים מצומצמים.

מה ממש לא

יש הבדל בין לא לרצות לחיות תחת עריצות לבין דחיית שיטות למידה ואימן באופן כולל. תפיסה כזו מותירה את היחיד, האינדיבידואל הקשיח כניצב נגד כולם, כולל החברה. בעיניי זה עצוב שיש כבר רבים עם פנטזיה לחיות ללא אחרים, וללא יכולת לסמוך על אחרים. זו התנהלות שנוגדת את הטבע האנושי שהוא חברתי, ומשאירה ילדים ומבוגרים במצב מסוכן, מבודדים. יותר קל לשלוט באנשים מבודדים, יותר קל להפחיד אותם. ברמה היומיומית, יש באני הקשיח בריחה מביקורת ומעט מקום לחיוך, למידה והשראה.

לאן ממשיכים מכאן?

מתבוננים על ההווה ביושר, מבררים מה באמת יש, ומחליטים לאן רוצים לקחת את זה. איזו הגשמה אתם מאחלים לעצמכם? איזו הגשמה אתם מאחלים לילדים שלכם? האם אתם והילדים מקבלים ועושים את מה שנדרש כדי להגיע לשם?

יש כמה מחשבות שכדאי לבדוק במיוחד, כי הן מחלות חברתיות ותרבותיות:

כדאי לבדוק אם אתם יכולים כבר להקפיד על ההבדל בין "יש לו כישרון ל…" לבין "הוא כזה מוכשר" או "הוא כישרון". אם אתם מוכנים לפטור את עצמכם, את ילדיכם ואת האחרים מהכותרות האלה. אנשים הם לא כישרון. אנשים הם אנשים, ויש להם כישרונות. זה הבדל ניסוח שמייצג הבדל עצום בתפיסה. לקרוא לאדם "כישרון" מוביל אותו להינעל פנימה כי הוא מרגיש שהוא חייב להוכיח. ככל שמצליחים להתרחק מההגדרה "כישרון" מצליחים להשתמש בכישרון יותר.

כדאי גם לבדוק אם אתם כבר מוכנים להכיר בקשר בין כישרון למקור הכישרון. הרבה כישרונות נובעים ממשהו שפחות נוח לנו לשתף. משהו שהחברה פחות רוצה שנביא אתנו. אבל מה שהחברה כן רוצה שנביא אתנו, זקוק לנגישות למקור הכישרון. דוגמה: הילד מצייר יפה. כולם מהללים, משבחים, רוצים שהוא יצייר להם ציור. מקור היכולת במקרה של הילד שבדוגמה, קשור בשעות של התבוננות שקטה והתבודדות. בלי אלה, הוא לא יכול להמשיך לצייר יפה. אלא שעם אלה, החברה שמה עליו תגית "מוזר" "הזוי" "לוקה בכישורים חברתיים". אי אפשר לפצל את הילד ולקבל רק את התועלת.

כדאי גם לבדוק מהיכן מגיעה הפרנסה יותר טוב. כדאי לבדוק מהיכם מגיעה העשייה יותר טוב. אם היא מגיעה מכיוון ש"סותר" את החלטות האני הקשיח אודות עצמו, כדאי לשנות כיוון. אין מה לחכות לרגע שנהייה "מי שנועדנו להיות". יכול להיות שזה ייקח המון זמן, מה בינתיים? יכול להיות שלעולם לא נגיע ל"שם", מה אז? זה עוד יותר נכון כשמדובר בילדי לאונרדו כי עלול להיות נדמה לנו שאנחנו יכולים הכל. אולי, אבל לא הכל באותו זמן.

ובמיוחד כדאי פרופורציות בריאות. בגלל זה אני כל כך אוהבת את השירה של מרי אוליבר.

 

“I Go Down To The Shore

I go down to the shore in the morning

and depending on the hour the waves

,are rolling in or moving out

,and I say, oh, I am miserable

 -what shall

what should I do? And the sea says

:in its lovely voice

".Excuse me, I have work to do

Mary Oliver, A Thousand Mornings –

 

ואולי כל ה'ילדי לאונרדו' הזה היא בעיה פסיכולוגית שמנסה למנף את עצמה?

זה לא רעיון שלי. אלא שלאורך הזמן בו אני כותבת את האתר אני פוגשת גם התייחסויות המציעות כותרות חלופיות לכוונה להיות כל מה שאני יכולה: הפרעת קשב וריכוז, דיכאון, חרדה, אוטיזם קל, נרקיסיזם, קושי להתמודד עם המציאות ופיצול אישיות. חלק מההתייחסויות רומזות שאני מסתירה בעיה רגשית או נפשית, וחלק רומזות שאני כנראה 'ילדה מיוחדת' שהיא הגרסה הרומנטית ל'בעייתית'.

פסיכולוגיה בגרוש

כתבתי בעבר על כך שהעיסוק בהגדרה אינו סתמי. אנחנו שואפים להבין את עצמנו ואת מה שקורה לנו. אנחנו מחפשים מודלים שיעזרו לנו לחיות באופן הנכון לנו. אלא שבין העיסוק בהגדרה עצמית לבין היזמה להדביק לי תגית של פרופיל פסיכולוגי משובש, יש מרחק גדול מאוד. מזל שכבר זזנו קדימה בהגדרות. בתקופות מוקדמות יותר זה היה יכול להגיע להצעה לערוך טקס גירוש שדים או ציד מכשפות.

עם זאת, קשה להתעלם מהטרנד שמנסה לעשות קשר בין משא פסיכולוגי כבד והתנהלות "לא סטנדרטית" בעיקר בתחומי העיסוק והפרנסה. הדוגמה הכי מוקדמת שאני זוכרת כחוויה, היא מהזמן בו האמינו שמנצחי תזמורות גדולים הם בהכרח עריצים אקסצנטריים ולכן כל השתלחות חסרת רסן שלהם באחרים, מצדיקה את גאונותם. היו אפילו כאלה שחשבו שאם הם יסגלו לעצמם התנהלות עריצה ואקסצנטרית זה יביא אותם להיות או לפחות להיחשב למנצחי תזמורות גדולים וגאוניים. אז זהו, שלא. יותר מזה – דור מאוחר יותר של מנצחים הוכיח שאפשר להיות מעולים ואדיבים.

הטרנד היותר חדש מנסה לכפות קשר בין פרופיל פסיכולוגי בעייתי למה שנראה כהצלחה מסחררת בכסף וסטטוס – מדדי הצלחה חיצוניים. רואים את זה בעיקר בתחומי היזמות והבידור. סטריאוטיפ פעלתן, לוקח סיכונים פרועים, מקמבן, עושה ומוכר.

כשחופרים בתבניות התנהגות אפשר לאתר קשיים בהתאמה למסגרות קיימות (שקבעו אחרים). אפשר  לאתר מקרים בהם יש היסטוריה של אירועים ונסיבות שמשבשים את המהלך המקובל של התפתחות ילדים. אפשר להצדיק הצלחה כנגד כל הסיכויים בנוכחות מיטיבה של מורים, סבים, אחד ההורים. אפשר להגיד שאנשים עם פרופיל פסיכולוגי כזה נהיים פליזרים או כאלה שחייבים להוכיח משהו. כשלא מוכנים להתפנות ולהסתכל על הפרטים, אפשר לומר כל דבר.

נניח לרגע שיש קשר בין משא פסיכולוגי או נפשי כבד להצלחה מסחררת. זה אומר שאנשים ירוצו לייצר לעצמם הפרעה כדי לזכות בתהילה וכסף? או יצדיקו את מצבם הלא מוצלח במדדים חיצוניים בכך שהם לא מספיק מופרעים? מה אמור ללמוד מזה מישהו בן שש-עשרה?

הטרנד המקביל לעניינו, מנסה לכפות קשר בין פרופיל פסיכולוגי בעייתי לבין מה שלא נראה כהצלחה מסחררת במדדים חיצוניים וגם לא הולך בנתיב טיפוסי. סטריאוטיפ מופנם, מתחבא, לא מחובר, דכאוני, עם הפרעה נוירולוגית. מה אמורים ללמוד מזה? שלהיות רפלקטיבי, להסתכל פנימה, לקחת את הזמן לחשוב, לזהות רגישויות ופגיעות, זה לא טוב? התיוג הזה משאיר אנשים בחשיכה. כל אחד חווה קשיים פנימיים, לפעמים קשים ומלחיצים מאוד. אם לא מדברים על זה, עוד אפשר לחשוב שאנחנו היחידים בעולם שסובלים מכך. אנחנו ו"המופרעים".

האם יש פרופיל פסיכולוגי לילדי לאונרדו?

אני לא פסיכולוגית והשאלה הזו נשמעת לי דומה לשאלה אם יש פרופיל פסיכולוגי לנטייה מינית. אני לא רואה פרופיל אחד. גם לא סטריאוטיפ אחד. לי נראה שיש המון פרופילים, המון סוגי עסקים, עשייה, ובחירות בעניין סגנון חיים. זה מרחב של הוויה שאני לא רואה צורך להגדיר כטווח או ציר-רצף עם שמות לקצוות. אם כבר צירי-רצף אז צירים שמאפשרים לי לגלות מה מתאים לי. כבחירה.

כלא-פסיכולוגית, אני מציעה הצעה חלופית גם לילדי לאונרדו, גם ליזמים וגם לכל מי שמעצב לעצמו את הדרך: אנחנו אנשים שיותר ממה שחשובים לנו סטטוס וכסף, חשובים לנו סגנון חיים מסוים וחופש בחירה. זה מגיע עם המוכנות לומר לעצמנו שזה בסדר לנו ללכת בדרכנו. שאנחנו מוכנים להתאמץ ושיש לנו את האומץ. שאנחנו מוכנים לנהל את הסיכון שיש בלא לעשות את מה שכולם עושים, כולל לנהל את הבדידות שיש לפעמים בדרך הזו. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בדרכנו, ויכולים לעמוד בזה רגשית.

בשונה מהמחשבה שאנחנו חיים בעמימות, לי נראה שאנחנו מרגישים שיש לנו היכולת לעשות דברים. זה דווקא ביטוי לשליטה. אנחנו סומכים על התושייה שלנו, כי אנחנו דואגים להשקיע בלמידה, במיומנויות, בעשייה ובחשיבה. אמר אלברט איינשטיין שזה לא שהוא כל כך חכם, זה שהוא נשאר יותר זמן עם הבעיה. זו ניסוח טוב ליכולת להתאפק ולצאת עם פתרון רק כשהוא מגובש היטב. זו דרך למזער סיכונים ולהרגיש יותר בטוחים, דרך הפוכה מהטענה לחוסר אחריות שאני שומעת וקוראת מדי פעם. הטענה הזו מגיעה בדרך כלל מאנשים שלא מאפשרים לעצמם זמן למחשבה, רצים בין פגישות, עושים נטוורקטינג כל הזמן, מייחסים חשיבות עצומה לדבריהם של אחרים על פני דעתם ולא יושבים בשקט לחשוב. חיים בלו"ז צפוף שגורם להם להרגיש עסוקים מאוד.

הרצון להגן על דרך עלול להוביל לשתיקה מסוכנת

אנשים שסוללים לעצמם דרך נוטים שלא לדבר על חולשות, פחדים, ייאוש. אם מדברים על כישלונות, זה בדרך כלל רק אחרי שההצלחה ניכרת חיצונית, בעיקר בעסקים. החשש הוא שאם נדבר על חרדה, דיכאון, בעיות בבית, אחרים יחשבו שהביזנס לא הולך טוב או יעבירו ביקורת בלתי פוסקת על הבחירות שלנו ויחזקו את הקולות הקשים שבתוכנו, יפילו אותנו. הדחף הוא להגן על המוניטין שלנו כבני אדם ועל המוניטין של מה שבנינו. הכי קשה היא המחשבה שאם אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, שאם עיצבנו את חיינו להיות כאלה, אז מה יכול להיות קושי? קושי קיים. צריך להכיר בזה.

אבל זה לא פשוט לדבר ולכתוב על קשיים. בסחרור שיוצרת תקשורת רב-ערוצית, במכבש המיתוג העצמי, הכל צריך להיראות פנטסטי, מדהים, מגניב, שמח, משווק את עצמו חיובי גם אם אנחנו עצמנו יודעים שזה לא נכון. תוסיפו על זה את המשיכה להציץ בהצלחה של אחרים, במדהימות שלהם, שיוצרת את ההרגשה שאנחנו מחוץ למשחק. מפספסים משהו, לא יודעים משהו שכולם יודעים, לא עושים משהו שכולם עושים, חסרי יכולת, נחותים.

אלא שהמחיר האישי שמשלמים על שתיקה, יכול להיות גבוה. לכן, בריא יותר להתבטא בעניינים כאלה, לא רק בתקופות בהן מתפתחת בעיה ממשית. כאן יכולים לבוא לידי ביטוי כוחה של קהילה או אפילו הרצאת TED כמו ההרצאה של רנה בראון שכולם אוהבים לצטט, רק כדי לדעת שאנחנו לא לבד בחוויית הקושי והפגיעות. טוב יותר יהיה לטפל בבעיה בדיוק כמו שמטפלים בכל בעיה אחרת. יש אנשים שזה מקצועם. אנשים שאפשר להוציא מולם את כל החבילה, לברר אותה, להשאיר אותה במקום מוגן. אנשי מקצוע שיודעים להקשיב ולכוון בלי שאף אחד אחר ידע. לא חייבים להגיע לתחתית כדי להיות זכאים לעזרה.

ובעצם, אני מבינה עכשיו שכתבתי את כל הרשומה הזו לטובת השורות האחרונות: תחושת בידוד היא תחושה קשה ביותר. אדם המעצב לעצמו את נתיב חייו עלול לטעות לחשוב שהוא לבדו אחראי לגורלו, שאף אחד לא מבין אותו, שהוא לגמרי לבדו. המציאות אחרת – אין מישהו שחף מקשיים ופחדים, אין מישהו שהוא באמת לבד. יש עם מי לחלוק ולהתייעץ.

המחברת הלא משונה שלי

[רשומה משלימה לרשומה 'מקום לעודף רעיונות']

"מה זאת המחברת המשונה שלך?" שואל כמעט כל מי שיוצא לו לראות את המחברת שלי מונחת פתוחה על שולחן. מלבד העובדה שיש מי שמפנקת אותי במחברות מ Moji בלונדון, אין במחברות שלי שום דבר משונה. מה שכן, אני משתמשת בהן בצורה מסוימת, שעוזרת לי לנהל את העבודה ואת עצמי. זאת במקביל לעובדה שאני משתמשת בתכנה לניהול משימות. מה רע בתכנות דיגיטליות? שום דבר ספציפי מלבד העובדה שהן מרוכזות בתנאים הנוחים להן. אני צריכה לפחות כלי אחד שמרוכז בתנאים הנוחים לי:

  • לראות כמה אני עובדת כדי לדעת מתי לעבור תחום, מתי לעשות הפסקות ומתי מסתיים יום עבודה
  • לרשום במהירות כל מטלה נוספת שעולה לי בראש
  • לרשום פירוט מהיר של תת-מטלות
  • לרשום מידע שאני רוצה לזכור
  • לראות את כל המידע הנ"ל במקום אחד…

… בלי להצטרך להיכנס לאיזו אפליקציה ולהקליד את מה שאצטרך לקרוא אחר-כך שוב. זה מיותר, כי רוב מה שאני רושמת במחברת הן מטלות לביצוע. זאת אומרת שהמחברת הזו היא כלי מהיר, לשימוש יומי ומידי. עד סוף היום כל מה שרשמתי במחברת טופל, ואני לא חוזרת אחורה ליום קודם.

צורת השימוש הזו עונה על צורך שנובע מהנטייה לעסוק במגוון עניינים ולנהל כמה עלילות מחשבה בו-זמנית: הצורך בגמישות. המחברת עוזרת לי להחזיק את עצמי במסגרת שקבעתי, ובאותו זמן מאפשרת נשימה, חופש, בחירה ופשטות. לפעמים, תכנת ניהול מסבכת את העניינים בדרישותיה המוגזמות למידע מפורט על כל תת-מטלה.

איך זה עובד

[מטעמים מובנים, טשטשתי חלק מהמידע]

המחברת של לימור

אם תציצו על השול הימני של כל עמוד, תראו רצף סימנים קטנים. כל סימן פותח שורה ויש שלושה סימנים כאלה:

ריבוע: פעולה לביצוע

עיגול: תזמון אירועים

נקודה: מידע

השורות שמתחילות בריבוע הן מטלות. ברגע שביצעתי את המטלה או העברתי אותה לתכנת ניהול המשימות הראשית שלי, אני מסמנת את הריבוע בV. כל הריבועים צריכים להיות מסומנים עד סוף יום העבודה.

השורות שמתחילות בעיגול מפרטות תזמונים של עבודה. בימים בהם אני לא יוצאת, אני עובדת במקטעים של 15 דקות עבודה/ 5 דקות הפסקה, בכל שעה מקסימום עוברת נושא, ואני עובדת שש שעות ביום נטו. לפעמים אני חורגת לשבע שעות, לא יותר. כמו שרואים, אין במחברת ציון של השעה ביום כמו שיש ביומן, רק תזמונים. התנהלות כזו בזמן מאפשרת לי הרבה גמישות והספקים. לא משהו שהיה קורה במסגרת תשע-עד-חמש.

כל השורות שמתחילות בנקודה מכילות מידע שאני רוצה לזכור. המידע קצר מועד – מספרי טלפון, סיסמאות, זמני נסיעות ברכבת וכד'.

כל יום מתחיל בציון תאריך (אפשר לראות את אתמול מתחיל קרוב לאמצע העמוד הימני) ועבודה לפי רשימת המטלות שרשומות לי בתכנת ניהול המשימות שלי. כל השורות שמתחילות בריבועים ונקודות, מכילות מידע שנוסף מעבר לרשימה במהלך היום. פחות מעשרה אחוז מהריבועים עבר לתכנת ניהול המשימות, כל השאר בוצע. איך זה לא מתנגש עם מה שרשום בתכנה? כי מי שמסדרת ומתעדפת את המשימות בתכנה, דואגת להשאיר זמן למשימות נוספות ולמיילים בלתי צפויים.

אני מתכננת מראש רק 50% מהזמן.

את ההשראה קיבלתי מ Bullet Journal שהוא רעיון מדליק, אבל לא לגמרי מתאים לילדי לאונרדו. עם זאת, שווה לראות מדי פעם משהו לא מתאים אבל מושקע, כדי לדעת מה אנחנו לא מפסידים…