אני קשיח ואני גמיש

לפעמים נדמה לי שמה שאנשים הכי רוצים לדעת זה שהם ממומשים. שהם לא מבזבזים את הזמן על להיות "סתם" אנשים. הצורך בביטוי עצמי ובהכרה מתחזק ויחד אתו מחליקה פנימה השאלה איך עושים מזה כסף. כל חזאי פרסום ועושר, נשמע לאוזננו כמשורר מימוש עצמי.

אני לא חוזה עתיד גם אם יש לי כמה השערות. אני גם לא יכולה להבטיח. מה שאני יכולה לעשות זה לכתוב מה אני רואה, ולהמליץ לקוראים לשקול את הדברים כמידע שימושי להבנת ההווה.

כרגיל ברשומות כאלה, אני מציינת אזהרה בצידה – כל מה שכתוב כאן נכתב כהכללות. קל מאוד לגלוש מכאן למקום סטראוטיפי, פוליטי, מאשים. כשרצים לכיוונים כאלה נוטים להתעלם ממה שנכון: לכל האנשים יש יותר מצד אחד ואת הנפח הפנימי להיות כאלה או כאלה או כאלה. עם זאת, הבחירות שלנו פחות עצמאיות ממש שנראה. אנחנו תוצר של מה שהסביבה מסמנת לנו שכדאי ונכון להיות – מי יותר, מי פחות. עדיין, בתוך כל הכללה, יש דרגות משניות רבות וניואנסים. קחו את הדברים בשיקול דעת.

מספרים על סר לורנס אוליבייה, שהיה כבר בתחילת הקריירה שלו אחת הדמויות הבולטות בעולם התאטרון. מסופר, כי ככל שגדלו המוניטין שלו כך גדל גם פחד הבמה שממנו סבל. עם השנים גבר פחדו כל-כך, עד שפעמים רבות היו צריכים ממש לדחוף אותו אל הבמה. בשלב מסוים חשב להניח לעיסוקו כשחקן. באחת הפעמים, כשסיפר לאחד מעמיתיו כשהוא אחוז אימה, אמר אותו אדם,

"אבל איך ייתכן שאתה מפחד כל-כך? אתה לורנס אוליבייה!"

"בדיוק," ענה אוליבייה, "כשאתה מופיע, אתה צריך להיות טוב. אני צריך להיות 'לורנס אוליבייה'."

לורנס אוליבייה חי בחרדה עמוקה בגלל דרישה פנימית להיות 'לורנס אוליביה' תמיד. אם היה נכשל, מה היה קורה? דבר איום ונורא מבחינת אלה שרואים באני קשיח את המפתח להצלחה – הוא היה עלול להיתפס כמישהו שאינו תופעה ייחודית יחידה בדורה; עוד מישהו שמושפע מאחרים, נכנע לתכתיבים, ניתן להעתקה, מוצר צריכה. דוגמה יותר קיצונית היה סטיב ג'ובס. הוא כל כך רצה להיתפס כמקורי וייחודי, שדאג להרחיק את הוריו מהסביבה כבר כשהיה באוניברסיטה. מבחינתו האידאל היה להיות חד-פעמי, ייחודי בתולדות האנושות, מישהו ששבר את תבנית היציקה שלו, מישהו שילד את עצמו.

בתרבות האני הקשיח, כל סוג של אמנות או עשייה שמשקפת ספיגת תרבות עבר וחידוש על גבי העבר, נחשבת פחותה בערכה. אנשי האני הקשיח מחפשים את השפיץ, את הגאון, החד פעמי, הייחודי. כל כך מחפשים, שאם במקרה מדברים אתם על להיות כמו אחרים, הם מרגישים מאוימים ומתרחקים כאילו שאתם חולים בצרעת. "בלי מותג את לא קיימת". זו מחשבה שמגיעה מאותה קופסה בה מונחת מחשבה אחרת – שהסינים, לעולם לא יהיו "כמונו". אנחנו מיוחדים, הם המונים חסרי ייחוד. אותו יחס שמקבל התיוג "עקרת בית".

אני קשיח חי בבועת אינדיבידואליזם. מתוך הבועה הזו יש דרך מסוימת להסתכל על העולם שנדמית טבעית למי שחי בבועה. עד כדי כך טבעית, שלא עולה בדעתו של אני קשיח שאחרים רואים אחרת. פילוסופית, זו תפיסה שגורסת שהאלוהים נמצא בתוכנו. מה שהאלוהים שבפנים אומר, לזה מקשיבים. את זה מתעדפים, את זה מפתחים כדי להגיע לביטוי ומימוש. מה נחשב למימוש הוא מראה של מחשבה השולטת בחברה. במילים אחרות – המצליחנים בתרבות האני הקשיח, הם אלה שמצטיינים דווקא בלהיות מה שהחברה קבעה כהצלחה. ולזה קוראים באופן מוזר – אינדיבידואליזם. אני קשיח הוא רעיון די חדש, תפיסה שנולדה מתוך תעמולה אמריקנית בזמן המלחמה הקרה, ובסך הכל רעיון.

יחד עם רעיון האני הקשיח מגיעות כמה בעיות

זה הרי לא באמת נכון שדברים צצים כך סתם כ"הבזק של גאונות". גם היוצרים הייחודיים ביותר צריכים לעשות את העבודה, להתייצב כל יום, לנקוט משמעת גם כשלא מתחשק להם. גם הם יודעים שכל הרעיונות הנוצצים המאפיינים דיבורים של יחסי ציבור, דיבורים על טאלנט – כשרון ואינדיבידואליזם, הם לא חלק מהמלאכה היומיומית. זו הרבה יותר אפורה מהדיבורים, דורשת מחויבות וכושר התמדה, גם כששום דבר לא יוצא מרתק במיוחד. היא גם דרך שדורשת לא לקחת את תוצרי הפעילות שלנו כל-כך ללב, אם אנחנו מתכוונים להישאר שפויים.

האמת ידועה, ובכל זאת קיים נרטיב חזק שמסתיר אותה. פעם היו אומרים על אדם ש"יש לו כישרון ב…" או "הוא מוכשר ל…". כיום אומרים "הוא כזה מוכשר" או "הוא כישרון" או "הוא טאלנט". מה שפעם היה מאפיין של יכולת, הפך להיות מאפיין הווייתי. וזו, יגידו לכם הטאלנטים אם יש להם אומץ וכנות, חבילה מלחיצה מאוד.

מדוע ממשיכים אנשי האני הקשיח לספר את הסיפור על כשרון גם כשיודעים שזה לא העניין? מה עם עבודה, אפילו שחורה, אימונים, למידה ועוד צורות של השבחת יכולת? ומה עם שיפור בשלבים ולא זינוק מטאורי? מה עם צדדים שונים של האישיות? גם אלה הפחות נוחים?

רוח החברה מתבטאת בחינוך

כל חברה בוחרת להשביח את התכונות שתשרתנה את מה שהיא מציבה כחשוב עבורה. היא אמורה לעשות זאת בעיקר באמצעות מערכת חינוך שתתווך בין מה שהחברה רואה כחשוב לבין השבחה בפועל.

לפי הדיבורים של פוליטיקאים, הורים, חברי ועדות היגוי, מובילי דעת קהל וכוכבי מדיה, מודל ההשבחה בארץ קשור בטיפוח הסקרנות הטבעית של ילדים בסביבה שחושפת אותם לאפשרויות. מדברים על חיזוק נטיות טבעיות, חיזוק חוזקות ולא חולשות, על תפקידם של מבוגרים כתומכים. לפי המציאות, כדי לחשוף את האמת אודות מה שהחברה מציבה כחשוב, צריך לבדוק את מודל ההשבחה שלה בפועל. אם בפועל יותר ויותר ילדים ומבוגרים מקבלים ריטאלין ותרופות מחזקות קוגניציה, מה שחשוב לחברה הם יצרנות והישגים לימודיים. במקום בו ההערכה להישגים כאלה פחותה, לא דוחפים לילדים תרופות.

בנוסף, האם נכון להיות ממוקדים כל כך בפנימיות של הילד ובאם יש לו נטייה טבעית למשהו או לא? אם בפועל אין לילד "נטייה טבעית" למשהו, ואחרי ניסיון או שניים הוא אומר "לא בא לי" ונוטש בהסכמתנו ובתמיכתנו, אנחנו סוגרים לו דרך.

מודל האני הגמיש

לעומת מודל האני הקשיח שדוחף אנשים למיתוג ובידול עצמי, יש מספיק אנשים מצליחים שמאזכרים את ההקשר בו גדלו, צמחו והתפתחו. אין להם שום קושי לציין שאחרים השפיעו עליהם, והם רוחשים להם כבוד והוקרה בלי פחד להיחשב חיקוי. הם לא חייבים "להמציא מחדש" (אין דבר כזה). הם לא חייבים להיראות שונים, מבודלים, יותר אחרים.

אני גמיש מוקיר את ההתכוונות בין כמה קולות בתוכו, בינו לבין אחרים שסביבו, את המשחק המשותף. זה לא שאין לאני גמיש קול משלו או שאינו נוקט יזמה. יש לו, ובמקביל הוא סקרן ומודע למה שעושים אחרים וזה טבעי לו לגמרי. הוא לא פוחד מכך שיאמרו לו שהיו כמותו לפניו, שיש עכשיו וגם יהיו בהמשך.

לפי המודל הזה, אם אין לי "נטייה טבעית" למשהו, אני יכולה ללמוד אותו, להתאמן ולהגיע לרמה מסוימת של מיומנות. אני יכולה להעשיר את חיי במגוון יכולות בלי לחשוב שזה בזבוז זמן אם לא אצליח אי פעם לחלץ הברקה ייחודית או להצטיין במיוחד.

ללמוד מיומנויות דרך הוראה ואימון, זו דרך שיכולה ליצור חוסן לאורך החיים. הרגלים. משמעת. פרנסה יציבה. אלה מילים שלתפיסת האני הקשיח נשמעות כמילים מלוכלכות. האסוציאציה המיידית היא אילוף, הליכה נגד הטבע של הילד וריסוק נפשו, הפרת פרטיות או זכויות אדם, מה שפה נוטים לכנות "השיטה הרוסית" ובארה"ב "קולקטיביזם מרושע". זה נשמע לא זוהר, לא ייחודי ולא חד-פעמי במיוחדותו.

גם במודל הזה יש בעיות, אם לוקחים אותו למקום קיצוני כמו שקורה בדרך-כלל במדינות טוטליטריות. אלא שהמערב לא רואה את הדבשת של עצמו, אז הנה – אחת הדוגמאות המערביות העדכניות היא לנסות לכפות על כל העובדים באותו צוות להיות בעלי כל הכישורים הנדרשים, ללא התמחויות, כך שיוכלו להתחלף בקלות וגם למלא זה את מקומו של זה. עובדי קבלן עם תואר שני, עדיין עובדי קבלן. רק מוכרים את הכוונות האלה עטופות במיתוג מגניב ומספרים כמה זה נפלא.

הצעתי הצנועה

בהנחה שכל האנשים בעולם רוצים להרגיש שיש להם מקום וערך כלשהו, ושהם רוצים להצליח להיות מה שהם יכולים להיות, הדרך הנכונה היא לשלב בין האני הקשיח והאני הגמיש. לדעת מה מקומי ולקחת גם את האחרים בחשבון. ללמוד, להתאמן, להשתפר בהדרגה וליצור לעצמי תשתית חיים יציבה. אם תהיינה הברקות, פריצות דרך ואירועים יצואי-דופן אחרים זה נהדר, אבל זו לא יכולה להיות המידה לפיה אדם מודד את עצמו. כי מה אם לא תהיינה? הוא נכשל? או כמו שאומרים בשנים האחרונות, "הוא כישלון"?

מה שאני בעיקר מציעה, זה לבנות את עצמנו כך שנהיה יותר מוּכרים, מוּבנים ונגישים – לא יותר אחרים.

איך משלבים אני קשיח ואני גמיש

עבור אנשים רבים, להניח להם לבחור לפי "נטייה טבעית" זו דרך ששולחת אותם לאיבוד. הדרכה ואימון יכולים לעזור להם לגדול להיות אדם שמתפקד היטב. אם האני הקשיח אוהב לעסוק בהרגלים טובים כמו ספורט ואכילה בריאה, מוטב שישלב בהרגלים גם לימוד מיומנויות ואימון מתמשך בהן. בלי להיכנע ל"לא בא לי" כל כך בקלות.

האני הקשיח קשור בהצלחת המערב לראות דברים בצורה חדשה, אנליטית, חורגת מהמוסכמות. זו צורת התנהלות שבין היתר הולידה את "השיטה המדעית" המפורסמת. יש בה הרבה תועלת ועם זאת, זו צורת חשיבה שיש לה מגבלות. בעיקר מגבלות דמיון וצורך בשליטה המתבטא בכוחניות. היא גם שיטה יקרה, זוללת משאבים. האני הגמיש מורכב יותר, כמו החיים. יש לו הרבה יותר דמיון ובוודאי שהרבה יותר אופציות מעבר לטכנולוגיה ול"מה שהוכיח המדע". הוא לא סיכום ולא שורה תחתונה והוא פגיע לכוחניות האני הקשיח ולכוחניות של משטרים טוטליטריים. הוא מתקיים היטב גם במצבים של משאבים מצומצמים.

מה ממש לא

יש הבדל בין לא לרצות לחיות תחת עריצות לבין דחיית שיטות למידה ואימן באופן כולל. תפיסה כזו מותירה את היחיד, האינדיבידואל הקשיח כניצב נגד כולם, כולל החברה. בעיניי זה עצוב שיש כבר רבים עם פנטזיה לחיות ללא אחרים, וללא יכולת לסמוך על אחרים. זו התנהלות שנוגדת את הטבע האנושי שהוא חברתי, ומשאירה ילדים ומבוגרים במצב מסוכן, מבודדים. יותר קל לשלוט באנשים מבודדים, יותר קל להפחיד אותם. ברמה היומיומית, יש באני הקשיח בריחה מביקורת ומעט מקום לחיוך, למידה והשראה.

לאן ממשיכים מכאן?

מתבוננים על ההווה ביושר, מבררים מה באמת יש, ומחליטים לאן רוצים לקחת את זה. איזו הגשמה אתם מאחלים לעצמכם? איזו הגשמה אתם מאחלים לילדים שלכם? האם אתם והילדים מקבלים ועושים את מה שנדרש כדי להגיע לשם?

יש כמה מחשבות שכדאי לבדוק במיוחד, כי הן מחלות חברתיות ותרבותיות:

כדאי לבדוק אם אתם יכולים כבר להקפיד על ההבדל בין "יש לו כישרון ל…" לבין "הוא כזה מוכשר" או "הוא כישרון". אם אתם מוכנים לפטור את עצמכם, את ילדיכם ואת האחרים מהכותרות האלה. אנשים הם לא כישרון. אנשים הם אנשים, ויש להם כישרונות. זה הבדל ניסוח שמייצג הבדל עצום בתפיסה. לקרוא לאדם "כישרון" מוביל אותו להינעל פנימה כי הוא מרגיש שהוא חייב להוכיח. ככל שמצליחים להתרחק מההגדרה "כישרון" מצליחים להשתמש בכישרון יותר.

כדאי גם לבדוק אם אתם כבר מוכנים להכיר בקשר בין כישרון למקור הכישרון. הרבה כישרונות נובעים ממשהו שפחות נוח לנו לשתף. משהו שהחברה פחות רוצה שנביא אתנו. אבל מה שהחברה כן רוצה שנביא אתנו, זקוק לנגישות למקור הכישרון. דוגמה: הילד מצייר יפה. כולם מהללים, משבחים, רוצים שהוא יצייר להם ציור. מקור היכולת במקרה של הילד שבדוגמה, קשור בשעות של התבוננות שקטה והתבודדות. בלי אלה, הוא לא יכול להמשיך לצייר יפה. אלא שעם אלה, החברה שמה עליו תגית "מוזר" "הזוי" "לוקה בכישורים חברתיים". אי אפשר לפצל את הילד ולקבל רק את התועלת.

כדאי גם לבדוק מהיכן מגיעה הפרנסה יותר טוב. כדאי לבדוק מהיכם מגיעה העשייה יותר טוב. אם היא מגיעה מכיוון ש"סותר" את החלטות האני הקשיח אודות עצמו, כדאי לשנות כיוון. אין מה לחכות לרגע שנהייה "מי שנועדנו להיות". יכול להיות שזה ייקח המון זמן, מה בינתיים? יכול להיות שלעולם לא נגיע ל"שם", מה אז? זה עוד יותר נכון כשמדובר בילדי לאונרדו כי עלול להיות נדמה לנו שאנחנו יכולים הכל. אולי, אבל לא הכל באותו זמן.

ובמיוחד כדאי פרופורציות בריאות. בגלל זה אני כל כך אוהבת את השירה של מרי אוליבר.

 

“I Go Down To The Shore

I go down to the shore in the morning

and depending on the hour the waves

,are rolling in or moving out

,and I say, oh, I am miserable

 -what shall

what should I do? And the sea says

:in its lovely voice

".Excuse me, I have work to do

Mary Oliver, A Thousand Mornings –

 

תיעדוף מיקודים, פרנסה וזמן

איך אפשר לסדר את המציאות מחדש, בעדינות, ולהתקרב להגשים את מה שחשוב באמת? הרשומה הזו מתבוננת על האפשרות לשלב את מה שחיוני, את הרצון להפליג קדימה, את הצורך בעגינה, את התעסוקה והפרנסה – בסגנון שמתאים יותר לילדי לאונרדו.

אני משתמשת במילה 'פרנסה' בשתי כוונות – הכנסות בכסף ושווה כסף שהן חיוניות ומעבר לחיוניות, ומה שדרוש כדי להזין אותנו כבני-אנוש וכילדי לאונרדו.

ברשומה הקודמת כתבתי על השימושים שאנחנו עושים בזמן:

  • זמן חיוני אישי מזין את המנוע.
  • זמן תועלות, תפוקה, תרומות, רגיעה – הוא זמן הפלגה.
  • זמן בריחה, ועבודה ללא תפוקה – הוא זמן עגינה.

בממוצע, אנחנו צריכים תשע שעות זמן חיוני אישי ביממה, בין שבע לתשע שעות תפוקה – כדי להתקרב להגשים את המטרות שלנו, את המיקודים, ובין שש לשמונה שעות זמן תועלות, תרומות, רגיעה ובריחה. מדגישה – אלה ממוצעים. זמן ללא תפוקה, כלומר עבודה מיותרת, לא באמת נחוץ לנו. כדי להצליח לזהות עבודה מיותרת ולשמוט אותה, נדרש מאתנו להתכוון, וזו לא תמיד משימה פשוטה. בעיקר אם מישהו אחר מטיל עלינו את העבודה המיותרת הזו, או אם התרגלנו לעשות עבודה מיותרת, להרגיש מאוד נחוצים ובאותו זמן להתלונן באזני כל מי שמוכן לשמוע.

כדי לשבץ את המיקודים לתוך שטף החיים, צריך לקחת בחשבון את הפרנסה – הכנסות בכסף, ומה שדרוש כדי להזין אותנו כבני-אנוש ובמיוחד כילדי לאונרדו. זאת משום שילדי לאונרדו מסוגלים די בקלות לשקוע לתוך המיקודים ולרוץ אחרי עוד כמה דברים שמעניינים אותנו בנוסף (תמיד צץ 'בנוסף'), בלי לחשוב על כמה מתוך הזמן הזה משולם וכמה לא. ברשומה 'מישהו עוד ישלם על זה' פרטתי את חמשת הקריטריונים שעוזרים להבין אם מישהו משלם על זה או לא.

הפעם אני מתבוננת על הקשר בין הכנסה כספית ישירה, לשימושים בזמן. הכי פשוט וחסר דאגות, הוא להצליח להכניס את כל הכסף הדרוש לנו כשאנחנו משתמשים בבין שבע לתשע שעות לתפוקה; ליצור חפיפה מלאה בין הגשמת המטרות שלנו, להכנסה כספית. המציאות מורכבת יותר:

  • כשכירים, ייתכן שזמן העבודה שלנו מכניס את מה שאנחנו צריכים בכסף. אלא שרק לעיתים נדירות, כל מה שנמצא על מרצדת המיקודים של ילד לאונרדו, נכנס לתוך מה ששכיר עושה בעבודה.
  • כעצמאיים יש לנו יותר יכולת לשלוט על מה שאנחנו עושים תחת הכותרת "תפוקה". באותו זמן, אנחנו מטפלים בדברים שאינם תפוקה. בעיקר אם אנחנו עובדים לבד.
  • כמתנדבים וכמתלמדים יש לנו יותר חופש בחירה בעניין התוכן, אך ללא הכנסה כספית ישירה.

אלה רק כמה דוגמאות. נראה שהניסיון ליצור חפיפה מלאה בין הגשמת המטרות שלנו להכנסה כספית, דומה לניסיון לכסות מזרן בסדין סאטן: זו פעולה מתישה והתוצאות שלה קצרות מועד. המציאות דינאמית, הסדין חלקלק.

ילדי לאונרדו זקוקים לדרך התנהלות המאפשרת התמדה ללא השקעת מאמץ מיותר במסגרת. מקימים את המסגרת (שזה מה שאני עושה כאן בינתיים) ומפליגים. פעם בשבוע עוגנים, מרעננים קצת את סידור הסדין, וחוזרים להפליג. המסגרת צריכה לכבד מצבי-אנרגיה משתנים, נטייה להסחת דעת, צלילה לעומקים, סקרנות, למידה, הזנה ופרנסה. כמו גומי לסדין סאטן.

מרצדת המיקודים וכסף

אני מתבוננת על מרצדת המיקודים שלי. בודקת את הקשר בין כל מיקוד וכסף.

מה תומך בי כספית או קרוב לזה מאוד?
מיקודים כאלה אני מכניסה לזמן תפוקה.

מה אני רוצה שיתמוך בי כספית?
מיקודים כאלה אני מכניסה לזמן תועלות או רגיעה.

מה אני לא רוצה שיתמוך בי כספית, או לא יוכל לתמוך בי כספית?
מיקודים כאלה אני מכניסה לזמן תועלות, רגיעה או תרומות.

עכשיו קל לראות מדוע ילדי לאונרדו נוטים להיות עצמאיים. לעצמאי, קל יותר להיות אדון לזמנו. עם זאת, כבר ראינו שילדי לאונרדו שהם שכירים, יכולים לשפר את השימוש בזמן תפוקה שהם נותנים למעסיק לטובת המיקודים שלהם, ולמנף את הנגישות שלהם למשאבים.

עכשיו קל גם לראות מדוע ילדי לאונרדו רבים, לא מתפרנסים בכסף כמו שאנחנו צריכים. הנטייה שלנו לייחס חשיבות גבוהה למדדי הצלחה פנימיים כמו פתרון בעיות ואתגרים לגופו של עניין, באה על חשבון מדדים חיצוניים. כסף הוא מדד חיצוני.

לא כל מה שאנחנו מחשיבים כתפוקה גם מתוגמל כספית. אם המרצדת שלנו בנויה ממיקודים שרוב העבודה עליהם לא מתוגמלת כספית, ומה שנשאר לא מכסה אפילו את ההוצאות שלנו – אנחנו בבעיה.

כשאנחנו בבעיה כספית, לא רק החשבונות הופכים להיות אויבים. כל שאר הדברים שאפשר לקרוא להם פרנסה, אלה שמזינים אותנו כבני-אנוש וכילדי לאונרדו, נפגעים. אין לנו די כסף לרכוש חומרי יצירה או כוח להשיג אותם בדרך אחרת, החלומות שלנו מתרחקים מעבר לקו האופק או גבוה מדי, אנחנו יוצאים מאיזון, הסביבה נראית יותר עוינת, תחושת החופש שלנו דועכת. ובזהירות עם מחשבות על ספונסרים ופטרונים – יש לפתרון הזה גם מחיר. לפעמים המחיר הגיוני ואפשר בהחלט לחיות אתו, לפעמים המחיר בלתי נסבל. בסיפורים המלהיבים על חייהם של אנשי אשכולות בתקופת הרנסנס, שזורים גם סיפורים קשים שרבים נוטים להעלם מהם. סיפורים על חיי דחק תחת פטרון שמימן עבודה, אבל לא הרבה יותר מזה. פטרון שדרש לקבוע תוכן, טכניקה, שעות עבודה, סדר עדיפות, צנזורה, וכפה שותפים לא רצויים.

הדרך הבריאה היא למצוא מקור מימון שלא יכריח אותנו לחנוק את הנטיות הטבעיות שלנו. יש ילדי לאונרדו שיש להם מקור הכנסה יציב או מספיק כסף כדי לא להיות מוטרדים בסוגיה הזו. אם אנחנו לא במצב הזה, השאיפה היא להפוך כמה שיותר מזמן התפוקה שלנו למקור הכנסה. גם אם כרגע אנחנו רחוקים משם, זו שאיפה ראויה, סיבה טובה לתכנן איך להתקרב, וסיבה טובה לפעול בכיוון. בכל שבוע קצת.

הפיאטה של מיכלאנג'לו. איש רנסנס שחייו ועבודתו במימון פטרונים כאלה ואחרים לא נטפו דבש. By Juan M Romero (Own work) [CC BY-SA 4.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)], via Wikimedia Commons
הפיאטה של מיכלאנג'לו. איש רנסנס שחייו ועבודתו במימון פטרונים כאלה ואחרים לא נטפו דבש. By Juan M Romero (Own work) [CC BY-SA 4.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)], via Wikimedia Commons
כמה זמן אני צריכה למיקודים?

בעולם אידיאלי התשובה תהיה – כמה זמן שיש מעבר לזמן הדרוש לחיים של החיים. בעולם פרקטי, הקו המנחה הוא זה: כמה זמן בשבוע נראה לי שאני צריכה לכל מיקוד (לא למשימות), כדי להרגיש שהתקדמתי ושיש לי זמן לכל השאר? כדי להרגיש שאני מנהלת את עצמי באופן מבוקר ולא הולכת לאיבוד בארץ הפלאות? שאני מתפרנסת וגם מתקדמת להגשמת המטרות שלי?

מתחילים בהערכה: רושמים את המיקודים ולידם את הערכת הזמן השבועית שלנו לכל מיקוד.

הערכת זמן למיקודים – דוגמה

פיסול – 10 שעות שבועיות

הרכבת תכנית חדשה – 4 שעות שבועיות

פיתוח קורס חדש – 6 שעות שבועיות

גיבוש הצעה לפרויקט – 3 שעות שבועיות

מחקר על פרוזודיה בתרבויות עתיקות – 3 שעות שבועיות

זוכרים שהייתה גם משימה קבועה שבחרתי כדי להתחזק? משהו שאני יודעת שקשה לי ואני רוצה לשפר? – 2 שעות שבועיות

סה"כ – 25 שעות שבועיות למיקודים שלי

זה הגיוני? זה לא הגיוני? זה משהו שאני יכולה לעמוד בו? אולי זה מעט מדי כדי להתקדם? תיכף נראה, קודם החלקים האחרים של המציאות: יש לנו 168 שעות בשבוע, מהן יורדות 63 שעות בממוצע לטובת מה שחיוני לנו אישית, נשארנו עם 105. מכאן, לכל אחד יהיה סיפור שונה קצת בקשר לאיך מסודר השבוע שלו. זה תלוי בעונה שלנו בחיים, בתדירות המפגשים החברתיים, בסמיכות בני משפחה אחרים הזקוקים לזמן ולתשומת לב שלנו, בשעות עבודה שדורשים מעסיקים, ברמת הצורך שלנו בבריחה ועוד הרבה משתנים המשפיעים על השימוש שלנו בזמן.

אם אין לי 25 שעות חופשיות לאכלס בהן את המיקודים שלי, יש כמה דרכים למצוא למיקודים מקום:

  • לוותר על מיקוד אחד או שניים לעת עתה.
  • לקצר את פרק הזמן המוקדש לדברים אחרים שמאכלסים לי את השבוע, לפחות באופן זמני. רצוי מאוד לא לוותר על זמן אישי חיוני וזמן המוקדש למשפחה.
  • לסדר את הפעילות כך שמיקוד אחד או שניים יקבלו תשומת לב מרוכזת פעם בתקופה, רק בחופשות או בעונה מסוימת בשנה.
  • להכניס מיקוד או יותר ממיקוד אחד לזמן תפוקה משולם.

ההחלטות שלנו תלויות בתחומי המיקודים, ברמת המיומנות שלנו, באם יש מי שמתעניין בתוצר שנפיק בהמשך או לא. למשל, את העניין שלי בפרוזודיה בתרבויות עתיקות לא נראה שיש לי למי להציע כרגע – זה משהו שמעניין אותי כתת-סעיף של משהו אחר שאני בודקת ביני לביני. גם העניין שלי בפיסול הוא לעצמי. אם הייתי פסלת פעילה, ייתכן שהיה מי שיזמין את הפסל הזה מראש. לעומת אלה, פיתוח קורס חדש בתחום בו אני מוכרת בשוק, יכול להפוך די בקלות לפיתוח מוזמן וממומן. המצב דומה בבניית תכניות חדשות. לא כל תכנית היא כזו שמישהו ישלם על פיתוחה ועם זאת, יש תכניות שכן.

כל הרעיון הוא לבחון את מה שמעניין אותי כרגע, גם דרך המשקפיים שבוחנות פוטנציאל הכנסה. לפעמים, מה שנראה לא קשור להכנסה בכלל, יכול בשינוי קטן להפוך למיקוד שהעבודה עליו תחשב לזמן תפוקה משולם. הרבה פעמים זה יהיה משהו שהוא תוצר לוואי של העבודה בכיוון המטרה הראשית של אותו מיקוד. הבנתי את האפשרות הזו בפעם הראשונה, כשמישהו שראה גלויית שיווק שכתבתי, ביקש לקבל שיעור על הדרך בה אפשר למקד לגלויה כל כך הרבה מידע בכל כך מעט מילים. המידע על הגלויה עסק במשהו שונה לחלוטין, שלא עניין אותו.

תכנון זמן שבועי למיקודים

אחרי שאני יודעת מה מתוך המיקודים נספר כזמן תפוקה משולם, מה משתבץ בעבודה שלי כשכירה (אם אני שכירה), מה מתאים לזמן תרומות, תועלות, רגיעה, כמה זמן אני צריכה לחיים של החיים, אני נכנסת ליומן, בודקת מה כבר יש שם לשבוע הקרוב, ומוצאת את הזמנים שאחסום ביומן כדי להקדיש אותם לעבודה על המיקודים שלי.

אני לא רושמת על יחידות הזמן שאני חוסמת באילו מהמיקודים אעסוק. החלטה מקדימה כזו יכולה להיות מאוד לא נוחה לילדת לאונרדו. אני רק יודעת שבזמן הזה, אשתמש לטובת המיקודים שלי. בכל פעם שמגיע זמן מיקודים אני מסתכלת על המרצדת ומחליטה על מה מתאים לי לעבוד כרגע. לאחר מעשה אני רושמת מה עשיתי, ופעם בשבוע בודקת באילו מיקודים התקדמתי ובאילו לא. אם יש מיקוד שזנחתי באותו שבוע, אני אשתדל לאזן לטובתו בשבוע הבא. אם יש מיקוד שדחפתי קדימה על חשבון השאר, אני אנסה לאזן לטובת השאר.

עוד מילים שאני לא רושמת על יחידות הזמן ביומן הן מילים כמו 'זמן פנוי' או 'שעה חופשית'. אם אתם עובדים בארגון, אלה בדיוק המילים שתעזורנה לאחרים לגזול את הזמן הזה מכם, לטובת המטרות שלהם. אם אתם לא עובדים בארגון, אלה בדיוק המילים שתעזורנה לכם לוותר על המטרות שלכם לטובת זמן תרומות לאחרים או הסחות דעת. זה לא זמן פרום ולא זמן בריחה. אם חסר לכם כזה, הכניסו אותו לשבוע שלכם. על יחידות הזמן רשמו את מה שיעזור לכם לשמור עליו.

בעניין זמן להסחות דעת – עם כל הכבוד למשמעת עצמית, ילדי לאונרדו לא יכולים שלא להיות מוסחים גם אם אנחנו שולטים בכל הדרכים למניעת הסחות. הסקרנות שלנו היא הסחה רבת-עצמה וגם תענוג גדול. למדתי לתזמן אותה. כשמדובר במיקודים שלי, אני מוסיפה 10% זמן מה"ד – מס הסחת דעת.

יש מיקודים שצריכים טיפול שונה. אלה מיקודים שדורשים 'זמן צלילה רצופה'. בדרך כלל, אני משבצת עבורם נתחי זמן ארוכים ומרוכזים ולא מכניסה אותם לשגרה השבועית. הופכת אותם לפרויקטים גדולים וחד-פעמיים ששווים התנפלות מרוכזת והשקעה של הרבה זמן ברצף.

קיימת גם אפשרות של עודף זמן פנוי. אם זה המצב, אל תטעו לחשוב שלא נדרש תכנון. עודף זמן לילד לאונרדו יכול להפוך לערימה גבוהה של זמן בריחה. אני מקבלת את מה שאני עובדת להשיג. אם אני לא עובדת להשיג, שלא אתפלא שאני מקבלת משהו לא מספק.

אם מסתכלים על כל הדרך עד עכשיו, רואים שעסקתי בהבנת עצמי, בניקוי שולחן ובארגון המציאות מחדש כך שאוכל להתמקד במיקודים שבחרתי. זה המיקוד המפורסם שכולם אוהבים לדבר עליו, בגרסת ילדי לאונרדו.