ספק עצמי קיים גם אצל ילדי לאונרדו, אבל הוא פחות עוצר אותנו. אנחנו רגילים לעשות דברים, ללמוד, להתנסות. אנחנו רגילים להתחיל משהו ולא בהכרח להמשיך אותו. אם הפסקנו דבר אחד, תיכף יגיע דבר אחר. ילדי לאונרדו הם לא בדיוק אנשים של אי-עשייה. אבל יש סוג של ספק עצמי שיכול לכרסם בנו כמו דג פיראנה, חותר ללא לאות לטרוף עד הביס האחרון:
מה עם החופש שלי?
זה יצור שלא מדבר בקול קטן. זה יצור שלא מדבר בכלל. הוא משתלט על כל הגוף כמו יציקת בטון במערכת הדם. עוד לא יצא לי לפגוש ילד/ת לאונרדו שהמילה 'חופש' לא מייצגת עבורם משהו יקר מפז, מהותי, הווייתי. עבורנו, ספק עצמי שקשור באובדן חופש, הוא רעל קטלני; משתק אותנו מפחד, מעכב אותנו מלהתקדם אפילו בעשייה הכי פשוטה.
אני מודה שהמשפטים האחרונים יכולים להיתפס כמוזרים עד חשודים למי שלא מכיר את התחושה. כבר שמעתי את "את פוחדת להתחייב" ואת "את פוחדת מהצלחה". כבר התחייבתי להרבה דברים בחיי וגם עמדתי בהתחייבויות. אני יודעת שרעל הספק העצמי הזה, אינו קשור בהתחייבות. בעניין פחד מהצלחה – אני לא מאמינה שיש דבר כזה. הספק העצמי המסוים הזה, קשור בהרגשה שיגזלו ממני חופש/זמן ומה אני עלולה לעשות או לא לעשות בעקבות ההרגשה הזו.
אם קורה שאין לי ברירה ומשהו במצב סוגר אותי למקום בו מתעורר הספק הזה, אני מחליטה לא להקשיב לו. עושה את מה שצריך כדי להפוך את כיוון הזרימה של הבטון ומפנה את כולו החוצה. מתרכזת בזה לגמרי כי באותו רגע, שום דבר לא יותר חשוב מלסלק את הרעל ולהשיב את תחושת החופש. דווקא אז, ברגע של מבוי סתום במסע, ברגע שהוא סוג של סוף, אני מפסיקה לראות את מה שאני עלולה להפסיד אם אתנגד לספק ורואה בבירור את מה שאני עלולה להפסיד אם לא.
להחליט לא להקשיב לספק זו מחשבה יפה אלא שקשה להחזיק אותה. קשה לא לעשות משהו, הרבה יותר קל זה לעשות משהו במקום. במקרה שלי – לחשוב מחשבות הגיוניות. אני כוללת אותן תחת 'הצמחת כנפיים' כי יש בזה אתגר. כדי שמחשבות הגיוניות תתפוסנה מקום, צריך להתאמן על לתת להן מקום, לחשוב אותן בקביעות.
מחשבות הגיוניות
אתם יכולים לאמץ, לשנות, להתאים כראות עיניכם. העיקר שאלה תהיינה מחשבות הגיוניות.
אני יכולה לבחור נתיב מסוים, זה בסדר. בחירה לא מונעת ממני נתיבים אחרים. יש הרבה גוונים ודרכים בין הכל ללא כלום, ובמהלך חיים אפשר ללכת בהרבה נתיבים שונים. במקום לפחד לבחור אני אבחר. כשיגיע הזמן, אבחר משהו אחר. ועוד משהו אחר. ועוד משהו אחר.
אני מעריכה ומקבלת את ההזדמנות לעצב ולחשל את הדרך שלי. אני לומדת לעבוד עם הטבע שלי ולהבין מה חשוב לי ומה לא מעניין. זה לגמרי הגיוני שהדרך שלי גמישה ומשתנה. הדרך של ילדי לאונרדו היא כזו ולכן זה הגיוני. זה לגמרי בסדר להיות אדם מורכב ורב-גוני ואני סומכת על האינסטינקטים והאינטואיציה שלי.
אני יודעת שיש עוד אנשים כמוני, שיכולים להבין אותי ואני אותם. היו כאלה, יש כאלה ויהיו עוד. אם אני צריכה את עזרתם אני מוצאת אותם ומתייעצת אתם.
אני מתמקדת במה שכבר יש לי ובמה שאנשים מבינים לגביי. אין טעם לכעוס על כך שיש דברים שהם לא מבינים לגביי, הם לא אני. מי אני רוצה להיות ומה אני רוצה לעשות לא זקוק לאישורם, בדיוק כמו שהם לא זקוקים לאישורי. במקום לכעוס על מה שהם מתעקשים לא לאפשר לי, אני בונה את מה שאני צריכה.
אני לא מקבלת את התנאים שמכתיבים אחרים כמות שהם. אני גם לא מזלזלת בהם. יש מקום לדיון על תנאים. לי חשוב שהתנאים יבטיחו לי את האפשרות לשמר את תחושת החופש שלי. (למשל: כשהבנתי שטלפון נייד מאפשר לאנשים לפרוץ לחיי מתי שמתאים להם ולא לי, סגרתי את המכשיר. כל אדם שנהיה לי אתו קשר עבודה גדול או קטן מקבל ממני הנחיות תקשורת. אף אחד לא נסוג כתוצאה מהסידור הזה.)
אני רוצה לדעת את הסיבה, את ה"למה" של מה שאני בוחרת לעשות. אם אני חייבת לעשות משהו שלא אני בחרתי כי לפעמים ככה זה בחיים, אני אמצא לי "למה". אני אחפש אותו באופן יזום ואבחר לעצמי "למה" שמניע אותי.
אפשר לחוות הסחת דעת ומיקוד חזק באותו זמן. אני כזו. יש זמנים בהם אני חולמנית ויש זמנים בהם אני חדה וממוקדת. שני המצבים האלה שימושיים לי מאוד. בשל הסחת הדעת אני שמה לב להרבה דברים, בשל החולמנות אני רואה קשרים בלתי נראים ומגבשת מחשבות חדשות. בשל המיקוד אני עושה משהו מועיל עם המחשבות האלה.
מוזמנים להוסיף מחשבות הגיוניות שעוזרות לכם או כל רעיון אחר שעוזר לעצור את ההרגשה שאו-טו-טו הולך לכם החופש.