לחץ טוב הוא תגובה הכרתית חיובית ללחץ, שהיא בריאה, מעוררת תחושת סיפוק או תחושה חיובית אחרת. מה שמגדיר לחץ טוב היא נקודת המבט שלנו על מה שיוצר את תחושת הלחץ. כשמישהו אומר לי "זו בעיה" ומיד אחר-כך מתקן ל"זה אתגר", הוא מסמן את ההעדפה לראות את הדבר שלפניו כיוצר לחץ טוב, וכך גם את דרך ההתמודדות הרצויה לו.
הבחירה לראות לחץ כטוב או כרע, תלויה בלא מעט משתנים. בין השאר: אם הלחץ רצוי כרגע או לא, כמה הוא חזק, מתי הוא קורה ואיפה הוא תופס אותנו. אם אנחנו רואים אותו כמעורר, רואים בו משמעות או פתח לאיכות חיים רצויה ולסיפוק, ניטה לראות את הלחץ כטוב. לחץ טוב דוחק בנו לפעול מעבר לגבול אזור הנוחות. לא יותר מדי, כדי שלא נישבר.
יש לא מעט מצבים שרובנו תופסים כלחץ טוב: תחרות שהתכוננו אליה, משחקי ספורט, צפייה במותחן או האזנה לסיפור מותח וקצת מפחיד, פעילות ספורטיבית שאנחנו אוהבים, מפגש עם אתגרים, רכיבה על מתקנים בגן-שעשועים, הימור שלא במסגרת התמכרות להימורים, מעבר לשלב הבא במיומנות שיש לנו. אנחנו מכנים תחושת לחץ טוב בכל מני כינויים המעידים על נקודת מבט חיובית: להיות בזרימה, להיות נוכח, להיות ב zone, להיות מסונכרן, להרגיש אחיזה במושכות, להרגיש בריא וכד'. יותר משהכינויים הללו מתארים לחץ טוב, הם מתארים את ההרגשה שלנו בעקבות מעורבות לחץ טוב בחיינו, כמו שאנחנו רואים אותו.
לכאורה, יש לילדי לאונרדו הרבה סיבות טובות לראות את הלחץ שמחולל העיסוק במספר תחומים, כלחץ טוב. אנחנו סקרנים, יודעים לשקוע לתוך אתגר, אוהבים ללמוד, להבין, להרכיב, לפתור, לעבור לעוד משהו. להיות בזרימה, בגמישות הזו, זה כייף לנו. עם זאת, בהתנהלות לא נכונה, לחץ טוב הופך ללחץ לא טוב ואז האנרגיה שלנו צונחת ואתה איכות החיים שלנו.
גורמים המשפיעים על תפיסה חיובית או שלילית של לחץ אצל ילדי לאונרדו
הנחות עבודה של ההורים וציפיות החברה. אם ההורים של ילד לאונרדו רואים בעין חיובית עיסוק במספר תחומים והחברה מצפה מחבריה להיות מגוונים בעשייתם, האנרגיה של ילדי לאונרדו מזנקת למעלה ורוב מצבי הלחץ שיוצרת הנטייה הזו, נתפסים אצלנו כחיוביים. אם ההורים לא ממש בעד והחברה מוציאה אותנו מן הכלל, הנטייה לרב-תחומיות מרגישה לנו כמו עונש, לחץ רע ומיותר בחיים.
היחס שלנו לגילויים חדשים. אם אנחנו נהנים לגלות גילויים חדשים ובאותו זמן יודעים למסגר אותם לתוך הפאזל הכולל שנקרא "החיים שלי", גילויים חדשים הם לחץ מעולה. אם אין לנו מערכת לניהול גילויים חדשים והם נערמים אצלנו בכמויות אדירות ללא מיון וטיפול, אנחנו לוקים בשיתוק.
תחושת אוטונומיה והכוונה-עצמית. אלה גורמים משפיעים לחיוב על תפיסת לחץ אצל ילדי לאונרדו, ובתנאי שלא מדובר בקיצוניות. ילד לאונרדו שאינו מוכן לשתף פעולה, לא מוכן לשמוע דעה חיצונית לשלו ולאפשר לדעות כאלה להיכנס לעשייה שלו, עלול לגלוש למצב בו מה שנתפס בתחילה כלחץ טוב, הופך ללחץ מאוד לא טוב. כמו להיות תלויה על קולב העצמי.
התמדה. נתפסת כלחץ טוב וקשורה קשר הדוק במוטיבציה פנימית, שהיא חומר בערה חזק אצל ילדי לאונרדו. עם זאת, כמו בסעיף הקודם, אנחנו צריכים להיזהר מהתמדה כמצב קיצון. קשיחות אינה לחץ טוב.
שליטה עצמית, מוקד שליטה פנימי חזק. גם אלה משויכים ללחץ טוב ובתנאי שאינם מובילים לקיצוניות והתעלמות מצרכים ואיזון, המאפיינים פרפקציוניזם. בשונה ממה שנדמה לפרפקציוניסטים, התוצאות שהם מניבים פחותות באיכותן ממה שהם מייחלים לו. זאת משום שהם יוצרים פער בלתי אפשרי לגישור בין הפנטזיה שלהם בעניין תוצאה, לבין מיומנויות הביצוע והמשאבים שיש בידיהם כרגע. עם זאת, כל עוד הם לא גומרים את עצמם, העשייה נתפסת אצל פרפקציוניסטים כלחץ טוב.
דחיינות פעילה, מודעת. דחיינות כזו מעלה את רף האתגר. לכן, המפגש עם האתגר מרגיש כלחץ טוב. דחיינות פעילה היא כלי ניהול מצוין לילדי לאונרדו שיודעים לעבוד עם כלי כזה. אין הדבר דומה לדחיינות לא-פעילה ולא-מודעת. אם משמעות הסעיף הזה לא ברורה, אל תנסו אותו בבית.
גישה לחיים. זה כנראה הגורם המשפיע מכולם על תפיסה חיובית או שלילית של לחץ. גישה חיובית ותחושת ערך עצמי חיובית, מגבירות את הסיכוי לחוות לחצים רבים כלחצים טובים. במקרה של ילדי לאונרדו, גם לגישה שלנו לנטייה לעסוק בתחומים רבים יש השפעה על הגישה שלנו ללחץ.
איך בונים לחץ טוב שמצמיח כנפיים
מתוך תשומת לב לרמת האנרגיה שיש לנו, לפי תכנית ובהדרגתיות. כמו בבניה נכונה של גמישות גופנית.
רמת האנרגיה ואיכות האנרגיה שלי משתנה לאורך היום ומיום ליום. אם יש לי אנרגיה לעבודה, אני עובדת. אם אני צריכה לנוח או להתמקד, אני עושה את מה שזה לוקח. אם אני צריכה להתניע אנרגיה למרחק יותר גדול של עשייה, אני יוצאת החוצה והולכת מרחק. הצרכים שלי משתנים ולימדתי את עצמי להקשיב ולהיענות בהתאם. ההיענות הזו מונעת הצטברות של לחץ מכל סוג – טוב ולא טוב. אני לא רוצה הצטברות, אלא בנייה הדרגתית. לא תמיד זה מצליח ואז אני משלמת מחיר. לוקח לי זמן להתאפס. עם השנים למדתי להיות פרו-אקטיבית, לא לחכות עד שהגוף יחליט או עד שתיגמר לי רוב האנרגיה.
אחרי שלומדים לשים לב לרמת האנרגיה ולפעול לאיזונה, בוחרים את אחד הגורמים המשפיעים על תפיסת לחץ כחיובי או שלילי שציינתי למעלה, ובונים לו תכנית עבודה קטנה והדרגתית. למשל: היחס שלי לגילויים חדשים.
הדבר הראשון שאני מנסה להבין זו ההתנהגות שלי, כדי שאדע מאיפה יצאתי. במשך כמה ימים אני עוקבת אחרי ההתנהגות שלי בעניין גילויים חדשים: כמה גילויים חדשים אני מגלה כל יום? מה אני עושה עם המידע – האם אני אוספת אותו? אם כן, לאן? האם אני חוזרת אליו? מתי או מאיזו סיבה? האם יש לי תחושה טובה בקשר למה שאני עושה עם גילויים חדשים או שאני מרגישה שזה כייף אבל עומס או לא באמת שימושי?
כעבור כמה ימי מעקב, יש לי מושג טוב לגבי תמונת ההתנהלות שלי בעניין גילויים חדשים. אם אני לא שבעת רצון או שאני רוצה להשתכלל, עכשיו מגיע הזמן לבנות תכנית קטנה והדרגתית. מה השינוי הראשון שאני קובעת לי? תקבעו משהו שאתם יכולים לראות את עצמכם באמת עושים. אם למשל אתם אוספים גילויים חדשים לכל מני מקומות, יכול להיות ששינוי ראשון יהיה לאסוף גילויים רק לשני מקומות או אחד. אם למשל אתם אוספים כל דבר שנקרה בדרככם ולא ממיינים בשלב האיסוף, אולי כדי לקבוע שינוי לטובת מיון ואז יהיו לכם פחות גילויים חדשים לבדוק לעומק. אם אתם אוספים גילויים חדשים על כל דבר שיכול לעניין אתכם עכשיו ובשנים הקרובות, יכול להיות ששינוי טוב הוא לאסוף רק את מה שרלוונטי למה שאתם עושים כרגע (בלי 'חבל', במיוחד אם זה משהו שנמצא ברשת. תמיד אפשר לחפש אותו שוב.)
הקדישו שבועיים-שלושה לאימון בשינוי שקבעתם עד שהוא מתביית, ואז בחרו שינוי נוסף, משהו שעדיין קשה לכם לעשות. וכן הלאה וכן הלאה, בכל פעם מרימים את הרף עוד קצת, מצמיחים כנפיים ומחזקים אותן. אם משהו מפיל לכם את האנרגיה, כנראה שלפניו צריך לקרות שינוי פשוט וקטן יותר. בדיוק כמו לחזק ולהגמיש שריר, בלי לגרום נזק.