יש סעיף אחד שילדי לאונרדו מתקשים במיוחד לתקצב – את היצירתיות של עצמנו. אחרים מסוגלים לנקז את היצירתיות שלהם לתחביב או עיסוק נוסף, אולי עסק קטן, לתקצב אותם ולעבוד עם התקציב הזה. לא ילדי לאונרדו. גם אם אנחנו מתקצבים את הפעילויות השונות שלנו, וחשוב שנעשה זאת, המעיין היצירתי שלנו לא מפסיק לנבוע וליצור עוד ועוד עניינים הדורשים התייחסות ותקצוב. אפשר להיות ממושמעים מאוד ולהניח אותם בצד לטיפול בזמן אחר בעתיד. מה שאי אפשר להניח בצד זה את היצירתיות עצמה. אותה צריך לתקצב. למה בעצם?
אנחנו מתכננים את הלו"ז שלנו, הכל ברור ורשום. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה למלא אחר המשימות שקבענו לעצמנו. אבל זה לא קורה כמו שהתכוונו. משימות נדחות מיום ליום ומשבוע לשבוע, נקודות ציון חשובות חולפות על פנינו, מה שאמור להיות קיים, בקושי התניע. מה קורה? מה שקורה הוא שמערכת הניהול העצמי שקבענו לעצמנו חסרה מרכיב חשוב – עלויות יצירתיות. כל עניין שנובע ממעין היצירה דורש תשומת לב – בין אם תשומת לב בדמות ההחלטה להניח את אותו עניין בצד, או להטמיע אותו בתכניות העבודה שלנו. בכל מקרה, תכנון דורש זמן וזמן איז מאני, שאמור להגיע מאיזה מקום.
הקרב בין תפוקתיות (פרודוקטיביות), יצירתיות וכסף
אנחנו יושבים לתכנן תכנית שנתית, רבעונית או שבועית. היומן פתוח. יש הרבה מקום לכל הרעיונות והחלומות שלנו. אנחנו משבצים את מיטב כוונותינו ביומן, מרגישים את פוטנציאל ההגשמה ויוצאים לדרך בתנופה. ואז קורה דבר מעניין. באופן מודע או פחות מודע, מתעוררת השאלה: האם אני יכולה להרשות לעצמי לעשות את כל זה? ומה אם יהיו לי עוד רעיונות טובים? בנתיב שפילסה השאלה מתגנבים פנימה ספק ומתח. הקרב מתחיל והתוצאה ידועה מראש – ההפסד כולו שלנו.
הפסד כזה לובש כמה צורות. אחת היא חבלה עצמית. ככל שאנחנו מתקדמים בביצוע של מטלות יצירתיות, מנהל החשבונות הפנימי שלנו משרבט יותר חזק בפנקס: "זה מה שאת עושה עם הזמן שלך? יכולת לעשות כסף בזמן הזה! זמן שעובר לא חוזר! את יודעת כמה זה עולה לך?! שלא תעזי להעלות עוד רעיונות, את שומעת? את בכלל מקשיבה?!" מנהל החשבונות הפנימי לא תמיד רואה שמטלות יצירתיות יכולות להכניס כסף. הוא כן רואה איך עוד ועוד רעיונות יידרשו עוד ועוד משאבים שלא תוקצבו מראש. יידרש תכנון מחדש, יש לתכנון הזה עלות וכבר חיבלנו בתכנית שלנו.
צורה נוספת של הפסד היא מעצור. אנחנו פועלים בדיוק לפי התכנית, מורידים מהרשימות משימה אחר משימה, מנהלים את העבודה היטב. רק שבסוף החודש, חשבון הבנק שלנו נראה לא טוב כי העבודה עלתה לנו יותר ממה שחשבנו שהיא תעלה. בהשוואה לאנשים שעובדים לפי נהלים ברורים, ילדי לאונרדו ניגשים לביצוע משימות בכל מני דרכים, בכל פעם קצת אחרת. יש לזה עלות. כשאנחנו רואים אותה, וכמעט תמיד אנחנו רואים אותה מאוחר מדי, אנחנו נבהלים ועוצרים חלק מהעבודה. לא רק שחלק מהתכנית שלנו תושבת, נצטרך גם לחשוב על דרך לסגור את הפער הכספי שיצרנו.
צורה שלישית של הפסד היא להסתער על המשימות, להמשיך לעבוד ללא חבלה עצמית או מעצור, להמשיך להוציא כסף שאין לנו ולהאמין שנצליח להרוויח אותו כשמה שאנחנו עושים כרגע יגשים את עצמו בעולם. זה יכול לעבוד עד שזה מפסיק לעבוד. בנוסף לפער הכספי שיוצר מעצור, נוצר עוד פער כספי שאינו מאפשר לנו להמשיך לדבר הבא בתכנית או אפילו לשלם לעצמנו על העבודה שעשינו.
ואז, בין אם חיבלנו, עצרנו או המשכנו להתגלגל עד שהמציאות עצרה אותנו, מגיעה נקודת מפנה שתדרוש מאתנו להתארגן מחדש. התבנית היותר שכיחה של ילדי לאונרדו תהיה לעשות אחד משניים: להיכנס למהלך תכנון מחדש, גרנדיוזי יותר מקודמו, לחפש כלי תכנון וניהול עצמי מדויקים יותר, ללמוד עוד שיטות וליפול לאותה מלכודת בדיוק. או, להחליט להאט, לקצץ בהוצאות ולנסות להרוויח כסף לפני שנמשיך עם ביצוע התכנית המקורית. שאיפה שקשה מאוד לילדי לאונרדו להגשים. לא בגלל שאנחנו לא יודעים לקצץ בהוצאות, אלא בגלל שאין לנו דרך להקפיא את היצירתיות. יש עוד משהו שאפשר לעשות.
לתקצב יצירתיות
לתוך תהליך התכנון השנתי, הרבעוני או השבועי, משלבים מרכיב של תקצוב יצירתיות. הנה כמה שאלות שכדאי לשאול כדי להצליח לתקצב נכון:
- כמה יעלה לי להוציא לפועל כל פרויקט או עשייה יצירתית שרשמתי ביומן? לצורך ההדגמה, לכתוב את הרשומה הזו עלה לי ארבע שעות עבודה.
- האם יש לי חסכונות שיכולים לכסות את העלות הזו? אם אני ממשיכה עם הדוגמה הקודמת אז לא, אין לי חסכונות המיועדים לכיסוי ארבע שעות שבהן אכין רשומה.
- כמה חוב אני מוכנה לצבור כדי להוציא לפועל את התכניות שלי? לטובת רשומה, אני לא מוכנה לצבור חוב.
- אם יש לי תזרים מזומנים חיובי, כמה ממנו אני מוכנה להשקיע בתכנית? לטובת רשומה, אם היא לא מכוונת ליצירת הכנסה, כנראה שלא אשקיע מתזרים המזומנים שלי. אם היא מכוונת ליצירת הכנסה, גם אם לא מידית, אני אתקצב אותה מתוך תזרים המזומנים. יכול להיות שאין לי מספיק. אז אצטרך להוריד קצב, לפרסם רשומות לעיתים רחוקות יותר ובמקום זה להשקיע בפעולות שירחיבו את מעגל ההפצה של הרשומות בעלות נמוכה יותר.
את השאלות האלה אני שואלת את עצמי לגבי כל תכנית שיש לי ביומן. בנוסף, אני מכניסה שאלה שנוגעת לעניין היצירתיות עצמה – כמה עולה לי לטפל בתופעה היצירתית? ברעיונות שצצים בהמוניהם כל יום? בנטייה ללכת בעקבות הסקרנות? באיסוף ובאכסון של רעיונות, חומרי יצירה, תהליכי תכנון?
אם רק המחשבה על חשבונאות מהסוג הזה מחלישה אתכם, אז הנה כלל אצבע שיכול לחסוך לכם הרבה זמן, אבל לא את כאב הלב של התובנה: אנשים יצירתיים מאוד צריכים למצוא דרך להרוויח את כל מה שדרוש להם כדי להיות עצמאים פיננסית, בתוך 40% מהזמן שהם יכולים להקדיש לעבודה. זה יפתור אתכם מהצורך להתעסק בחישובים. יכול להיות שתרוויחו כסף גם ממה שתעשו ב 60% האחרים של הזמן אבל באותה מידה יכול להיות שלא.
תפוקתיות, יצירתיות וכסף בלי מלחמה
ייתכן שהרשומה הזו מאכזבת אתכם. אולי ממש מוציאה את הרוח מהמפרשים. גם אם תיקחו אותה ברצינות ותכניסו שלב של תכנון פיננסי ליצירתיות, זה לא בדיוק כייף גדול. עם זאת, אם תלכו בדרך הזו בקביעות ותתאמנו על תקצוב יצירתיות, תצליחו לאתר את האיזון בין הדחף היצירתי, לתפוקתיות, ולכסף. איזון שמתאים לרמת הסיכון הפיננסי שאתכם יכולים להרשות לעצמכם. האיזון הזה יקנה לכם תחושת ביטחון, את האפשרות לקחת סיכונים מחושבים, לבחור טוב יותר את הרעיונות היצירתיים שכדאי להשקיע בהם ולהרשות לעצמכם את היצירתיות.