לפעמים מגיעה רוח גדולה, מרצדת המיקודים מיטלטלת, מאבדת איזון, כל החלקים נדבקים זה לזה והחוטים מסתבכים. אנחנו מנסים להמשיך עוד קצת, מטפלים במשהו, מנסים להתיר פלונטר, רואים לידו עוד פלונטר, מנסים להתיר גם אותו, לא מסיימים כי יש עוד. לא יודעים כמה זמן זה ייקח, יודעים בלב שזה כנראה ייקח יותר ממה שחשבנו כשהמרצדת עוד הייתה תלויה יפה ובאיזון. מתנפלים על הערימה, מפחדים ממה שיקרה אם לא נטפל בה, נסחפים עד השעות הקטנות ונופלים מותשים.
למחרת, למרות שהראש יודע שזו לא המציאות, הכל נראה דחוף. הגוף כואב, אין חשק לעשות שום דבר חוץ מלשאת תפילה שקטה לחופשה של שבוע כדי להתיר את החוטים שהסתבכו. הדבר הנכון לעשות ברגע כזה, הוא לעצור. אבל אנחנו לא עוצרים. ממשיכים, מתעלמים מהמחיר הפיזי, הבריאותי, המחיר במערכות יחסים, בנפש וברוח. למי יש זמן לעסוק בזוטות כאלה כשהכל דחוף. חוץ מזה – כך לימדו אותנו – לקחת זמן לעצמנו זה אנוכי ולא מקבלים על זה נקודות. אנשים צריכים ממני דברים עכשיו, דחוף. רובנו לא עוצרים עד שמוכרחים, עד הקריסה. על קריסה מקבלים נקודות של מסכנות.
אנחנו חיים בחברה הנשלטת על-ידי הדחוף. אנחנו מצטיינים בלחיות, לעבוד ולחשוב בתגובה להנחתות. להצליח להתמודד עם הנחתה מספק לנו הרגשה טובה, אז לטובת עוד אנדורפינים אנחנו מחפשים עוד הנחתות ודחופים למלא בהם את הזמן. מול ערימת חוטים סבוכים אנחנו אמורים להרגיש על גג העולם, ב"היי" של החיים. אלא שלא. מרגישים רק את הגוף הכואב והסטרס שנכנס דרך חלון פתוח שאנחנו פוערים עבורו כדי שלפחות הוא יצליח לעצור אותנו.
וכולנו חכמים, כולנו בעלי ניסיון, כולנו יודעים שצריך לתכנן מחדש, לתעדף, להציב מטרות ברורות, לפרק פרויקטים למשימות קטנות, לכתוב משימות בדרך שתפעיל אותנו ולהתמקד בפעולה אחת כדי לסיים אותה. כולנו יודעים שאלה מיומנויות חשובות, שצריך להתאמן עליהן לאורך זמן, אבל למי יש זמן? והמצב המתסכל באמת, הוא להיות בעלת מיומנויות עם חוסר יכולת ליישם אותן, מול סבך החוטים שנראה כמו מצבה למה שהתכוונו שיהיו החיים שלנו.
יהיו קוראים שיאמרו "אבל אין לי את המיומנויות הללו!" לא בטוח. תבדקו איך אתם פועלים במקרים דחופים, כמו אפשרות לאחר לטיסה. ברור מה תעשו, לא? ברור גם מה לא תעשו – לא תעצרו לתכנן מהלכים, לא תעצרו לתעדף או לרשום משימות וודאי שלא תתלבטו ב"איך נראית הצלחה". תהיו ממוקדים לגמרי במטרה ברורה אחת – לא לאחר לטיסה – ותעשו מיד רק את מה שנדרש לעשות כדי להגיע לשם לפני שהשערים נסגרים. אולי בתוספת כמה צעקות בדרך אם אתם עם אנשים שלא קלטו מה קורה, או שאתם מקווים שמישהו שיכול לעכב את הטיסה ישמע אתכם ואף יעכב אותה.
אם אתם לא המקרה שראיתי פעם בבן-גוריון של בחור שהיה בטוח שהוא יכתיב לחברת תעופה זמן המראה חדש כי בא לו לעשן סיגריה וגילה שהוא טועה, אז יש לכם את המיומנויות. אולי הן בסיסיות, אולי לא מספיק מאומנות, אבל יש לכם. וכמו שכתבתי קודם, המצב המתסכל באמת הוא להיות בעלת מיומנויות עם חוסר יכולת ליישם אותן במצב יומיומי, לא קיצון.
הסבך האמיתי
כדי להצליח לשחרר את הסבך, נצטרך לשנות את האופן בו אנחנו מתקיימים בעולם. להכיר במידה בה אנחנו מזינים את אש הדחוף שאנחנו רצים לכבות. בגלל התחושה שאין לנו זמן, אנחנו לא מאפשרים זמן לעשות זמן. לכן יש לנו עוד פחות זמן ואנחנו כל הזמן מאחור. בגלל שאנחנו מתייחסים לגוף שלנו בעיקר כמשהו שסוחב את הראש, האנרגיה שלנו מיטלטלת כמו תורן ספינה בעין הסערה, הגוף כואב ואין לנו אנרגיה וחיות לזוז, לאכול טוב ולישון. איכות שיקול הדעת פוחתת. אין לנו גבולות, אין לנו אומץ לשים גבולות ואנחנו משלמים מס-עודף.
אנחנו נלכדים בתסבוכת דחיפות שמוזנת על ידינו. קל לעצור אותה בקריסה, יותר קשה לעצור אותה בהתרת חוטים מבוקרת. זו, דורשת תשומת-לב ליותר מרכיבים מאשר פשוט לקרוס. עוד דבר שמקשה על התרת חוטים מבוקרת היא העובדה שלא מעט ממה שאנחנו עושים קשור באחרים. לכל שינוי בהרגלים יש השלכות אישיות וחברתיות ואנשים לא אוהבים לוותר על החברים ומערכות היחסים שכבר יש להם.
החדשות הטובות הן שלולאת ההרגלים הבעייתיים, פועלת בדיוק באותה דרך בה פועלת לולאת ההרגלים המיטיבים. את שתיהן אנחנו מזינים בעצמנו. זאת אומרת שיש לנו בחירה. ההבדל היחיד נמצא ביכולת להתמקד ולנוע לכיוון המטרה. במקרה קיצון, אנחנו עושים בדיוק את זה. אבל איך רותמים את הבהירות שיש לנו במקרה קיצון, לפעילויות שבונות עתיד? לפעולה בתנאים אידיאליים על חוף-ים שקט ורגוע בלי מכשולים ואתגרים קיצוניים?
בגלל עריצות הדחוף, אנחנו מתקשים למצוא מיקוד והנעה כשאין דחוף. אנחנו יודעים בראש מה צריך לעשות, אבל איכשהו הלב והגוף לא נדרכים לפעולה. לא מסכימים ללכת אתנו באותה קלות בה הם מתגייסים כשדחוף. יותר קל לנו לצרוך את סם הדחוף אפילו שהוא גומר אותנו.
איך משתחררים מהסבך
כשהחוטים מסתבכים, הדבר הראשון לדאוג לו הוא עצמנו. הדחוף העריץ לא מקבל את מה שהוא רוצה והוא תוקף אותנו, דוחף לנו בכוח את סם הדחוף. בגלל שאנחנו הם אלה שמוציאים לפועל את המתקפה עבורו, אנחנו אלה שיכולים לעצור אותה. נראה לכם שהדחוף ייתן לנו? לא. לכן צריך לעצור את המתקפה באבחת-חרב. לעשות מיד ההיפך ממה שהדחוף מצפה.
עוצרים. סטופ כדור הארץ. מתנתקים, יוצאים מהבית והולכים. הולכים ללא מטרה רק כדי ללכת עד שהגוף ישתלט על הראש, עד שהנשימה תדרוש את תשומת הלב יותר חזק מהמחשבות. אם לא יכולים ללכת, אז לצאת ולהתבונן אל האופק, עשרים דקות לפחות, רצוי יותר. אם לא יכולים לצאת, לבהות דרך החלון. אם לא יכולים להתפנות כי יש אתכם ילדים קטנים – להיות עם הילדים, להיות ילד ולעשות מה שילדים עושים. שום דבר רע לא יקרה. הוא כבר קרה, מכאן מתחילה ההבראה.
ומה עושים אחר-כך?
המשך ברשומה הבאה. תנוחו. זה הורג את הדחוף לראות אתכם נחים. אז מה.
