כשהחוטים מסתבכים

לפעמים מגיעה רוח גדולה, מרצדת המיקודים מיטלטלת, מאבדת איזון, כל החלקים נדבקים זה לזה והחוטים מסתבכים. אנחנו מנסים להמשיך עוד קצת, מטפלים במשהו, מנסים להתיר פלונטר, רואים לידו עוד פלונטר, מנסים להתיר גם אותו, לא מסיימים כי יש עוד. לא יודעים כמה זמן זה ייקח, יודעים בלב שזה כנראה ייקח יותר ממה שחשבנו כשהמרצדת עוד הייתה תלויה יפה ובאיזון. מתנפלים על הערימה, מפחדים ממה שיקרה אם לא נטפל בה, נסחפים עד השעות הקטנות ונופלים מותשים.

למחרת, למרות שהראש יודע שזו לא המציאות, הכל נראה דחוף. הגוף כואב, אין חשק לעשות שום דבר חוץ מלשאת תפילה שקטה לחופשה של שבוע כדי להתיר את החוטים שהסתבכו. הדבר הנכון לעשות ברגע כזה, הוא לעצור. אבל אנחנו לא עוצרים. ממשיכים, מתעלמים מהמחיר הפיזי, הבריאותי, המחיר במערכות יחסים, בנפש וברוח. למי יש זמן לעסוק בזוטות כאלה כשהכל דחוף. חוץ מזה – כך לימדו אותנו – לקחת זמן לעצמנו זה אנוכי ולא מקבלים על זה נקודות. אנשים צריכים ממני דברים עכשיו, דחוף. רובנו לא עוצרים עד שמוכרחים, עד הקריסה. על קריסה מקבלים נקודות של מסכנות.

אנחנו חיים בחברה הנשלטת על-ידי הדחוף. אנחנו מצטיינים בלחיות, לעבוד ולחשוב בתגובה להנחתות. להצליח להתמודד עם הנחתה מספק לנו הרגשה טובה, אז לטובת עוד אנדורפינים אנחנו מחפשים עוד הנחתות ודחופים למלא בהם את הזמן. מול ערימת חוטים סבוכים אנחנו אמורים להרגיש על גג העולם, ב"היי" של החיים. אלא שלא. מרגישים רק את הגוף הכואב והסטרס שנכנס דרך חלון פתוח שאנחנו פוערים עבורו כדי שלפחות הוא יצליח לעצור אותנו.

וכולנו חכמים, כולנו בעלי ניסיון, כולנו יודעים שצריך לתכנן מחדש, לתעדף, להציב מטרות ברורות, לפרק פרויקטים למשימות קטנות, לכתוב משימות בדרך שתפעיל אותנו ולהתמקד בפעולה אחת כדי לסיים אותה. כולנו יודעים שאלה מיומנויות חשובות, שצריך להתאמן עליהן לאורך זמן, אבל למי יש זמן? והמצב המתסכל באמת, הוא להיות בעלת מיומנויות עם חוסר יכולת ליישם אותן, מול סבך החוטים שנראה כמו מצבה למה שהתכוונו שיהיו החיים שלנו.

יהיו קוראים שיאמרו "אבל אין לי את המיומנויות הללו!" לא בטוח. תבדקו איך אתם פועלים במקרים דחופים, כמו אפשרות לאחר לטיסה. ברור מה תעשו, לא? ברור גם מה לא תעשו – לא תעצרו לתכנן מהלכים, לא תעצרו לתעדף או לרשום משימות וודאי שלא תתלבטו ב"איך נראית הצלחה". תהיו ממוקדים לגמרי במטרה ברורה אחת – לא לאחר לטיסה – ותעשו מיד רק את מה שנדרש לעשות כדי להגיע לשם לפני שהשערים נסגרים. אולי בתוספת כמה צעקות בדרך אם אתם עם אנשים שלא קלטו מה קורה, או שאתם מקווים שמישהו שיכול לעכב את הטיסה ישמע אתכם ואף יעכב אותה.

אם אתם לא המקרה שראיתי פעם בבן-גוריון של בחור שהיה בטוח שהוא יכתיב לחברת תעופה זמן המראה חדש כי בא לו לעשן סיגריה וגילה שהוא טועה, אז יש לכם את המיומנויות. אולי הן בסיסיות, אולי לא מספיק מאומנות, אבל יש לכם. וכמו שכתבתי קודם, המצב המתסכל באמת הוא להיות בעלת מיומנויות עם חוסר יכולת ליישם אותן במצב יומיומי, לא קיצון.

הסבך האמיתי

כדי להצליח לשחרר את הסבך, נצטרך לשנות את האופן בו אנחנו מתקיימים בעולם. להכיר במידה בה אנחנו מזינים את אש הדחוף שאנחנו רצים לכבות. בגלל התחושה שאין לנו זמן, אנחנו לא מאפשרים זמן לעשות זמן. לכן יש לנו עוד פחות זמן ואנחנו כל הזמן מאחור. בגלל שאנחנו מתייחסים לגוף שלנו בעיקר כמשהו שסוחב את הראש, האנרגיה שלנו מיטלטלת כמו תורן ספינה בעין הסערה, הגוף כואב ואין לנו אנרגיה וחיות לזוז, לאכול טוב ולישון. איכות שיקול הדעת פוחתת. אין לנו גבולות, אין לנו אומץ לשים גבולות ואנחנו משלמים מס-עודף.

אנחנו נלכדים בתסבוכת דחיפות שמוזנת על ידינו. קל לעצור אותה בקריסה, יותר קשה לעצור אותה בהתרת חוטים מבוקרת. זו, דורשת תשומת-לב ליותר מרכיבים מאשר פשוט לקרוס. עוד דבר שמקשה על התרת חוטים מבוקרת היא העובדה שלא מעט ממה שאנחנו עושים קשור באחרים. לכל שינוי בהרגלים יש השלכות אישיות וחברתיות ואנשים לא אוהבים לוותר על החברים ומערכות היחסים שכבר יש להם.

החדשות הטובות הן שלולאת ההרגלים הבעייתיים, פועלת בדיוק באותה דרך בה פועלת לולאת ההרגלים המיטיבים. את שתיהן אנחנו מזינים בעצמנו. זאת אומרת שיש לנו בחירה. ההבדל היחיד נמצא ביכולת להתמקד ולנוע לכיוון המטרה. במקרה קיצון, אנחנו עושים בדיוק את זה. אבל איך רותמים את הבהירות שיש לנו במקרה קיצון, לפעילויות שבונות עתיד? לפעולה בתנאים אידיאליים על חוף-ים שקט ורגוע בלי מכשולים ואתגרים קיצוניים?

בגלל עריצות הדחוף, אנחנו מתקשים למצוא מיקוד והנעה כשאין דחוף. אנחנו יודעים בראש מה צריך לעשות, אבל איכשהו הלב והגוף לא נדרכים לפעולה. לא מסכימים ללכת אתנו באותה קלות בה הם מתגייסים כשדחוף. יותר קל לנו לצרוך את סם הדחוף אפילו שהוא גומר אותנו.

איך משתחררים מהסבך

כשהחוטים מסתבכים, הדבר הראשון לדאוג לו הוא עצמנו. הדחוף העריץ לא מקבל את מה שהוא רוצה והוא תוקף אותנו, דוחף לנו בכוח את סם הדחוף. בגלל שאנחנו הם אלה שמוציאים לפועל את המתקפה עבורו, אנחנו אלה שיכולים לעצור אותה. נראה לכם שהדחוף ייתן לנו? לא. לכן צריך לעצור את המתקפה באבחת-חרב. לעשות מיד ההיפך ממה שהדחוף מצפה.

עוצרים. סטופ כדור הארץ. מתנתקים, יוצאים מהבית והולכים. הולכים ללא מטרה רק כדי ללכת עד שהגוף ישתלט על הראש, עד שהנשימה תדרוש את תשומת הלב יותר חזק מהמחשבות. אם לא יכולים ללכת, אז לצאת ולהתבונן אל האופק, עשרים דקות לפחות, רצוי יותר. אם לא יכולים לצאת, לבהות דרך החלון. אם לא יכולים להתפנות כי יש אתכם ילדים קטנים – להיות עם הילדים, להיות ילד ולעשות מה שילדים עושים. שום דבר רע לא יקרה. הוא כבר קרה, מכאן מתחילה ההבראה.

ומה עושים אחר-כך?

המשך ברשומה הבאה. תנוחו. זה הורג את הדחוף לראות אתכם נחים. אז מה.

מלכודת 'שלב המחקר'

קרדיט צילום Clem Onojeghuo

לאנשים יצירתיים יש כישרון שעולה לפעמים על היכולת ליצור – הכישרון לשכנע את עצמנו שהסיבות שאנחנו ממציאים כדי לא ליצור, הן סיבות אמתיות. תמיד יש מה לארגן, להכניס לרשימות, לסדר, לנקות, לחקור או לגרד. אני תוהה לעצמי אם זו הסיבה שבגללה אני, כמו אנשים יצירתיים רבים אחרים, נמשכת כל-כך מהר לעבודת-מטא: להציף רעיונות, לחשוב עליהם, לחלום, לחשוב על המשימות הבאות שמחכות לי. רעיונות הם כייף. לעשות משהו עם הרעיונות האלה, לחשוף את העבודה לאחרים תוך כדי עשייה, לעבוד ממש, זה נו… לא תמיד ממש מה שבא לי לעשות.

בזמן שאני 'מטא עושה', אני במרחב נוח. אף אחד לא מודד את העבודה שלי, הביקורת שותקת, לא עומדים עלי עם שעון, אף אחד לא מחכה לתוצאה. אני יכולה להמשיך לספר לעצמי שאני יוצרת: מתכננת, מארגנת, מנקה את הראש או השד יודע איך אני קוראת לזה.

במילים אחרות, אני מחברת לעצמי בדיה אמינה שמניחה מדרגות של מכשולים ביני לבין העבודה היצירתית שאני צריכה לעשות. משום שרק יוצרת הסיפור צריכה להאמין לו, אני יכולה להישאר במרחב הבטוח שלי, שבדרך כלל קוראים לו 'שלב המחקר'.

איך נראה שלב המחקר? אנחנו קוראים כתיבה של כותבים אחרים, מתבוננים בציורים של ציירים אחרים, ברעיונות עסקיים של אחרים, הולכים להופעות של אמנים אחרים – במסגרת מחקר. אנחנו חוקרים ואוספים מחקרים שדנים במחקרים של אחרים. אנחנו מתייגים את המחקרים, ממיינים אותם לקטגוריות, מתייקים אותם ושומרים אותם בערימות עם עוד מחקרים אחרים שכבר יש לנו. כשיש לנו הרבה, אנחנו חוקרים את הדרך בה ניתן לתייק את המחקרים הללו טוב יותר, כדי להצליח להבין מה הקשר המעשי בין מה שכבר אספנו למחקר החדש, ו…

ככה בונים חומה. חומה שהיא חסם לעבודה ממשית. נכון, חלק מהתהליך היצירתי דורש חקר. אבל אם אתם מנידים בראשכם מול המסך כרגע, אתם יודעים בדיוק כמוני שיש נקודה בה יש לנו מספיק מידע כדי לעשות משהו, ויש נקודה בה יש לנו מספיק מידע כדי לחמוק מיצירה. שום כמות של מידע או השראה לא תפתור את הבעיה, כי לבעיה אין שום קשר עם מידע.

אני יוצרת, לא חוקרת. פעם לא ידעתי שמרמה מסוימת של מחקר והלאה, אני מאביסה את החלק המבוהל בתוכי, זה שמפחד ליצור, ומבהילה אותו עוד יותר. ראיתי את כל המומחים האלה, את הכמות המאסיבית של העבודה שלהם ואיך היא מגמדת בעיניי את היכולת שלי לתרום. אם אתם חושבים שאין טעם לנסות ומה הפואנטה – זה עוד סיפור שאתם מספרים לעצמכם, ומאמינים בו.

כיום, אני פשוט יוצרת. בוחרת נושא או רעיון מתוך עשרות הרעיונות שיש לי כל יום, ועושה משהו בקשר אליו. כותבת כמה מאות מילים, מציירת סקצ', מעצבת, נותנת שם לבעיה ויושבת לפתור אותה, לומדת עוד סיפור ומיד מספרת אותו למישהו אחר, אוספת כמה אנשים ופותחת אתם שיחה על משהו, איזה רעיון. עובדת שעה, עובדת שעתיים כדי להתקדם יותר, עושה גרוע, עושה טוב, העיקר עושה. לפעמים זה באמת לא שווה שיתוף. לפעמים אני זורקת מיד אחרי שעשיתי או נותנת לזה לנוח חודש. כמעט כל דבר שאני עושה, אני יכולה להתיר, להשיב. מה שאני לא יכולה להשיב זה את הזמן שהשקעתי בלהמציא סיפורים לעצמי. סיפורים מהסוג שנותן לי סיבה לא לעשות.

לעשות עושה טוב.

מה שמזכיר לי שפעם פעם, כשהייתי נערה והיה מגיע רגע בו לא הייתי ממש מוצאת את עצמי, אבא שלי היה אומר "תנגני קצת בפסנתר, יעבור לך." בדרך כלל זה היה מסתכם בכמה שורות מסונטה של בטהובן, תמיד אותה סונטה, תמיד אותה הערה שלו "את תלמידה מתמידה, את תמיד טועה באותו מקום," אבל אחרי כמה דקות סונטה ואקורדים סתם, באמת הייתי מרגישה יותר טוב.2020

אני מקבלת את מה שאני עובדת להשיג

Unsplash

בכל מסע יש כמה רגעי אמת, גם במסע לפיננסיה. רגעי אמת הם כאלה שאחריהם תפיסת המציאות שלנו משתנה. אני לא אומרת שהיא משתנה "לבלי שוב" כי החיים יותר מורכבים מהצהרות כאלה. אני אומרת שהיא משתנה בכך שאנחנו מבינים משהו שלא הבנו קודם ויש לנו בחירה – ללכת עם ההבנה החדשה או לסגת מההבנה.

המשפט "אני מקבלת את מה שאני עובדת להשיג" הוא רגע אמת כזה. הוא מציב אותי בפני תוצאות מעשיי ומאלץ אותי להבין איך הגעתי אליהן, כי אני עבדתי להשיג אותן. לא מוצאות חן בעיניי? אצטרך לעבוד להשיג תוצאות אחרות, מה שאומר שאצטרך לשנות את ה"עבודה". אחרת אשיג שוב את אותו הדבר.

אחרי כמה ניסיונות מסע לפיננסיה, זיהיתי עוד רגע אמת ברור: לא כל מי שנמצא שם רואה 1+1 באותו סוג מטבע. ועוד: לא כל אחד שמסתובב בפיננסיה, מתכוון להסתפק ב 2. ילדי לאונרדו עלולים למצוא את עצמם ממש לא מבינים מה קורה, על חשבונם המר. לכן הרשומה הזו, והיא כוללת ארגז כלים קטן שאספתי לעצמי כדי להבין מה קורה, להבין מה אני רוצה, ואיך אני עוקבת אחרי תפיסת המציאות שלי במהלך המסע בפיננסיה. אני רוצה להגיע להקלה פיננסית ובסופו של דבר – לעצמאות פיננסית. אצטרך לעבוד כדי להשיג את זה, את העבודה הנכונה.

אילוצים שקבעתי לעצמי

כיוון. במפת הדרכים, אלך רק קדימה. אעבור משלב לשלב ולא אשתקע עד שאגיע להקלה פיננסית, היכולת להגן על זכויות אדם שלי, וחופש – עצמאות פיננסית. אין ירידה בשלבים גם אם המסע ייקח כמה שנים.

זמן. בלי קשר לשלב במפת הדרכים ממנו אני מתחילה, המסע המלא לא ייקח יותר מחמש שנים. הוא יכול לקחת פחות אבל לא יותר.

כללי התנהלות שקבעתי לעצמי
  • להיות פרואקטיבית ולא ריאקטיבית. לסדר את הפעולות הפיננסיות שלי בהווה לפי כוונות העתיד, לפי המטרה וה'למה'.
  • להטיל ספק בכל דבר. אם מישהו רוצה את הכסף, הזמן, האנרגיה שלי – להטיל ספק. החכמה היא גם לדעת מה לא לעשות.
  • לא לאבד משאבים ובעיקר, לא לאבד כסף. אני לא אסכן כסף שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד. אין השקעה מסוכנת – יש משקיע מסוכן.
  • לתחזק את ההחלטות ואת המשאבים שיש לי, להפיק ערך. לא לצרוך עוד אם כבר יש לי.
  • לא ליצור חובות לא מתוכננים במובן שאני יודעת בדיוק איך ותוך כמה זמן אחזיר אותם.
  • לא לומר לא לכסף, אבל גם לא לקחת עבודה שמשלמת פחות ממה שאני צריכה.
כלים שאני יודעת שאני צריכה

יכולת תכנון. הזמן הכי טוב להוציא שקל זה אחרי שהוצאתי אותו על הנייר, מתוך תכנון וכוונה. להוציא כסף רק עם תכנית פעולה.

יכולת תיעדוף תשלומים שתומך בעצמאות כלכלית. קודם אשלם לעצמי: אכסה התחייבויות קבועות שלקחתי על עצמי שנושאות ריבית ו/או קנסות, אפריש לקרן 'חרות כלכלית' (הסבר יבוא). אחר כך אשלם חשבונות אחרים ואוציא כסף על 'מה שבא' לפי התכנית.

הבנת הסביבה ועצמי

ללכת במסע לפיננסיה בלי להבין את הסביבה ואת עצמנו – את זה סביר להניח שכבר עשינו. הפעם הולכים עם יותר הבנה, מתכוננים למסע. מה הכוחות שיפעלו עלי במסע לפיננסיה ובתוכה? באילו עניינים אצטרך להחליט? אילו פעולות אדרש לעשות? איך זה עובד שם? הנה רשימה שמתאימה לפיננסיה:

פיננסים חייבים לנוע. כמו מים. אם לא, הם נתקעים. מה מזיז אותם? כל מני כוחות, חלקם נראים רובם סמויים מן העין. הכוחות הללו הם אלה שדורשים מאתנו להחליט ולפעול, להתנהג. להתנהג זו מילת תנועה. שימו לב לכוחות ולאיך שאתם מגיבים אליהם ומתנהגים. כשרוצים, אפשר ללמוד להתנהג אחרת.

אתגרים. כאלה יש בכל מסע, גם במסע לפיננסיה. אתגר הוא הזמנה להתמודדות או הוכחת יכולת. כדי להצליח להתמודד עם אתגרים, כדאי לבחור אותם בהתאם ליכולת, ולצמוח מאתגר לאתגר. לא תמיד ניתנת לנו האפשרות לבחור את האתגרים, את סדר הופעתם או את העוצמה. עם זאת, בהרבה מקרים הבחירה בידינו.

שאלה מעניינת ששווה לחשוב עליה כשמדובר באתגרים: "מה הכאב שאתם רוצים בחייכם?" אני יודעת שזו שאלה פחות נוחה מ"מה את רוצה בחיים?" משום מה, השאלה הפחות נוחה מפיקה תובנות ממוקדות ואישיות יותר. מה הכאב שאתם רוצים במסע לפיננסיה ובתוכה? נסו את השאלה, יכול להיות שהיא תציף תשובות מפתיעות.

הזדמנויות. אווו, בפיננסיה יציעו לכם הרבה כאלה. כל הזדמנות שתיקרה בדרככם תדרוש החלטה – לקחת, לא לקחת, אולי לנהל משא ומתן. בשונה מאתגרים, הרבה הזדמנויות נראות כמו הבטחות. הבטחות יכולות לשבש שיקול דעת בקלי-קלות. הדרך להתמודד עם הסכנה שיש בהזדמנויות היא לזכור את מה שכתוב בכללים: אין השקעה מסוכנת – יש משקיע מסוכן. יש גם הזדמנויות מתאימות, לא אומרת שלא.

תחרויות. המכניקה של תחרויות חזקה על רובנו. לילדי לאונרדו יש קצת חסינות כשמדובר בתחרויות, כי הגמולים שאנחנו מעדיפים יותר פנימיים. פחות נידחף להתחרות על נקודות, יותר על הבנה, עשייה וידע. עם זאת, כבני אנוש, אנחנו לא חסינים לגמרי. גם תחרויות, כמו אתגרים והזדמנויות, גורמות לנו להתנהג, לפעול.

שיתוף פעולה. גם זה כוח שנפגוש בפיננסיה. גם הוא ידרוש מאתנו התנהגות, פעולה. שיתוף פעולה יכול למנף את המאמצים שלנו, לעזור לכולם להתקדם. כדאי לזכור ששיתוף פעולה הוא לא אותו הדבר כמו שווה בשווה או קונצנזוס. שיתוף פעולה מוצלח נותן לכל המעורבים את מה שהם צריכים.

משוב. כל מני אנשים יאמרו לנו כל מני דברים על ההתנהגות שלנו. חלקם אנשים חשובים מאוד בפיננסיה. להקשיב, להטיל ספק, ללמוד, לחשוב, לקחת אחריות ולהחליט.

רכישת משאבים. בלי משאבים אי אפשר להתקדם. לכולנו יש משאבים – זמן, אנרגיה, כסף. לא לכולנו יש אותה מידה מהם. פיננסיה היא מקום בו שואפים לרכוש משאבי כסף, כדי לרכוש בהם משאבי זמן ואנרגיה. לא ההיפך. אם אין כסף, נצטרך לשלם בזמן ואנרגיה, מה שמעמיד אותנו במצב מוגבל ופגיע.

גמולים. לא לשכוח לאסוף, כמה שיותר קרוב להתחלת המסע וכמה שיותר. הם לא תמיד צריכים להיות גמולים בכסף, אבל הם חייבים להיות שימושיים בטווח הנראה לעין.

עסקאות. עסקה היא חוזה. אני אתן לך כך וכך תמורת זה שאתה תיתן לי כך וכך. לחוזה צריכים להיות תנאים ברורים עם שורה תחתונה שמחוברת לפיננסים. אם התנאים לא ברורים ואין שורה תחתונה פיננסית, זו לא עסקה.

תורות. אלה הולכות יחד עם חלק מהמשובים שתקבלו והן תישמענה לכם חשובות והגיוניות. מי שהגו, כתבו ופיתחו את התורות האלה, אינם בהכרח בעד העצמאות הפיננסית שלי או שלכם דווקא. להטיל הרבה הרבה ספק.

מצבי ניצחון. במפת הדרכים יש כמה תחנות עיקריות. להגיע לכל אחת מהן זה ניצחון. במקביל, גבשו לעצמכם הגדרות לניצחונות קטנים. קטנטנים. עוד יותר קטנטנים, בלי להוריד את העיניים מהניצחונות הגדולים. לחכות עם חוויית ההצלחה עד סוף שלב גדול, מתיש את רוב האנשים וודאי שאת ילדי לאונרדו.

הרשומה הזו היא רשומת טרום-מסע. הזמן בו חושבים מחשבות על איך יהיה, מה יקרה, לטוב ולפחות טוב. זה הזמן לשבת מול הכלים שכבר יש לנו, להבין מה הם עוזרים לנו לעשות, אם יתאימו למסע או לא. אולי חסרים לנו כמה, אולי יש יותר מדי, אולי נעזרנו בהם לעשות עבודה אבל לא את זו שהשיגה לנו את מה שרצינו. התארגנות שקטה.

לתקצב יצירתיות

Hope House Press for Unsplash

יש סעיף אחד שילדי לאונרדו מתקשים במיוחד לתקצב – את היצירתיות של עצמנו. אחרים מסוגלים לנקז את היצירתיות שלהם לתחביב או עיסוק נוסף, אולי עסק קטן, לתקצב אותם ולעבוד עם התקציב הזה. לא ילדי לאונרדו. גם אם אנחנו מתקצבים את הפעילויות השונות שלנו, וחשוב שנעשה זאת, המעיין היצירתי שלנו לא מפסיק לנבוע וליצור עוד ועוד עניינים הדורשים התייחסות ותקצוב. אפשר להיות ממושמעים מאוד ולהניח אותם בצד לטיפול בזמן אחר בעתיד. מה שאי אפשר להניח בצד זה את היצירתיות עצמה. אותה צריך לתקצב. למה בעצם?

אנחנו מתכננים את הלו"ז שלנו, הכל ברור ורשום. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה למלא אחר המשימות שקבענו לעצמנו. אבל זה לא קורה כמו שהתכוונו. משימות נדחות מיום ליום ומשבוע לשבוע, נקודות ציון חשובות חולפות על פנינו, מה שאמור להיות קיים, בקושי התניע. מה קורה? מה שקורה הוא שמערכת הניהול העצמי שקבענו לעצמנו חסרה מרכיב חשוב – עלויות יצירתיות. כל עניין שנובע ממעין היצירה דורש תשומת לב – בין אם תשומת לב בדמות ההחלטה להניח את אותו עניין בצד, או להטמיע אותו בתכניות העבודה שלנו. בכל מקרה, תכנון דורש זמן וזמן איז מאני, שאמור להגיע מאיזה מקום.

הקרב בין תפוקתיות (פרודוקטיביות), יצירתיות וכסף

אנחנו יושבים לתכנן תכנית שנתית, רבעונית או שבועית. היומן פתוח. יש הרבה מקום לכל הרעיונות והחלומות שלנו. אנחנו משבצים את מיטב כוונותינו ביומן, מרגישים את פוטנציאל ההגשמה ויוצאים לדרך בתנופה. ואז קורה דבר מעניין. באופן מודע או פחות מודע, מתעוררת השאלה: האם אני יכולה להרשות לעצמי לעשות את כל זה? ומה אם יהיו לי עוד רעיונות טובים? בנתיב שפילסה השאלה מתגנבים פנימה ספק ומתח. הקרב מתחיל והתוצאה ידועה מראש – ההפסד כולו שלנו.

הפסד כזה לובש כמה צורות. אחת היא חבלה עצמית. ככל שאנחנו מתקדמים בביצוע של מטלות יצירתיות, מנהל החשבונות הפנימי שלנו משרבט יותר חזק בפנקס: "זה מה שאת עושה עם הזמן שלך? יכולת לעשות כסף בזמן הזה! זמן שעובר לא חוזר! את יודעת כמה זה עולה לך?! שלא תעזי להעלות עוד רעיונות, את שומעת? את בכלל מקשיבה?!" מנהל החשבונות הפנימי לא תמיד רואה שמטלות יצירתיות יכולות להכניס כסף. הוא כן רואה איך עוד ועוד רעיונות יידרשו עוד ועוד משאבים שלא תוקצבו מראש. יידרש תכנון מחדש, יש לתכנון הזה עלות וכבר חיבלנו בתכנית שלנו.

צורה נוספת של הפסד היא מעצור. אנחנו פועלים בדיוק לפי התכנית, מורידים מהרשימות משימה אחר משימה, מנהלים את העבודה היטב. רק שבסוף החודש, חשבון הבנק שלנו נראה לא טוב כי העבודה עלתה לנו יותר ממה שחשבנו שהיא תעלה. בהשוואה לאנשים שעובדים לפי נהלים ברורים, ילדי לאונרדו ניגשים לביצוע משימות בכל מני דרכים, בכל פעם קצת אחרת. יש לזה עלות. כשאנחנו רואים אותה, וכמעט תמיד אנחנו רואים אותה מאוחר מדי, אנחנו נבהלים ועוצרים חלק מהעבודה. לא רק שחלק מהתכנית שלנו תושבת, נצטרך גם לחשוב על דרך לסגור את הפער הכספי שיצרנו.

צורה שלישית של הפסד היא להסתער על המשימות, להמשיך לעבוד ללא חבלה עצמית או מעצור, להמשיך להוציא כסף שאין לנו ולהאמין שנצליח להרוויח אותו כשמה שאנחנו עושים כרגע יגשים את עצמו בעולם. זה יכול לעבוד עד שזה מפסיק לעבוד. בנוסף לפער הכספי שיוצר מעצור, נוצר עוד פער כספי שאינו מאפשר לנו להמשיך לדבר הבא בתכנית או אפילו לשלם לעצמנו על העבודה שעשינו.

ואז, בין אם חיבלנו, עצרנו או המשכנו להתגלגל עד שהמציאות עצרה אותנו, מגיעה נקודת מפנה שתדרוש מאתנו להתארגן מחדש. התבנית היותר שכיחה של ילדי לאונרדו תהיה לעשות אחד משניים: להיכנס למהלך תכנון מחדש, גרנדיוזי יותר מקודמו, לחפש כלי תכנון וניהול עצמי מדויקים יותר, ללמוד עוד שיטות וליפול לאותה מלכודת בדיוק. או, להחליט להאט, לקצץ בהוצאות ולנסות להרוויח כסף לפני שנמשיך עם ביצוע התכנית המקורית. שאיפה שקשה מאוד לילדי לאונרדו להגשים. לא בגלל שאנחנו לא יודעים לקצץ בהוצאות, אלא בגלל שאין לנו דרך להקפיא את היצירתיות. יש עוד משהו שאפשר לעשות.

לתקצב יצירתיות

לתוך תהליך התכנון השנתי, הרבעוני או השבועי, משלבים מרכיב של תקצוב יצירתיות. הנה כמה שאלות שכדאי לשאול כדי להצליח לתקצב נכון:

  • כמה יעלה לי להוציא לפועל כל פרויקט או עשייה יצירתית שרשמתי ביומן? לצורך ההדגמה, לכתוב את הרשומה הזו עלה לי ארבע שעות עבודה.
  • האם יש לי חסכונות שיכולים לכסות את העלות הזו? אם אני ממשיכה עם הדוגמה הקודמת אז לא, אין לי חסכונות המיועדים לכיסוי ארבע שעות שבהן אכין רשומה.
  • כמה חוב אני מוכנה לצבור כדי להוציא לפועל את התכניות שלי? לטובת רשומה, אני לא מוכנה לצבור חוב.
  • אם יש לי תזרים מזומנים חיובי, כמה ממנו אני מוכנה להשקיע בתכנית? לטובת רשומה, אם היא לא מכוונת ליצירת הכנסה, כנראה שלא אשקיע מתזרים המזומנים שלי. אם היא מכוונת ליצירת הכנסה, גם אם לא מידית, אני אתקצב אותה מתוך תזרים המזומנים. יכול להיות שאין לי מספיק. אז אצטרך להוריד קצב, לפרסם רשומות לעיתים רחוקות יותר ובמקום זה להשקיע בפעולות שירחיבו את מעגל ההפצה של הרשומות בעלות נמוכה יותר.

את השאלות האלה אני שואלת את עצמי לגבי כל תכנית שיש לי ביומן. בנוסף, אני מכניסה שאלה שנוגעת לעניין היצירתיות עצמה – כמה עולה לי לטפל בתופעה היצירתית? ברעיונות שצצים בהמוניהם כל יום? בנטייה ללכת בעקבות הסקרנות? באיסוף ובאכסון של רעיונות, חומרי יצירה, תהליכי תכנון?

אם רק המחשבה על חשבונאות מהסוג הזה מחלישה אתכם, אז הנה כלל אצבע שיכול לחסוך לכם הרבה זמן, אבל לא את כאב הלב של התובנה: אנשים יצירתיים מאוד צריכים למצוא דרך להרוויח את כל מה שדרוש להם כדי להיות עצמאים פיננסית, בתוך 40% מהזמן שהם יכולים להקדיש לעבודה. זה יפתור אתכם מהצורך להתעסק בחישובים. יכול להיות שתרוויחו כסף גם ממה שתעשו ב 60% האחרים של הזמן אבל באותה מידה יכול להיות שלא.

תפוקתיות, יצירתיות וכסף בלי מלחמה

ייתכן שהרשומה הזו מאכזבת אתכם. אולי ממש מוציאה את הרוח מהמפרשים. גם אם תיקחו אותה ברצינות ותכניסו שלב של תכנון פיננסי ליצירתיות, זה לא בדיוק כייף גדול. עם זאת, אם תלכו בדרך הזו בקביעות ותתאמנו על תקצוב יצירתיות, תצליחו לאתר את האיזון בין הדחף היצירתי, לתפוקתיות, ולכסף. איזון שמתאים לרמת הסיכון הפיננסי שאתכם יכולים להרשות לעצמכם. האיזון הזה יקנה לכם תחושת ביטחון, את האפשרות לקחת סיכונים מחושבים, לבחור טוב יותר את הרעיונות היצירתיים שכדאי להשקיע בהם ולהרשות לעצמכם את היצירתיות.

יומן מסע ליוצאים לגלות את פיננסיה

Joanna Kosinska - Unsplash
Joanna Kosinska – Unsplash

עוד מוצג שלכד את תשומת לבי בביקור במוזיאון הארמדה במדריד, נראה מרחוק כמו קובייה גבוהה. כשהתקרבתי לקופסת התצוגה, הסתבר שזה יומן-מסע מלא של אחד האדמירלים; מחברת בעובי כ 40 ס"מ, כתובה בשורות קפדניות. "אהה, הנה הביורוקרטיה. כותבים דו"חות שאף אחד לא קורא," חשבתי לעצמי. עם זאת, כנראה שהמחברת הייתה חשובה למישהו אם הוא טרח לערום אותה ולשמור עליה לאורך שנים. היא נשמרה מתקופת הרנסנס בתנאי-ים, כלומר אותו מישהו השקיע בנייר ובדיו איכותיים. במחשבה שלישית ואחרי שהצצתי בהסבר הכתוב הבנתי שכן, מישהו קרא את כל זה או לפחות חלקים גדולים. בתצוגה דאגו לכך שהמבקר במוזיאון יוכל להציץ לתוך כמה מהדפים הראשונים. מלבד השורות הקפדניות היו גם הערות בשולי הדפים. שיחה בין הכתיבה השוטפת לבין מחשבותיו של מי שעבר על הדברים שוב, מאוחר יותר תוך כדי המסע – האדמירל עצמו.

יומנים של מגלי ארצות

חלק נכבד מהתוכן של יומנים כאלה, הוא תיעוד: מתי, איפה, מי, מה, כמה. חלק נכבד אחר, היא שיחה בין מי שעושה את הדרך לבין עצמו. אם הייתי אדמירל בארמדה, כותבת בציפורן ודיו על נייר, נראה לי שמעבר לתיעוד הייתי מעדיפה להשקיע את מאמץ הכתיבה בשיחות מועילות עם עצמי. הייתי כותבת דברים שיעזרו לי להתקדם מול עצמי. מפה, אצטרולב, סקסטנט, גרמי השמיים, רוחות, קו החוף – אלה עוזרים לנווט את הספינה. יומן עוזר לנווט את האדם. מול מה? מול אוסף הבנות וכללים שהוא יוצר לעצמו.

אילוצים. אילוצים הם צווארי בקבוק שמפריעים להשיג מטרה. הם כמו מיצרי גיברלטר בדרך מהאוקיאנוס לים התיכון. הם לא משאירים הרבה מרווח לטעויות ומחייבים את מי שרוצה לעבור אותם להשתכלל. אילוצים יכולים להיות כאלה שמישהו אחר קבע – כמו מיצרי גיברלטר. הם יכולים להיות גם כאלה שאנחנו מכניסים למסע כדי להפיק מעצמנו תוצאה משוכללת יותר –  כמו להתאמן על כניסה למעגן של מכמורת לפני שמנסים לעבור את גיברלטר. מה שהם עושים במיוחד, אילוצים, זה לאלץ אותנו להכפיף את ההחלטות והמעשים שלנו, לאילוץ. זו דרך למקד מחשבות ומעשים עד שפורצים את האילוץ ומגיעים או מציבים את האילוץ הבא.

רגשות. המסע לגילוי פיננסיה כרוך ברגשות. טוב יעשה מגלה ארצות אם יעקוב אחרי רגשותיו, יזהה אותם, יתבונן בהם, ינסה לנתח ולהבין אותם כדי להכיר את עצמו, להתאים את המסע לעצמו ואת עצמו למסע.

סיפורים. סיפורים הם הדרך של בני האדם 'לעשות שכל' במה שקורה לנו. הם מה שעובר ומתגלגל הלאה, אל מחוץ ליומן. הם כלי אבחנה, הבנה, לימוד, הכשרה, תמצית ידע, חוויות וזיכרונות.

התקדמות. משהו ביומן צריך לעזור לנו להבין אם אנחנו מתקדמים, איך וכמה. ה'למה' מושך אותנו קדימה אבל לא עוזר לנו למדוד את ההתקדמות היומיומית שלנו. אנחנו זקוקים למדידה הזו, אנחנו רוצים וצריכים לדעת כמה אנחנו במדדים שקבענו לעצמנו. יש רגעים בהם המידע הזה עוזר להתמיד לא פחות מה'למה'. לפעמים, הוא מגלה לנו שעם כל מה שאנחנו עושים, אנחנו לא מתקדמים. אז נצטרך לעצור ולהבין מדוע. לפעמים, הוא מגלה לנו שאנחנו מתקדמים מהר מדי. גם אז נצטרך לעצור ולהבין מדוע ובעיקר – על חשבון מה.

מערכות-יחסים. שום מגלה ארצות לא עשה את הדרך לגמרי לבדו. אפילו לא רובינזון קרוזו. הוא פגש אנשים, השאיר מאחוריו אנשים, חזר לאנשים. היו מעורבים בחייו בעלי-חיים, דמויות שבזיכרון ומערכות-יחסים עם כוחות גדולים ממנו. מערכות-יחסים הן קשר והקשר ובחינת המערכות הללו, פירוקן, בנייתן וניהולן הם חלק מהיומן של היוצאים לגלות את פיננסיה.

אם אני מסתכלת כרגע על היומן שלי, אני רואה שרשמתי בדף השער את ה'למה'. זה כדי שיהיה לי ברור למה אני יוצאת לדרך וגם כדי שתמיד אוכל להזכיר לעצמי במהירות. בנוסף רשומה שם מטרה: להיות עצמאית כלכלית. רשום גם שאני מתחייבת לעשות את מה שנדרש כדי להשיג את העצמאות הזו. שאני לא נסוגה. שאשקיע את העבודה והמשאבים הדרושים לעמוד בהתחייבות שלי לעצמי. כבר הוספתי גם הערה: שיהיה טוב לי אם אקבע כמה כללי התנהלות, אילוצים, שיעזרו לי למקד החלטות ואת דרך הפעולה שלי.