מה מתאים לי?

יש סיפור מוכר, על אישה שלא הצליחה למצוא למה היא מתאימה. לא לאיזו עבודה היא מתאימה, לא לאיזה מקום מגורים, לא לאיזו אהבה. היא ניגשת לכיכר העיר כדי לדבר עם האישה החכמה, זו שאנשים באים אליה כדי להתייעץ בכל מני עניינים. בדרך כלל, האישה החכמה שומעת, חושבת ומהרהרת קצת, הופכת והפכת ובתמורה מספרת סיפור. את הסיפור הזה מגלגלים בראש, עד שפתרון הבעיה צץ ועולה.

"במקרה שלך," אמרה האישה החכמה, "אני אפילו לא צריכה לחשוב. גם אני פעם הייתי במצבך, אבל לא היה לי את מי לשאול ולכן יצאתי לחפש את התשובה לבד. עברתי ערים וכפרים, גאיות ונחלים, כרמים ובוסתנים ויום אחד, מצאתי את עצמי הולכת בדרך. שדות מימין, שדות מלוא העין משמאל וחוץ מזה – כלום. אחרי הליכה של כמה שעות ראיתי מעבר לשיפול הגבעה, חומה הניצבת בשולי הדרך. מרחוק יכולתי לראות שיש עליה כתמים צבעוניים – חלקם גבוה על החומה, חלקם נמוך וחלקם מפוזרים להם ככה באמצע. התקרבתי במהירות ועמדתי מול החומה. אז ראיתי שהכתמים הצבעוניים הן מטרות, כאלה שיורים בהן חצים. בלבה של כל מטרה היה נעוץ בביטחון – חץ. הייתי סקרנית לדעת מי עשה עבודה כל כך מדויקת. לא היה שם את מי לשאול אז המשכתי ללכת. מעבר לראש הגבעה עמד בית קטן ובחצר ראיתי בחורה צעירה ממני בהרבה, רכונה מעל ערוגה. ניגשתי אליה ושאלתי, "את במקרה יודעת מי ירה את החצים למטרות שעל החומה במורד הדרך?"

היא התרוממה וענתה בביישנות, "אני".

"אבל איך זה יכול להיות," הקשיתי, "את כל-כך צעירה!"

ענתה הצעירה, "קודם יריתי את החצים ואחר כך ציירתי את המטרות."

"מזה למדתי הרבה," אמרה המספרת לאישה הטרודה שישבה מולה, "למדתי שקודם כל אני צריכה למצוא מה מתאים לי, לא למה אני מתאימה. מצאתי מה מתאים לי וסביב זה בניתי את חיי."

painting your own targets ילדי לאונרדו

גם אם הסיפור מוצא חן בעיניי, הוא בלבל אותי. איך היא מצאה מה מתאים לה? אם אני לא מתאימה לזה ולא לזה, מתאים לי גם זה וגם זה, אני לא עצלנית, אין לי בעיית משמעת, לא שטחית, לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, כולם חושבים שאני נורא מוכשרת אבל לא עומדת בציפיות באופן כללי, אז מה אני כן? אני רוצה לדעת מי אני ומה מתאים לי.

אז מתישהו, אחרי שסיפרתי את הסיפור הזה מאות ויותר פעמים, החלטתי להכניס בו הסתעפות קטנה. בדרך חזרה הביתה, איפשהו בין הגאיות והכפרים, עליתי לראש הר גבוה, התיישבתי על הפסגה, התבוננתי על כל השטח שנגלה לפניי והחלטתי שהוא לוח המשחק שלי. לאופק שמאל קראתי 'פעם פעם' ולאופק ימין קראתי 'עכשיו'. סידרתי עליו הרבה דמויות 'אנשי אשכולות' עליהן קראתי, פחות או יותר לפי הזמן בו חיו לאורך ההיסטוריה, וביקשתי מהן לשחק, לעשות את הדבר שלהן. רציתי לגלות אם הן מסתדרות לאיזו דרך שיש לה כמה מאפיינים, אם יש משהו שאני יכולה ללמוד מהן כקבוצה. מאיה אנג'לו סימנה לי שזה בסדר, שזו הזדמנות טובה לשאול שאלה כזו. (אם מישהו מכם מתחיל לחשוב עלי מחשבות מסוג 'מה עישנת?' שלא יקרא בלוגים של מספרי סיפורים…)

בהתחלה ראיתי את מה שהם נבדלו בו. אחרי שהתבוננתי מספיק זמן, ראיתי יותר מהמשותף:

היו דברים שהם שאפו להבין לעומק, חקרו הרבה ויצרו מתוכם יצירה חדשה, היו דברים שפחות. הם העדיפו מגוון על פני מיקוד יחיד ועם זאת ידעו להתמקד כשמצאו לנכון. זאת בניגוד לדעת ה'תוכי' שאומר "אם תעסקי ביותר מדי תחומים תישארי שטחית" ולדעת השכן שלו שאומר "את לא יודעת להתמיד, אין לך משמעת, את עצלנית."

הם מדדו הצלחה במושגי-פיצוח ועמידה באתגרים שהם קבעו לעצמם. פחות עניין אותם כמה גבוה בסולם הצליחו לעלות או כמה שילמו להם. יחד עם זאת, הם טיפלו בענייני הגוף ודאגו לקיום מכובד. שזו די הפתעה ל'תוכי' שמדקלם "כנראה שאת לא מסוגת להתמודד עם ההווה ולכן את חיה בעבר" בווריאציות כמו "את חיה בסרט" "בנית לך מציאות חלופית, מאוד נוח…" "מה את מדחיקה?!" "מי את חושבת שאת, גאון הדור?!" ועוד דקלומי פסיכולוגיה בגרוש.

העיסוקים שלהם, כיווני הלמידה והפרויקטים בהם לקחו חלק, התפתחו כמו בטבע – לאורך זמן, מתוך גזע מרכזי, צמיחה אורגנית של ענפים בכל מני כיוונים, לפעמים ענפים השתרגו זה בזה, חלקם התעבו, חלקם התנוונו. בזמנים מסוימים, הם ידעו להיצמד לתכנית נוקשה, לא אורגנית, מתוך כוונה להשיג הישג מסוים בפרק זמן מסוים. בניגוד לדעת הבן-דוד של ה'תוכי' הקודם שאוהב לשיר "טיפוסים כמוך חושבים שמותר להם לעשות מה שמתחשק להם" ובערבי קיץ לחים עובר ל"כמה זמן את חושבת שאת יכולה לשחק? תתחילי לקחת את החיים ברצינות, את לא נהיית צעירה יותר."

הם הראו לי כמה צירים:

ילדי לאונרדו צירי דרכי פעולה

הנטייה הטבעית של כולם נמצאת בצד הימני של הציר. באותו זמן, הם הזיזו את המחוג שמאלה, כשראו שתהיה בזה תועלת. בצד ימין נמצאת הצמיחה, ההתפתחות, הבנייה, משמאל נמצאת ההתקדמות בנתיב ממוקד, מתוכנן, ממוסגר, כדי להשלים הישג בפרק זמן נתון ולהעמיד תוצאה בעולם. ראיתי אותם נעים על הצירים האלה – לפעמים יותר בימין, לפעמים יותר בשמאל – רוב הזמן במקומות שונים על הציר, לא רק בקצה ימין.

ההבנות האלה עשו לי סדר טוב בראש, סימנו לי אפשרות לדרך פעולה שונה. יחד אתן, הופיעה מחשבה מוכרת ומכבידה: "זה לא מאוחר מדי להתחיל משהו חדש?" ובמילים אחרות, "איפה היית כשהייתי בת 14-18-24-34?" (אחת התגובות למאמר המקורי על ילדי לאונרדו) הכוונה – עכשיו כשאני מבינה שיש לי נטייה טבעית, לגיטימית, להתנהל אחרת ממה שלמדתי שנכון לי, זה לא מאוחר מדי? אחרי שדיברתי עם כל מני אנשים עם נטיית ילדי לאונרדו חזקה, גיליתי שעניין הזמן מטריד רבים, לא רק את המבוגרים. יש כאלה שמכניסים את עצמם למשמעת עבודה לפי תכנית, למרות שהיא מרגישה כמו סד, בגלל תחושת חוסר זמן. יש כאלה שמרימים ידיים בגיל די צעיר ויש בגיל 20 וקצת שמרגישים שחבל שהם לא ידעו קודם ונכנסים לאבל כבד על הזמן שהלך לאיבוד. ידעתי שאני מנסה להכניס את עצמי למסגרות נוקשות, מצליחה לעיתים ולעיתים לא. יש בזה משהו מתיש, סיזיפי.

פתרון בעיית הזמן

מחקתי את הדמויות מהנוף שמולי, התבוננתי בו שוב וקראתי לו 'חיי'. לאופק שמאל קראתי 'ראשית חיי' לאופק ימין קראתי 'אחרית חיי' וחיפשתי איפה בערך להניח את עצמי כרגע. באמצע? 53 נראה לי הצידה מהאמצע, אבל בכמה? המממ….

התבוננתי שוב לאופק ימין, היכן שנמצאת 'אחרית חיי' ולצורך המחשבה אמרתי בקול רם, "לצורך המחשבה, נאמר שאחיה עד גיל 83." הסתכלתי שוב על הנוף, עכשיו היה לי קל לקבוע איפה האמצע. מצאתי בו עץ בערך במקום הנכון ומעליו רשמתי באוויר '53', שזה עכשיו. כמה נשאר לי כדי לנוע בין העץ ואחרית חיי? 30 שנים. לא מאוחר מדי להתחיל משהו חדש?

התבוננתי שוב על כל 'חיי' ופתאום הבנתי שיש לי דרך לדעת. מהעץ '53', הסטתי את המבט שמאלה, לכיוון 'ראשית חיי', בערך 30 שנים. מצאתי בנוף שיח קטן ומעליו רשמתי '23' ואז התרכזתי רק בשטח שבין השיח והעץ.

אירועי חיי התיישבו להם לרוחב ציר 23-53 במהירות – בהתחלה אירועים בולטים שקל לזכור כמו לידות וילדות, פגישות ופרידות, לימודים ועבודות, פרסים, הצלחות ושברונות, ביניהם פרטים כמו נסיעות וטיולים, מופעים בהם לקחתי חלק, שיעורים שלמדתי, שיעורים שלימדתי, שיחות, צחוקים, בכיות, עוד ועד ועוד ועוד פרטים נערמו עד שהרגשתי שמפולת האירועים הופכת לחיוך פשוט שמשמעותו, "שכה אחיה. יש מלא זמן להתחיל דברים חדשים." גם אם אוריד לי חמש שנים על מחלות וכבדות, עדיין, גם בין גיל 28 לעכשיו, עשיתי יותר ממה שאני יכולה לזכור שעשיתי, והרבה מזה היה להתחיל משהו חדש.

my life ילדי לאונרדו

שמתי בתרמיל את מה שמתאים לי: מגוון עיסוקים ותחומי עיסוק, מדד הצלחה פנימי, צמיחה והתפתחות אורגנית. גם את ההבנה שלפעמים יתאים לי אחרת ושאני יכולה לבחור.

ירדתי מפסגת ההר הגבוה, עברתי בין גאיות וכפרים, עברתי בערים וחזרתי למקום ממנו יצאתי. כשעברתי בכיכר העיר, ראיתי שמישהו אחר מדבר עם האישה החכמה. היא קלטה אותי בזווית העין, קרצה, חייכה וחזרה להקשיב לו.

חזרתי הבייתה ורשמתי במחברת: עמק 'חיי'. לחזור לשם בהזדמנות הקרובה

איך יודעים אם אני גם?

כפי שכבר כתבתי, מדובר בנטייה. משהו שהוא אפשרי אצל כולם, אצל חלק קרוב יותר לפני השטח, יותר נגיש. לפעמים יותר משמח ולפעמים יותר מפריע. אם חשוב לכם לדעת, תוכלו לנסות את השאלון שצרפתי למטה. מדובר גם בסגנון חיים, דרך התנהלות שאם מבינים איך היא עובדת, מרוויחים חופש בחירה ופעולה, וכבוד גדול יותר לעצמנו כבני-אדם. שונה מאוד בתפיסה ממה שמתואר בכתבה שהתפרסמה לאחרונה בניו-יורק טיימס A Toxic Work World (מאמר דעה). מעבר לזה, המציאות מתגלגלת בכיוון שישלח רבים מאתנו לחפש את המקום בו זנחנו את הילד לאונרדו שלנו, למצוא אותו, ליישר אותו מהקיבצ'וץ', לחייך אליו כדי שיבין שחזרנו, ולטפח אותו כך שיסכים לחזור להיות יותר נגיש עבורנו.

מציאות מתגלגלת 1 – רובוטים ואלגוריתמים

במהלך עשרים השנים הבאות, הרבה מהמשרות הקיימות כיום, תעבורנה לידי רובוטים ואלגוריתמים מתוחכמים. נסו את גוגל עם the future of employment או the future of work ותראו מה הולך לקרות. כל דבר שהרובוטים יעשו טוב יותר, מהר יותר, זול יותר – יעבור לידיהם ולנו לא יהיה סיכוי מולם. מה יישאר לנו? לנו יישאר לדמיין, לבוא בדברים, לנהל משא ומתן, לחקור, להטיל ספק, להביע אמפתיה, לספר סיפורים, ליצור קשרים, לחבר חיבורים, להיות יצירתיים. לנו יישאר החופש לדמיין את העבודה שלנו, להמציא אותה. כדי להצליח בכך, נצטרך להתבונן על המציאות אחרת, להניח מאחור תפיסות רווחות, למדוד אחרת הצלחה. אלה 'שרירים' שיש לכולנו רק שהם מנמנמים קצת. תוך כדי, נראה שינוי משמעותי נוסף –

מציאות מתגלגלת 2 – מבנה החברות משתנה, גם מבנה שוק העבודה

התפצלות גוגל והקמת אלפבית – היא דוגמה אחת מתוך הרבה שאנחנו עתידים לראות עוד לפני שנראה יותר רובוטים. חברות גדולות תתפצלנה לחברות קטנות יותר. הן תישארנה תחת מטריה ניהולית משותפת, אך תפעלנה בנפרד. השוק השתנה, גם הענקים והחזקים לא יכולים יותר להרשות לעצמם להחזיק את כל הביצים בסל אחד. הפיצול יקנה לחברות אופציית הישרדות גמישה – גם אם פרויקט ייכשל או שחברה קטנה תקרוס, שום כישלון לא ירסק את כל הקבוצה. המשקיעים ישנו טוב יותר בלילה (אם זה מה שמשפיע על שנתם).

גם חברות בינוניות וקטנות יותר תתפצלנה. היכולת שלהן להישאר רווחיות תהיה תלויה ביעילותן, ביכולתן להפחית הוצאות קבועות ובעיקר ביכולת להפיק, להוציא לפועל, לפתור בעיות ולהתקדם הלאה. נראה הרבה יותר work on demand – אנשים הנקראים לעבוד לתקופה או פרויקט מסוים, במקום עובדים שכירים קבועים ועודף דרגים המכבידים על התקציב והתקשורת בתוך החברות.

'פרילנס' תהיה הגדרת המעמד התעסוקתי של מאות מיליוני אנשים. נהיה מעורבים במספר יוזמות באותו זמן, נהיה מעורבים בפרויקטים עם חברות בכל מני סדרי גודל, לא בהכרח באותו תחום, לא בהכרח עם אותם אנשים. נלמד ללא הרף ובאותו זמן גם נלמד אחרים. למעלה מ 60% מהאנשים בגילאי עבודה – וקחו בחשבון את הארכת תוחלת החיים שתעלה גם את גיל הפרישה – יצטרכו להטות את מסלול ההתפתחות שלהם, ובאותו זמן להשתפר בניהול עצמי, קידום עצמי, שיווק, אדמיניסטרציה ופיתוח אישי. נצטרך ללמוד ולדעת לנהל את עצמנו כיזמים, כלומדים וכמורים, תוך כדי ניהול תקשורת עם רבים אחרים.

קופסה OUT

במצב הזה – שזה ממש עכשיו אם אתם מתכוננים לעתיד – תהיה עדנה לאנשים שהנטייה 'ילדי לאונרדו' היא טבע חזק אצלם. אנחנו, שרגילים לשמוע את השאלה המתסכלת "איך את חיה ככה?!" נשמע את השאלה שוב ושוב. אלא שהפעם היא תישאל מנקודת מבט חדשה לגמרי. הידע אודות "איך חיים ככה", יהפוך חיוני להישרדות ולהצלחה של רבים אחרים. יהיה לנו הרבה יותר קל להתנהל בשוק התעסוקה אם ננהל את עצמנו להיות כל מה שאנחנו יכולים. הגדרת הזהות שלנו תתבהר, יהיה לנו קל יותר להציג את עצמנו, נהיה יותר מובנים לאחרים. הם ישתנו במקביל לנו, ויתחילו לראות ולהבין את מה שהם לא יכולים לראות ולהבין כרגע – מה שישפיע גם על מערכות היחסים שלנו והסיכוי לחיות חיים של אושר וסיפוק בחברת אחרים. הקופסה (סוף סוף) תצא ממרכז הדיון. להערכתי, יהיה ממש כייף.

ילדי לאונרדו לימור שיפוני שאלון ואיך יודעים אם אני גם

אנחנו שונים זה מזה מאוד. בכל זאת, אם סימנתם V  ליד שבע או יותר מההצהרות האלה, נטיית ילדי לאונרדו זמינה לכם יותר מהממוצע.

אני מעדיפה שאלות קצת אחרות, כי הן יותר פרקטיות (מן תכונה כזו שנדבקה אלי). שאלות המנסות לברר מה המאפיינים שאותם אני צריכה להוקיר ולטפח, מה אני כן ומה אני לא ואיך אני לוקחת את דבריה של אנג'לו והופכת אותם לסגנון התנהלות שישמח אותי ויביא תועלת, לפחות ברוב שעות היממה.

ועד אז…. מאחלת כתיבה וחתימה טובה בכל הספרים הרלוונטיים.

תודה לאנדרסן ואנג'לו

'ילדי לאונרדו' הוא הכינוי שלי לנטייה מוכרת שיש לה כבר לא מעט כינויים: אנשי רנסנס, אנשי אשכולות, Polymath, סורקים (חושבים ופועלים רוחבית), קו נטוי (כזה שהוא גם וגם וגם), mash up (מערבב), סינכרוני, Jack of all trades, מולטי-פוטנטי, generalist, ברוך כישרונות, רב תחומי, מוח ימני, זורם וגמיש, ילדים זיג-זג. לא כל הביטויים האלה מייצגים את הבנת הנטייה, חלקם מייצגים בדיוק את ההיפך. מה זה משנה?

העיסוק בהגדרה אינו סתמי

כבר כילדה, ניסיתי להבין מה הדבר שאני מרגישה, מה שיבהיר לי אותי. כל מני הסברים שקיבלתי, לא רק שלא סיפקו תשובה, אלא הרגישו יותר כניסיון לנתב אותי לדרך עם רוחב ומשך מוגדרים מראש. זה לא מצא חן בעיניי. נמשכתי לסיפורים על מגלי ארצות, חוקרים, ממציאים, הרפתקנים, מדינאים ואמנים. אנציקלופדיה 'תרבות' זכורה לי כהרפתקה. סיפורי מיתולוגיות מורכבים היו המקום בו העדפתי לבלות את מרבית זמני הלא כל-כך פנוי. עד שיום אחד, כשכבר שלחתי את עצמי לטיפול מתוך תקווה שזה מה שיעזור לי להבין אותי, נאמר לי שאני כנראה מעדיפה לבלות את רוב זמני בעבר, כי קשה לי להתמודד עם ההווה.

על אף שהדברים נאמרו בזמן קשה ולא עזרו בשום דרך, האמירה הזו לא גרמה נזק. בפשטות, היא נתפסה אצלי כלא נכונה; ידעתי שהסיבה לבילוי בסיפורי העבר אחרת, רק לא ידעתי מהי.

ליד אנציקלופדיה 'תרבות' היה גם ספר מנוקד ומאויר ובו כמה אגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן. שתי אגדות משם נחרטו עמוק בתודעתי – "חייל הבדיל אמיץ הלב" ו"הברווזון המכוער".  השיח הפנימי של חייל הבדיל לא קנה אותי כאומץ לב. גם הסיפור על הברווזון לא שימח אותי במיוחד. אלא שהטרנספורמציה באפשרויות שעמדו לרשותו ברגע שפגש את דומיו, וראה איך אפשר לחיות חיים מלאים כמי שהוא, לכדו את דמיוני ותקוותיי.

"Het leelijke jonge eendje" by nl:Theo van Hoytema (1863 – 1917) - [1]. Licensed under Public Domain via Commons.
"Het leelijke jonge eendje" by nl:Theo van Hoytema (1863 – 1917) – [1]. Licensed under Public Domain via Commons.

היום אני כבר יודעת לומר מדוע נמשכתי לסיפורים אודות דמויות עבר: התעסקתי בהגדרה, חיפשתי מודל שיוכיח לי שזה אפשרי לחיות חיים מלאים כמי שאני. השאלות ששאלתי את עצמי היו דומות לשאלות ששאל את עצמו הברווזון המכוער, לכן חיפשתי תשובה דומה. ולא שאין אנשים כאלה כיום, אלא שאת הסיפורים אודותיהם קשה למצוא. הרבה יותר קשה מאשר למצוא סיפורים אודות דמויות מתקופת הרנסנס ותקופות מוקדמות יותר.

דרוש מודל שאפשר לעבוד אתו

מצאתי דוגמאות מרתקות, נשים וגברים שהספרות הגדירה אותם כאנשי אשכולות או אנשי רנסאנס, כמו למשל: אריסטו, תומס ג'פרסון, הילדגרד פון בינגן, תומס מור, לאונרדו דה-וינצ'י, המהר"ל מפראג, לאון בטיסטה אלברטי, איזבלה ד'אסטה, הרמב"ם, אבו עלי אל-חסן איבן אל הייתם, תומס יאנג.

כמה שהרשימה הזו מופלאה, יש בה גם משהו מרתיע. לשמם של אנשים כאלה ורבים אחרים, נקשרה גם ערימה קשה של מיתוסים: אימפולסיביים; נבחרים בלבד ולכן חשים תחושת עליונות; כולם גאונים; לא יכולים להיפגש עם המציאות ולכן מעסיקים את עצמם ללא הרף ומתבודדים; לא-קונפורמיים במופגן וחסרי כבוד למוסכמות; קופצים מדבר לדבר כי לא מסוגלים להחזיק שום דבר בקביעות. היו גם טענות קשות יותר נגדם, חלקם שילמו בחייהם. לא סותר את העובדה שעד היום עסוקים בללמוד מהם, יותר 'טיפים', פחות דרך חיים.

הנה עוד דוגמה, הרבה פחות רחוקה:

משוררת וסופרת, פילוסופית וכותבת ביוגרפיות, דמות חשובה בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב. פרסמה שש אוטוביוגרפיות, קראה אחד משיריה בטקס השבעה של נשיא אמריקאי, עבדה כטבחית, עסקה בזנות כשנתיים, רקדה במופע קליפסו במועדון לילה, למדה ריקוד מודרני עם מרתה גרהם, רקדה באופרה 'פורגי ובס'. שחקנית, דוברת שמונה שפות, שרה ג'אז, מלחינה, מחזאית, תסריטאית טלוויזיה, מרצה, פרופסורית, קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארה"ב. נפטרה ב 28 במאי 2014 – מאיה אנג'לו.

מאיה אנג'לו היא עבורי מודל שאפשר לעבוד אתו. היא חיה עד לא מזמן ואנחנו יודעים בדיוק איך חיה. היא תיעדה את עצמה ואחרים תיעדו אותה. הסיפור שלה מפריך את כל המיתוסים שמפחידים בהם צעירים המגלים נטייה דומה, ויש לה מה למסור:

יש לי תיאוריה שאף אחד לא מבין כשרון יותר ממה שאנחנו מבינים חשמל. אני חושבת שעשינו לאנשים צעירים שרות-דוב בזה שאמרנו להם, "היזהר לך. אתה תהיה Jack of all trades and a master of none" זה הדבר המטופש ביותר ששמעתי מימיי. אני חושבת שאפשר להיות אדון של עיסוקים רבים ואדונית של עיסוקים רבים. אם לומדים, משקיעים מידה ראויה של אינטליגנציה ואנרגיה, מידה ראויה של להט, זה בר-ביצוע.

מעבר לתובנה הביקורתית ומילות העידוד, אנג'לו מסמנת אסטרטגיה לילדי לאונרדו המבקשים להיות כל מה שהם יכולים: נצטרך ללמוד, להשקיע מידה ראויה של אינטליגנציה, מידה ראויה של אנרגיה ומידה ראויה של להט. מתוך היכרות עם סיפור חייה וכתביה – גם מידה ראויה של הכרה בערך עצמנו, הוקרת תודה, אמונה ברוח האדם וענווה.

מה נשאר? להתארגן למסע, לא לשכוח מצפן ומפה ולצאת לדרך שתתחיל ברשומה הבאה. ובינתיים… שנה טובה!

ילדי לאונרדו | להיות כל מה שאני יכולה

התגובות לרשומה 'אנחנו לא עקומים, המוח שלנו פשוט מתנהל אחרת' שהתפרסמה בינואר 2014 במגזין קפה, הובילו אותי להבין סופית, שאני צריכה לעשות עם זה משהו. מה גם שזו הייתה הפעם השנייה שהצפת הנושא חוללה תגובה כזו. מעבר לכך – הבטחתי, ותודה למי שחיכה עד עכשיו. זו תהיה סדרה ארוכה, אני מקווה שתלוו אותי לארכה. אם לא קראתם את הרשומה במגזין קפה, כדאי לקרוא אותה לפני שתקראו הלאה.

מה את עושה?

רובנו, בזמנים מסוימים, נאבקים למצוא את התשובה לשאלה הזו. עבורי, המאבק לא הסתיים. לאורך השנים, חברים, קרובים, לקוחות וקולגות, מבקשים שוב ושוב שאסביר מה בדיוק אני עושה. מה מבלבל אותם? אם אני מסתכלת רק על חצי השנה האחרונה זה נראה פחות או יותר כך: למדתי gamification והגשתי את כל העבודות ברצינות-על למרות שאני לא 'עובדת בזה', למדתי פרקים ברטוריקה, פרקים בראיית חשבון למנהלים, הצטרפתי לקולגיום של פסלים (אני לא פסלת), תוך כדי הובלת עבודת מיתוג מורכבת, יעוץ למספר חברות טכנולוגיה בתחום האסטרטגיה השיווקית, ושלל הדרכות בנושאים שונים כמו ניהול שיווק במדיה חברתית, פעילות עסקית בלינקדאין, טוויטר, הפחתת עומסים בעבודה עם מייל, שימוש נכון בכלי ווב להפחתת עומסים וייעול ניהול השיווק, אמנות הסיפור (סיפור סיפורים), הנחיית סדנאות מספרים, שיפור יכולת ההוראה וההדרכה באמצעות טכניקות סיפור, שרות לקוחות וסביר להניח שהיו עוד כמה דברים.

למרות שלי זה נראה הגיוני לגמרי, אני לא יכולה להתכחש לעובדה שיש רבים שחושבים שמשהו אצלי לא-תקין. ש'איבדתי' את זה לגמרי. יכולתי לחשוב "מה אכפת לי מה אחרים חושבים?", אלא שזו לא מחשבה מעשית. מה אחרים חושבים או לפחות מבינים בעניין מה אני עושה, משפיע על התעסוקה שלי, הפרנסה שלי, מערכות יחסים, שיתופי-פעולה וגם על הגדרת הזהות שלי, כי זהות נבנית תוך חיכוך באחרים.

משנה את השאלה

הפתרון שלי לעניין הוא לצאת מתוך עצמי. לדבר על הרב-תחומיות, הרצון להיות כל מה שאני יכולה ועל הלמידה המתמשכת שלי כנטייה ברורה, כמאפיין שהוא חלק חשוב ממי שאני. לדבר על מה כייף בזה, על מה קשה בזה, על מה שימושי, מה פחות ובעיקר – על איך חיים עם נטייה כזו ומפיקים באמצעותה תועלת. להפוך לנקודת מוצא את העובדה ששוק העבודה לא הצליח מעולם למצוא דרך להעסיק אותי כשכירה. בנוסף, אני שואפת לגרום לסובבים אתי לעבור מהשאלה "מה את עושה?" לשאלה "על מה את עובדת כרגע?" ואז יותר פשוט לי ולהם.

מרכיבים בסקיצה ראשונית לפסל. לומדת.
מרכיבים בסקיצה ראשונית לפסל. לומדת.

מקור הביטוי 'ילדי לאונרדו'

הביטוי 'ילדי לאונרדו' נולד כפליטת פה, בוועידה לענייני העולם, אוניברסיטת קולורדו 2004. הרעיון לקיים פאנל על לאונרדו עלה כתגובה ספונטאנית שלי לנושא הכנס באותה שנה – divided we stand. כשאספו רעיונות לפאנלים, עניתי בשליפה 'לאונרדו דה-וינצ'י – אין לי מושג למה'.

הכללים בכנס הזה ברורים וקבועים: המשתתפים יודעים באילו פאנלים ישתתפו רק זמן קצר מראש, חצי מהמשתתפים בכל פאנל הם מומחים לעניין וחצי לא, אין לקרוא דברים מן הכתב או להשתמש במדיה ללא אישור מיוחד, כל משתתף מדבר עד 10 דקות, והוא לא יכול לומר שאין לו מה לומר. אחר-כך הקהל מוזמן לשאול שאלות, זכות הקדימה לסטודנטים.

היינו ארבעה מול אולם שהכיל קרוב לאלף איש, עם רמקולים פתוחים לרחבה המרכזית של האוניברסיטה: דן בראון מ'קוד דה וינצ'י' שהיה קלף בטוח להביא אתו כמות כזו של קהל, שני מומחים בעלי שם שקיבלו אישור מיוחד – האחד לקרוא שירה, השני להקרין את 'הסעודה האחרונה' כדי לנתח את שכבות הציור לעיני הקהל, ואנוכי – אחרונת הדוברים.

הקשבתי להם בתשומת לב. עם כל מעבר לעוד משתתף, מה שקירב את התור שלי לדבר, הרגשתי את הסלטות בראש ובבטן. בשלושת-רבעי הדיבור של הדובר שלפני, אדם שהייתי מוכנה לשבת מולו שעות ולהקשיב בפליאה, שמעתי אותי בראש: "לימור, זו את שהצעת את הפאנל הזה ואת אכן משתתפת בו, עם שלושת האנשים שלידך. באת כדי לומר משהו. גם אם את לא יודעת מה בדיוק, את יודעת שזה קשור ב divided we stand. זה הרגע."

הדברים שאמרתי היו הגרסה הראשונית למה שכתבתי ב'אנחנו לא עקומים'. רציתי לגרום לנוכחים להבין שלהיות ילד, נער, אדם הרוצה להיות כל מה שהוא יכול בדרכו, עם התפיסות המובילות כמו שהן כעת, זה סיוט. שעבור מי שהם 'ילדי לאונרדו' בנטייתם, שצריכים רב-ממד כדי לפרוח, שלא טוב להם להיות מפוקסים כל הזמן על נתיב ברור ומוגדר מראש, שמודדים הצלחה בדרכים מגוונות ולא רק בכסף, תארים ופרסום, זה קשה נורא. שלחתור כנגד זרם המערכות עתירות הכוח והמשאבים, המורים, ההורים, הצו החברתי – זה מחליש, מתיש, שובר, עוד לפני שלוקחים בחשבון מה שהחברה מפסידה מלכבות אנשים כאלה. 'ילדי לאונרדו' אמרתי להם, הוא לא ביטוי חלופי ל'פרחי גאונות'. הוא ביטוי המייצג עוצמה ופגיעות מהסוג שלאונרדו חווה בשל נטייה, דבר שאני בטוחה בו גם אם מעולם לא נפגשנו. divided we stand הוא מנגנון הגנה מבורך היוצר במקביל תחושה עמוקה של בדידות וחיים במלחמת הישרדות לא הוגנת. הרבה לא מחזיקים מעמד וכבים, כשבסך הכל רצו להאיר ולעשות טוב.

כמה דקות מתחילת הדברים זיהיתי באולם הקשוב איים של התרגשות והם התרבו ככל שהתקדמתי בדברים. כעבור עשר דקות, המקרופונים נפתחו לשאלות. עשרות אנשים רצו לעמוד בתור לשאול שאלה. הזמן לא הספיק. שעות אחר-כך ישבתי עם אנשים שרצו לדבר, לספר את הסיפור שלהם, להתייעץ. מנהל בית-ספר תיכון פרטי דחף לי ליד כרטיס ביקור ושאל, "תהיי מוכנה לשוחח עם תלמידה שלנו שצריכה לקבל החלטה הרת-גורל?" פגשתי אותה למחרת. אישה ניגשה עם בנה, נער כבן 17 ויחד הם שאלו אם אהיה מוכנה לשבת אתם כמאזינה לשיחה הראשונה בחייהם בה הוא יספר לה איך הוא מרגיש והיא תנסה רק להקשיב. פגשתי עוד רבים. כל שיחה כזו, שהזיזה משהו אצלם בכיוון הריפוי, הזיזה גם אצלי. זו הייתה הפעם הראשונה בה הצלחתי לנפץ לאלפי רסיסים קיר הפרדה אדיר שהרגשתי שנמצא שם מאז שאני זוכרת את עצמי.

בחזרה להווה

אז, לא התפניתי למסקנות אותה חוויה מעבר למה שקרה שם. התגובות למאמר במגזין קפה הזיזו אותי ועכשיו כבר ממש הגיע הזמן.

לכן… אם יש לכם יותר מתשוקה בוערת אחת לעסוק בה, המון חלומות להגשים, אם אתם מרובי-כישרונות, הורים או מחנכים של צעירים רב-תחומיים הרוצים לעזור להפוך את העולם למקום בטוח יותר עבורם, אם אתם לא מצליחים להחליט מה תהיו כשתהיו גדולים (גם אם אתם בגילי), שואפים למצוא מסגרת שתכנס את כל מה שאתם, מבינים שעמידות תלויה בכושר הסתגלות, גמישות, יצירתיות ומודעות רגשית, לא מתנהלים על מסלול קריירה אלא יותר על טרמפולינה, מחפשים מודל שיפטור אתכם מתחושת אי-התאמה, רוצים להיות כל מה שאתם יכולים, משלבים אמנות ומודעות חברתית בעולם שהלך לאיבוד לעצמו ומספר לכם שאתם לא-ריאליים, או פשוט לא יכולים להגביל את עצמכם לנתיב אחד – אתם מוזמנים לעקוב, להגיב ולתרום.