ילדי לאונרדו – להיות כל מה שאני יכולה

"ומה עושה ילד לאונרדו שצפוף לו בחיים והוא לא יכול לבחור את חלקי המרצדת כרצונו כרגע, לפחות לא את כולם?" על קרחת החול, בין המילים, הרעיונות והביטויים שהשארתי שם כשטיילתי למצוא דימוי, חיכה גבר צעיר. "את אילו חלקים הוא לא יכול לבחור?" שאלתי אני. "את אלה שהכי משפיעים על השיווי משקל של המרצדת. עבודה קבועה, למשל." "אז הוא בוחר את אלה שהוא כן יכול," עניתי.

הוא לא נראה מרוצה. "מה?" שאלתי. "אם יש לך במרצדת חלקים שכל-כך משפיעים ואותם אתה לא יכול לבחור, מה שנשאר לבחור הם כאלה שהרבה פחות משפיעים. זה הופך את עניין הבחירה לעוד יותר מתסכל. ומה אם אני בוחר לא נכון? אני לא רוצה לבזבז את כל הזמן והאנרגיה שלי על לעשות את הדבר הלא נכון."

ככל שיש יותר אפשרויות לבחור מתוכן, כך קשה לבחור משהו. ילדי לאונרדו סובלים מהפרדוקס הזה יותר מהאדם הממוצע. אם הבחירות ה'משפיעות' כבר נעשו ואי-אפשר לשנות אותן בגלל אילוצים, להישאר עם בחירות 'פחות משפיעות' מרגיש עוד יותר מתסכל. החשש הוא לבחור משהו סתמי, שיימאס לנו ממנו מהר, שלא ייצא ממנו שום דבר 'חשוב'. מחשבות כאלה יכולות לעכב ילד לאונרדו לתקופות ארוכות.

"יש פרדוקס בבחירה. במיוחד כשיש הרבה אפשרויות שלא מפסיקות להתרבות, במיוחד כשאומרים לך כל הזמן להתמקד בעניין אחד," אמרתי. "ילדי לאונרדו חיים את הפרדוקס בעוצמה שמרגישה כמו תשוקה. אנחנו חוששים שאם נבחר, אם נפתור את הפרדוקס, נאבד את התחושה המייסרת והנהדרת שמגיעה אתו." הוא בהה קצת מעבר למילים.

"תכל'ס… בכל זאת אני תקוע. אני צריך משהו פשוט שיעזור לי לפתור את התחושה הזו בכל פעם שהיא מופיעה. משהו בקטנה." ביקשתי ממנו לחשוב על שני דברים ביניהם הוא רוצה לבחור. נאמר, מקומות לבקר בהם. "ברלין וברזיל," ענה. הוצאתי מטבע של חצי שקל ונתתי לו. "ברלין עץ, ברזיל פלי," המטבע התעופף גבוה ונחת על החול. הוא ניסה את התשובה בינו לבינו. "אני מאוכזב מהתוצאה כי בעצם ידעתי מה ההחלטה. רק לא ידעתי שאני כבר יודע." "אז…?" "נראה לך שאני נוסע לברזיל בקרוב?!" "אז אתה נוסע לברלין?" הוא לא ענה, אלא קם ממקומו בחוסר שקט, עמד מולי ובטש בחול. "לא יודע מה לעשות."

עשייה, פעולה, תנועה. זה בעצם מה שאנחנו מחפשים, ובמקום זה נתקעים על בחירה. ביקשתי ממנו להסתכל על השרטוטים שלי בחול ולבחור שלושה דברים שתופסים אותו כרגע. הוא הסתובב קצת בין המילים ואז אמר, "בחרתי". "יופי, מה משלושתם אתה יכול להתחיל היום?" "כלום". ביקשתי שיבחר שלושה אחרים, הוא בחר ללא היסוס. "מה אתה יכול להתחיל היום?" "את זה," אמר והצביע על צמד מילים. כדי להסביר לי איך זה הולך לקרות, הוסיף רשימה של כמה פעולות שתעזורנה להתניע, לזוז קדימה. "עוזר, בקטנה?" הוא חייך. "תכל'ס… אבל זו לא הרשימה שלי, זה קל."

"אותו הדבר אם זו רשימה שלך. אתה בוחר שלושה דברים שמעניינים כרגע, בודק אם יכול להתחיל משהו היום, אם לא, עובר הלאה. עד שמוצא מה כן יכול להתחיל היום וחושב על הפעולות הבאות. לא כל כך עקרוני מה תבחר, כי התסכול הוא על אי-פעולה, לא על אי-בחירה. אני מרשה לעצמי לנחש שמול הרשימה שלי לא פחדת 'לטעות' בבחירה, לא הרגשת שאתה בוחר 'מחויבות לחיים' ושאם תבחר לא נכון זו תהיה 'בכייה לדורות'. נראה שגם לא חשת תחושת 'כישלון' כשהסתבר שהבחירה הראשונה לא מתאימה. עברת בקלות לשלישיה הבאה."

"כן, כי מה זה משנה? אם לא מוצא חן, אם לא טוב לי, אני עובר לדבר הבא. גם זה לא מבטל את הדבר הקודם שבחרתי ובסוף עשיתי. כל בחירה, אם אני מתניע אותה ועושה, תתרום לי." "תכל'ס…" אמרתי במהירות לפני שהוא יאמר. צחקנו שנינו.

מותר לשנות כיוון גם באמצע עשייה. זה לא מבטל את מה שהשקעתי כי כל בחירה שתעבור לפעולה תתרום לידע, למיומנויות ולניסיון שלי. אני חושפת את עצמי להתנסויות, למגוון, לצמיחה. כל מה שאני עושה מתגלגל לתוך כל מה שאני עושה, ומה שאני עושה משתבח. אצל ילדי לאונרדו ההתגלגלות הזו מתרחשת ללא עכבות, יש לנו הזדמנות לרכב על סוס דוהר ולחוש את הרוח.

לעצור ולהתמקד, להפוך את מה שאספנו ברוח לצורה ברורה, גם לזה יש זמן. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. כשמסתכלים בדיעבד על גוף עבודה של אנשי אשכולות, מושכות את העין העבודות הגמורות. אם מציצים מעבר לווילון, רואים ערימות של עבודות לא גמורות. אז מה? תומס ג'פרסון לא שלח את עצמו לעמוד בפינה בגלל עבודה לא גמורה. ההיפך, הוא השתמש בנטייה שלו לעבור מדבר לדבר וקבע לה מסגרת במכוון. בכל כמה שבועות עבר נושא. שום דבר שנזנח באמצע לא נחשב 'כישלון'. מתישהו, מה שעשה מוקדם יותר, נכנס למה שעשה מאוחר יותר.

תכל'ס

כשמרגישים תקועים באופן הזה, עורכים רשימה של כל הדברים שרוצים לעשות. מסמנים מתוכם את מה שהכי מושך את הלב, או את מה שהכי קל להתחיל בו היום. אם אין מושג, בוחרים באקראי – עוצמים עיניים, מערבבים את האוויר באצבע ומנחיתים אותה על הדף. מה שיוצא זה מה שיוצא. בוחרים דבר אחד שאפשר להתחיל בו מיד, ומתחילים. עכשיו.

לא כל כך משנה מה תבחרו, אז אל תשלו את עצמכם למחשבה שזה כן משנה. פשוט צריכים להתחיל במשהו. כל פעולה, אפילו פעולה זעירה, עוזרת לפעול יותר. תנועה, זה מה שצריך באותו רגע, לתקן את הנתיב אפשר בהמשך. הטעות הגדולה שילד לאונרדו יכול לעשות, היא לא לבחור לעשות. רק אם מתחילים ועושים, מבינים אם רוצים או להמשיך עם הרעיון. אם אתם מגלים שזה לא בשבילכם, שאתם לא מקבלים מהעשייה את החוויה שקיוויתם לה, עברו למשהו אחר, בלי היסוס.

זה לא משנה אם אין לכם את כל החומרים והציוד והידע שצריך, כי תמיד יש משהו שאפשר לעשות כדי להתחיל: לרשום מחשבות ורעיונות, להרחיב חלק מהן, לחקור קצת, לקרוא, לבדוק מה יש לכם בבית, לצייר דיאגרמות ומפות חשיבה, לערוך רשימת משאבים, לאתר אנשים שיכולים לעזור לכם. אחרי סערת הפתיחה, הכניסו מקום בלו"ז למפגש הבא שלכם עם הרעיון ואז קחו רגע להבין שזזתם.

תכל'ס.

"פתאום הבנתי שאם אני מנסה להוסיף חלקים למרצדת רק בנוסף לדבר הגדול המשפיע, המרצדת תהיה כבדה מדי. יש לי עוד אפשרות – אני יכול לבחור דברים נוספים לעשות בתוך החלק הגדול. זאת אומרת… להסתכל על העבודה כמסגרת שלתוכה אני מפתח כל מני פרויקטים קטנים שמעניינים אותי. מרצדת פנימית כזו."

נכון. וזה נכון לא רק כשהחלק הכי משפיע על השיווי משקל של המרצדת הוא עבודה. זה נכון גם כשהחלק הגדול הוא מצב חברתי, מצב רגשי, גופני, רוחני. לפעמים מתאים יותר להוסיף חלקים מעבר לחלק הכי משפיע ולפעמים מתאים יותר להוסיף חלקים בתוכו, להעמיק, לפתוח עוד אפשרויות באותו מקום. העיקר שהמרצדת תהיה מאוזנת וחופשיה לנוע בקלות.

כמו שאמרתי לאיש מהעמק, אני סבורה שיש דרך לשלב מגוון עיסוקים ובאותו זמן להרוויח את מה שמאפשרים מיקוד ובהירות. לא ממש אמרתי לו שאני מכירה את הדרך ושיש לי כלי שעוזר לי למיין ולבחור, נראה לי שהוא ניחש את זה לבד. אחרי שנפרדנו חיפשתי תמונה שתעזור לי, לפני שאסביר במילים. הלכתי לאורך שולי עמק 'חיי', שוב שמעתי את המחשבות שלי זזות במסדרונות, מעבירות עניין מכאן לשם, מצרפות, מפרידות, מוחקות, מבהירות. עד שהתמונה הופיעה.

בניתם פעם מרצדת (מובייל)? היא משחק מעניין במיון, בחירה, שילוב ושיווי-משקל, עד שנהיה משעמם להתבונן בה ובונים אחרת. היא תרגיל מצוין בשיקול-דעת, עם מעט מאוד כובד-משקל. בדרך-כלל, מרכיבים מרצדת מארבעה-חמישה פריטים, תלויים בחוטים ממקלות דקים, התלויים גם הם מחוטים. הפריטים יכולים להיות מגוונים מאוד, דומים קצת, לא קשורים, כן קשורים, כל מני. כדי שהמרצדת תהיה מאוזנת ותאפשר לפריטים חופש תנועה, אפשר לשחק בשלושה גורמים: משקל הפריטים, מיקום החוט התולה על המקל והמרחק בין כל פריט לבין החוט התולה.

בכל פעם שאני משלבת מגוון עיסוקים, אני מסתכלת על הרשימות שלי, ממיינת לפי מה שמעניין אותי כרגע, בוחרת מתוכה כמה אפשרויות, ומנסה לחבר אותן כך שאם הן פריטים במרצדת, המרצדת תישאר מאוזנת ולפריטים יהיה חופש תנועה. לכל מרצדת אני קובעת פרק זמן לתליה עד שאחליף בה פריטים – שלושה חודשים, חצי שנה, לפעמים שנה או פרק זמן אחר. תוך כדי התקופה הזו, אני רואה דברים חדשים במרצדת, משום שהיא זזה והמראה שלה משתנה. לפעמים פריט משעמם אותי מהר ואני מחליטה להחליף אותו. לפעמים פריטים מתקרבים ואני רואה ביניהם מספיק קשרים כדי להפוך אותם לעניין אחד. אז אני יכולה להכניס עוד עניין. כמו שאומרים בעסקי מרצדות – תלוי.

נאמר שזו רשימת עניינים חלקית מתוך מה שרשמתי על החול: הודו לשנה, שביל ישראל, קורס פיתוח מיומנויות קריירה, יותר זמן עם הבנות, ללכת שעה כל בוקר חמישה ימים בשבוע, ללמוד איטלקית, סיבוב פסטיבלים בקיץ, גינת ירק, לפתח את הרעיון החדש שלי למוצר הדרכה, לקנות מלתחה לחורף, לפתח את הפעילות שלי בפייסבוק, לעזור לחברה בבניית אתר חדש ושיווק העסק שלה, ללמוד לנגן בכינור, להתניע פרויקט חברתי.

ברור שלא ניתן לעשות את כל מה שרשום כאן באותו זמן. אני לא יכולה לנסוע להודו לשנה וגם ללכת את שביל ישראל במקביל. יכול להיות שאם אשקיע זמן בפיתוח הפעילות שלי בפייסבוק, פחות יתחשק לי לעזור לחברה שלי בשיווק העסק שלה. מצד שני, יכול להיות שאם אסע לשנה להודו, אוכל בחלק מהזמן לפתח את הרעיון החדש שלי למוצר הדרכה, לקנות חלק מהמלתחה שלי לחורף וללמוד איטלקית.

מרצדת-מיקודים

בחירה מאוזנת של כמה מיקודים, משחררת ילדי לאונרדו מהלחץ של בחירת מיקוד יחיד ומספקת את הצורך במגוון. אנחנו יודעים שלתקופה מסוימת נתמקד ונתקדם במעבר בין עניינים שבחרנו. האנרגיה שלנו תתגלגל ממיקוד למיקוד ותיתן לנו הרגשה טובה של סיפוק. יש לנו חופש להתקדם במספר מיקודים עכשיו, ולתת לעניינים אחרים לחכות. בינתיים נרגיש שאנחנו זורמים בכיוון מסוים ותוך כדי, נתפנה לעיין בהזדמנויות חדשות, בהרכב המיקודים של המרצדת הבאה.

יש מרצדות הבנויות מחישוק מרכזי, שממנו משתלשלים כמה חוטים ועליהם תלויים פריטים שווי-משקל פחות או יותר. אלה מרצדות המתאימות לילדי לאונרדו שמצאו לעצמם מסגרת מרכזית לתוכה הם תולים את הפריטים במרצדת ומשחקים אתם. למשל, אני מכירה גברת שיש לה צימר. בתוך המסגרת הזו היא משחקת בעיצוב, בישול ואפיה, שיפוץ, הוראת דרך, צילום ושלל מיקודים אחרים. פעם בכמה זמן היא לומדת עוד משהו ומשלבת אותו לתוך המרצדת. זו מרצדת שמתאימה גם לילדי לאונרדו שהם שכירים ולא רוצים להתפוצץ. תחת התואר הרשמי שלהם, הם מתמקדים במגוון עניינים נוספים שהופכים אותם לבעלי מקצוע טובים יותר, מעניינים יותר ושמחים. זה בלי קשר לכך שמחוץ לעבודה הם עוסקים גם בדברים אחרים.

המקלות והחוטים במרצדת הם מה שנדרש כדי להחזיק את הבחירות שלי ומה שנדרש כדי לאזן ביניהן – זמן, אנרגיה, כסף ותשומת-לב. לא כל הפריטים דורשים את אותה כמות משאבים ולא כל הפריטים יכולים לקבל את אותה כמות משאבים, אלא אם הם די דומים. אם אשקיע יותר זמן בעניין אחד, ברור לי שאשקיע פחות בעניין אחר. אם פריט מסוים דורש ממני משאבי תשומת-לב רבים, אכניס למרצדת גם פריט שאני יכולה לעסוק בו כמעט כלאחר-יד.

דגשים בבחירת פריטים למרצדת-מיקודים שלכם

• ארבעה מיקודים זה מספר טוב, גם חמישה. בכל מקרה, חייב להיות גבול. אני משתמשת בשבעה מיקודים מקסימום ושואפת לפחות.
• כדאי להתאמן בבניית מרצדת מיקודים בלי להיות מוטרדים בעניינים פרקטיים, כי העניין דורש אימון. קודם בחרו חלומות מעניינים, מלהיבים עבור עצמכם. 'העולם האמיתי' יופיע בסיפור הזה ממש בקרוב.
• אם אתם מחליטים לכלול את העבודה שלכם במרצדת, הכניסו אותה רק אם אתם ממש אוהבים את העבודה הזו. איך תדעו? אם אתם מוכנים לעשות אותה גם ללא תשלום, כנראה שאתם מתלהבים ממנה.
• בדיוק באותו אופן, אם אתם מחליטים לכלול משהו שאתם עושים ללא תשלום, הכניסו אותו רק אם אתם ממש אוהבים את הדבר הזה או מטפחים עניין חדש.
• המיקודים לא חייבים להיות שונים מאוד זה מזה, או קשורים. בחרו כל מיקוד בזכות מה שהוא ובתנאי שאתם יכולים לאזן אותו עם הבחירות האחרות – בזמן, אנרגיה, כסף ותשומת-לב.
• אל תתקעו על ניסיון להרכיב מרצדת מושלמת, זה כמו להרכיב מרצדת 'סופית'. התבוננו על המשחק הזה כמו חופש להתנסות בקישוריות לאורך זמן (וכמו שכבר ראינו – יש זמן).
• אל תבחרו מתוך כוונה להחליף במהירות. אם אתם מסתכלים על עניין שלא ממש מעניין אתכם לשחק בו כרגע, הוא לא צריך להיות חלק מהמרצדת מלכתחילה. אולי בכלל כדאי למחוק אותו מהרשימות?

קחו לעצמכם את הזמן לחלום, לשחק במקל על החול, בעיפרון ומחק על דף. שום דבר לא צריך להיות חקוק באבן. חזרו לבדוק את הערכים שחשובים לכם עכשיו, זכרו שהמדדים שלכם להצלחה הם קודם כל פנימיים לפני שהם חיצוניים ושמרצדת כזו מתאימה, יותר מתכנית נוקשה, לצמיחה שאתם מחפשים. זו עבודת חלימה, עבודה מורכבת שיש בה הישג.

מצאתי את חמשת הערכים שלי. אספתי חמש אבני חצץ ורשמתי על כל אחת מהן את אחד הערכים בכתב חגיגי. כעת, היו לי אבני בוחן אמיתיות. ביניהן, שרטטתי במקל על הארץ 'חוק הירושה'. הנחתי את האבנים ליד השרטוט ושאלתי את עצמי את אותה שאלה ששאלתי את האנשים בעמק. הייתה לי תשובה לבחינה. ארבע מהאבנים תמכו, אחת גרמה לי להרהר, "לא בדיוק. זה לא בדיוק מתאים למה שאת מעריכה עכשיו." במקרה הזה אי אפשר ללכת לפי 'הרוב קובע', אלא לחשב עוד קצת על איך הערך הזה מחדד את התשובה שלי להיות יותר מדויקת, לכזו שמאחוריה אני יכולה לעמוד בלב שלם. אחרי דקה-שתיים מצאתי תשובה קצת אחרת, נכונה יותר.

אלא שעכשיו נהייתי סקרנית לבחון את אבני הבוחן בעוד כמה משימות. מחקתי את 'חוק הירושה' ורשמתי כל מני דברים שממש מתחשק לי לעשות, שמסקרנים אותי בדיוק עכשיו. ליד כל אחד מהם הנחתי את אבני הבוחן, וניסיתי לברר כמה הדבר מהותי לי, אם הוא מתאים לי, אם אני באמת צריכה ללכת לשם עכשיו. היו דברים שקפצו מיד כ'כן' וודאי, היו דברים שהיו ממש 'לא'. היו הרבה דברים באמצע ותוך כדי משחק עלו לי עוד ועוד רעיונות לדברים שאני רוצה לבחון באבני הבוחן. לא נשאר מקום סביבי וקמתי לרשום עוד מילים וביטויים על החול. כשהרמתי את הראש להתבונן בכל מה שרשמתי, הבחנתי במישהו עומד ומתבונן בי.

"שלום לך," אמר לפני שהספקתי אני לומר משהו, "נעים מאוד, אני מהעמק." "עמק יזרעאל? עמק הירדן? עמק בית שאן?," שאלתי, למרות שאני חושדת בכל מי שאומר שהוא "מהעמק" שהוא מעמק יזרעאל. "העמק שאת קוראת לו עמק 'חיי'", ענה. "מאיפה אתה יודע שאני קוראת לו כך?" שאלתי. הוא התקרב לשדה הביטויים שרשמתי בחול והתיישב בקרחת המילים. התקרבתי וישבתי לידו. "נראה שמעניין לך," אמר. "מעניין לי מאוד, קצת יותר מדי," עניתי. "את משתמשת בכלי הלא נכון," הוסיף. "אני מבין את עניין אבני הבוחן, אלא שהן מתאימות להחלטות מהותיות בעניין ידוע. את צריכה כלי אחר ואני חושב שאני יכול לעזור לך למצוא אותו." "אם אתה יודע מהו ויש לך אותו אז בוא לא נבזבז  זמן?" הצעתי. "אני לא יודע מהו, אני רק יודע שאני יכול לעזור למצוא. זה מה שאני עושה כאן," ענה בסבלנות.

הבנתי שסבלנות זה רמז והשתדלתי להפיק את הנוכחות הסבלנית ביותר שיש לי. "יפה," אמר, "הסתכלי על כל המילים, צירופי המילים והמשפטים הקצרים שרשמת, אלה כולם דברים שמעניינים אותך. הם מעניינים אותך לאיזה צורך?" קמתי כדי לקרוא את מה שכתבתי. "חלק מהם דברים שפשוט מעניינים אותי, מסקרנות, לא שאני מתכוונת לעשות משהו בקשר אליהם, אבל אני סקרנית לדעת יותר, יש בהם קסם עבורי. חלק מהם דברים שאני רוצה לנסות, יש כאלה שיותר מושכים, כאלה שיותר-יותר מושכים וכאלה שממש קוראים בשמי." זה מה שידעתי לומר בינתיים. "וכולם מעניינים אותך כרגע?" שאל. הנדתי בראשי לאישור. "אז מה מונע ממך לעסוק בכל העניינים האלה ממש עכשיו?" שאל.

"אתה רציני?!" שאלתי, "איך אני יכולה לעסוק בכולם כרגע, זה המון. ברור שאני חייבת לבחור." "אז מה מונע ממך לבחור?" שאל בדיוק באותה ארשת. "שמע בחור," אמרתי, "אתה מתחיל לעצבן אותי. מה לא מובן? אלה המון דברים לבחור מתוכם!" הוא שתק והמתין, כנראה לתשובה אחרת.

מה באמת מונע ממני לבחור?  ולמה אבני הבוחן הן לא הכלי הנכון? קמתי וניסיתי אותן שוב על כמה מהמשפטים, עברתי עוד משפט ועוד אחד והן לא עזרו לי בכלל. "מה את עושה?" שאל. "אני מנסה לבחור בעזרת אבני הבוחן." "יכול להיות שמצנפת המיון מהארי פוטר תעזור לך יותר, לא אבני הבוחן. כבר אמרתי, הן מתאימות להחלטות מהותיות, בעניין ידוע. הן לא כלי מיון ובחירה."

חזרתי לשבת לידו, הנחתי את האבנים בכיס ואמרתי בשקט, "לא בא לי לוותר על משהו ואני לא יכולה לעשות הכל." הוא הצביע לכיוון העמק, "אנשי האשכולות שהנחת שם, כן? מתוך היכרות מסוימת שיש לי אתם, אני יכול לומר שהם ידעו בדיוק כמו כל אחד אחר שהם לא יחיו לנצח. ההבדל בינם לבין רבים אחרים הוא, שהם מצאו את הדרך למצות את הזמן באופן מספק. אף אחד מהם לא חי כל דקה מאושר עד הגג, אף אחד מהם לא חי חיים נטולי סבל כזה או אחר, כולם השתעממו והיו מתוסכלים לפרקים. אלא שבהשוואה לרבים אחרים, הם חיו יותר שעות מרוכזים במה שאתגר אותם. די בדומה שאיך שנראית קודם, כשעמדתי מהצד והתבוננתי בך רושמת על החול ומשחקת עם האבנים."

"לרשום על חול ולשחק עם אבנים זה לא משהו שמעניין אותי במיוחד," עניתי בלי לחשוב יותר מדי. "אני מניח שאת צודקת אבל לא בזה עסקת. ניסית למצוא דרך לעשות סדר בדברים, ניסית למצוא את ההיגיון שיעמוד מאחורי כלי שאת מחפשת, שזה מסוג האתגרים שלדעתי הצנועה את מאוד אוהבת." חייכתי, שזה מה שאני בדרך-כלל עושה בנוכחות תובנות ברורות.

הוא אמר שהוא יכול לעזור לי למצוא כלי שאני מחפשת, שזה מה שהוא עושה כאן. כלומר, שמה שאני עושה כרגע, זה לחפש כלי. זה גם אומר שהכלים שאני מכירה לתכנון תכניות חיים, ניהול עצמי וניהול הזמן העומד לרשותי, לא תואמים את הצורך שאני מתמודדת אתו כרגע ממש, צורך אפייני לילדי לאונרדו – לבחור במה לעסוק, כשחוסר הרצון לוותר מפריע קצת פחות מדבר אחר שהוא ממש מפחיד: לבחור דבר אחד. די דומה ללא לבחור בכלל. חיים שלמים יכולים ללכת לאיבוד בין שני הקצוות הללו.

"מה עשית עד עכשיו?" שאל פתאום. "מי אמר שעשיתי טוב?" שאלתי בחזרה. הוא סובב את הראש לכיווני, נעץ בי מבט ואמר בקול שקט, "את הבאת אותי לכאן. אם את מתכוונת לבלבל את עצמך בכוונה, שחררי אותי." המבט לא התכוון לתת לי לחשוב שהוא מתלוצץ.

"קראתי לעצמי 'מתמקדת רב-תחומית' שהוא שם כיסוי לעובדה שאני לא יכולה להתמקד בעניין או עיסוק יחיד לאורך זמן, וגם אין לי רצון כזה. אני סבורה שיש דרך לשלב מגוון עיסוקים ובאותו זמן להרוויח את מה שמאפשרים מיקוד ובהירות." "את מכירה את הדרך?" שאל, "כי אם כן, יש לך כלי."

אני מתגלגלת בין תחומים, או מגלגלת עיסוקים, או מתמקדת רב-תחומית או איך שקוראים לזה, לא יודעת. הוא פרץ לתוך המחשבות שלי, "מה שמבלבל, היא העובדה שאין לדרך ההתנהלות הזו שם 'רשמי' או מקובל. בעת הזו, אם משהו לא מקבל הכרה רשמית הוא נתפס כחריג ונוצר הרושם שקיימת בעיה. אין בעיה רק דרך אחרת להגיע לסיפוק ולתוצאות."  ידעתי שהוא צודק ובאותו זמן ידעתי שיש קושי ב… "הניחי למחשבות האלה כרגע," הוסיף, "סדרי לך את הכלי, שזה מה שבאמת מעניין אותך לעשות. אחר-כך תבדקי מה אפשר לעשות אתו ביום-יום, ב'העולם האמיתי'. תצטרכי לתת זינוק ולהאמין במה שאת כבר יודעת. יהיה לך קל יותר אם תתחילי בלתת לדרך כינוי, שם עבודה, כמו שבחרת את הכינוי 'ילדי לאונרדו'. ונראה לי שהתפקיד שלי כאן הסתיים לעת עתה."

הוא קם ממקומו, פסע לכיוון העמק ונעלם מקו האופק שלי. נשארתי לשבת עוד קצת ואז קמתי גם אני ופסעתי למקום ממנו אוכל לראות את כל מה שרשמתי על החול. מה הדרך או איך קוראים לה? "תצטרכי לתת זינוק ולהאמין במה שאת כבר יודעת" אמר. למה התכוון? בראש שמעתי את המחשבות זזות במסדרונות, מעבירות עניין מכאן לשם, מצרפות, מפרידות, מוחקות, מבהירות. רעיונות לשמות צצו, נפסלו, עלו אחרים. "לא, זה לא במילים. זה קודם במה שהמילים מתארות." הראש חיפש תמונה. מה רואים? מה רואים? הרגליים נשאו אותי ללכת משם, לחשוב בהליכה.

כעבור כמה דקות עצרתי, התבוננתי לכיוון העמק וחייכתי. כל הסיפור הזה היה מפגש שלי עם חונך. יש לנו את האפשרות להיעזר בחונכים, חיצוניים ופנימיים והמפגש אתם לפני יציאה למסע הכרחי לביסוס הביטחון הפנימי. הם לא רק מסייעים ברגעים קשים ומופיעים בדיוק ברגע בו נדמה שלא יהיה שם אף אחד. הם מאתגרים אותנו לומר אמת ולהציב לעצמנו מטרות ראויות. התקרבתי לשפת העמק וקראתי פנימה, "תודה!". העמק החזיר לי הדהוד יחיד, ושקט.

חזרתי לשבת בראש ההר הגבוה, זה שמשקיף על עמק 'חיי'. התבוננתי שוב על ה'אנשי אשכולות'.

איזבלה ד'אסטה, מאיה אנג'לו, הילדגרד פון בינגן, כל אחת זזה אחרת. גינונים ומחוות של תרבויות ותקופות שונות. נשים עם הזדמנויות ואפשרויות מאוד שונות לבחור מתוכן, נסיבות, אמצעים, יחסים – כל כך הרבה הבדלים. המהר"ל מפראג, תומס מור, הרמב"ם. שוב, הבדלים… ואז צץ לי רעיון. "היי," צעקתי לתוך העמק, "אתם שם! יש לי שאלה אליכם." זה לקח כמה חזרות עד שכולם הבינו שאני מתכוונת אליהם, עצרו והתבוננו בי. "יש לי שאלה," חזרתי, "יכול להיות שהיא תישמע לכם מוזרה ואני מקווה שאף-אחד לא ייקח את זה קשה. בכל מקרה, אני סקרנית לדעת…" הם המשיכו להתבונן בי. "אז ככה… אלה שנולדו אחרי תומס מור ודאי שמעו על העניין, אלה שלפניו לא. בכל מקרה, אני רוצה לדעת כיצד הייתם נוהגים בעניין חוק הירושה אם הייתם במצבו." הם התבוננו זה בזה. במצבם הנוכחי לא בדיוק היה להם משהו דחוף יותר לעשות. תומס הבין. הוא כינס אותם סביבו וראיתי שהוא משוחח אתם, מספר להם את הסיפור. הם האזינו בתשומת לב.

כשסיים, קראתי בשאלה שוב. הם שקעו לתוך מחשבותיהם, מדי פעם מתבוננים בתומס. כעבור זמן, הרים לאונרדו את ראשו המזוקן ואמר בשקט כעוס, "אני לא הייתי נשאר שם. הייתי עוזב הכל ועובר למקום אחר." תומס יאנג חיכה רגע והוסיף, "אף אחד מאתנו לא היה במצבך. בתשובה לשאלה: ברור לי שהנסיבות היו שונות, אבל כשקרה לי דבר דומה, פרשתי מהמכון המלכותי לטובת הרפואה." מאיה אנג'לו התקרבה לתומס מור ושאלה אם היא יכולה להניח יד על זרועו, לחזק אותו. היא הבינה שלא. הוא קיבל את הכוונה שלה בניע ראש מאופק. אבן אל-היית'ם התקרב ואמר, "אני שמתי עצמי משוגע כדי לחמוק מעונשו של הח'ליף." "נעלת את עצמך בבית לתקופה ארוכה, התרחקת מהסדר הציבורי" אמר לו תומס. "נכון", השיב אבן אל-היית'ם.

הם ידעו מי הם.

הם ידעו מי הם. היו לכל אחת ואחד מהם אבני בוחן פנימיות, פרטיות, מוצקות. לאורן הלכו, אתן השתנו. אבני הבוחן השפיעו על המעשים וההחלטות שלהם יותר מהשפעות הסביבה, התקופה, התרבות.

הלך נווד לאורך הנחל וראה במורד הדרך אישה מבוגרת יושבת על הגדה ובוהה במים. ישב לידה ושאל "יש לך אולי משהו לאכול?" ענתה –
"כן. יש בתרמילי קצת מזון. פתח וקח מה שתרצה." פתח הנווד את תרמילה של האישה המבוגרת ובצד חצי כיכר לחם וחריץ גבינה חריפה ראה יהלום גדול מונח, סתם כך. אחז את היהלום בידו ושאל "ואת זה, אני יכול לקחת?" "כן," ענתה האישה המבוגרת.
קם ממקומו שמח וטוב לב ויצא לדרכו כשהוא אוחז במה שיביא לו עושר גדול. אחר כברת דרך עצר, חזר ואמר "איני רוצה את היהלום. אני רוצה את מה שאפשר לך לתת לי אותו." 

כאן בדרך כלל מסתיים הסיפור. בגרסה שלי, יש בו עוד משפט:

הרימה האישה המבוגרת את מבטה, פשטה את ידה ואמרה "אם כך, תן לי אותו…"

אבני בוחן זה קשה. נדמה שהרבה יותר נוח ללכת בדרך המאמר הידוע, "אני אישה של ערכים. אם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי ערכים אחרים." אלא שכדי שילד לאונרדו יוכל לשגשג במגוון עיסוקים ותחומים, בלי להרגיש כמו מישהו שהפיל חבילת ג'ולים וגולות על רצפת שיש, נדרשות אבני בוחן. זה נכון לגבי כל אדם, עוד יותר נכון לילדי לאונרדו. הן עוזרות לברר אחרי אילו תשוקות כדאי ללכת, עם מה כדאי לחכות ואת מה להניח. הן עוזרות להרגיע את התוכי ששואל, "את בטוחה שההחלטה שלך נכונה?" התוכי שבא לי לירות בו קצת פחות מחברו המשתק, "אבל מה מבטיח לך שזה יצליח?"

דרך טובה להסיר את הכישוף המשתק שמטיל חוסר וודאות, היא להכיר את הערכים של עצמך. אנשי האשכולות בעמק 'חיי', שבינתיים המשיכו לספר אחד לשני סיפורים, ידעו מה הערכים שלהם. הם הכירו את הליבה הפנימית שלהם ולפיה פעלו. אפשר להתבונן על הבחירה של תומס מור כעניין חמור, אלא שדעה כזו היא דעתנו, לא דעתו. הוא פעל לפי ערך שלו. קשה לקבל מעשה כזה – אדם השולח את עצמו אל מותו בעיניים פקוחות. עם זאת, אפילו בעניין הזה, יש הבדל בין מי שפועל מכוח ערך שלו, לבין מי שמשרת ערכים של אחרים, או כופה אותם על אחרים מלבדו.

הסתכלתי עליהם שוב, על האנשים בעמק. עם כל העליות, המורדות, הזעף, התשוקה, התגליות, היופי והכאב, הם היו אנשים שלמים, לא קרועים בין מחויבויות לבין נשמה, Uomo Universale.

התרגיל שלמדתי מלורי

"עשית את התרגיל חמישה מחמישים?" שאל הקול הגבוה מהצד השני של הקו. "עברתי על זה, אבל לא הספקתי לעשות ממש עד הסוף…" הייתה תשובתי המתחמקת. הקול היה קולה של לורי. שתינו למדנו באותו בית ספר לאימון, אני הייתי התרגיל שלה, היא הייתה המאמנת הראשונה שלי. היא בקנדה, אני בישראל, מעולם לא נפגשנו. היא שתקה מספיק זמן כדי שאבין שאני צריכה לדבר. "בואי נאמר, שתרגיל על ערכים הוא לא בדיוק מה שמרטיט אותי. כבר עשיתי כאלה מלא, אני כבר יודעת מה הערכים שלי, לא בא לי להתמרח על עצמי שוב. חייבים או שאפשר לדלג?"

"יש לך את רשימת הערכים שלך באיזה מקום? אם כן, מצאי אותה ושימי אותה לפנייך" אמרה לורי. הקלדתי 'ערכים' והמסמך הופיע. "יש", פלטתי לתוך השפופרת בחוסר חשק. לורי המשיכה בקולה הגבוה והחברותי, "יפה. הסתכלי על הערך החמישי ברשימה. אם הוא הגיע לשם אחרי שסיננת מחמישים, כנראה שמדובר במשהו שאת מעריכה מאוד. משהו שאת רואה שמכניס לחייך מידה גדולה של ערך." "את יכולה בבקשה לחזור על מה שאמרת?" ביקשתי ממנה. היא חזרה כמעט מילה במילה. משהו זז לי בתמונה. התפיסה שלי את המילה 'ערכים' נפתחה למשמעויות חדשות.

חשבתי שאני שומעת את לורי מתנשפת. קצת מוזר אם אנחנו מכירות רק מעבר לקו כל-כך מעט זמן. אזרתי אומץ ושאלתי בקול הכי עדין שיכולתי לגייס, "לורי, אני חושבת שיש שיבוש בקו…" לורי פרצה בצחוק, "בדיוק התכוונתי לשאול אותך אם זה בסדר שאני ארוץ סביב החדר בזמן שאנחנו מדברות. החימום התקלקל, אני מחכה לטכנאי. בחוץ 30 מעלות מינוס, אני מתחילה להרגיש את זה. את בטח שומעת אותי מתנשפת." היא צחקה שוב, גם אני.

"לימור" הוסיפה, "קוראים לתרגיל הזה 'רי-פריים'. יש לנו אפשרות למסגר מחדש משהו ולראות אותו אחרת ממה שראינו קודם. 'ערך', מבינה אחרת עכשיו?" כן. מבינה אחרת גם את לורי.

"ערך, משהו שאני רואה בו ערך, מעריכה. ערכי בעיניי, ערכי שלי בעיני אחרים. כמעט כל דבר יכול להיחשב ערך, וערכו נקבע בעיני המתבונן. ערך הוא לא דבר אבסולוטי, אנחנו מסכימים לראות בו ערך. הוא אינו בהכרח עמיד לכל החיים. בהחלט יכול להיות שתפסיקי לראות ערך במשהו ותעברי לראות ערך במשהו אחר." המחשבות האלה סיקרנו אותי מספיק כדי להסכים לחזור לתרגיל 'חמישה מחמישים' ולעשות אותו כמו שצריך. "לפני שתחזרי לתרגיל אני רוצה לחדד. נסי לאתר את הערכים לפיהם את רוצה לחיות עכשיו. לא מה שאת הערכת פעם, לא איך שהעריכו אותך אחרים בעבר, לא מה שאת מקווה לעתיד. נסי לברר מה את מעריכה כיום. שנה אחורה, שנה קדימה."

ערכים

אני עדיין חושבת שיש משהו מכביד במילה הזו. אולי בגלל שיש מאמץ באיתור ערכים – של אדם, משפחה, חברה, ארגון, קהילה. אולי בגלל שיש בזה משהו שבקלות יכול להפוך סתם דיבורים מהפה החוצה. ואולי בגלל הבנה לא נכונה או קידום אגרסיבי של ערכים מסוימים כשווים יותר מערכים אחרים.

באותו זמן, אם מתייחסים ברצינות לאיתור ערכים ומוצאים אותם, הם יכולים לשנות באופן דרמטי את כל ההתנהלות שלנו. להקל עלינו, לחסוך מאמץ, להפיח חיים, ליצור עמוד שידרה ברור שנותן לבעליו הרגשה טובה, שלמות, השלמה.

נסו את התרגיל, גם אם כבר ביצעתם אותו או דומה לו בעבר. הרווח יכול להיות משמעותי. עשיתי את התרגיל תוך כדי כתיבה, השוויתי את התוצאות לתוצאות עבר מכל הפעמים שהרגשתי שהג'ולות מתפזרות לי. יש הבדל, והבנת ההבדל עזרה לי לאסוף את הג'ולות ולהתארגן מחדש בכיוון נכון יותר.

אם תוך כדי התרגיל יופיעו התוכים, יתיישבו ליד ערכים מסוימים ויתחילו לטרטר "מה כבר אפשר לעשות עם זה בעולם?" או "את בטוחה שאנשים סביבך יאהבו שתתנהגי לפי הערך הזה?" או "איך יכול להיות שהכנסת לרשימה דווקא את ערך X ולא את Y?! זה מה זה לא את…", בדקו אם הערך שצדו התוכים הוא באמת ערך שלכם, ולא ערך של איזה 'שלהם' מסתורי. אם זה ערך אמיתי שלכם, העיפו את התוכים מהחלון לעת עתה. כרגע, לא מחפשים את הקשר המעשי בין ערכים, החלטות ופעולות. עוד לא ירדתי לתוך עמק 'חיי'. נגיע לשם.

להורדת הקובץ 'חמישה מחמישים'.

חינכו אותנו לחשוב שמומחיות היא שאיפה רצויה. זה נכון. היכולת לעשות משהו כמו שצריך, באמת טוב, תורמת לתחושת אושר וסיפוק. גם חינכו אותנו לחשוב שמומחיות מתבססת על מיקוד כפייתי: קראנו אודות מדענים פורצי-דרך שנבלעו במעבדת מחקר מוארת באור קלוש, מסרו את עצמם למאות חזרות על אותו ניסוי, עד אובדן הקשב לצרכי הגוף והקשר לסביבה. ציירו לנו בקווים רומנטיים עד אובדניים, פורטרטים של טוטאליות. הפנו את מבטינו להסתכל בהערצה על בלרינות, מוסיקאים, ספורטאיות, מדענים וסדרה של ילדי-פלא, שהצליחו לתקוע דגל על איזשהו ירח והפכו לכוכב. הדגישו בפנינו שכדי להגיע לשם, הם ויתרו על הרבה דברים אחרים. סיפורים מופלאים ועצובים, בדרך ההפוכה לאושר.

סיפורים מופלאים כאלה, הם שעווה רותחת על נשמה של ילד לאונרדו. אני זוכרת תחושות קריעה פנימית מול סיפורים כאלה, דמעות, זעם איום על מי שסיפר לי אותם כדי לתת לי מוטיבציה. אז לא ידעתי את מה שהוכיחה בהמשך המציאות: הלהט של ילדת לאונרדו, הסקרנות להבין דבר מה, ללמוד איך הוא עובד, למה הוא מתאים, הוא דלק פנימי שלא מפסיק לבעור לעולם. הוא עובר אתי מעניין לעניין, פועל מעצמו ולא כלה. אני צריכה לעשות את החלק שלי, כדי שהוא לא יישאר כלוא בפנים.

יש רוטציה טובה

ילדי לאונרדו לומדים מתוך עשייה, שהם מסוגלים להגיע להישגים גבוהים מאוד בכמה תחומי עניין. הדרך שלנו לעשות את זה היא מחזוריות, רוטציה, שעוזרת לנו החזיק את עצמנו מחויבים, נלהבים ומתקדמים. כל מי שמכיר את המחקרים החדשים על למידה, יודע שרוטציה בין לימוד ממוקד למצב נינוח יותר של המוח, בין נושאים, בין מקומות לימוד ועבודה, בין תחומים, בין לימוד בהתבודדות ללימוד בקבוצה, משכללת ומעמיקה את מיומנות הלמידה ומשפיעה לטובה על איכות ההישגים. רוטציה כזו יכולה לקרות בכמה אופנים. יש יותר מדרך אחת לארגן את היום, את השבוע, את החיים. יש ימים בהם פשוט לעבור נושא בכל שעה, יש ימים חצי ממוקדים וחצי חולמניים, יש שמקדישים יום בשבוע למיקוד חד מול מטרה מסוימת ובכל השאר נעים בחופשיות, יש שמקדישים שבוע ברבעון לתנועה מהירה בין נושאים ובשאר מתמקדים. יש גם ההיפך. אפשר לנהל רוטציה גם בתוך מסגרת קשיחה.

רוטציה לא סותרת מומחיות. כדי להתמחות, נדרשים ידע, מיומנויות ושליטה בכלים לרמה שהיא מעבר לממוצע, עד ליכולת לפתח ידע עצמאי. מי אמר שחייבים לעשות את הכל ביחידת זמן רצופה? אמר מי שנוח לו לומר. סטודנטים יודעים מצוין שבחלק מהמקצועות המסקרנים אותם הם לא יכולים להעמיק למידה בגלל רוטציה מהירה מדי, דחוסה ליחידת זמן רצופה וארוכה. סטודנטים לשעבר מבינים היטב שאם הייתה אפשרות לחלק את הלימודים, הם היו לומדים הרבה יותר לעומק. מרווחים מאפשרים עיכול, הפנמה, עיבוד, חיבור עם ידע קודם ויצירת ידע חדש, נדבך על נדבך. האבסה פחות פרודוקטיבית ומפריעה לבנות הרגלים בריאים.

אומרים שכדי להגיע לרמת מומחה, צריך לעסוק באותו עניין עשרת-אלפים שעות. לא מדובר בעשרת-אלפים שעות שחלפו, אלא שחלפו בעשייה מתוך עניין, סקרנות, למידה, התלהבות והתפתחות. עיסוק בריבוי עניינים שיש לכם סקרנות לגביהם, אם יודעים לכנס אותם תחת מטריה אחת ולנהל את העיסוק, יכול להביא אתכם לרמת מומחה מהר יותר, בגלל ריבוד הלמידה ויצירת קישוריות חזקה במוח, ומתוך שמחה.

שתי דוגמאות

עצמאית, כל מה שקשור בהיסטוריה מרתק אותה ובמיוחד תפקיד הלבוש בתרבות וההתייחסות לגוף האישה. היא מעמיקה בלימודי תולדות האמנות, בהיסטוריה של אותם מקומות הנותנים לה השראה, היא נוסעת למקומות כאלה, מעניינים אותה מאכלים, מוסיקה, אנשים ונופים. היא מעצבת ומשנה את הסטודיו שלה תקופתית כך שישרה את האווירה המתאימה לה, בונה תפאורות, ומצלמת יוצא מן הכלל. יוצרת קולקציות ביגוד מרתקות, אי אפשר לקנות בגד שלה מבלי לפגוש אותה, מה שמאפשר לה להגשים עוד עניין שיש לה – באירוח. היא מרצה על מרחבי תרבות ואומנות עממית, משווקת באמצעות שיתופי-פעולה הנוגעים בתחומים אחרים שמעניינים אותה ומאפשרים לה ללמוד עוד משהו, באותו זמן מושכת לקוחות דרך האינטרנט ועושה זאת בעצמה. את הצמחים מהגינה הקטנה שהיא מטפחת בסטודיו, תמצאו בתוך הכוסות שלכם, אם תגיעו אליה. העומק, האיכות, ריבוי הרבדים, מעיין היצירה והחדשנות שלה, הרב צדדיות בחוויית המפגש אתה, היכולת שלה להבין את מי שנמצאת מולה, ויברציית החיים שהיא מייצרת באופן בו בחרה ללכת עם כל מה שמסקרן אותה, מבדלים אותה ומעמידים אותה בדרגת מומחה. התיאור שקראתם כולל שורה ארוכה של מקצועות ותחומים, הלקוחות מחפשים אותה לעיצוב אופנה. זו המטריה, זה שם המומחיות, זה הסימוכין למוכנות של לקוחות להגיע עד אליה, לבלות אתה זמן ולשלם את המחירים שהיא קובעת. בפועל, היא נוגעת בכל מה שמסקרן אותה.

שכיר, עם סקרנות אדירה לכל מה שמזיז אנשים: דיבור בפני קהל, שכנוע, מוטיבציה ושלל עניינים אחרים. כדי לשלב את הסקרנות שלו לתוך העבודה, הוא הציע לחברה לקיים 'אתנחתא' שבועית עבור כל העובדים, להרחבת הדעת. הוא מאתר אורחים, משוחח עם כל אחד מהם, מרכיב תכנית מגוונת מאוד מפני שיש לו עניין בנושאים רבים – וכך נמנע מתלונות על חד-גוניות, דואג ליידע את שאר העובדים, מניע אותם לבוא, ומלווה כל דובר באופן אישי מהרגע שהוא מגיע ועד שהוא עוזב. כשאחד מהם נראה לו איש שיחה, מישהו שיהיה מוכן לשבת לדבר אתו, הוא מתנפל על ההזדמנות ושואל ומברר ומתייעץ. בשיחות האלה, מעבר לטיפים בעניין דיבור בפני קהל, הוא שואל הרבה על איך 'קוראים' קהל, איך מצליחים להבין מה אנשים באמת רוצים, איך לגשת לשיחה באופן שיחולל כנות ואינטימיות במהירות, איך להבין מה עובר לאנשים בראש. כל הלמידה הזו נמזגת לתפקיד הרשמי שלו בחברה – מנהל מוצר, בעיקר תכנון מוצר, מה שהופך אותו למומחה בהגדרת בעיות שוק. בנוסף, הוא מפתח את יכולת הדיבור שלו בפני קהל כעיסוק נוסף, אוסף לעצמו הזדמנויות להתאמן במקום העבודה ומחוץ לו, ושואף להיות מומחה גם בעניין הזה.

בדוגמאות כאלה, ריבוי תחומי עניין נתפס כהזדמנות, לא כהפרעה במיקוד. בנוסף, אנשים כאלה נוטים לשתף ידע כי הם לא פוחדים לאבד דבר יקר אחד. הם נוטים לכתוב, ללמד, להדגים, לקדם, להיחשף ובזאת מתקדמים עוד יותר במהירות לכיוון מומחיות.

"אבל להיות שכיר, במקום עבודה אחד, תחת כותרת אחת, זו פרנסה יותר טובה…"

אז מה, פתאום הדשא של השכן ירוק יותר?

הייתה תקופה כזו במאה העשרים. סטודנט שרק סיים אוניברסיטה נחטף לעבודה בחברה גדולה, עשה את מה שצריך, עשה גם את מה שנכון, טיפס ועלה בסולם הדרגות וכעבור לא מעט שנים, פרש לגמלאות עם משכורת טובה, בונוסים ואפס דאגות כלכליות. באותה תקופה, אם היו תנודות חזקות בשוק והוא פוטר, כמעט תמיד גייסו אותו בחזרה לאותו מקום, בתפקיד זהה או דומה, ברגע שהשוק התייצב.

זה לא מה שקורה עכשיו. משרות נעלמות, משרות עוברות למקום אחר על הגלובוס ואלה לא תופעות זמניות. הטכנולוגיה זוללת משרות ומחליפה אותן ברובוטים ואלגוריתמים, גם מיזוגים ורכישות. סגנונות ניהול קצרי-רוח שואפים לסחוט 'יותר בפחות' מכל עובד. בוגדנות מעסיקים מובילה לצניחה בנאמנות עובדים. אנשים בגיל ארבעים ומעלה שפוטרו, מתקשים למצוא עבודה, שזה הזוי לחלוטין. נאמנות וחריצות כבר לא מבטיחים תעסוקה. הרעת תנאי פרישה, הרעת תנאי עבודה – קבל או התפטר.

אם תקבלו את העובדה שכבר אין קשר בין מיקוד בדבר אחד וביטחון תעסוקתי, תחסכו לעצמכם את ההרגשה המטרידה שאולי כדאי עניין אחד במקום אחד, כי שם יותר בטוח. הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר. גם אם נראה שכן, השאלות הן: לכמה זמן, והאם אתם מוכנים לעבוד בתנאים שילכו וישתנו לרעה במרבית המקרים.

למען האמת, קבלת הנטייה הרנסאנסית, ולא המלחמה בה, מזמינה תועלות כלכליות מובהקות. גם לשכירים. על כך, בהמשך.