ארכיון עושים חיים - ילדי לאונרדו - להיות כל מה שאני יכולה

אני קשיח ואני גמיש

לפעמים נדמה לי שמה שאנשים הכי רוצים לדעת זה שהם ממומשים. שהם לא מבזבזים את הזמן על להיות "סתם" אנשים. הצורך בביטוי עצמי ובהכרה מתחזק ויחד אתו מחליקה פנימה השאלה איך עושים מזה כסף. כל חזאי פרסום ועושר, נשמע לאוזננו כמשורר מימוש עצמי.

אני לא חוזה עתיד גם אם יש לי כמה השערות. אני גם לא יכולה להבטיח. מה שאני יכולה לעשות זה לכתוב מה אני רואה, ולהמליץ לקוראים לשקול את הדברים כמידע שימושי להבנת ההווה.

כרגיל ברשומות כאלה, אני מציינת אזהרה בצידה – כל מה שכתוב כאן נכתב כהכללות. קל מאוד לגלוש מכאן למקום סטראוטיפי, פוליטי, מאשים. כשרצים לכיוונים כאלה נוטים להתעלם ממה שנכון: לכל האנשים יש יותר מצד אחד ואת הנפח הפנימי להיות כאלה או כאלה או כאלה. עם זאת, הבחירות שלנו פחות עצמאיות ממש שנראה. אנחנו תוצר של מה שהסביבה מסמנת לנו שכדאי ונכון להיות – מי יותר, מי פחות. עדיין, בתוך כל הכללה, יש דרגות משניות רבות וניואנסים. קחו את הדברים בשיקול דעת.

מספרים על סר לורנס אוליבייה, שהיה כבר בתחילת הקריירה שלו אחת הדמויות הבולטות בעולם התאטרון. מסופר, כי ככל שגדלו המוניטין שלו כך גדל גם פחד הבמה שממנו סבל. עם השנים גבר פחדו כל-כך, עד שפעמים רבות היו צריכים ממש לדחוף אותו אל הבמה. בשלב מסוים חשב להניח לעיסוקו כשחקן. באחת הפעמים, כשסיפר לאחד מעמיתיו כשהוא אחוז אימה, אמר אותו אדם,

"אבל איך ייתכן שאתה מפחד כל-כך? אתה לורנס אוליבייה!"

"בדיוק," ענה אוליבייה, "כשאתה מופיע, אתה צריך להיות טוב. אני צריך להיות 'לורנס אוליבייה'."

לורנס אוליבייה חי בחרדה עמוקה בגלל דרישה פנימית להיות 'לורנס אוליביה' תמיד. אם היה נכשל, מה היה קורה? דבר איום ונורא מבחינת אלה שרואים באני קשיח את המפתח להצלחה – הוא היה עלול להיתפס כמישהו שאינו תופעה ייחודית יחידה בדורה; עוד מישהו שמושפע מאחרים, נכנע לתכתיבים, ניתן להעתקה, מוצר צריכה. דוגמה יותר קיצונית היה סטיב ג'ובס. הוא כל כך רצה להיתפס כמקורי וייחודי, שדאג להרחיק את הוריו מהסביבה כבר כשהיה באוניברסיטה. מבחינתו האידאל היה להיות חד-פעמי, ייחודי בתולדות האנושות, מישהו ששבר את תבנית היציקה שלו, מישהו שילד את עצמו.

בתרבות האני הקשיח, כל סוג של אמנות או עשייה שמשקפת ספיגת תרבות עבר וחידוש על גבי העבר, נחשבת פחותה בערכה. אנשי האני הקשיח מחפשים את השפיץ, את הגאון, החד פעמי, הייחודי. כל כך מחפשים, שאם במקרה מדברים אתם על להיות כמו אחרים, הם מרגישים מאוימים ומתרחקים כאילו שאתם חולים בצרעת. "בלי מותג את לא קיימת". זו מחשבה שמגיעה מאותה קופסה בה מונחת מחשבה אחרת – שהסינים, לעולם לא יהיו "כמונו". אנחנו מיוחדים, הם המונים חסרי ייחוד. אותו יחס שמקבל התיוג "עקרת בית".

אני קשיח חי בבועת אינדיבידואליזם. מתוך הבועה הזו יש דרך מסוימת להסתכל על העולם שנדמית טבעית למי שחי בבועה. עד כדי כך טבעית, שלא עולה בדעתו של אני קשיח שאחרים רואים אחרת. פילוסופית, זו תפיסה שגורסת שהאלוהים נמצא בתוכנו. מה שהאלוהים שבפנים אומר, לזה מקשיבים. את זה מתעדפים, את זה מפתחים כדי להגיע לביטוי ומימוש. מה נחשב למימוש הוא מראה של מחשבה השולטת בחברה. במילים אחרות – המצליחנים בתרבות האני הקשיח, הם אלה שמצטיינים דווקא בלהיות מה שהחברה קבעה כהצלחה. ולזה קוראים באופן מוזר – אינדיבידואליזם. אני קשיח הוא רעיון די חדש, תפיסה שנולדה מתוך תעמולה אמריקנית בזמן המלחמה הקרה, ובסך הכל רעיון.

יחד עם רעיון האני הקשיח מגיעות כמה בעיות

זה הרי לא באמת נכון שדברים צצים כך סתם כ"הבזק של גאונות". גם היוצרים הייחודיים ביותר צריכים לעשות את העבודה, להתייצב כל יום, לנקוט משמעת גם כשלא מתחשק להם. גם הם יודעים שכל הרעיונות הנוצצים המאפיינים דיבורים של יחסי ציבור, דיבורים על טאלנט – כשרון ואינדיבידואליזם, הם לא חלק מהמלאכה היומיומית. זו הרבה יותר אפורה מהדיבורים, דורשת מחויבות וכושר התמדה, גם כששום דבר לא יוצא מרתק במיוחד. היא גם דרך שדורשת לא לקחת את תוצרי הפעילות שלנו כל-כך ללב, אם אנחנו מתכוונים להישאר שפויים.

האמת ידועה, ובכל זאת קיים נרטיב חזק שמסתיר אותה. פעם היו אומרים על אדם ש"יש לו כישרון ב…" או "הוא מוכשר ל…". כיום אומרים "הוא כזה מוכשר" או "הוא כישרון" או "הוא טאלנט". מה שפעם היה מאפיין של יכולת, הפך להיות מאפיין הווייתי. וזו, יגידו לכם הטאלנטים אם יש להם אומץ וכנות, חבילה מלחיצה מאוד.

מדוע ממשיכים אנשי האני הקשיח לספר את הסיפור על כשרון גם כשיודעים שזה לא העניין? מה עם עבודה, אפילו שחורה, אימונים, למידה ועוד צורות של השבחת יכולת? ומה עם שיפור בשלבים ולא זינוק מטאורי? מה עם צדדים שונים של האישיות? גם אלה הפחות נוחים?

רוח החברה מתבטאת בחינוך

כל חברה בוחרת להשביח את התכונות שתשרתנה את מה שהיא מציבה כחשוב עבורה. היא אמורה לעשות זאת בעיקר באמצעות מערכת חינוך שתתווך בין מה שהחברה רואה כחשוב לבין השבחה בפועל.

לפי הדיבורים של פוליטיקאים, הורים, חברי ועדות היגוי, מובילי דעת קהל וכוכבי מדיה, מודל ההשבחה בארץ קשור בטיפוח הסקרנות הטבעית של ילדים בסביבה שחושפת אותם לאפשרויות. מדברים על חיזוק נטיות טבעיות, חיזוק חוזקות ולא חולשות, על תפקידם של מבוגרים כתומכים. לפי המציאות, כדי לחשוף את האמת אודות מה שהחברה מציבה כחשוב, צריך לבדוק את מודל ההשבחה שלה בפועל. אם בפועל יותר ויותר ילדים ומבוגרים מקבלים ריטאלין ותרופות מחזקות קוגניציה, מה שחשוב לחברה הם יצרנות והישגים לימודיים. במקום בו ההערכה להישגים כאלה פחותה, לא דוחפים לילדים תרופות.

בנוסף, האם נכון להיות ממוקדים כל כך בפנימיות של הילד ובאם יש לו נטייה טבעית למשהו או לא? אם בפועל אין לילד "נטייה טבעית" למשהו, ואחרי ניסיון או שניים הוא אומר "לא בא לי" ונוטש בהסכמתנו ובתמיכתנו, אנחנו סוגרים לו דרך.

מודל האני הגמיש

לעומת מודל האני הקשיח שדוחף אנשים למיתוג ובידול עצמי, יש מספיק אנשים מצליחים שמאזכרים את ההקשר בו גדלו, צמחו והתפתחו. אין להם שום קושי לציין שאחרים השפיעו עליהם, והם רוחשים להם כבוד והוקרה בלי פחד להיחשב חיקוי. הם לא חייבים "להמציא מחדש" (אין דבר כזה). הם לא חייבים להיראות שונים, מבודלים, יותר אחרים.

אני גמיש מוקיר את ההתכוונות בין כמה קולות בתוכו, בינו לבין אחרים שסביבו, את המשחק המשותף. זה לא שאין לאני גמיש קול משלו או שאינו נוקט יזמה. יש לו, ובמקביל הוא סקרן ומודע למה שעושים אחרים וזה טבעי לו לגמרי. הוא לא פוחד מכך שיאמרו לו שהיו כמותו לפניו, שיש עכשיו וגם יהיו בהמשך.

לפי המודל הזה, אם אין לי "נטייה טבעית" למשהו, אני יכולה ללמוד אותו, להתאמן ולהגיע לרמה מסוימת של מיומנות. אני יכולה להעשיר את חיי במגוון יכולות בלי לחשוב שזה בזבוז זמן אם לא אצליח אי פעם לחלץ הברקה ייחודית או להצטיין במיוחד.

ללמוד מיומנויות דרך הוראה ואימון, זו דרך שיכולה ליצור חוסן לאורך החיים. הרגלים. משמעת. פרנסה יציבה. אלה מילים שלתפיסת האני הקשיח נשמעות כמילים מלוכלכות. האסוציאציה המיידית היא אילוף, הליכה נגד הטבע של הילד וריסוק נפשו, הפרת פרטיות או זכויות אדם, מה שפה נוטים לכנות "השיטה הרוסית" ובארה"ב "קולקטיביזם מרושע". זה נשמע לא זוהר, לא ייחודי ולא חד-פעמי במיוחדותו.

גם במודל הזה יש בעיות, אם לוקחים אותו למקום קיצוני כמו שקורה בדרך-כלל במדינות טוטליטריות. אלא שהמערב לא רואה את הדבשת של עצמו, אז הנה – אחת הדוגמאות המערביות העדכניות היא לנסות לכפות על כל העובדים באותו צוות להיות בעלי כל הכישורים הנדרשים, ללא התמחויות, כך שיוכלו להתחלף בקלות וגם למלא זה את מקומו של זה. עובדי קבלן עם תואר שני, עדיין עובדי קבלן. רק מוכרים את הכוונות האלה עטופות במיתוג מגניב ומספרים כמה זה נפלא.

הצעתי הצנועה

בהנחה שכל האנשים בעולם רוצים להרגיש שיש להם מקום וערך כלשהו, ושהם רוצים להצליח להיות מה שהם יכולים להיות, הדרך הנכונה היא לשלב בין האני הקשיח והאני הגמיש. לדעת מה מקומי ולקחת גם את האחרים בחשבון. ללמוד, להתאמן, להשתפר בהדרגה וליצור לעצמי תשתית חיים יציבה. אם תהיינה הברקות, פריצות דרך ואירועים יצואי-דופן אחרים זה נהדר, אבל זו לא יכולה להיות המידה לפיה אדם מודד את עצמו. כי מה אם לא תהיינה? הוא נכשל? או כמו שאומרים בשנים האחרונות, "הוא כישלון"?

מה שאני בעיקר מציעה, זה לבנות את עצמנו כך שנהיה יותר מוּכרים, מוּבנים ונגישים – לא יותר אחרים.

איך משלבים אני קשיח ואני גמיש

עבור אנשים רבים, להניח להם לבחור לפי "נטייה טבעית" זו דרך ששולחת אותם לאיבוד. הדרכה ואימון יכולים לעזור להם לגדול להיות אדם שמתפקד היטב. אם האני הקשיח אוהב לעסוק בהרגלים טובים כמו ספורט ואכילה בריאה, מוטב שישלב בהרגלים גם לימוד מיומנויות ואימון מתמשך בהן. בלי להיכנע ל"לא בא לי" כל כך בקלות.

האני הקשיח קשור בהצלחת המערב לראות דברים בצורה חדשה, אנליטית, חורגת מהמוסכמות. זו צורת התנהלות שבין היתר הולידה את "השיטה המדעית" המפורסמת. יש בה הרבה תועלת ועם זאת, זו צורת חשיבה שיש לה מגבלות. בעיקר מגבלות דמיון וצורך בשליטה המתבטא בכוחניות. היא גם שיטה יקרה, זוללת משאבים. האני הגמיש מורכב יותר, כמו החיים. יש לו הרבה יותר דמיון ובוודאי שהרבה יותר אופציות מעבר לטכנולוגיה ול"מה שהוכיח המדע". הוא לא סיכום ולא שורה תחתונה והוא פגיע לכוחניות האני הקשיח ולכוחניות של משטרים טוטליטריים. הוא מתקיים היטב גם במצבים של משאבים מצומצמים.

מה ממש לא

יש הבדל בין לא לרצות לחיות תחת עריצות לבין דחיית שיטות למידה ואימן באופן כולל. תפיסה כזו מותירה את היחיד, האינדיבידואל הקשיח כניצב נגד כולם, כולל החברה. בעיניי זה עצוב שיש כבר רבים עם פנטזיה לחיות ללא אחרים, וללא יכולת לסמוך על אחרים. זו התנהלות שנוגדת את הטבע האנושי שהוא חברתי, ומשאירה ילדים ומבוגרים במצב מסוכן, מבודדים. יותר קל לשלוט באנשים מבודדים, יותר קל להפחיד אותם. ברמה היומיומית, יש באני הקשיח בריחה מביקורת ומעט מקום לחיוך, למידה והשראה.

לאן ממשיכים מכאן?

מתבוננים על ההווה ביושר, מבררים מה באמת יש, ומחליטים לאן רוצים לקחת את זה. איזו הגשמה אתם מאחלים לעצמכם? איזו הגשמה אתם מאחלים לילדים שלכם? האם אתם והילדים מקבלים ועושים את מה שנדרש כדי להגיע לשם?

יש כמה מחשבות שכדאי לבדוק במיוחד, כי הן מחלות חברתיות ותרבותיות:

כדאי לבדוק אם אתם יכולים כבר להקפיד על ההבדל בין "יש לו כישרון ל…" לבין "הוא כזה מוכשר" או "הוא כישרון". אם אתם מוכנים לפטור את עצמכם, את ילדיכם ואת האחרים מהכותרות האלה. אנשים הם לא כישרון. אנשים הם אנשים, ויש להם כישרונות. זה הבדל ניסוח שמייצג הבדל עצום בתפיסה. לקרוא לאדם "כישרון" מוביל אותו להינעל פנימה כי הוא מרגיש שהוא חייב להוכיח. ככל שמצליחים להתרחק מההגדרה "כישרון" מצליחים להשתמש בכישרון יותר.

כדאי גם לבדוק אם אתם כבר מוכנים להכיר בקשר בין כישרון למקור הכישרון. הרבה כישרונות נובעים ממשהו שפחות נוח לנו לשתף. משהו שהחברה פחות רוצה שנביא אתנו. אבל מה שהחברה כן רוצה שנביא אתנו, זקוק לנגישות למקור הכישרון. דוגמה: הילד מצייר יפה. כולם מהללים, משבחים, רוצים שהוא יצייר להם ציור. מקור היכולת במקרה של הילד שבדוגמה, קשור בשעות של התבוננות שקטה והתבודדות. בלי אלה, הוא לא יכול להמשיך לצייר יפה. אלא שעם אלה, החברה שמה עליו תגית "מוזר" "הזוי" "לוקה בכישורים חברתיים". אי אפשר לפצל את הילד ולקבל רק את התועלת.

כדאי גם לבדוק מהיכן מגיעה הפרנסה יותר טוב. כדאי לבדוק מהיכם מגיעה העשייה יותר טוב. אם היא מגיעה מכיוון ש"סותר" את החלטות האני הקשיח אודות עצמו, כדאי לשנות כיוון. אין מה לחכות לרגע שנהייה "מי שנועדנו להיות". יכול להיות שזה ייקח המון זמן, מה בינתיים? יכול להיות שלעולם לא נגיע ל"שם", מה אז? זה עוד יותר נכון כשמדובר בילדי לאונרדו כי עלול להיות נדמה לנו שאנחנו יכולים הכל. אולי, אבל לא הכל באותו זמן.

ובמיוחד כדאי פרופורציות בריאות. בגלל זה אני כל כך אוהבת את השירה של מרי אוליבר.

“I Go Down To The Shore

I go down to the shore in the morning

and depending on the hour the waves

,are rolling in or moving out

,and I say, oh, I am miserable

-what shall

what should I do? And the sea says

:in its lovely voice

".Excuse me, I have work to do

Mary Oliver, A Thousand Mornings –

ואולי כל ה'ילדי לאונרדו' הזה היא בעיה פסיכולוגית שמנסה למנף את עצמה?

זה לא רעיון שלי. אלא שלאורך הזמן בו אני כותבת את האתר אני פוגשת גם התייחסויות המציעות כותרות חלופיות לכוונה להיות כל מה שאני יכולה: הפרעת קשב וריכוז, דיכאון, חרדה, אוטיזם קל, נרקיסיזם, קושי להתמודד עם המציאות ופיצול אישיות. חלק מההתייחסויות רומזות שאני מסתירה בעיה רגשית או נפשית, וחלק רומזות שאני כנראה 'ילדה מיוחדת' שהיא הגרסה הרומנטית ל'בעייתית'.

פסיכולוגיה בגרוש

כתבתי בעבר על כך שהעיסוק בהגדרה אינו סתמי. אנחנו שואפים להבין את עצמנו ואת מה שקורה לנו. אנחנו מחפשים מודלים שיעזרו לנו לחיות באופן הנכון לנו. אלא שבין העיסוק בהגדרה עצמית לבין היזמה להדביק לי תגית של פרופיל פסיכולוגי משובש, יש מרחק גדול מאוד. מזל שכבר זזנו קדימה בהגדרות. בתקופות מוקדמות יותר זה היה יכול להגיע להצעה לערוך טקס גירוש שדים או ציד מכשפות.

עם זאת, קשה להתעלם מהטרנד שמנסה לעשות קשר בין משא פסיכולוגי כבד והתנהלות "לא סטנדרטית" בעיקר בתחומי העיסוק והפרנסה. הדוגמה הכי מוקדמת שאני זוכרת כחוויה, היא מהזמן בו האמינו שמנצחי תזמורות גדולים הם בהכרח עריצים אקסצנטריים ולכן כל השתלחות חסרת רסן שלהם באחרים, מצדיקה את גאונותם. היו אפילו כאלה שחשבו שאם הם יסגלו לעצמם התנהלות עריצה ואקסצנטרית זה יביא אותם להיות או לפחות להיחשב למנצחי תזמורות גדולים וגאוניים. אז זהו, שלא. יותר מזה – דור מאוחר יותר של מנצחים הוכיח שאפשר להיות מעולים ואדיבים.

הטרנד היותר חדש מנסה לכפות קשר בין פרופיל פסיכולוגי בעייתי למה שנראה כהצלחה מסחררת בכסף וסטטוס – מדדי הצלחה חיצוניים. רואים את זה בעיקר בתחומי היזמות והבידור. סטריאוטיפ פעלתן, לוקח סיכונים פרועים, מקמבן, עושה ומוכר.

כשחופרים בתבניות התנהגות אפשר לאתר קשיים בהתאמה למסגרות קיימות (שקבעו אחרים). אפשר לאתר מקרים בהם יש היסטוריה של אירועים ונסיבות שמשבשים את המהלך המקובל של התפתחות ילדים. אפשר להצדיק הצלחה כנגד כל הסיכויים בנוכחות מיטיבה של מורים, סבים, אחד ההורים. אפשר להגיד שאנשים עם פרופיל פסיכולוגי כזה נהיים פליזרים או כאלה שחייבים להוכיח משהו. כשלא מוכנים להתפנות ולהסתכל על הפרטים, אפשר לומר כל דבר.

נניח לרגע שיש קשר בין משא פסיכולוגי או נפשי כבד להצלחה מסחררת. זה אומר שאנשים ירוצו לייצר לעצמם הפרעה כדי לזכות בתהילה וכסף? או יצדיקו את מצבם הלא מוצלח במדדים חיצוניים בכך שהם לא מספיק מופרעים? מה אמור ללמוד מזה מישהו בן שש-עשרה?

הטרנד המקביל לעניינו, מנסה לכפות קשר בין פרופיל פסיכולוגי בעייתי לבין מה שלא נראה כהצלחה מסחררת במדדים חיצוניים וגם לא הולך בנתיב טיפוסי. סטריאוטיפ מופנם, מתחבא, לא מחובר, דכאוני, עם הפרעה נוירולוגית. מה אמורים ללמוד מזה? שלהיות רפלקטיבי, להסתכל פנימה, לקחת את הזמן לחשוב, לזהות רגישויות ופגיעות, זה לא טוב? התיוג הזה משאיר אנשים בחשיכה. כל אחד חווה קשיים פנימיים, לפעמים קשים ומלחיצים מאוד. אם לא מדברים על זה, עוד אפשר לחשוב שאנחנו היחידים בעולם שסובלים מכך. אנחנו ו"המופרעים".

האם יש פרופיל פסיכולוגי לילדי לאונרדו?

אני לא פסיכולוגית והשאלה הזו נשמעת לי דומה לשאלה אם יש פרופיל פסיכולוגי לנטייה מינית. אני לא רואה פרופיל אחד. גם לא סטריאוטיפ אחד. לי נראה שיש המון פרופילים, המון סוגי עסקים, עשייה, ובחירות בעניין סגנון חיים. זה מרחב של הוויה שאני לא רואה צורך להגדיר כטווח או ציר-רצף עם שמות לקצוות. אם כבר צירי-רצף אז צירים שמאפשרים לי לגלות מה מתאים לי. כבחירה.

כלא-פסיכולוגית, אני מציעה הצעה חלופית גם לילדי לאונרדו, גם ליזמים וגם לכל מי שמעצב לעצמו את הדרך: אנחנו אנשים שיותר ממה שחשובים לנו סטטוס וכסף, חשובים לנו סגנון חיים מסוים וחופש בחירה. זה מגיע עם המוכנות לומר לעצמנו שזה בסדר לנו ללכת בדרכנו. שאנחנו מוכנים להתאמץ ושיש לנו את האומץ. שאנחנו מוכנים לנהל את הסיכון שיש בלא לעשות את מה שכולם עושים, כולל לנהל את הבדידות שיש לפעמים בדרך הזו. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בדרכנו, ויכולים לעמוד בזה רגשית.

בשונה מהמחשבה שאנחנו חיים בעמימות, לי נראה שאנחנו מרגישים שיש לנו היכולת לעשות דברים. זה דווקא ביטוי לשליטה. אנחנו סומכים על התושייה שלנו, כי אנחנו דואגים להשקיע בלמידה, במיומנויות, בעשייה ובחשיבה. אמר אלברט איינשטיין שזה לא שהוא כל כך חכם, זה שהוא נשאר יותר זמן עם הבעיה. זו ניסוח טוב ליכולת להתאפק ולצאת עם פתרון רק כשהוא מגובש היטב. זו דרך למזער סיכונים ולהרגיש יותר בטוחים, דרך הפוכה מהטענה לחוסר אחריות שאני שומעת וקוראת מדי פעם. הטענה הזו מגיעה בדרך כלל מאנשים שלא מאפשרים לעצמם זמן למחשבה, רצים בין פגישות, עושים נטוורקטינג כל הזמן, מייחסים חשיבות עצומה לדבריהם של אחרים על פני דעתם ולא יושבים בשקט לחשוב. חיים בלו"ז צפוף שגורם להם להרגיש עסוקים מאוד.

הרצון להגן על דרך עלול להוביל לשתיקה מסוכנת

אנשים שסוללים לעצמם דרך נוטים שלא לדבר על חולשות, פחדים, ייאוש. אם מדברים על כישלונות, זה בדרך כלל רק אחרי שההצלחה ניכרת חיצונית, בעיקר בעסקים. החשש הוא שאם נדבר על חרדה, דיכאון, בעיות בבית, אחרים יחשבו שהביזנס לא הולך טוב או יעבירו ביקורת בלתי פוסקת על הבחירות שלנו ויחזקו את הקולות הקשים שבתוכנו, יפילו אותנו. הדחף הוא להגן על המוניטין שלנו כבני אדם ועל המוניטין של מה שבנינו. הכי קשה היא המחשבה שאם אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, שאם עיצבנו את חיינו להיות כאלה, אז מה יכול להיות קושי? קושי קיים. צריך להכיר בזה.

אבל זה לא פשוט לדבר ולכתוב על קשיים. בסחרור שיוצרת תקשורת רב-ערוצית, במכבש המיתוג העצמי, הכל צריך להיראות פנטסטי, מדהים, מגניב, שמח, משווק את עצמו חיובי גם אם אנחנו עצמנו יודעים שזה לא נכון. תוסיפו על זה את המשיכה להציץ בהצלחה של אחרים, במדהימות שלהם, שיוצרת את ההרגשה שאנחנו מחוץ למשחק. מפספסים משהו, לא יודעים משהו שכולם יודעים, לא עושים משהו שכולם עושים, חסרי יכולת, נחותים.

אלא שהמחיר האישי שמשלמים על שתיקה, יכול להיות גבוה. לכן, בריא יותר להתבטא בעניינים כאלה, לא רק בתקופות בהן מתפתחת בעיה ממשית. כאן יכולים לבוא לידי ביטוי כוחה של קהילה או אפילו הרצאת TED כמו ההרצאה של רנה בראון שכולם אוהבים לצטט, רק כדי לדעת שאנחנו לא לבד בחוויית הקושי והפגיעות. טוב יותר יהיה לטפל בבעיה בדיוק כמו שמטפלים בכל בעיה אחרת. יש אנשים שזה מקצועם. אנשים שאפשר להוציא מולם את כל החבילה, לברר אותה, להשאיר אותה במקום מוגן. אנשי מקצוע שיודעים להקשיב ולכוון בלי שאף אחד אחר ידע. לא חייבים להגיע לתחתית כדי להיות זכאים לעזרה.

ובעצם, אני מבינה עכשיו שכתבתי את כל הרשומה הזו לטובת השורות האחרונות: תחושת בידוד היא תחושה קשה ביותר. אדם המעצב לעצמו את נתיב חייו עלול לטעות לחשוב שהוא לבדו אחראי לגורלו, שאף אחד לא מבין אותו, שהוא לגמרי לבדו. המציאות אחרת – אין מישהו שחף מקשיים ופחדים, אין מישהו שהוא באמת לבד. יש עם מי לחלוק ולהתייעץ.

מלכודת 'שלב המחקר'

לאנשים יצירתיים יש כישרון שעולה לפעמים על היכולת ליצור – הכישרון לשכנע את עצמנו שהסיבות שאנחנו ממציאים כדי לא ליצור, הן סיבות אמתיות. תמיד יש מה לארגן, להכניס לרשימות, לסדר, לנקות, לחקור או לגרד. אני תוהה לעצמי אם זו הסיבה שבגללה אני, כמו אנשים יצירתיים רבים אחרים, נמשכת כל-כך מהר לעבודת-מטא: להציף רעיונות, לחשוב עליהם, לחלום, לחשוב על המשימות הבאות שמחכות לי. רעיונות הם כייף. לעשות משהו עם הרעיונות האלה, לחשוף את העבודה לאחרים תוך כדי עשייה, לעבוד ממש, זה נו… לא תמיד ממש מה שבא לי לעשות.

בזמן שאני 'מטא עושה', אני במרחב נוח. אף אחד לא מודד את העבודה שלי, הביקורת שותקת, לא עומדים עלי עם שעון, אף אחד לא מחכה לתוצאה. אני יכולה להמשיך לספר לעצמי שאני יוצרת: מתכננת, מארגנת, מנקה את הראש או השד יודע איך אני קוראת לזה.

במילים אחרות, אני מחברת לעצמי בדיה אמינה שמניחה מדרגות של מכשולים ביני לבין העבודה היצירתית שאני צריכה לעשות. משום שרק יוצרת הסיפור צריכה להאמין לו, אני יכולה להישאר במרחב הבטוח שלי, שבדרך כלל קוראים לו 'שלב המחקר'.

איך נראה שלב המחקר? אנחנו קוראים כתיבה של כותבים אחרים, מתבוננים בציורים של ציירים אחרים, ברעיונות עסקיים של אחרים, הולכים להופעות של אמנים אחרים – במסגרת מחקר. אנחנו חוקרים ואוספים מחקרים שדנים במחקרים של אחרים. אנחנו מתייגים את המחקרים, ממיינים אותם לקטגוריות, מתייקים אותם ושומרים אותם בערימות עם עוד מחקרים אחרים שכבר יש לנו. כשיש לנו הרבה, אנחנו חוקרים את הדרך בה ניתן לתייק את המחקרים הללו טוב יותר, כדי להצליח להבין מה הקשר המעשי בין מה שכבר אספנו למחקר החדש, ו…

ככה בונים חומה. חומה שהיא חסם לעבודה ממשית. נכון, חלק מהתהליך היצירתי דורש חקר. אבל אם אתם מנידים בראשכם מול המסך כרגע, אתם יודעים בדיוק כמוני שיש נקודה בה יש לנו מספיק מידע כדי לעשות משהו, ויש נקודה בה יש לנו מספיק מידע כדי לחמוק מיצירה. שום כמות של מידע או השראה לא תפתור את הבעיה, כי לבעיה אין שום קשר עם מידע.

אני יוצרת, לא חוקרת. פעם לא ידעתי שמרמה מסוימת של מחקר והלאה, אני מאביסה את החלק המבוהל בתוכי, זה שמפחד ליצור, ומבהילה אותו עוד יותר. ראיתי את כל המומחים האלה, את הכמות המאסיבית של העבודה שלהם ואיך היא מגמדת בעיניי את היכולת שלי לתרום. אם אתם חושבים שאין טעם לנסות ומה הפואנטה – זה עוד סיפור שאתם מספרים לעצמכם, ומאמינים בו.

כיום, אני פשוט יוצרת. בוחרת נושא או רעיון מתוך עשרות הרעיונות שיש לי כל יום, ועושה משהו בקשר אליו. כותבת כמה מאות מילים, מציירת סקצ', מעצבת, נותנת שם לבעיה ויושבת לפתור אותה, לומדת עוד סיפור ומיד מספרת אותו למישהו אחר, אוספת כמה אנשים ופותחת אתם שיחה על משהו, איזה רעיון. עובדת שעה, עובדת שעתיים כדי להתקדם יותר, עושה גרוע, עושה טוב, העיקר עושה. לפעמים זה באמת לא שווה שיתוף. לפעמים אני זורקת מיד אחרי שעשיתי או נותנת לזה לנוח חודש. כמעט כל דבר שאני עושה, אני יכולה להתיר, להשיב. מה שאני לא יכולה להשיב זה את הזמן שהשקעתי בלהמציא סיפורים לעצמי. סיפורים מהסוג שנותן לי סיבה לא לעשות.

לעשות עושה טוב.

מה שמזכיר לי שפעם פעם, כשהייתי נערה והיה מגיע רגע בו לא הייתי ממש מוצאת את עצמי, אבא שלי היה אומר "תנגני קצת בפסנתר, יעבור לך." בדרך כלל זה היה מסתכם בכמה שורות מסונטה של בטהובן, תמיד אותה סונטה, תמיד אותה הערה שלו "את תלמידה מתמידה, את תמיד טועה באותו מקום," אבל אחרי כמה דקות סונטה ואקורדים סתם, באמת הייתי מרגישה יותר טוב.2020

אני מקבלת את מה שאני עובדת להשיג

בכל מסע יש כמה רגעי אמת, גם במסע לפיננסיה. רגעי אמת הם כאלה שאחריהם תפיסת המציאות שלנו משתנה. אני לא אומרת שהיא משתנה "לבלי שוב" כי החיים יותר מורכבים מהצהרות כאלה. אני אומרת שהיא משתנה בכך שאנחנו מבינים משהו שלא הבנו קודם ויש לנו בחירה – ללכת עם ההבנה החדשה או לסגת מההבנה.

המשפט "אני מקבלת את מה שאני עובדת להשיג" הוא רגע אמת כזה. הוא מציב אותי בפני תוצאות מעשיי ומאלץ אותי להבין איך הגעתי אליהן, כי אני עבדתי להשיג אותן. לא מוצאות חן בעיניי? אצטרך לעבוד להשיג תוצאות אחרות, מה שאומר שאצטרך לשנות את ה"עבודה". אחרת אשיג שוב את אותו הדבר.

אחרי כמה ניסיונות מסע לפיננסיה, זיהיתי עוד רגע אמת ברור: לא כל מי שנמצא שם רואה 1+1 באותו סוג מטבע. ועוד: לא כל אחד שמסתובב בפיננסיה, מתכוון להסתפק ב 2. ילדי לאונרדו עלולים למצוא את עצמם ממש לא מבינים מה קורה, על חשבונם המר. לכן הרשומה הזו, והיא כוללת ארגז כלים קטן שאספתי לעצמי כדי להבין מה קורה, להבין מה אני רוצה, ואיך אני עוקבת אחרי תפיסת המציאות שלי במהלך המסע בפיננסיה. אני רוצה להגיע להקלה פיננסית ובסופו של דבר – לעצמאות פיננסית. אצטרך לעבוד כדי להשיג את זה, את העבודה הנכונה.

אילוצים שקבעתי לעצמי

כיוון. במפת הדרכים, אלך רק קדימה. אעבור משלב לשלב ולא אשתקע עד שאגיע להקלה פיננסית, היכולת להגן על זכויות אדם שלי, וחופש – עצמאות פיננסית. אין ירידה בשלבים גם אם המסע ייקח כמה שנים.

זמן. בלי קשר לשלב במפת הדרכים ממנו אני מתחילה, המסע המלא לא ייקח יותר מחמש שנים. הוא יכול לקחת פחות אבל לא יותר.

כללי התנהלות שקבעתי לעצמי

להיות פרואקטיבית ולא ריאקטיבית. לסדר את הפעולות הפיננסיות שלי בהווה לפי כוונות העתיד, לפי המטרה וה'למה'.
להטיל ספק בכל דבר. אם מישהו רוצה את הכסף, הזמן, האנרגיה שלי – להטיל ספק. החכמה היא גם לדעת מה לא לעשות.
לא לאבד משאבים ובעיקר, לא לאבד כסף. אני לא אסכן כסף שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד. אין השקעה מסוכנת – יש משקיע מסוכן.
לתחזק את ההחלטות ואת המשאבים שיש לי, להפיק ערך. לא לצרוך עוד אם כבר יש לי.
לא ליצור חובות לא מתוכננים במובן שאני יודעת בדיוק איך ותוך כמה זמן אחזיר אותם.
לא לומר לא לכסף, אבל גם לא לקחת עבודה שמשלמת פחות ממה שאני צריכה.

כלים שאני יודעת שאני צריכה

יכולת תכנון. הזמן הכי טוב להוציא שקל זה אחרי שהוצאתי אותו על הנייר, מתוך תכנון וכוונה. להוציא כסף רק עם תכנית פעולה.

יכולת תיעדוף תשלומים שתומך בעצמאות כלכלית. קודם אשלם לעצמי: אכסה התחייבויות קבועות שלקחתי על עצמי שנושאות ריבית ו/או קנסות, אפריש לקרן 'חרות כלכלית' (הסבר יבוא). אחר כך אשלם חשבונות אחרים ואוציא כסף על 'מה שבא' לפי התכנית.

הבנת הסביבה ועצמי

ללכת במסע לפיננסיה בלי להבין את הסביבה ואת עצמנו – את זה סביר להניח שכבר עשינו. הפעם הולכים עם יותר הבנה, מתכוננים למסע. מה הכוחות שיפעלו עלי במסע לפיננסיה ובתוכה? באילו עניינים אצטרך להחליט? אילו פעולות אדרש לעשות? איך זה עובד שם? הנה רשימה שמתאימה לפיננסיה:

פיננסים חייבים לנוע. כמו מים. אם לא, הם נתקעים. מה מזיז אותם? כל מני כוחות, חלקם נראים רובם סמויים מן העין. הכוחות הללו הם אלה שדורשים מאתנו להחליט ולפעול, להתנהג. להתנהג זו מילת תנועה. שימו לב לכוחות ולאיך שאתם מגיבים אליהם ומתנהגים. כשרוצים, אפשר ללמוד להתנהג אחרת.

אתגרים. כאלה יש בכל מסע, גם במסע לפיננסיה. אתגר הוא הזמנה להתמודדות או הוכחת יכולת. כדי להצליח להתמודד עם אתגרים, כדאי לבחור אותם בהתאם ליכולת, ולצמוח מאתגר לאתגר. לא תמיד ניתנת לנו האפשרות לבחור את האתגרים, את סדר הופעתם או את העוצמה. עם זאת, בהרבה מקרים הבחירה בידינו.

שאלה מעניינת ששווה לחשוב עליה כשמדובר באתגרים: "מה הכאב שאתם רוצים בחייכם?" אני יודעת שזו שאלה פחות נוחה מ"מה את רוצה בחיים?" משום מה, השאלה הפחות נוחה מפיקה תובנות ממוקדות ואישיות יותר. מה הכאב שאתם רוצים במסע לפיננסיה ובתוכה? נסו את השאלה, יכול להיות שהיא תציף תשובות מפתיעות.

הזדמנויות. אווו, בפיננסיה יציעו לכם הרבה כאלה. כל הזדמנות שתיקרה בדרככם תדרוש החלטה – לקחת, לא לקחת, אולי לנהל משא ומתן. בשונה מאתגרים, הרבה הזדמנויות נראות כמו הבטחות. הבטחות יכולות לשבש שיקול דעת בקלי-קלות. הדרך להתמודד עם הסכנה שיש בהזדמנויות היא לזכור את מה שכתוב בכללים: אין השקעה מסוכנת – יש משקיע מסוכן. יש גם הזדמנויות מתאימות, לא אומרת שלא.

תחרויות. המכניקה של תחרויות חזקה על רובנו. לילדי לאונרדו יש קצת חסינות כשמדובר בתחרויות, כי הגמולים שאנחנו מעדיפים יותר פנימיים. פחות נידחף להתחרות על נקודות, יותר על הבנה, עשייה וידע. עם זאת, כבני אנוש, אנחנו לא חסינים לגמרי. גם תחרויות, כמו אתגרים והזדמנויות, גורמות לנו להתנהג, לפעול.

שיתוף פעולה. גם זה כוח שנפגוש בפיננסיה. גם הוא ידרוש מאתנו התנהגות, פעולה. שיתוף פעולה יכול למנף את המאמצים שלנו, לעזור לכולם להתקדם. כדאי לזכור ששיתוף פעולה הוא לא אותו הדבר כמו שווה בשווה או קונצנזוס. שיתוף פעולה מוצלח נותן לכל המעורבים את מה שהם צריכים.

משוב. כל מני אנשים יאמרו לנו כל מני דברים על ההתנהגות שלנו. חלקם אנשים חשובים מאוד בפיננסיה. להקשיב, להטיל ספק, ללמוד, לחשוב, לקחת אחריות ולהחליט.

רכישת משאבים. בלי משאבים אי אפשר להתקדם. לכולנו יש משאבים – זמן, אנרגיה, כסף. לא לכולנו יש אותה מידה מהם. פיננסיה היא מקום בו שואפים לרכוש משאבי כסף, כדי לרכוש בהם משאבי זמן ואנרגיה. לא ההיפך. אם אין כסף, נצטרך לשלם בזמן ואנרגיה, מה שמעמיד אותנו במצב מוגבל ופגיע.

גמולים. לא לשכוח לאסוף, כמה שיותר קרוב להתחלת המסע וכמה שיותר. הם לא תמיד צריכים להיות גמולים בכסף, אבל הם חייבים להיות שימושיים בטווח הנראה לעין.

עסקאות. עסקה היא חוזה. אני אתן לך כך וכך תמורת זה שאתה תיתן לי כך וכך. לחוזה צריכים להיות תנאים ברורים עם שורה תחתונה שמחוברת לפיננסים. אם התנאים לא ברורים ואין שורה תחתונה פיננסית, זו לא עסקה.

תורות. אלה הולכות יחד עם חלק מהמשובים שתקבלו והן תישמענה לכם חשובות והגיוניות. מי שהגו, כתבו ופיתחו את התורות האלה, אינם בהכרח בעד העצמאות הפיננסית שלי או שלכם דווקא. להטיל הרבה הרבה ספק.

מצבי ניצחון. במפת הדרכים יש כמה תחנות עיקריות. להגיע לכל אחת מהן זה ניצחון. במקביל, גבשו לעצמכם הגדרות לניצחונות קטנים. קטנטנים. עוד יותר קטנטנים, בלי להוריד את העיניים מהניצחונות הגדולים. לחכות עם חוויית ההצלחה עד סוף שלב גדול, מתיש את רוב האנשים וודאי שאת ילדי לאונרדו.

הרשומה הזו היא רשומת טרום-מסע. הזמן בו חושבים מחשבות על איך יהיה, מה יקרה, לטוב ולפחות טוב. זה הזמן לשבת מול הכלים שכבר יש לנו, להבין מה הם עוזרים לנו לעשות, אם יתאימו למסע או לא. אולי חסרים לנו כמה, אולי יש יותר מדי, אולי נעזרנו בהם לעשות עבודה אבל לא את זו שהשיגה לנו את מה שרצינו. התארגנות שקטה.

לתקצב יצירתיות

יש סעיף אחד שילדי לאונרדו מתקשים במיוחד לתקצב – את היצירתיות של עצמנו. אחרים מסוגלים לנקז את היצירתיות שלהם לתחביב או עיסוק נוסף, אולי עסק קטן, לתקצב אותם ולעבוד עם התקציב הזה. לא ילדי לאונרדו. גם אם אנחנו מתקצבים את הפעילויות השונות שלנו, וחשוב שנעשה זאת, המעיין היצירתי שלנו לא מפסיק לנבוע וליצור עוד ועוד עניינים הדורשים התייחסות ותקצוב. אפשר להיות ממושמעים מאוד ולהניח אותם בצד לטיפול בזמן אחר בעתיד. מה שאי אפשר להניח בצד זה את היצירתיות עצמה. אותה צריך לתקצב. למה בעצם?

אנחנו מתכננים את הלו"ז שלנו, הכל ברור ורשום. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה למלא אחר המשימות שקבענו לעצמנו. אבל זה לא קורה כמו שהתכוונו. משימות נדחות מיום ליום ומשבוע לשבוע, נקודות ציון חשובות חולפות על פנינו, מה שאמור להיות קיים, בקושי התניע. מה קורה? מה שקורה הוא שמערכת הניהול העצמי שקבענו לעצמנו חסרה מרכיב חשוב – עלויות יצירתיות. כל עניין שנובע ממעין היצירה דורש תשומת לב – בין אם תשומת לב בדמות ההחלטה להניח את אותו עניין בצד, או להטמיע אותו בתכניות העבודה שלנו. בכל מקרה, תכנון דורש זמן וזמן איז מאני, שאמור להגיע מאיזה מקום.

הקרב בין תפוקתיות (פרודוקטיביות), יצירתיות וכסף

אנחנו יושבים לתכנן תכנית שנתית, רבעונית או שבועית. היומן פתוח. יש הרבה מקום לכל הרעיונות והחלומות שלנו. אנחנו משבצים את מיטב כוונותינו ביומן, מרגישים את פוטנציאל ההגשמה ויוצאים לדרך בתנופה. ואז קורה דבר מעניין. באופן מודע או פחות מודע, מתעוררת השאלה: האם אני יכולה להרשות לעצמי לעשות את כל זה? ומה אם יהיו לי עוד רעיונות טובים? בנתיב שפילסה השאלה מתגנבים פנימה ספק ומתח. הקרב מתחיל והתוצאה ידועה מראש – ההפסד כולו שלנו.

הפסד כזה לובש כמה צורות. אחת היא חבלה עצמית. ככל שאנחנו מתקדמים בביצוע של מטלות יצירתיות, מנהל החשבונות הפנימי שלנו משרבט יותר חזק בפנקס: "זה מה שאת עושה עם הזמן שלך? יכולת לעשות כסף בזמן הזה! זמן שעובר לא חוזר! את יודעת כמה זה עולה לך?! שלא תעזי להעלות עוד רעיונות, את שומעת? את בכלל מקשיבה?!" מנהל החשבונות הפנימי לא תמיד רואה שמטלות יצירתיות יכולות להכניס כסף. הוא כן רואה איך עוד ועוד רעיונות יידרשו עוד ועוד משאבים שלא תוקצבו מראש. יידרש תכנון מחדש, יש לתכנון הזה עלות וכבר חיבלנו בתכנית שלנו.

צורה נוספת של הפסד היא מעצור. אנחנו פועלים בדיוק לפי התכנית, מורידים מהרשימות משימה אחר משימה, מנהלים את העבודה היטב. רק שבסוף החודש, חשבון הבנק שלנו נראה לא טוב כי העבודה עלתה לנו יותר ממה שחשבנו שהיא תעלה. בהשוואה לאנשים שעובדים לפי נהלים ברורים, ילדי לאונרדו ניגשים לביצוע משימות בכל מני דרכים, בכל פעם קצת אחרת. יש לזה עלות. כשאנחנו רואים אותה, וכמעט תמיד אנחנו רואים אותה מאוחר מדי, אנחנו נבהלים ועוצרים חלק מהעבודה. לא רק שחלק מהתכנית שלנו תושבת, נצטרך גם לחשוב על דרך לסגור את הפער הכספי שיצרנו.

צורה שלישית של הפסד היא להסתער על המשימות, להמשיך לעבוד ללא חבלה עצמית או מעצור, להמשיך להוציא כסף שאין לנו ולהאמין שנצליח להרוויח אותו כשמה שאנחנו עושים כרגע יגשים את עצמו בעולם. זה יכול לעבוד עד שזה מפסיק לעבוד. בנוסף לפער הכספי שיוצר מעצור, נוצר עוד פער כספי שאינו מאפשר לנו להמשיך לדבר הבא בתכנית או אפילו לשלם לעצמנו על העבודה שעשינו.

ואז, בין אם חיבלנו, עצרנו או המשכנו להתגלגל עד שהמציאות עצרה אותנו, מגיעה נקודת מפנה שתדרוש מאתנו להתארגן מחדש. התבנית היותר שכיחה של ילדי לאונרדו תהיה לעשות אחד משניים: להיכנס למהלך תכנון מחדש, גרנדיוזי יותר מקודמו, לחפש כלי תכנון וניהול עצמי מדויקים יותר, ללמוד עוד שיטות וליפול לאותה מלכודת בדיוק. או, להחליט להאט, לקצץ בהוצאות ולנסות להרוויח כסף לפני שנמשיך עם ביצוע התכנית המקורית. שאיפה שקשה מאוד לילדי לאונרדו להגשים. לא בגלל שאנחנו לא יודעים לקצץ בהוצאות, אלא בגלל שאין לנו דרך להקפיא את היצירתיות. יש עוד משהו שאפשר לעשות.

לתקצב יצירתיות

לתוך תהליך התכנון השנתי, הרבעוני או השבועי, משלבים מרכיב של תקצוב יצירתיות. הנה כמה שאלות שכדאי לשאול כדי להצליח לתקצב נכון:

כמה יעלה לי להוציא לפועל כל פרויקט או עשייה יצירתית שרשמתי ביומן? לצורך ההדגמה, לכתוב את הרשומה הזו עלה לי ארבע שעות עבודה.
האם יש לי חסכונות שיכולים לכסות את העלות הזו? אם אני ממשיכה עם הדוגמה הקודמת אז לא, אין לי חסכונות המיועדים לכיסוי ארבע שעות שבהן אכין רשומה.
כמה חוב אני מוכנה לצבור כדי להוציא לפועל את התכניות שלי? לטובת רשומה, אני לא מוכנה לצבור חוב.
אם יש לי תזרים מזומנים חיובי, כמה ממנו אני מוכנה להשקיע בתכנית? לטובת רשומה, אם היא לא מכוונת ליצירת הכנסה, כנראה שלא אשקיע מתזרים המזומנים שלי. אם היא מכוונת ליצירת הכנסה, גם אם לא מידית, אני אתקצב אותה מתוך תזרים המזומנים. יכול להיות שאין לי מספיק. אז אצטרך להוריד קצב, לפרסם רשומות לעיתים רחוקות יותר ובמקום זה להשקיע בפעולות שירחיבו את מעגל ההפצה של הרשומות בעלות נמוכה יותר.

את השאלות האלה אני שואלת את עצמי לגבי כל תכנית שיש לי ביומן. בנוסף, אני מכניסה שאלה שנוגעת לעניין היצירתיות עצמה – כמה עולה לי לטפל בתופעה היצירתית? ברעיונות שצצים בהמוניהם כל יום? בנטייה ללכת בעקבות הסקרנות? באיסוף ובאכסון של רעיונות, חומרי יצירה, תהליכי תכנון?

אם רק המחשבה על חשבונאות מהסוג הזה מחלישה אתכם, אז הנה כלל אצבע שיכול לחסוך לכם הרבה זמן, אבל לא את כאב הלב של התובנה: אנשים יצירתיים מאוד צריכים למצוא דרך להרוויח את כל מה שדרוש להם כדי להיות עצמאים פיננסית, בתוך 40% מהזמן שהם יכולים להקדיש לעבודה. זה יפתור אתכם מהצורך להתעסק בחישובים. יכול להיות שתרוויחו כסף גם ממה שתעשו ב 60% האחרים של הזמן אבל באותה מידה יכול להיות שלא.

תפוקתיות, יצירתיות וכסף בלי מלחמה

ייתכן שהרשומה הזו מאכזבת אתכם. אולי ממש מוציאה את הרוח מהמפרשים. גם אם תיקחו אותה ברצינות ותכניסו שלב של תכנון פיננסי ליצירתיות, זה לא בדיוק כייף גדול. עם זאת, אם תלכו בדרך הזו בקביעות ותתאמנו על תקצוב יצירתיות, תצליחו לאתר את האיזון בין הדחף היצירתי, לתפוקתיות, ולכסף. איזון שמתאים לרמת הסיכון הפיננסי שאתכם יכולים להרשות לעצמכם. האיזון הזה יקנה לכם תחושת ביטחון, את האפשרות לקחת סיכונים מחושבים, לבחור טוב יותר את הרעיונות היצירתיים שכדאי להשקיע בהם ולהרשות לעצמכם את היצירתיות.