שאלת ההישרדות

הועידה לענייני העולם, אוניברסיטת קולורדו, 2012. נושא הפנל: "משרות הן כל כך מיינסטרים: מה יקרה כשפנקיסטים, גותים והיפסטרים יגדלו". קהל גדש את האולם. מיעוטו מבוגרים, רובו צעירים בתלבושות שצועקות 'פנקיסטית' 'גותי' 'ואני היפסטרית'. כמו משתתפים אחרים שהגיעו, גם אני רציתי לשמוע את הסיפורים של עמיתיי הפנליסטים ועוד יותר רציתי לשמוע את השאלות של הצעירים.

את הסיפורים של הפנליסטים היה ממש מעניין לשמוע. כולם עברו מסלול מפותל, כל אחד במקום אחר בעולם, כדי להגיע לרגע ולמקום בו ירגישו שהם עושים את מה שמביא להם סיפוק, שמחה, רצון להתפתח. כולם מצאו את הדרך להתפרנס. כולם שברו מחיצות, קירות חיצוניים ופנימיים, כולם זזו הרבה גם כשמבחוץ נראו נטועים במקום אחד. הגברת מאפל לשעבר הייתה לא פחות נועזת באישיותה מהאקרובט. הקריאייטיב ממשרד הפרסום נדד כזמר שירה עממית לא פחות ממספרת הסיפורים, והוא ימשיך לנדוד כל עוד היצר שם.

כעבור ארבעים דקות הגיע הזמן לשאלות, עדיפות לסטודנטים. טור ארוך וממושמע של תלבושות ססגוניות הסתדר לפני המיקרופון. זה הרגע לו חיכינו – לשמוע את השאלות של הדור הבא. כל השאלות הסתכמו לשאלה אחת: איך משיגים משרה קבועה אצל מעסיק גדול? הפנליסטים היו מופתעים-מאוכזבים לא פחות משאר המבוגרים בקהל; כל מה שהתלבושות הססגוניות רצו זה להיות הסיוט של פינק-פלויד. כמה שעות מאוחר יותר הגענו למסקנה שזה ממש, אבל ממש עצוב. את רוב מסיבת הקוקטייל בערב העברנו במחשבות על מה ולמה, ומה אפשר לעשות עם זה.

במהלך השיחה נצברה ערימה גבוהה של תובנות. כמו למשל:

  • אנשים מניחים שמשרה בחברה גדולה ומוכרת, מכניסה יותר מעבודה יומית.
  • אנשים מניחים שמשרה בחברה גדולה ומוכרת, מספקת ביטחון תעסוקתי.
  • מוסדות הוראה בתחומי האמנויות חייבים לכלול במערכת הלימודים את כל מה שקשור בניהול הפן הפיננסי של החיים. כרגע הם לא עושים את זה.
  • רבים לא רואים שהזהות שלנו אינה נגזרת מהדרך בה אנחנו מתפרנסים. זה נכון רק אם התשוקות העמוקות שלנו, הדברים שממש מעניין אותנו לעשות, גם מחוללים עבורנו הכנסה.
  • אנשים צעירים, סביר להניח שגם מבוגרים יותר, לא יודעים מספיק על פורמטים של תעסוקה ויצירת הכנסה. לכן הם מתקשים לבחור את הפורמט המתאים להם, לעבור בין פורמטים, ולאזן בין רמת הכנסה לצרכים משתנים.
  • יש משהו בשאלות ששמענו, שמאוד מתעלם מאלמנט הזמן והאופן בו מתרחשת צמיחה אישית על כל מרכיביה.

היו עוד הרבה. השיחה הייתה מנומסת ועם זאת חתרנית, עוד ועוד משתתפים הצטרפו, התפצלו לדיוני-משנה, הוסיפו מחשבות, תובנות, עניינים לבדיקה, אפשרויות להשפיע על מדיניות – כל אחד במקום בו הוא נמצא. הפוליטיקלי-קורקט התנדף. ברגע מסוים, קלטתי שאני מתבוננת על כל ההתרחשות כמו על סרט וצצה לי שאלה: איך יכול להיות שהשיחה הזו מתרחשת כאן, בהרכב הזה, בלי שום עכבות מיותרות מצדו של אף משתתף, וללא קשר למקום עבודה, יוקרה, רמת הכנסה, תחום עיסוק וכד'? באותו מעגל שיחה השתתפו המדען הראשי של נאס"א, עיתונאי-חוקר הכותב לעיתון יוקרתי, מספרת סיפורים, מוסיקאי רוק, פסטור של קהילה רוחנית ועובד ביטחון בממשל הפדרלי. במעגל אחר השתתפו סינולוג, מנהלת בית אופרה, סמנכ"ל קריאייטיב, אנתרופולוגית, פסיכולוגית, ראש חוג כלכלה וראש מכון מחקר במשרד ההגנה. הרשימה עוד ארוכה והתארים שציינתי כאן חלקיים מאוד לטובת הקיצור – כמעט כולם עוסקים בהרבה דברים. באותו רגע הם שקעו מעל האזניים בדיון סוער בלי ששום שיקול חיצוני לעצם הדיון יפריע להם.

החלטתי לזרוק את השאלה לחלל – בקול רם. מצאתי את מי שיצליח לעשות שקט, סיפרתי לו מה אני רוצה. הוא ניגש לשולחן לקחת מזלג, הרים את גביע היין שלו באוויר והיכה בו בעדינות מספר פעמים. הראשים הסתובבו. הוא המשיך עוד קצת, עד שנפל השקט. "לימור רוצה לשאול שאלה," אמר בפשטות. שאלתי. השקט המשיך. נראה שהנוכחים התבוננו לתוך עצמם – כל אחד על איך הוא מרגיש כרגע. קולו של איש משרד ההגנה שהוא גם שחקן שייקספיר נלהב עלה ראשון מתוך הציבור, במשפט שנצרב אצל כולנו. "זה המקום היחיד בו אני יכול להיות כל מה שאני," אמר ברכות.

כמה אנחנו כמהים להיות כל מה שאנחנו, בפשטות, בלי עניין. איך בנינו עולם שרובו מתנהל בדיוק ההיפך. שורת התלבושות ששאלה איך משיגים משרה, העידה על כשל ענק. שורת המשתתפים בוועידה, העידה על האפשרות שכשל כזה אינו מחויב המציאות. השאלה שנשארה הייתה, "מאיפה מתחילים לתקן אותו?"

הפנל הלפני אחרון באותה וועידה היה "לשרוד כאמן". אולם מפוצץ קהל, בלי תלבושות ססגוניות, רק מנות גדושות של סימני שאלה בעיניים. אולי בגלל הדיון שהתחולל שני ערבים קודם, אולי בגלל עצמת סימני השאלה, אולי בגלל שהיה חם מדי ואולי בגלל העייפות, הפך הפנל הזה להיות דיון גלוי-לב. סימני השאלה התחלפו בדמעות של צער, של שמחה, על צלקות ועל רגעים מופלאים שעבורם אמנים מוכנים לעבוד קשה לאורך שנים. היו לנו תשובות על איך שורדים כאמן, הן לא היו פשוטות והן לא הבטיחו מסלול קל. עם זאת, אפשרי.

Leonardo

ירדנו מהבמה מותשים מהעצמות הרגשיות שעברו שם. בלי שמישהו נתן סימן, נעמדנו במעגל קטן והתבוננו זה בזה ארוכות. לי זה הרגיש כאילו אנחנו קבוצת ניצולים של משהו. "אנחנו יכולים לעשות משהו בקשר לזה. אנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לזה. יש לנו אחריות כאן," אמר המבוגר במשתתפים, גבר כהה וכבד, פסטור בהכשרתו ועיסוקו, נגן גיטרה-בס חושני עם נשמה ענקית. מכיס מכנסיו המרופטים שלף כמה כרטיסי ביקור מודפסים במדפסת ביתית וחילק לנו. "נתכתב על זה, אם נוכל. אם לא, אנחנו לפחות מבטיחים לעצמנו לעשות משהו בעניין. כל אחד מה שהוא יכול." אחרי שתיקה קצרה הוסיף, "צריך שיהיה יותר הוגן. לא כולם מקבלים במתנה את אותה מידה של כוח ונחישות. זה צריך להיות יותר הוגן ממה שאנחנו פגשנו עד עכשיו. ושיהיה לנו הכוח להמשיך." על הברכה הזו נפרדנו.

וודאי שהתלבושות הססגוניות רוצות לזכות במשרה אצל מעסיק גדול – זו האופציה היחידה שנראית בטוחה כלכלית. אף אחד לא רוצה להגיע לרגע בו יהפוך חסר בית, מקרה סעד, נטול חופש. בעבור זה, הם חושבים שהם מוכנים לוותר על סוגים אחרים של חופש, סיפוק, שמחה, חלומות. אלה יחכו לפנסיה. וודאי שלאמנים יש עדיין סימני שאלה של פחד ותקווה. אנחנו לא באמת רוצים לוותר.

מי שיצר אתי קשר בעקבות אותו אירוע היה האקרובט. אחרי כל הדיבורים והרגשות העזים הוא הבין שעבור אנשים כמותו וכמותי, מרובי כישרונות ועיסוקים שלא יכולים להתמקד בקריירה אחת, יש לשאלת ההישרדות עוד רובד של קושי, גם אם לא מעט הזדמנויות. שבמקום ליפול בין הכיסאות ולהיאבק על אוויר בכל פעם שאנחנו נופלים לתוך עוד סדק, במקום לשבת לשבור את הראש על איזו הזדמנות לאמץ ולפחד כל הדרך שטעינו, צריך לגבש איזו תפיסה. אולי אופן התבוננות על דרך, על כלים. ושהתפיסה הזו צריכה לקחת בחשבון עוד דברים מלבד פרנסה ותעסוקה. אלא שכדי ש'ילדי לאונרדו' יוכלו להרגיש בטוח להניח את הרגל ולחיות מעבר להישרדות, צריך להתחיל משם, מהפרנסה והתעסוקה.

הוא הלך ללמד אקרובטים איך לבנות לעצמם מסלול שלוקח בחשבון את העובדה שמתישהו הם יצטרכו להשתלשל מטה מהחבלים ולעשות משהו אחר. שיש כמות מסוימת של מורים לאקרובטיקה שהעולם יכול להכיל, לא יותר. שלא יגיעו לרגע בו יהיו זרוקים לאנחות אחרי שנים באור הזרקורים. אני דגרתי קצת יותר זמן על המחשבה אודות מה אני יכולה לעשות. בסוף נולדה תפיסה, אופן התבוננות על דרך, על כלים. הכתיבה על 'ילדי לאונרדו' היא עבורי קיום הבטחה.

 

פתק להורים

הטיפים האלה מכוונים לעזור להורים לילדי לאונרדו, לעזור לילדיהם ולעצמם. הם טובים עבור כל ילד. עבור ילדי לאונרדו הם יכולים להיות ההבדל בין תחושה פנימית קשה ארוכת-שנים, לקלילות ושמחה.

photo-1444681179373-730055ddc7b6

אזנו דוגמאות ומודלים לחיקוי

בשל תפיסה רווחת, שמענו הרבה יותר דוגמאות על מומחיות והצלחה בתחום אחד, גם כשמדובר במישהו שפעל ביותר מתחום אחד. אזנו דוגמאות ומודלים לחיקוי כדי שילדי לאונרדו ידעו שאפשר לגדול, לשגשג ולהצליח לאור מספר פרמטרים ובכמה תחומים.

  • ציינו בפני ילדים דוגמאות לאנשים או עיסוקים מרובי-תחומים וכישרונות.
  • הפנו את תשומת ליבם למקרים בהם תוצר נתפס כדבר אחד, אך מי שיצר אותו היה צריך לדעת יותר מדבר אחד.
  • הדגישו שיש דרכים רבות להצלחה כלכלית ולמשבר כלכלי ושחלקן מרובות נתיבים, פנים וערוצים.

אם יש אנשים שהילדים מכירים היטב שהם עצמם ילדי לאונרדו, כמו קרובי משפחה וחברים, דאגו לכך שלילדים תהיה הזדמנות לשוחח אתם על ריבוי תחומי-עניין ועיסוקים ואפילו לעשות אתם משהו.

הראו לילדים דוגמאות בהן ההחלטה לשנות תחום השכלה או נתיב עיסוק לא שלחה את אותו אדם להיות לקוח קבוע בבית תמחוי. הראו להם דוגמאות בהן בחרו אנשים לא לקחת הצעה לקידום היררכי והעדיפו לבחור נתיב רוחבי כי הוא ריתק אותם הרבה יותר.

שימו לב לשיח, למה שאתם אומרים לדור הצעיר ולדרך בה נאמרים הדברים

נסו להימנע מלהדביק תוויות, שליליות או חיוביות, גם כשאתם מדברים עם ילדים על ילדים אחרים. עדיף לבסס את ההבנה שיש כל-מני אפשרויות. למשל, "ראית איך הוא בועט לשער? הוא אוהב לעשות הרבה דברים" במקום "ראית איך הוא בועט לשער? הוא יהיה שחקן כדורגל בינלאומי!"

"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" היא שאלה משתקת מרוב כובד משקל. אגב, התשובה הפשוטה כבר נמצאת בשאלה, "להיות גדולה". כדאי לשאול ילדים אילו דברים הם חושבים שיעניינו אותם. כך הם יבינו שקיימת עבורם האפשרות לעצב את מסלול ההתפתחות שלהם ואין חובה לבחור נתיב אחד מראש.

"אם תעשי יותר מדי דברים תהיי שטחית" היא אמירה שצריכה להיעלם. גם שאלות כמו, "אז מה, עוד פעם סתם בזבזנו עליך כסף לחוג והכדורגל מונח מתחת למיטה?" האכזבה של הורה שהשקיע כסף ומשאבים אחרים מובנת. רק תבדקו של מי באמת היה הרצון להתחייב לטווח ארוך, ושל מי הייתה ההחלטה לקנות ציוד יקר. אם מדובר בלחץ של מאמנים ומורים, אתם לגמרי מוזמנים להוריד אותם מהעץ ואת עצמכם מהילד.

נגזר מכך שלא רצוי לאלץ קשר בין בחירת מסלול לימודים וקריירה עתידית. הקשר הפך קלוש בהרבה ממה שהיה פעם. אילוץ כזה הוא עומס כל-כך גדול, שהרבה סטודנטים משקיעים בבחירת מסלול פחות מדי מחשבה, רק כדי לנפנף את ההחלטה כמה שיותר מהר.

photo-1447708900092-b2772972e50e

נסו להבין איך ילדי לאונרדו מנהלים את עצמם

בשל הנטייה לריבוי-עניינים, ילדי לאונרדו חייבים למצוא את הדרך לתאם את כמות הזמן וסוג האנרגיה הנדרשים לביצוע משימה. כמה זמן נדרש לביצוע משימה הוא נתון קל למדידה. מה סוג האנרגיה הנדרשת הוא נתון פנימי וקשה יותר למדידה. יש כאן עוד עניין קצת נסתר – סוג האנרגיה ומשך הזמן הנדרשים לחילוף משימות. כמה אנרגיה אני צריכה, מה סוגי האנרגיה שאני מזהה אצלי, איך אני עוברת ביניהם – אלה מדדים שנלמדים בחוויה, תוך כדי אימון, לאורך שנים.

ילד לאונרדו יכול לעמוד בלו"ז קשיח אם הוא לומד לנהל את עצמו פנימית. באמצעות מקל וגזר אפשר לאלף אותו, זה לא רצוי. אתם יכולים לעזור בלימוד הפנימי כבר מגיל צעיר, בזה שתלמדו את הילד להכיר בכך שיש לו סוגים שונים של אנרגיה, ושיש משימות שהוא מבצע טוב יותר כשהוא במצב אנרגטי כזה או אחר.

לדוגמה: נאמר שבאותו אחה"צ יש לילד שיעורי-בית וחוג. כדי לעזור לו להבין שיש לו אפשרות לתאם זמן וסוג אנרגיה, נסו לכוון אותו להתייחס לשניהם: לשער כמה זמן ייקח להכין את השיעורים, כמה זמן נמשך כל מה שקשור בחוג, ואז לברר אתו איזה סוג אנרגיה הוא מרגיש שהוא צריך עבור השיעורים ועבור החוג. אחרי שישיב, שאלו "אז איזו אנרגיה יש לך עכשיו ומה משני הדברים האלה מתאים לעשות אתה כרגע?" התוצאה תהיה זהה בשני המקרים, אך סדר הפעולות ייקבע על-ידי הילד. ככל שיתאמן בכך יותר פעמים, ידע לכוון את עצמו לתאם זמן ואנרגיה גם ללא עזרתכם.

אימון ביכולת התיאום הופך לטבע שני המסייע לילדי לאונרדו להתמודד עם ריבוי עניינים שהולך וגובר עם הגיל: לארגן את הכנת שיעורי הבית כשיש הרבה שיעורים, לשלב לימודים, תחביבים, משחקים, חברים, ספורט והרבה תחומי עניין. מודעות מובילה לבהירות ויתר קלות בקבלת החלטות ופעולה, ללא משקעים רגשיים. ילד לאונרדו שגדל באווירה בה לגיטימי להיות קשובים פנימה, להקדיש זמן ומחשבה לניהול עצמי ולבחור, יוכל בקלות רבה וללא רגשות קשים, לעזוב הכל ולנוח כשהוא צריך ולהתקדם במהירות כשקיימת האפשרות.

מאוחר יותר, הופכת יכולת התיאום לכלי מיון ושמיטה. אנחנו יודעים טוב יותר במה לא לגעת. בעיקר כי זה יזלול לנו גם את האנרגיה וגם את הזמן על משהו שלא ניהנה ממנו כמו שחשבנו. לכן רואים הרבה עבודות לא גמורות אצל ילדי לאונרדו וזה בסדר גמור.

עוד עניין חשוב בניהול עצמי של ילדי לאונרדו, קשור בהתבודדות. יש לנו צורך להתבודד לעיתים קרובות מהממוצע. להתנתק, לחלום או להיות ממש לבד. הדרך הבריאה להתבונן על התופעה הזו היא כעל re-set. התארגנות פנימית. חשוב שילד לאונרדו ידע שלפעמים, אם לא מצליחה לו ההתארגנות הפנימית לבד, הוא יכול להיעזר באחרים. אם אתם רואים את הילד שוקע לתוך מחשבותיו ויוצא משם מבולבל, בלי שהגוף שלו מראה כיוון או כוונה, אתם יכולים להציע עזרה. "רצית ללכת לשחק עם נועם ורצית גם שנבדוק את האופניים שלך. מה משני הדברים האלה מתאים למצב רוח שלך כרגע?"  או "אתה מעדיף שכרגע אני אציע לך?"

המילה 'אנרגיה' לא נוחה לכולם, בעיקר כי לא ברור מה בדיוק היא מייצגת כחוויה קונקרטית. אפשר לבחור מילה אחרת או ביטוי אחר. הם צריכים להצליח לייצג עבורכם את ההבנה שיש שם משהו שקשור ליכולת שלנו לפעול עם כל החלקים שלנו יחד: גוף, דעת, נפש, רוח. שהוא דינאמי ולא מתקיים באותה רמה כל הזמן.

זכרו שמדדי ההצלחה והמטרות של ילדי לאונרדו כמעט תמיד פנימיים לפני שהם חיצוניים

אחת ההתנהגויות הבולטות אצל ילדי לאונרדו, היא הנטייה להתחיל דברים חדשים. להתעקש לחזור למשבצת 'מתחיל' דווקא ברגע שנראה שהם מתחילים להתקדם. אני מחייכת תוך כדי כתיבה, כי אני יודעת כמה זה לא מובן עד לרמת מטריף את הדעת, בעיניי מי שחי לידי. יש מספיק תחומים ועניינים בהם השלמתי תהליכים מלאים, הפקתי תוצרים גמורים והצלחות תלויות על הקיר. אלא שבמרבית המקרים זו לא הייתה המטרה, גם כשזה קרה. סביר יותר שהיה לי מספיק מעניין ורבגוני כדי להישאר ולהתעמק עוד ועוד, לספק את הסקרנות והחקרנות.

יותר ממה שילדי לאונרדו מתעניינים בתוצרים מוגמרים מעניינים אותנו המחקר, האיסוף, הניסיון להבין איך אנחנו רוצים להתמודד עם אתגרים; יותר מעניין אותנו תהליך מתוצר. נסו לחשוב על זה כמו על טיול רגלי. כשאתם יוצאים לטייל, לא תתאכזבו מדי אם תחזרו הביתה לפני שסיימתם את שביל ישראל, או בניתם כמות מסוימת של מסת שריר, נכון? מה שקרה בדרך מעניין הרבה יותר מאיזו נקודת ציון גרנדיוזית. אם במקרה יהיה לכם נחמד מספיק ללכת את כל השביל לפני שתחזרו הביתה, גם טוב.

זהו. לא באמת מסובך, רק להסתכל על המציאות עם משקפיים קצת אחרים מהרגילים ולשנות כמה הרגלים, להשקיע מחשבה. התועלת שווה את המאמץ.

להסביר את עצמי לאחרים

"נחמד לשבת על שפת עמק בעולם דמיוני ולדבר על מרצדות," אמר הצעיר. "השאלה היא איך אני מסביר את עצמי לאחרים." חייכתי, ובאותו זמן הרגשתי דריכה מוכרת שכבר למדתי להרגיע במהירות. יש שם צלקות שיכולתי להסתדר בלעדיהן. הרבה אנשים יכלו לחסוך לי אם היו מוכנים להבין שיש דברים שהם לא רואים, לא יודעים, שיש אפשרויות נוספות מלבד המוכרות להם. שזה בסדר לגמרי שהם לא יודעים, רק שיקשיבו כדי להבין במקום לנסות לתקן אותי, להוכיח לי שאני טועה. "הדרך להסביר את עצמך לאחרים מתחילה בזה שתקבל את העובדה שאתה תצטרך למצוא את הדרך שמתאימה לך, ולעשות את העבודה." הוא לא נראה יותר מדי מופתע.

אם אני יכולה, אני לא מסתירה. ההיפך. יכולה פירושו שאני יודעת שאני יודעת מי אני, זה ברור לי לגמרי. יכולה פירושו גם שיש סיכוי שהאחר יקשיב. הוא פנוי, זה זמן מתאים ואני לא מתעקשת לדחוס לו לראש משהו בכוח. להסביר את עצמי הפך להיות פרויקט אישי: לעזור להכיר בנטייה הזו, לראות את הערך שיש בה במקביל לערכה של התמקדות. לא להתנצל, לשתף אם אני מוכנה לשתף, גם לטובת אחרים שהם כמוני ולא כמוני.

אני מנסה להתאים את הגישה למי שאני משוחחת אתו באותו רגע. אני שואפת להקשיב לפני שנגיע לשאלה "אז מה את עושה?". לשמוע אחרים מדברים על עצמם ומדברים בכלל, נותן לי מושג טוב על נקודת ממשק אפשרית בינינו. כשנגיע לשאלה, אני אתייחס קודם כל לנקודת הממשק הזו ואדבר על "מה אני עושה" רק בהקשר הזה. התשובה שלי לא חייבת לכלול את כל מה שאני עושה כרגע או בכלל, מול כל אדם ששואל אותי. במקום להנחית את כל הערימה, אומר רק את מה שיצור תחושה של מכנה משותף, יצור נוחיות במקום עומס. כן, זה אומר להניח לחלק מהדברים ולא לדרוש מכל אדם לקבל את כולי כמו שאני.

הומור לא מזיק. לפעמים, כששואלים אותי מה אני עושה, אני שואלת מה רוצים לדעת. אם רוצים לדעת מה אני עושה כרגע, מה עשיתי לפני חודש או חצי שנה, מה אני עושה בעבודה, לפרנסתי או בבית. זה מעורר מחשבה חדשה אצל השואל ובדרך כלל גם חיוך. השאלה שמלכתחילה נשאלת מתוך הרגל חברתי מנומס וניסיון לברר אם שווה לבזבז עלי את הזמן, מקבלת תפנית מפתיעה והפתעות מעוררות חיוך.

אני בוחרת מילים בתשומת לב. במיוחד במה שקשור למידת המעורבות שלי בתחום מסוים, או השלב בו אני נמצאת. אני לא אומר "התחום שלי הוא שיווק באינטרנט" אם כל מה שעשיתי עד עכשיו זה לשחק קצת עם פרופילים בפייסבוק. גם לא אומר "אני מתעניינת בכתב שומרי" אם בסך הכל קראתי על זה כמה שעות. ילדי לאונרדו מתעניינים בו זמנית בהמון דברים. לא הכל צריך להיכנס לשיחות עם אנשים, וודאי שלא עם כל האנשים. אם בכל זאת יוצא שאני מדברת על משהו כזה, אני אציין שההתעניינות שלי זמנית ולא בהכרח חלק קבוע ממה שאני עושה.

במסגרת אותו רעיון – בחירת מילים בתשומת לב – בחרתי להשתמש בביטוי 'ילדי לאונרדו'. הוא ביטוי שנוח לי לומר אותו, לכתוב אותו. הוא ביטוי שמייצג את מי שאני מרגישה שאני. נראה לי שאחרים מתחברים אליו די בקלות אחרי שהם שואלים ומקבלים הסבר קצר. הוא ביטוי שעוזר לי.

talk

אני מתעכבת יותר על תועלת מאשר על תכונה או ידע. כשאני אומרת שאני 'מנצחת תזמורת' התגובה המידית היא קול משתאה ומלא הערכה, מן "אווווו". אז באה השאלה "איפה את מנצחת?" אלא שברוב המקרים, מעבר לליטוף הזריז לאגו, ברור שרוב השואלים לא שאלו מתוך כוונה לבוא להתנצח אצלי. הם בוודאי לא יכולים לראות איך העובדה שאני מנצחת יכולה להביא להם תועלת. אם יש לי סיבה ועניין, אני מתרגמת עבורם יכולות וידע בניצוח, לדברים שיכולים להיות שימושיים להם.

דוגמאות. עדיף בלי דיבורים 'בכללי' כי אף אחד לא באמת מבין אותם. זה לא תמיד קל לילדת לאונרדו אך אפשרי, בעיקר אם מתאמנים בקביעות. קל יותר להתחבר לסיפור על זה שישבתי שבוע וציירתי מנדלות בצבעי אדמה מאשר להבין למה אני מחטטת בקשר בין חומר, רוחניות וביטוי אמנותי בתרבויות עתיקות. נכון שהשני נשמע יותר מתוחכם ו'גבוה' אבל אחרי שאני אוריד את המבט מהאולימפוס, אגלה שאף אחד לא נשאר להקשיב. אנשים צריכים דוגמאות כדי לדמיין אותן ואז הם יכולים להתחבר לשיחה.

אני לא מזלזלת באנשים שאין להם נטייה דומה, ולא מנסה לנקום. החברה צריכה את כולנו – בעלי כל סוגי הנטיות, הכישורים, רמות הניסיון, התכונות. היא רק לא צריכה את כולנו במקום אחד, באותו זמן ולאותו צורך. אם אני רוצה שיבינו ויעריכו אותי, אם אני רוצה לפתוח עוד אפשרויות לעצמי ולאחרים, אני זקוקה לחברים, לא לאויבים. אפילו אם לפעמים ממש בא לי להעמיד כמה אנשים מול המראה ולשאול אותם מה דעתם, אני יודעת שנקמה לא תעזור.

אם אני יודעת מה הנושא-על שלי, מה התמה המרכזית, אני משתמשת בהם. יש לי חבר טוב שמתעסק בכל מני עניינים, כל פעם בכיוון קצת שונה, מתחיל וממשיך, מתחיל ועוזב, פתאום נוסע לאיזו חור בקצה העולם לכמה זמן, חוזר ופוצח ביזמה לגמרי לא קשורה בעליל וכל מני כאלה. זה התיאור הסטנדרטי להתנהלות שלו. אבל כששואלים אותו, "תגיד, מה אתה עושה?" הוא עונה, "אני? אני מאתגר את עצמי. זה מה אני עושה." זה הנושא-על שלו, התמה המרכזית ולאורה קל הרבה יותר להבין מדוע אתם יושבים לידו כבר חצי שעה ושומעים סיפורים על כל מני דברים לא קשורים… אם הראש שלכם פתוח להבין את התועלת, זה יהיה מישהו שתחפשו בפעם הבאה שתרצו לבדוק אתגר שאחרים חוששים לגשת אליו מהפחד 'להיכשל'.

אני מכירה בזה שלפעמים אין דרך ולא כולם יהיו חברים שלי. היו מקרים בהם כל ניסיון להסביר את עצמי נתקל שוב ושוב במבטי בוז, שאלות עוקצניות, הערות סרקסטיות וניסיון מפורש לחנך אותי לדעת יותר טוב באמצעות ענישה. אחת המורות שלי בתיכון הייתה כזו. העובדה שחלמתי רוב הזמן הטריפה את דעתה. היא הייתה בטוחה שאני לא מקשיבה לה גם אם הסתכלתי לכיוונה כל השיעור (וחלמתי באותו זמן). היא הייתה נחושה 'להראות לי מה זה' בכלים שעמדו לרשותה. זה לא הצליח לה; אני למדתי שיש מקרים בהם אין דרך. האופציה הבריאה הייתה להגיע לכל השיעורים, לתת לה להוציא אותי כעבור כמה דקות, ללכת לספריה וללמוד את אותו נושא בדיוק, לבד. את המורה לא יכולתי להחליף, אבל אם זו הייתה חברה שלי, הייתה מחליפה. מוצאת אחרת.

"סבבה תודה" אמר הצעיר, "נזרום עם זה, נראה מה יביא. יאללה ביי" הוסיף ופנה לדרכו.

לבחור לעשות

"ומה עושה ילד לאונרדו שצפוף לו בחיים והוא לא יכול לבחור את חלקי המרצדת כרצונו כרגע, לפחות לא את כולם?" על קרחת החול, בין המילים, הרעיונות והביטויים שהשארתי שם כשטיילתי למצוא דימוי, חיכה גבר צעיר. "את אילו חלקים הוא לא יכול לבחור?" שאלתי אני. "את אלה שהכי משפיעים על השיווי משקל של המרצדת. עבודה קבועה, למשל." "אז הוא בוחר את אלה שהוא כן יכול," עניתי.

הוא לא נראה מרוצה. "מה?" שאלתי. "אם יש לך במרצדת חלקים שכל-כך משפיעים ואותם אתה לא יכול לבחור, מה שנשאר לבחור הם כאלה שהרבה פחות משפיעים. זה הופך את עניין הבחירה לעוד יותר מתסכל. ומה אם אני בוחר לא נכון? אני לא רוצה לבזבז את כל הזמן והאנרגיה שלי על לעשות את הדבר הלא נכון."

ככל שיש יותר אפשרויות לבחור מתוכן, כך קשה לבחור משהו. ילדי לאונרדו סובלים מהפרדוקס הזה יותר מהאדם הממוצע. אם הבחירות ה'משפיעות' כבר נעשו ואי-אפשר לשנות אותן בגלל אילוצים, להישאר עם בחירות 'פחות משפיעות' מרגיש עוד יותר מתסכל. החשש הוא לבחור משהו סתמי, שיימאס לנו ממנו מהר, שלא ייצא ממנו שום דבר 'חשוב'. מחשבות כאלה יכולות לעכב ילד לאונרדו לתקופות ארוכות.

"יש פרדוקס בבחירה. במיוחד כשיש הרבה אפשרויות שלא מפסיקות להתרבות, במיוחד כשאומרים לך כל הזמן להתמקד בעניין אחד," אמרתי. "ילדי לאונרדו חיים את הפרדוקס בעוצמה שמרגישה כמו תשוקה. אנחנו חוששים שאם נבחר, אם נפתור את הפרדוקס, נאבד את התחושה המייסרת והנהדרת שמגיעה אתו." הוא בהה קצת מעבר למילים.

Movement by Gwenael Piaser
Movement by Gwenael Piaser

"תכל'ס… בכל זאת אני תקוע. אני צריך משהו פשוט שיעזור לי לפתור את התחושה הזו בכל פעם שהיא מופיעה. משהו בקטנה." ביקשתי ממנו לחשוב על שני דברים ביניהם הוא רוצה לבחור. נאמר, מקומות לבקר בהם. "ברלין וברזיל," ענה. הוצאתי מטבע של חצי שקל ונתתי לו. "ברלין עץ, ברזיל פלי," המטבע התעופף גבוה ונחת על החול. הוא ניסה את התשובה בינו לבינו. "אני מאוכזב מהתוצאה כי בעצם ידעתי מה ההחלטה. רק לא ידעתי שאני כבר יודע." "אז…?" "נראה לך שאני נוסע לברזיל בקרוב?!" "אז אתה נוסע לברלין?" הוא לא ענה, אלא קם ממקומו בחוסר שקט, עמד מולי ובטש בחול. "לא יודע מה לעשות."

עשייה, פעולה, תנועה. זה בעצם מה שאנחנו מחפשים, ובמקום זה נתקעים על בחירה. ביקשתי ממנו להסתכל על השרטוטים שלי בחול ולבחור שלושה דברים שתופסים אותו כרגע. הוא הסתובב קצת בין המילים ואז אמר, "בחרתי". "יופי, מה משלושתם אתה יכול להתחיל היום?" "כלום". ביקשתי שיבחר שלושה אחרים, הוא בחר ללא היסוס. "מה אתה יכול להתחיל היום?" "את זה," אמר והצביע על צמד מילים. כדי להסביר לי איך זה הולך לקרות, הוסיף רשימה של כמה פעולות שתעזורנה להתניע, לזוז קדימה. "עוזר, בקטנה?" הוא חייך. "תכל'ס… אבל זו לא הרשימה שלי, זה קל."

"אותו הדבר אם זו רשימה שלך. אתה בוחר שלושה דברים שמעניינים כרגע, בודק אם יכול להתחיל משהו היום, אם לא, עובר הלאה. עד שמוצא מה כן יכול להתחיל היום וחושב על הפעולות הבאות. לא כל כך עקרוני מה תבחר, כי התסכול הוא על אי-פעולה, לא על אי-בחירה. אני מרשה לעצמי לנחש שמול הרשימה שלי לא פחדת 'לטעות' בבחירה, לא הרגשת שאתה בוחר 'מחויבות לחיים' ושאם תבחר לא נכון זו תהיה 'בכייה לדורות'. נראה שגם לא חשת תחושת 'כישלון' כשהסתבר שהבחירה הראשונה לא מתאימה. עברת בקלות לשלישיה הבאה."

"כן, כי מה זה משנה? אם לא מוצא חן, אם לא טוב לי, אני עובר לדבר הבא. גם זה לא מבטל את הדבר הקודם שבחרתי ובסוף עשיתי. כל בחירה, אם אני מתניע אותה ועושה, תתרום לי." "תכל'ס…" אמרתי במהירות לפני שהוא יאמר. צחקנו שנינו.

מותר לשנות כיוון גם באמצע עשייה. זה לא מבטל את מה שהשקעתי כי כל בחירה שתעבור לפעולה תתרום לידע, למיומנויות ולניסיון שלי. אני חושפת את עצמי להתנסויות, למגוון, לצמיחה. כל מה שאני עושה מתגלגל לתוך כל מה שאני עושה, ומה שאני עושה משתבח. אצל ילדי לאונרדו ההתגלגלות הזו מתרחשת ללא עכבות, יש לנו הזדמנות לרכב על סוס דוהר ולחוש את הרוח.

לעצור ולהתמקד, להפוך את מה שאספנו ברוח לצורה ברורה, גם לזה יש זמן. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. כשמסתכלים בדיעבד על גוף עבודה של אנשי אשכולות, מושכות את העין העבודות הגמורות. אם מציצים מעבר לווילון, רואים ערימות של עבודות לא גמורות. אז מה? תומס ג'פרסון לא שלח את עצמו לעמוד בפינה בגלל עבודה לא גמורה. ההיפך, הוא השתמש בנטייה שלו לעבור מדבר לדבר וקבע לה מסגרת במכוון. בכל כמה שבועות עבר נושא. שום דבר שנזנח באמצע לא נחשב 'כישלון'. מתישהו, מה שעשה מוקדם יותר, נכנס למה שעשה מאוחר יותר.

Running Wild by Bert Dennison
Running Wild by Bert Dennison

תכל'ס

כשמרגישים תקועים באופן הזה, עורכים רשימה של כל הדברים שרוצים לעשות. מסמנים מתוכם את מה שהכי מושך את הלב, או את מה שהכי קל להתחיל בו היום. אם אין מושג, בוחרים באקראי – עוצמים עיניים, מערבבים את האוויר באצבע ומנחיתים אותה על הדף. מה שיוצא זה מה שיוצא. בוחרים דבר אחד שאפשר להתחיל בו מיד, ומתחילים. עכשיו.

לא כל כך משנה מה תבחרו, אז אל תשלו את עצמכם למחשבה שזה כן משנה. פשוט צריכים להתחיל במשהו. כל פעולה, אפילו פעולה זעירה, עוזרת לפעול יותר. תנועה, זה מה שצריך באותו רגע, לתקן את הנתיב אפשר בהמשך. הטעות הגדולה שילד לאונרדו יכול לעשות, היא לא לבחור לעשות. רק אם מתחילים ועושים, מבינים אם רוצים או להמשיך עם הרעיון. אם אתם מגלים שזה לא בשבילכם, שאתם לא מקבלים מהעשייה את החוויה שקיוויתם לה, עברו למשהו אחר, בלי היסוס.

זה לא משנה אם אין לכם את כל החומרים והציוד והידע שצריך, כי תמיד יש משהו שאפשר לעשות כדי להתחיל: לרשום מחשבות ורעיונות, להרחיב חלק מהן, לחקור קצת, לקרוא, לבדוק מה יש לכם בבית, לצייר דיאגרמות ומפות חשיבה, לערוך רשימת משאבים, לאתר אנשים שיכולים לעזור לכם. אחרי סערת הפתיחה, הכניסו מקום בלו"ז למפגש הבא שלכם עם הרעיון ואז קחו רגע להבין שזזתם.

תכל'ס.

"פתאום הבנתי שאם אני מנסה להוסיף חלקים למרצדת רק בנוסף לדבר הגדול המשפיע, המרצדת תהיה כבדה מדי. יש לי עוד אפשרות – אני יכול לבחור דברים נוספים לעשות בתוך החלק הגדול. זאת אומרת… להסתכל על העבודה כמסגרת שלתוכה אני מפתח כל מני פרויקטים קטנים שמעניינים אותי. מרצדת פנימית כזו."

נכון. וזה נכון לא רק כשהחלק הכי משפיע על השיווי משקל של המרצדת הוא עבודה. זה נכון גם כשהחלק הגדול הוא מצב חברתי, מצב רגשי, גופני, רוחני. לפעמים מתאים יותר להוסיף חלקים מעבר לחלק הכי משפיע ולפעמים מתאים יותר להוסיף חלקים בתוכו, להעמיק, לפתוח עוד אפשרויות באותו מקום. העיקר שהמרצדת תהיה מאוזנת וחופשיה לנוע בקלות.

מובייל. ההוא.

כמו שאמרתי לאיש מהעמק, אני סבורה שיש דרך לשלב מגוון עיסוקים ובאותו זמן להרוויח את מה שמאפשרים מיקוד ובהירות. לא ממש אמרתי לו שאני מכירה את הדרך ושיש לי כלי שעוזר לי למיין ולבחור, נראה לי שהוא ניחש את זה לבד. אחרי שנפרדנו חיפשתי תמונה שתעזור לי, לפני שאסביר במילים. הלכתי לאורך שולי עמק 'חיי', שוב שמעתי את המחשבות שלי זזות במסדרונות, מעבירות עניין מכאן לשם, מצרפות, מפרידות, מוחקות, מבהירות. עד שהתמונה הופיעה.

Boy with Alexander Calder Sculpture by Dimitri B. - Flickr

Boy with Alexander Calder Sculpture by Dimitri B. – Flickr

בניתם פעם מרצדת (מובייל)? היא משחק מעניין במיון, בחירה, שילוב ושיווי-משקל, עד שנהיה משעמם להתבונן בה ובונים אחרת. היא תרגיל מצוין בשיקול-דעת, עם מעט מאוד כובד-משקל. בדרך-כלל, מרכיבים מרצדת מארבעה-חמישה פריטים, תלויים בחוטים ממקלות דקים, התלויים גם הם מחוטים. הפריטים יכולים להיות מגוונים מאוד, דומים קצת, לא קשורים, כן קשורים, כל מני. כדי שהמרצדת תהיה מאוזנת ותאפשר לפריטים חופש תנועה, אפשר לשחק בשלושה גורמים: משקל הפריטים, מיקום החוט התולה על המקל והמרחק בין כל פריט לבין החוט התולה.

בכל פעם שאני משלבת מגוון עיסוקים, אני מסתכלת על הרשימות שלי, ממיינת לפי מה שמעניין אותי כרגע, בוחרת מתוכה כמה אפשרויות, ומנסה לחבר אותן כך שאם הן פריטים במרצדת, המרצדת תישאר מאוזנת ולפריטים יהיה חופש תנועה. לכל מרצדת אני קובעת פרק זמן לתליה עד שאחליף בה פריטים – שלושה חודשים, חצי שנה, לפעמים שנה או פרק זמן אחר. תוך כדי התקופה הזו, אני רואה דברים חדשים במרצדת, משום שהיא זזה והמראה שלה משתנה. לפעמים פריט משעמם אותי מהר ואני מחליטה להחליף אותו. לפעמים פריטים מתקרבים ואני רואה ביניהם מספיק קשרים כדי להפוך אותם לעניין אחד. אז אני יכולה להכניס עוד עניין. כמו שאומרים בעסקי מרצדות – תלוי.

נאמר שזו רשימת עניינים חלקית מתוך מה שרשמתי על החול: הודו לשנה, שביל ישראל, קורס פיתוח מיומנויות קריירה, יותר זמן עם הבנות, ללכת שעה כל בוקר חמישה ימים בשבוע, ללמוד איטלקית, סיבוב פסטיבלים בקיץ, גינת ירק, לפתח את הרעיון החדש שלי למוצר הדרכה, לקנות מלתחה לחורף, לפתח את הפעילות שלי בפייסבוק, לעזור לחברה בבניית אתר חדש ושיווק העסק שלה, ללמוד לנגן בכינור, להתניע פרויקט חברתי.

ברור שלא ניתן לעשות את כל מה שרשום כאן באותו זמן. אני לא יכולה לנסוע להודו לשנה וגם ללכת את שביל ישראל במקביל. יכול להיות שאם אשקיע זמן בפיתוח הפעילות שלי בפייסבוק, פחות יתחשק לי לעזור לחברה שלי בשיווק העסק שלה. מצד שני, יכול להיות שאם אסע לשנה להודו, אוכל בחלק מהזמן לפתח את הרעיון החדש שלי למוצר הדרכה, לקנות חלק מהמלתחה שלי לחורף וללמוד איטלקית.

מרצדת-מיקודים

בחירה מאוזנת של כמה מיקודים, משחררת ילדי לאונרדו מהלחץ של בחירת מיקוד יחיד ומספקת את הצורך במגוון. אנחנו יודעים שלתקופה מסוימת נתמקד ונתקדם במעבר בין עניינים שבחרנו. האנרגיה שלנו תתגלגל ממיקוד למיקוד ותיתן לנו הרגשה טובה של סיפוק. יש לנו חופש להתקדם במספר מיקודים עכשיו, ולתת לעניינים אחרים לחכות. בינתיים נרגיש שאנחנו זורמים בכיוון מסוים ותוך כדי, נתפנה לעיין בהזדמנויות חדשות, בהרכב המיקודים של המרצדת הבאה.

יש מרצדות הבנויות מחישוק מרכזי, שממנו משתלשלים כמה חוטים ועליהם תלויים פריטים שווי-משקל פחות או יותר. אלה מרצדות המתאימות לילדי לאונרדו שמצאו לעצמם מסגרת מרכזית לתוכה הם תולים את הפריטים במרצדת ומשחקים אתם. למשל, אני מכירה גברת שיש לה צימר. בתוך המסגרת הזו היא משחקת בעיצוב, בישול ואפיה, שיפוץ, הוראת דרך, צילום ושלל מיקודים אחרים. פעם בכמה זמן היא לומדת עוד משהו ומשלבת אותו לתוך המרצדת. זו מרצדת שמתאימה גם לילדי לאונרדו שהם שכירים ולא רוצים להתפוצץ. תחת התואר הרשמי שלהם, הם מתמקדים במגוון עניינים נוספים שהופכים אותם לבעלי מקצוע טובים יותר, מעניינים יותר ושמחים. זה בלי קשר לכך שמחוץ לעבודה הם עוסקים גם בדברים אחרים.

המקלות והחוטים במרצדת הם מה שנדרש כדי להחזיק את הבחירות שלי ומה שנדרש כדי לאזן ביניהן – זמן, אנרגיה, כסף ותשומת-לב. לא כל הפריטים דורשים את אותה כמות משאבים ולא כל הפריטים יכולים לקבל את אותה כמות משאבים, אלא אם הם די דומים. אם אשקיע יותר זמן בעניין אחד, ברור לי שאשקיע פחות בעניין אחר. אם פריט מסוים דורש ממני משאבי תשומת-לב רבים, אכניס למרצדת גם פריט שאני יכולה לעסוק בו כמעט כלאחר-יד.

דגשים בבחירת פריטים למרצדת-מיקודים שלכם

  • ארבעה מיקודים זה מספר טוב, גם חמישה. בכל מקרה, חייב להיות גבול. אני משתמשת בשבעה מיקודים מקסימום ושואפת לפחות.
  • כדאי להתאמן בבניית מרצדת מיקודים בלי להיות מוטרדים בעניינים פרקטיים, כי העניין דורש אימון. קודם בחרו חלומות מעניינים, מלהיבים עבור עצמכם. 'העולם האמיתי' יופיע בסיפור הזה ממש בקרוב.
  • אם אתם מחליטים לכלול את העבודה שלכם במרצדת, הכניסו אותה רק אם אתם ממש אוהבים את העבודה הזו. איך תדעו? אם אתם מוכנים לעשות אותה גם ללא תשלום, כנראה שאתם מתלהבים ממנה.
  • בדיוק באותו אופן, אם אתם מחליטים לכלול משהו שאתם עושים ללא תשלום, הכניסו אותו רק אם אתם ממש אוהבים את הדבר הזה או מטפחים עניין חדש.
  • המיקודים לא חייבים להיות שונים מאוד זה מזה, או קשורים. בחרו כל מיקוד בזכות מה שהוא ובתנאי שאתם יכולים לאזן אותו עם הבחירות האחרות – בזמן, אנרגיה, כסף ותשומת-לב.
  • אל תתקעו על ניסיון להרכיב מרצדת מושלמת, זה כמו להרכיב מרצדת 'סופית'. התבוננו על המשחק הזה כמו חופש להתנסות בקישוריות לאורך זמן (וכמו שכבר ראינו – יש זמן).
  • אל תבחרו מתוך כוונה להחליף במהירות. אם אתם מסתכלים על עניין שלא ממש מעניין אתכם לשחק בו כרגע, הוא לא צריך להיות חלק מהמרצדת מלכתחילה. אולי בכלל כדאי למחוק אותו מהרשימות?

קחו לעצמכם את הזמן לחלום, לשחק במקל על החול, בעיפרון ומחק על דף. שום דבר לא צריך להיות חקוק באבן. חזרו לבדוק את הערכים שחשובים לכם עכשיו, זכרו שהמדדים שלכם להצלחה הם קודם כל פנימיים לפני שהם חיצוניים ושמרצדת כזו מתאימה, יותר מתכנית נוקשה, לצמיחה שאתם מחפשים. זו עבודת חלימה, עבודה מורכבת שיש בה הישג.