הועידה לענייני העולם, אוניברסיטת קולורדו, 2012. נושא הפנל: "משרות הן כל כך מיינסטרים: מה יקרה כשפנקיסטים, גותים והיפסטרים יגדלו". קהל גדש את האולם. מיעוטו מבוגרים, רובו צעירים בתלבושות שצועקות 'פנקיסטית' 'גותי' 'ואני היפסטרית'. כמו משתתפים אחרים שהגיעו, גם אני רציתי לשמוע את הסיפורים של עמיתיי הפנליסטים ועוד יותר רציתי לשמוע את השאלות של הצעירים.
את הסיפורים של הפנליסטים היה ממש מעניין לשמוע. כולם עברו מסלול מפותל, כל אחד במקום אחר בעולם, כדי להגיע לרגע ולמקום בו ירגישו שהם עושים את מה שמביא להם סיפוק, שמחה, רצון להתפתח. כולם מצאו את הדרך להתפרנס. כולם שברו מחיצות, קירות חיצוניים ופנימיים, כולם זזו הרבה גם כשמבחוץ נראו נטועים במקום אחד. הגברת מאפל לשעבר הייתה לא פחות נועזת באישיותה מהאקרובט. הקריאייטיב ממשרד הפרסום נדד כזמר שירה עממית לא פחות ממספרת הסיפורים, והוא ימשיך לנדוד כל עוד היצר שם.
כעבור ארבעים דקות הגיע הזמן לשאלות, עדיפות לסטודנטים. טור ארוך וממושמע של תלבושות ססגוניות הסתדר לפני המיקרופון. זה הרגע לו חיכינו – לשמוע את השאלות של הדור הבא. כל השאלות הסתכמו לשאלה אחת: איך משיגים משרה קבועה אצל מעסיק גדול? הפנליסטים היו מופתעים-מאוכזבים לא פחות משאר המבוגרים בקהל; כל מה שהתלבושות הססגוניות רצו זה להיות הסיוט של פינק-פלויד. כמה שעות מאוחר יותר הגענו למסקנה שזה ממש, אבל ממש עצוב. את רוב מסיבת הקוקטייל בערב העברנו במחשבות על מה ולמה, ומה אפשר לעשות עם זה.
במהלך השיחה נצברה ערימה גבוהה של תובנות. כמו למשל:
- אנשים מניחים שמשרה בחברה גדולה ומוכרת, מכניסה יותר מעבודה יומית.
- אנשים מניחים שמשרה בחברה גדולה ומוכרת, מספקת ביטחון תעסוקתי.
- מוסדות הוראה בתחומי האמנויות חייבים לכלול במערכת הלימודים את כל מה שקשור בניהול הפן הפיננסי של החיים. כרגע הם לא עושים את זה.
- רבים לא רואים שהזהות שלנו אינה נגזרת מהדרך בה אנחנו מתפרנסים. זה נכון רק אם התשוקות העמוקות שלנו, הדברים שממש מעניין אותנו לעשות, גם מחוללים עבורנו הכנסה.
- אנשים צעירים, סביר להניח שגם מבוגרים יותר, לא יודעים מספיק על פורמטים של תעסוקה ויצירת הכנסה. לכן הם מתקשים לבחור את הפורמט המתאים להם, לעבור בין פורמטים, ולאזן בין רמת הכנסה לצרכים משתנים.
- יש משהו בשאלות ששמענו, שמאוד מתעלם מאלמנט הזמן והאופן בו מתרחשת צמיחה אישית על כל מרכיביה.
היו עוד הרבה. השיחה הייתה מנומסת ועם זאת חתרנית, עוד ועוד משתתפים הצטרפו, התפצלו לדיוני-משנה, הוסיפו מחשבות, תובנות, עניינים לבדיקה, אפשרויות להשפיע על מדיניות – כל אחד במקום בו הוא נמצא. הפוליטיקלי-קורקט התנדף. ברגע מסוים, קלטתי שאני מתבוננת על כל ההתרחשות כמו על סרט וצצה לי שאלה: איך יכול להיות שהשיחה הזו מתרחשת כאן, בהרכב הזה, בלי שום עכבות מיותרות מצדו של אף משתתף, וללא קשר למקום עבודה, יוקרה, רמת הכנסה, תחום עיסוק וכד'? באותו מעגל שיחה השתתפו המדען הראשי של נאס"א, עיתונאי-חוקר הכותב לעיתון יוקרתי, מספרת סיפורים, מוסיקאי רוק, פסטור של קהילה רוחנית ועובד ביטחון בממשל הפדרלי. במעגל אחר השתתפו סינולוג, מנהלת בית אופרה, סמנכ"ל קריאייטיב, אנתרופולוגית, פסיכולוגית, ראש חוג כלכלה וראש מכון מחקר במשרד ההגנה. הרשימה עוד ארוכה והתארים שציינתי כאן חלקיים מאוד לטובת הקיצור – כמעט כולם עוסקים בהרבה דברים. באותו רגע הם שקעו מעל האזניים בדיון סוער בלי ששום שיקול חיצוני לעצם הדיון יפריע להם.
החלטתי לזרוק את השאלה לחלל – בקול רם. מצאתי את מי שיצליח לעשות שקט, סיפרתי לו מה אני רוצה. הוא ניגש לשולחן לקחת מזלג, הרים את גביע היין שלו באוויר והיכה בו בעדינות מספר פעמים. הראשים הסתובבו. הוא המשיך עוד קצת, עד שנפל השקט. "לימור רוצה לשאול שאלה," אמר בפשטות. שאלתי. השקט המשיך. נראה שהנוכחים התבוננו לתוך עצמם – כל אחד על איך הוא מרגיש כרגע. קולו של איש משרד ההגנה שהוא גם שחקן שייקספיר נלהב עלה ראשון מתוך הציבור, במשפט שנצרב אצל כולנו. "זה המקום היחיד בו אני יכול להיות כל מה שאני," אמר ברכות.
כמה אנחנו כמהים להיות כל מה שאנחנו, בפשטות, בלי עניין. איך בנינו עולם שרובו מתנהל בדיוק ההיפך. שורת התלבושות ששאלה איך משיגים משרה, העידה על כשל ענק. שורת המשתתפים בוועידה, העידה על האפשרות שכשל כזה אינו מחויב המציאות. השאלה שנשארה הייתה, "מאיפה מתחילים לתקן אותו?"
הפנל הלפני אחרון באותה וועידה היה "לשרוד כאמן". אולם מפוצץ קהל, בלי תלבושות ססגוניות, רק מנות גדושות של סימני שאלה בעיניים. אולי בגלל הדיון שהתחולל שני ערבים קודם, אולי בגלל עצמת סימני השאלה, אולי בגלל שהיה חם מדי ואולי בגלל העייפות, הפך הפנל הזה להיות דיון גלוי-לב. סימני השאלה התחלפו בדמעות של צער, של שמחה, על צלקות ועל רגעים מופלאים שעבורם אמנים מוכנים לעבוד קשה לאורך שנים. היו לנו תשובות על איך שורדים כאמן, הן לא היו פשוטות והן לא הבטיחו מסלול קל. עם זאת, אפשרי.
ירדנו מהבמה מותשים מהעצמות הרגשיות שעברו שם. בלי שמישהו נתן סימן, נעמדנו במעגל קטן והתבוננו זה בזה ארוכות. לי זה הרגיש כאילו אנחנו קבוצת ניצולים של משהו. "אנחנו יכולים לעשות משהו בקשר לזה. אנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לזה. יש לנו אחריות כאן," אמר המבוגר במשתתפים, גבר כהה וכבד, פסטור בהכשרתו ועיסוקו, נגן גיטרה-בס חושני עם נשמה ענקית. מכיס מכנסיו המרופטים שלף כמה כרטיסי ביקור מודפסים במדפסת ביתית וחילק לנו. "נתכתב על זה, אם נוכל. אם לא, אנחנו לפחות מבטיחים לעצמנו לעשות משהו בעניין. כל אחד מה שהוא יכול." אחרי שתיקה קצרה הוסיף, "צריך שיהיה יותר הוגן. לא כולם מקבלים במתנה את אותה מידה של כוח ונחישות. זה צריך להיות יותר הוגן ממה שאנחנו פגשנו עד עכשיו. ושיהיה לנו הכוח להמשיך." על הברכה הזו נפרדנו.
וודאי שהתלבושות הססגוניות רוצות לזכות במשרה אצל מעסיק גדול – זו האופציה היחידה שנראית בטוחה כלכלית. אף אחד לא רוצה להגיע לרגע בו יהפוך חסר בית, מקרה סעד, נטול חופש. בעבור זה, הם חושבים שהם מוכנים לוותר על סוגים אחרים של חופש, סיפוק, שמחה, חלומות. אלה יחכו לפנסיה. וודאי שלאמנים יש עדיין סימני שאלה של פחד ותקווה. אנחנו לא באמת רוצים לוותר.
מי שיצר אתי קשר בעקבות אותו אירוע היה האקרובט. אחרי כל הדיבורים והרגשות העזים הוא הבין שעבור אנשים כמותו וכמותי, מרובי כישרונות ועיסוקים שלא יכולים להתמקד בקריירה אחת, יש לשאלת ההישרדות עוד רובד של קושי, גם אם לא מעט הזדמנויות. שבמקום ליפול בין הכיסאות ולהיאבק על אוויר בכל פעם שאנחנו נופלים לתוך עוד סדק, במקום לשבת לשבור את הראש על איזו הזדמנות לאמץ ולפחד כל הדרך שטעינו, צריך לגבש איזו תפיסה. אולי אופן התבוננות על דרך, על כלים. ושהתפיסה הזו צריכה לקחת בחשבון עוד דברים מלבד פרנסה ותעסוקה. אלא שכדי ש'ילדי לאונרדו' יוכלו להרגיש בטוח להניח את הרגל ולחיות מעבר להישרדות, צריך להתחיל משם, מהפרנסה והתעסוקה.
הוא הלך ללמד אקרובטים איך לבנות לעצמם מסלול שלוקח בחשבון את העובדה שמתישהו הם יצטרכו להשתלשל מטה מהחבלים ולעשות משהו אחר. שיש כמות מסוימת של מורים לאקרובטיקה שהעולם יכול להכיל, לא יותר. שלא יגיעו לרגע בו יהיו זרוקים לאנחות אחרי שנים באור הזרקורים. אני דגרתי קצת יותר זמן על המחשבה אודות מה אני יכולה לעשות. בסוף נולדה תפיסה, אופן התבוננות על דרך, על כלים. הכתיבה על 'ילדי לאונרדו' היא עבורי קיום הבטחה.
