כעבור שבועיים חזר תכל'ס מלווה באישה. מרחוק היא נראתה קרובה אלי בגיל, צעדה נמרץ יותר מצעדו של הבחור שלידה. "שלום, נעים מאוד," הושיטה לי יד ללחיצה, "אני נועה. אני מניחה שאת זו שמבלבלת לי את הילד. לימור?" הצגתי את עצמי כדי שהיא תהיה בטוחה. "תכירי… אמא תכל'ס," אמר תכל'ס בקול חגיגי תוך שהוא מחווה תנועת קבלת פנים מלכותית עבור אמו. "אנחנו חלוקים ביחס שלנו למילה הזו," הוסיף בחיוך נבוך והמשיך, "היא ראתה אותי משרבט את רשימת הדברים שאני יודע לעשות שיכול להיות שמישהו צריך מבחור צעיר, ורצתה לדעת למה אני צריך את הרשימה. סיפרתי לה על המרצדת ועל השיחות שלנו והיא התהפכה עלי בגדול. אחרי שהבנתי שההסברים שלי לא חודרים אותה, שלחתי לה קישור לבלוג והנה אנחנו. אני מקווה שזה בסדר."
נועה התרחקה מאתנו לכיוון העמק והתבוננה בנוף. התקרבנו ועמדנו לצידה.
ילד אחד ניסה להניף אבן גדולה, אבל לא הצליח אפילו להזיז אותה.
אביו שעבר במקום, עצר להתבונן במאמצי בנו. לבסוף אמר לו, "האם אתה משתמש בכל הכוחות שלך?"
הילד צעק בכעס, "כן! אני כן."
"לא, אתה לא," אמר האב ברוגע, "לא ביקשת ממני לעזור לך."
נועה התבוננה בי וחייכה. "הוא הסכים להראות לי את הרשימה. אני חושבת שיש עוד הרבה דברים. הוא לא רק מה שהוא יכול לעשות. יש לו עוד חלקים, עוד מרכיבים."
"מרכיבים זו מילה טובה," היה תורי לחייך. "שנעזור לו להבין מאילו מרכיבים הוא עשוי?" תכל'ס קרב כמה אבנים גדולות כדי שנוכל לשבת. אחר-כך שלף מהכיס רשימה די ארוכה של כל מני מיומנויות. "יפה," אמרתי. "עכשיו בוא תוסיף ליד כל מיומנות מאיפה יש לך אותה." תוך כדי, הבין תכל'ס שיש ברשימה כמה דברים שהם בבחינת מובן מאליו, שכמעט כל אחד יודע לעשות. נועה הציעה לו להוציא את המיומנויות האלה הצידה לרשימה נפרדת, ולקרוא להן 'מיומנויות בסיסיות'. המיון הזה קיצר משמעותית את הרשימה המקורית ובאותו זמן עשה בה שקט. כל שורה ברשימת המיומנויות של תכל'ס נראתה בעלת משקל גדול יותר.
"עכשיו ברור מה המיומנויות שלך. בוא נתקדם לשאר המרכיבים – שזו מילה שאמא הציעה. אתה מורכב מכל מני דברים, לא רק ממיומנויות. תערובת המרכיבים שלך, היא זו שהופכת אותך למעניין ובעל יכולת בדרכך הייחודית. כשאתה יודע ממה אתה מורכב, קל יותר להבין מה כדאי לעשות ומה פחות כדאי לעשות. באיזה כיוון ללכת ובאיזה פחות. במה שווה להשקיע. אלה שאלות עקרוניות לילדי לאונרדו, כי כל הזמן יש לנו רעיונות, רצונות וחשקים לעשות עוד דברים. זוכר את האיש ממשרד ההגנה שאמר שהוא מגיע לוועידה כי היא המקום היחיד בו הוא יכול להיות כל מה שהוא? המשתתפים בוועידה הזו מגיעים אליה על חשבונם. אנחנו משלמים על כרטיסי הטיסה שלנו, אנחנו מוותרים על שווה ערך של שבוע עבודה לפחות. זה הרבה כסף. לאמנים ולעצמאיים שבינינו, זה הרבה מאוד כסף. למה שנעשה את זה ועוד שנה אחרי שנה? כי תערובת המרכיבים שלנו היא כזו, שאם מישהו נותן לנו במה חופשית לבטא את כל מה שאנחנו למשך שבוע שלם בלי לכפות עלינו תנאים שלא שייכים לגופו של עניין, אנחנו עפים לשם. זה שווה לנו את ההשקעה, מאוד."
לכולנו יש מספר עצום של מרכיבים בכל רגע שנבדוק. אנחנו אוספים אותם לאורך חיינו. המרכיבים בהם מדובר כאן, הם אלה שמוסיפים ליכולת שלנו לעשות משהו מעבר לבסיס. הם מוסיפים לכשירות, לבידול שלנו, לעומק הרגשי, לסמכות. מוסיפים משמעות לאופן בו אנחנו חיים את חיינו.
"מה כתוב על כרטיס הביקור שלך?" שאלתי את נועה. "אני מנהלת אופרציה בחברת טכנולוגיה גדולה," ענתה. "מה אתה חושב על התשובה הזו כעדות למרכיבים של האישה הזו, אם נניח בצד את העובדה שהיא אמך?" שאלתי את תכל'ס. "זה בקטנה. אני יודע שזה נשמע שווה אבל זה בקטנה. את יודעת שהיא יכולה לארוז חצי ארון בטרולי? היא אנציקלופדיה למידע על תערוכות בגלריות לאמנות בפריז. היא מתנדבת בעמותה לקידום נשים. היא מתה על נעלי עקב מעוצבות, יש לה אוסף. כשאמרתי לה שלכאן זה לא מתאים היא כמעט ויתרה. את צריכה לראות אותה מעבירה דירה. היא רק מבקשת דברים כזה בשקט, כמעט באדישות, ומסביבה הכל קורה. כשהייתי ילד הייתי בטוח שהיא קוסמת. שהיא יכולה להזיז ארגזים בכוח המחשבה. עכשיו היא לומדת ניהול של פרויקטים חברתיים. יש עוד מלא דברים, היא תותחית, תכל'ס."
נועה פרצה בצחוק, "זה כייף, אבל זה לא קשור למה שכתוב על הכרטיס ביקור." תכל'ס פנה אליה ישירות, "את בטוחה? כי אני לגמרי יכול לתאר לעצמי איך הרבה ממה שאמרתי קשור לאיזו מנהלת אופרציה שאת, ומה העולם היה מפסיד אם היית מתמקדת רק בטווח הצר של מרכיבי התפקיד שלך כדי להצליח."
נועה שתקה.
"הבטחתי לעזור להבין איך להתקרב להגשים את המרצדת וגם לדאוג להכנסה באותו זמן. בואו נתקדם," אמרתי ושרטטתי על החול טבלה בת שש עמודות.
מי שבוחרים בעיסוק יחיד או בהתמחות, נדרשים מלכתחילה למערך מסוים של מיומנויות וניסיון כדי להתקבל לתפקידים שהם רוצים או ליצור אותם. גם החוזקות והערכים שלהם ישחקו תפקיד. על צלקות לא כל-כך ידברו עד שלב די מתקדם, מתוך הנחה שתפקידים מביאים אתם צלקות שהן מרכיב מסוים בניסיון ובחוזקות.
לילדי לאונרדו כדאי להסתכל על מרכיבים קצת אחרת. גם אם חלק מסוים ממה שאנחנו עושים הוא התמחות או התמחויות, התמונה הגדולה של העיסוקים שלנו נוטה יותר למה שקוראים 'גוף עבודה'. כדי ליצור גוף עבודה משמעותי, עדיף להיסמך על כל המרכיבים שלנו, גם על אלה שיכול להיות שאנחנו לא מחשיבים כרלוונטיים לקריירה מקצועית. כשאנחנו בוחרים מה לעשות, נכון לתת משקל זהה לכל אחת מהעמודות בטבלה. כשאנחנו משווקים את מה שאנחנו עושים, מגישים מועמדות לתפקיד, לפרויקט, מציעים הצעה, נכון לתת משקל גדול יותר למה שהצד השני צריך ורוצה לשמוע. זה חשוב לצרכי תמחור פרויקטים והצעות וזו עוד דרך להסתכל על התשובה לשאלה "מה את עושה?"
תפקידים זו רשימת תפקידים שמילאתי עד עכשיו. גם תפקידים בחיים האישיים כמו 'הורה' 'מלווה קבועה של קרוב משפחה חולה' 'מארגנת מסיבות משפחתיות' וגם תפקידים מקצועיים.
מיומנויות זו רשימת מיומנויות מדידות. את הבסיסיות או הלא-מדידות כדאי להכניס לרשימת-בת נפרדת. ליד כל מיומנות מדידה רושמים איך והיכן היא נרכשה. כדאי להוסיף גם את מה שאנחנו עושים כדי לפתח אותה לאורך זמן.
חוזקות זו רשימת הדברים שאני חזקה בהם, שבאים לי בקלות, נטיות טבעיות.
ניסיון זו רשימה כפולה – בעבודה ובחיים. ניסיון בעבודה קשור בתפקידים וממקד את פורמט התעסוקה, את המקום בו הוצאתי לפועל את היכולות שלי עד עכשיו: יזמות, אקדמיה, חברה פרטית, מגזר ציבורי, פרילנס, עמותה וכו'. ניסיון בחיים שנכנס לרשימה הזו הוא ניסיון יוצא מגדר הרגיל, לא היום-יום הממוצע. עניינים כמו: לימודים בחו"ל, התנדבות של כמה חודשים באזור אחר בעולם, התמודדות עם בעיה רפואית כרונית, חיים בבית עשיר מאוד או עני מאוד, צורת חיים המושפעת מהעיסוק של ההורים כמו חוויית המעבר התדיר בין מקומות מגורים ותרבויות שחווים ילדים של דיפלומטים, הגירה, חיים בבית שיש בו הורה אחד, טיול של שנה.
ערכים זו רשימת 'אבני הבוחן' שלי, הדברים בהם אני מאמינה.
צלקות זו רשימת ההתנסויות שהעמידו אותי במבחנים קשים. היא שונה מהרשימה 'ניסיון בחיים' בגלל שנשארה צלקת. כדי להתקדם צריך לטפל בצלקות. אלה יהיו דברים כמו: פציעה או מחלה מסכנת חיים, נפילה כלכלית, קלון, דחיה קשה, התעללות, מוות של אדם קרוב מאוד.
אנשים שונים יתנו דגש ומשקל שונה בטבלת המרכיבים שלהם לאותם אירועים בדיוק. בטבלה שלי הבחירה היא שלי בלבד, בלי להשוות לאחרים. זה חשוב, כי אחרת לא נדע אף פעם מה המידות האמתיות שלנו ונהיה עסוקים במידות של אחרים.
"מידות זו מילה טובה," אמרה פתאום נועה, "לזה בעצם מתכוונים כשאומרים 'מידותיו של אדם'. אלה הדברים מהם אנחנו מורכבים ושואפים לשפר, להיות שלמים יותר." בחיי שמזל שיש נועה. גם אני אוהבת 'מידות' יותר מ'מרכיבים'. אז מעכשיו מידות. "ומה עושים עם מידות, איך לקרוא להן… 'לא אטרקטיביות' במיוחד? דברים כמו כאב, סבל, הפסדים, כישלונות, שמשאירים אצלנו צלקות?" הוסיפה.
בצלקות צריך לטפל כדי להתקדם. אחרת הן חסם רב-עוצמה ומקור למחלות. מי שנושא צלקת פיזית וטיפל בה, יודע שהטיפול שואף להחזיר את זרימת החיים לאזור הצלקת. היא כמעט אף פעם לא נעלמת לגמרי, אבל היא כבר לא סכר, החיים זורמים גם דרכה. אותו הדבר עם צלקות רגשיות שנוצרו בעקבות אתגרי-חיים. אנחנו יוצרים עבורן הקשר ומשמעות כדי שהן לא תהיינה סכר ונוכל להמשיך בחיים מתוך עמדת חוזק.
"יש לך התנסות קשה שאת יכולה לשתף ליד תכל'ס?" שאלתי את נועה. הם הצליבו מבטים והוא חייך אליה ברכות עצובה, קצת. "לצערי, יש. נקרא לזה 'ניצולת מסכת גירושים קשים'."
מתוך ניסיון, ידעתי שהשאלה שאני עומדת לשאול בקול הסמכותי שיש לי בדרך-כלל, עלולה להרגיש לנועה ממש לא במקום. שרבטתי לה על החול, "איזה שיעור למדת מההתנסות הזו?" נועה בהתה באופק ארוכות, לקחה ממני את המקל ושרבטה בחזרה, "שהחלטות משמעותיות צריך לעשות מתוך בחירה." תכל'ס התבונן במילים של אמא שהוסיפה בקול, "לא כתגובה, התרסה או מרד מול הדעות של אנשים אחרים. זו לא באמת בחירה." היא חייכה, קצת. "יש עוד?" שאלה.
"כן, עוד שתיים. קודם – אם את מסתכלת על ההתנסות הזו ואם את מסתכלת על הערכים שלך, על מה שאת מאמינה בו, את יכולה לראות איך ההתנסות מחזקת או מתקפת את הערכים?" "כן," ענתה נועה, "אמרתי שאני 'ניצולת'. יצאתי משם בשיניים אבל יצאתי. זה מתקף את הערך 'חופש' שהוא הכי חשוב לי בעולם." היא השתהתה קצת והוסיפה, "מוזר כמה שהמילים שלי לא נשמעות לי שמחות. אני אמורה לעוף על עצמי בצרחות שמחה על איך שיצאתי משם ומה שבניתי, אבל אני לא. אמרת שיש עוד שאלה."
"אם השיעור הוא 'שהחלטות משמעותיות צריך לעשות מתוך בחירה' והערך הוא 'חופש', איך את משחררת את 'לצערי'?" נועה פרצה בצחוק. הסכר נסדק.
אין לנו מידות לא אטרקטיביות. יש לנו חוויות חיים קשות שיוצרות צלקות, ואלה בתורן נותנות לנו את ההרגשה שיש בנו מידה לא אטרקטיבית. ההרגשה הזו לא נוחה. רבים קוראים לה 'בושה'. אני לא בטוחה שזו המילה הנכונה, רק יודעת שיש שם משהו מאוד לא נוח, מצער. משהו שמערער את תחושת הביטחון והעוצמה האישית עד כדי כך שאנחנו עלולים להאמין בו ולהתנהג בהתאם.
ילדי לאונרדו רבים מאוד אוספים תחושות כאלה. הסביבה שמתקשה 'לקלוט את הראש' מעמידה מולנו כל מני חומות, אפילו שאנחנו בכלל לא במלחמה. אפילו כשלעיתים קרובות מדובר באנשים הכי קרובים או משמעותיים כמו הורים, חברים ומורים. יכול להיות שנשבור את החומות, נעקוף אותן, נקדח בהן חור כדי להמשיך להתקדם, יכול להיות שלא. כל התמודדות כזו גובה מחיר. יש מחירים ששווה לשלם; להרגיש שמשהו לא בסדר אתנו, שאנחנו רעים או לא טובים מספיק – את אלה לא כדאי לשלם. ילדי לאונרדו פוגשים חוויות מטלטלות ומצלקות לעיתים קרובות מהממוצע. לכן, אנחנו צריכים לפתח כושר התאוששות מהיר מהתחושות הקשות שהן משאירות. לעשות את כושר ההתאוששות לשריר גמיש וחזק, במקום לחיות בתחושת מרד מתמיד שמקשיח או מחליש אותנו.
לפעמים יש בתשובות לשאלות האלה משהו שיכול להיכנס בחזרה לטבלת המידות. לא חובה. בכל מקרה, גם אחרי שענינו והסכר נסדק, נצטרך להקפיד על עבודה פנימית שתרחיב את הסדק ותחזק את האמון שלנו בעצמנו.
"טוב, תכל'ס. תביא חלק מהמרצדת." תכל'ס זינק ממקומו כדי לשלוף מהכיס פתק נוסף. הוא עיין בו קצת ואמר, "אני לא יודע מה לבחור. יודע שכבר היינו בשיחה הזו – זה לא לבחור, זה לבחור לעשות."
"יודע מה," אמרתי, "בוא נלך ההיפך. בוא נלך דרך המידות. אתה הולך הביתה, מכין את טבלת המידות שלך, אם יש צלקות בטבלה אתה נותן להן הקשר בעזרת שלוש השאלות, וחוזר." נועה קמה ממקומה וצילמה את הטבלה. "יהיה מעניין לנסות ולבדוק כמה דברים, תודה."
