כישורי עבודה עתידיים 2020

'המכון למען העתיד', גוף מחקר בלתי-תלוי, פרסם בשנת 2011 דו"ח שנכתב עבור מכון המחקר של אוניברסיטת פניקס. מתוך ההקדמה: הדו"ח מציג ומנתח את המנועים המרכזיים שיעצבו מחדש את נוף התעסוקה, ומזהה כישורי עבודה נחוצים בעשר השנים הקרובות. הדו"ח לא שואף לחזות מה תהיינה המשרות של העתיד. מחקרים רבים ניסו לחזות קטגוריות תעסוקה ודרישות עבודה. לאורך הזמן ובעקביות, הוכח שקשה לחזות משרות, והרבה תחזיות כאלה שנעשו בעבר הסתברו כמוטעות. במקום להתמקד במשרות עתידיות, הדו"ח מתבונן על כישורי עבודה עתידיים – מיומנויות ויכולות נדרשות – לרוחב סביבות תעסוקה ועבודה מגוונות.

אשאיר בידיכם את קריאת ההקדמה, המתודולוגיה והמידע אודות מנועי השינוי. אני מזנקת ישר לעשרת הכישורים שזוהו ככישורים נדרשים על הגדרותיהם, כפי שנוסחו בדו"ח:

לעשות שכל – היכולת לקבוע את המשמעות העמוקה יותר או החשיבות של מה שמובא לידי ביטוי.

אינטליגנציה חברתית – היכולת להתחבר לאחרים באופן עמוק וישיר, לחוש ולעורר תגובות ואינטראקציות רצויות.

חשיבה חדשנית וסתגלנית – מיומנות בחשיבה והצפת פתרונות ותגובות מעבר למה שניתן ללמוד תוך שינון או מבוסס על כללים.

מיומנות חוצה-תרבות – היכולת לפעול בסביבות תרבותיות שונות.

חשיבה חישובית – היכולת לתרגם כמויות עצומות של מידע לקונספטים מופשטים ולהבין חשיבה מבוססת נתונים.

אוריינות ניו-מדיה – היכולת להעריך באופן ביקורתי ולפתח תוכן העושה שימוש בצורות מדיה חדשות, ולמנף את המדיות הללו לטובת תקשורת שמטרתה שכנוע.

טרנס דיסציפלינריות – אוריינות ויכולת להבין קונספטים לרוחב דיסציפלינות מרובות.

חשיבה עיצובית – היכולת להציג ולפתח מטלות ותהליכי עבודה לטובת תוצאות רצויות.

ניהול עומס קוגניטיבי – היכולת לבדל ולסנן מידע לטובת העיקר, ולהבין כיצד למקסם את התפקוד הקוגניטיבי תוך שימוש במגוון כלים וטכניקות.

שיתוף פעולה וירטואלי – היכולת לעבוד באופן פרודוקטיבי, לעורר מעורבות ולהפגין נוכחות כחבר בצוות וירטואלי.

אז מה אתם אומרים ילדי לאונרדו? רואים את עצמכם ברשימה הזו?

מה אתם קונים, מומחיות או פתרון?

הרשומה הזו הייתה אמורה להיות כתובה כמו שאני כותבת בדרך כלל. אני יודעת שלא לכולם נוח לקרוא את הכתיבה שלי. היא כזו כי אני מנסה לאזן, לא להדיר אפשרויות, באופן כללי להיות מנומסת. אלא שאתמול בבוקר, ממש לפני שהתכוונתי לפרסם, מישהו זרק לכיווני "את מתעסקת ביותר מדי דברים". זה היה בסוף פגישה שהסיבה להזמין אותי אליה הייתה העובדה שאני יודעת 'להתעסק ביותר מדי דברים'. במקום להתנפל עליו, חזרתי למחשב והתנפלתי על הרשומה המנומסת שהייתה כאן לפני שהתנפלתי עליה.

כשאנשים בבעיה אמתית, הם מחפשים את בעל הסמכות. זה שיש לו גם את המומחיות וגם את הניסיון, שהוא יודע שהוא יודע ושאחרים יודעים להעיד עליו שהוא כזה. אני מומחית בלהתעסק במה שנראה כ'יותר מדי דברים'. יש אחרים שהם יותר מומחים או יותר בעלי ניסיון ממני בתחומים כאלה ואחרים, אבל יהיה קשה למצוא מישהו יותר מומחה ובעל ניסיון בלהתעסק 'ביותר מדי דברים'.

אלא שכמעט אף אחד לא מחפש בעל סמכות ב'להתעסק ביותר מדי דברים'. אז איך מגיעים אלי, על מה מחפשים אותי? על רשימה ארוכה של עניינים. לחלק מהם יש שם ברור וידוע כמו 'שיווק' 'סיפור סיפורים' 'ניהול עצמי'. האם זה באמת מה שהם צריכים? לא. אף אחד לא צריך ממני את כל מה שיש בשיווק או את כל מה שיש בסיפור סיפורים או את כל מה שיש לדעת ולהציע בניהול עצמי. מעטים האנשים שיודעים לומר בדיוק איזה חלק של ידע בשיווק הם צריכים ממני, או אפילו פשוט מזה – לומר מה הבעיה או הצורך שהם רוצים לפתור.

יוצא מזה שאם אני רוצה שיגיעו אלי, יתייעצו אתי ואף ישכרו את שירותיי, אצטרך להציג את עצמי כבעלת סמכות, מומחית רבת ניסיון בכל דבר שאני אומרת שאני יודעת לעשות או לפתור. אם למדתי את התחומים האלה לרמה של ידע היקפי, עמוק, ושלחתי את עצמי להתנסות בכל אפשרות, והשוק קונה ממני רק 10% ממה שאני יודעת – זה בזבוז אדיר, על חשבוני. אם לא למדתי את כל זה ואני עדיין מציגה את עצמי כסמכות – אני מבלפת. גם זה בזבוז אדיר, על חשבונכם. מעבר לזה, למדתי שמומחיות וניסיון מעניינים עד לרמה מסוימת. מומחיות עושה רושם – כמו הרושם שעושה עלינו תואר אקדמי – אבל היא לא מבטיחה יכולת. ניסיון גם הוא לא תמיד הפתרון. אפשר להיות עם הרבה ניסיון בלעשות דברים עקום ובלי שכל. מה שאנשים באמת צריכים זו סמכות. רק שהם לא כל כך יודעים איך לאתר אותה.

ובכל זאת, פונים אלי. לא משנה תחת איזו כותרת, בסוף יוצא שהם מקבלים את מה שהם צריכים. זה בגלל שאני דואגת להיחשף. לא ברמה של כוכבת קולנוע, אבל מספיק כדי שמי שצריך אותי ימצא אותי, אם יואיל בטובו לחפש קצת. זה מצליח כי בסופו של דבר אנשים זקוקים לפתרונות ועזרה בכל מני דברים – קטנים, גדולים ובינוניים. מומחה, לא מומחה, הם צריכים תשובה לשאלה והם מחפשים עוד ועוד עד שהם נעצרים. אצל מי? אצל מי שייתן להם את התשובה השימושית ביותר עבורם ויעזור להם להתקדם צעד אחד קדימה. זה ברוב המקרים. תמיד יהיו אלה שחייבים לשלם המון על רושם.

הבעיה שיש לילדי לאונרדו במקומותינו

אני ראש בקיר. מצליחה איכשהו להתנהל בעולם עם ה'יותר מדי דברים'. גם לי היה הרבה יותר נוח אם הסביבה הייתה משתנה להבין שהיכולת למצוא דרך פעולה אפקטיבית במצבים שיש בהם יותר מדי דברים בהרבה תחומים, זה ממש מקצוע. אפשר לפתח מומחיות בזה, לצבור ניסיון ולהפוך סמכות. אלא שבאופן צבוע ביותר, וכן, המילה היא 'צבוע', הסביבה שדורשת מאנשים 'חשיבה מחוץ לקופסה', דורשת מומחיות וניסיון בתחום אחד. אחרת זה לא נחשב.

זו בעיניי הסיבה העיקרית לכך שילדי לאונרדו לא אוהבים את השאלה "מה את עושה?" אם אני עונה שאני עושה זה וזה וזה – זה לא נחשב. האם מובן מה מרגיש מישהו שכל מה שהוא עושה, לא נחשב? במקביל, אם אני עונה רק דבר אחד, בעיניי עניתי משהו שהוא לא אני. כבר כתבתי על תשובות לשאלה "מה את עושה?". יש דרכים לפגוש את השאלה הזו בטוב. עם זאת, מצבם של ילדי לאונרדו בכלל לא נוח. זה לא אמור להיות קשה עד כדי כך.

הבעיה האמתית שיש לילדי לאונרדו במקומותינו

מתוך דברים שכתב לי נ.:

אני אוהב לעשות הרבה דברים אבל לרוחב, חסר לי ממד עומק. מה שמאפיין את ההתנהלות שלי הוא חקר נושא עד הרגע שאני מרגיש שאני יכול להמשיך עם רמת הידע הזו. אני מרגיש לעצמי, בלי קשר לדרישות ידע או ניסיון בתחום שאולי צריך, כדי להיחשב מומחה. בנוסף, סוג הידע או הניסיון שארכוש הוא לא בהכרח היקפי לאותו תחום, אלא רק אותו חלק שמעניין אותי ומשמש אותי. זה יוצר את המצב בו אני חושש להציג בעולם את הנושא שמעניין אותי, מחשש שמישהו יבקש ממני משהו בתחום שאני לא יודע, או פחות מבין.

אנחנו אוהבים לרכוש ידע שמשמש אותנו. אין לנו צורך בידע היקפי או ניסיון עצום לפני שאנחנו דוחפים את הידיים לארגז החול. עומק ידע מעניין אותנו אם הנושא מושך אותנו מאוד ואנחנו סקרנים לחקור אותו יותר ויותר. בדרך כלל, מעניין אותנו לדעת מספיק כדי להתקדם וכדי לחבר בין דברים. כמו שכתוב בדברים של נ., "אני מרגיש לעצמי." זה בדיוק כך, המוטיבציה שלנו היא פנימית ואנחנו לא מבזבזים זמן על מה ש"אמורים" לדעת.

הבעיה האמתית צצה מול האפשרות שאנשים ייוועצו בי, יפנו אלי, ישאלו אותי, יעסיקו אותי או יקנו ממני משהו שאני יודעת לעשות והם צריכים. מול האפשרות שתהיה בינינו עסקת חליפין ששני הצדדים רואים בה ערך. זו בעיה שמורכבת מכמה רבדים:

הרבה אנשים מחפשים עדות למומחיות, במקום לחפש מישהו שמבין צורך או בעיה ויכול לענות עליהם.

  • בגלל החשש להיתפס כלא מומחים, הרבה ילדי לאונרדו לא מציגים ומשתפים את מה שהם יודעים לעשות.
  • אם מי שצריך את השרות לא מבין בתחום, הוא מוכן לשלם הרבה למומחה בעל ידע היקפי, גם אם הוא לא צריך מומחה כזה. הוא לא מוכן לשלם את אותו סכום למי שיפתור לו את הצורך או את הבעיה, אם הוא לא מומחה.
  • מול התנהלות כזו, ילדי לאונרדו לא רק שלא מציגים ומשתפים את מה שהם יודעים, הם גם מפחדים להציג מחיר, אפילו אם הם יודעים לפתור את הצורך.
  • תרבות ה"מומחה" – שדורשת מיקוד בתחום אחד ובניית שם לרמה שתעורר תחושת סמכות גם בלי ניסיון וידע מעשי, בעייתית לילדי לאונרדו בכל מה שנוגע לבניית שם ותמחור הולם לפתרונות שאנחנו יכולים להציע.

יש כאן גם משהו שנוגע בגיל ובציפיות שלנו מהחיים ומעצמנו בגילאים מסוימים. בסביבות גיל ארבעים אנחנו כבר מצפים להגיע לקצת נחת. כשזה לא המצב, עולה הדאגה. היום-יום יכול להרגיש כמו חיים שזורמים לתוך בריכה של חוסר רלוונטיות ונעצרים שם. זו מלכודת שאני עלולה להשקיע את עצמי בתוכה ולהשתתק.

מקור Unsplash
מקור Unsplash
הצעה לדרך

ההצעה שלי היא לא לחכות לזה שקודם יבינו ילדי לאונרדו, ולא לחכות לרגע שנהיה בטוחים שנקבל רק תגובות חיוביות והרבה כסף. זה סוג של חידת ביצה ותרנגולת, שאגב, כבר פתרו – קודם הייתה הביצה.

כלומר שקודם ילדי לאונרדו ידעו לשחק, לעשות הרבה דברים ולהראות אותם בשמחה לאנשים. רק אחר כך שאלו אותנו שאלות ששיתקו אותנו. השאלה היא איך אנחנו חוזרים לשחק, לעזור לאחרים ולהתפרנס בכבוד, בלי לפחד יותר מדי מזה שינפנפו לעברנו בתרנגולת.

כשחוזרים לשחק, ליצור דברים ולהראות אותם לאנשים, עולה חשש מהתגובות. אנחנו לא רוצים להיות במצב פגיע, ויש כאלה שששים לפגוע. יש גם מצבים של ספק פנימי, יש גם את תסמונת המתחזה שצריך לקחת בחשבון. עם זאת, לשחק לידי החרדה אין באמת טעם. במקום להיכנע לחששות, צריכים לקרות שלושה דברים:

  • התמדה בעשייה
  • שכלול היכולת להפגיש בין מה שאנחנו יודעים לעשות, לבין מי שצריך את זה
  • תמיכה של עוד אנשים

התמדה בעשייה – כי זה הכלל הכי חשוב במשחק, שכלול היכולת להפגיש – כדי לחבר את היכולת לצרכים אמתיים של אנשים, תמיכה – כי הבידוד והלבדיות מחלישים, וכי נחמד לעזור ולהיעזר בקבוצה שמבינה אותך. אפשר לעבוד בצמד, אפשר לחבור לקבוצה קטנה של אנשים שעוזרים זה לזה, אפשר לחבור למישהו משלים במיומנויות, ובעיקר אפשר להתמקד בעזרה לאחרים במקום להתמקד בקשיים של עצמי. העיקר להמשיך לנוע.

מה אם נמצא דרך לעודד את עצמנו להתמיד לעשות דברים ולשתף אותם עם אחרים? זה יכול להיות אימון מצוין בכמה דברים חשובים:

נתאמן בלשחק. בלהשקיע את האנרגיה היצירתית בדברים שאנחנו עושים מתוך הנאה. נתאמן בלספר לאחרים. אם אחרים לא יודעים, היצירה מתקיימת אבל לא בהכרח מגיעה לפוטנציאל המלא שלה. בשיתוף יש חשש ומבוכה, ויש גם צמיחה. תגובות עוזרות לראות את מה שלא ראינו קודם, להבין מה אחרים צריכים מאתנו, להבין מה הם מזהים שאנחנו יכולים לעשות עבורם. לעשות ולשתף זו מיומנות ואפשר להתאמן עליה, כמו להתאמן על נגינה בפסנתר. לא כולם יאהבו את כל מה שנעשה וזה בסדר גמור. אלה שיאהבו או יהיו סקרנים, יעזרו לנו לחזק את השריר של לעשות ולשתף. יהיה קל יותר.

בעניין מומחיות וניסיון – נראה לי שדרך כזו יכולה לעזור לילדי לאונרדו להבין איך נבנים כמומחים ובעלי ניסיון בתערובת של יכולות וכישורים, בלי להיות 'ה'מומחים או 'ה'בעלי ניסיון בכל תחום.

מתבשל פה איזה רעיון. אני צריכה לארגן אותו קצת כדי שהוא יהיה מובן לא רק לי, לכן אציג אותו ברשומה הבאה. יכול להיות שייקח לי שבועיים הפעם. בינתיים, אם יש סקרנים שרוצים לחשוב יחד אתי, אתם מוזמנים לתת לי סימן. נעשה קצת בלגן.

מחויבות | אומץ

עשיתי את כל הדרך עד כאן. יש לי אבני בוחן, מרצדת מיקודים, אני מבינה את ההעדפות שלי לפעול כך ולא אחרת. לדעת את כל זה על עצמי זה טוב.

עכשיו אני צריכה לפעול בכיוונים שקבעתי. לקרב את האפשרות שאוכל לעסוק במה שתליתי על מרצדת המיקודים שלי ואם ארצה – גם להתפרנס מזה. איך אני יודעת שבחרתי נכון? איך אני יודעת שלא אבזבז זמן יקר בפיתוח המיקודים על המרצדת, רק כדי לגלות שפספסתי? שזה לא באמת מה שאני רוצה לעשות? והכי מהכל – איך אני יודעת שזה יצליח?

שובו של התוכי

יכול להיות שזו הפעם הראשונה שאני חושבת במודע ובצורה מסודרת על ריבוי עיסוקים – על כמה דברים שאני רוצה להגיע אליהם יחד, או בזה אחר זה. על כך שזו הדרך שלי, שהיא מתאימה לי, שאני רוצה ללכת בה. "ללכת בה? כמו בלהתחייב? ממתי את יודעת להתחייב? את מתכוונת לחייב את עצמך לפעול בגלוי או בנסתר? לאן את מתכוונת להגיע?" תוכים חוזרים ברגעים כאלה. הם לא מתים, רק הולכים לאכול ארוחת צהריים, לנמנם קצת, ואז חוזרים.

אני עומדת על שולי עמק חיי מתוך כוונה לרדת פנימה וללכת בדרך. התוכי מלווה אותי. הוא מרגיז, אבל יש משהו בשאלה "לאן את מתכוונת להגיע?" מעניין אם התוכי קרא את אליסה בארץ הפלאות.

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." – אמר החתול

"לא אכפת לי כל כך לאן. – " אמרה אליס

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.

" – בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר

"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה".

נניח שעם ההנחיות האלה אני עוד יכולה לחיות. אבל בריבוי? בכמה דרכים? לכמה אנשהו?

הצבת מטרות

סליחה אם עשיתי למישהו צמרמורת עם הכותרת הזו, אבל כן, אני רוצה לדעת לאן אני הולכת עוד לפני שארד לעמק חיי. להיות ילדת לאונרדו לא פוטר אותי מאחריות לעצמי ומהתחייבות. רק שקשה לי להשתמש בכלים מקובלים להצבת מטרות כמו תכנית חמש שנים. המרצדת שלי יכולה להשתנות בזמן הזה. יותר מפעם אחת. אני נוטה להיות מוסחת, מוקסמת, סקרנית. אם שואלים אותי "איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?" קשה לי מאוד לומר. כשקשה לי לומר איפה, קשה לי להתחייב להגיע לשם. אני לא מושיטה את הרגל כי אני לא בטוחה. אם אהיה יותר בטוחה, יהיה לי קל יותר להתחייב. רק אז אוכל להתקדם.

אומץ

איך אני יודעת שבחרתי נכון?

חזרתי להתבונן על המרצדת שלי. איך אני יכולה לדעת? הרי הבחירות הקודמות לא שרדו לתמיד. אני צריכה לבדוק. המרצדת נעה לאיטה, המיקודים עליה התקרבו והתרחקו בנחת. זה כל כך דומה למה שקורה לילד לאונרדו בראש. הנחתי את המרצדת על הארץ. כדי שאוכל להיות כנה וחדה, כדאי שהיא תפסיק לזוז לזמן מה. פרקתי ממנה את המיקודים. הרמתי מיקוד אחד והתבוננתי בו. ג'אגלינג לא מתחיל ישר עם חמישה כדורים וגם לא עם שלושה. מתחילים להתאמן בכדור אחד.

מה בעצם מייצגת חתיכת המרצדת הזו? מה מייצג המיקוד? כשבניתי את המרצדת רשמתי שם 'פיסול'. אז לאן אני הולכת עם המיקוד הזה? לאן בממוקד אני רוצה להגיע? הגיע הזמן להגדרה ברורה יותר. "אני רוצה ללמוד מספיק כדי ליצור פסל אחד, ולהבין דרך לימוד ועשייה מהו פיסול, במובחן מאמנויות אחרות שאני מעורבת בהן". זה כבר יותר ברור.

מה יעלה לי להגיע לשם? אני מעריכה שכשנתיים, למצוא מקום מתאים ללמוד בו, להשתתף בשיעורים בקביעות, עלויות לימוד, חומרים, נסיעות, תשומת לב, אנרגיה שדורש פרויקט ארוך. יכול להיות שזה יהיה על חשבון משהו אחר. יכול להיות שהמחיר גבוה מדי, אולי אני יכולה לשנות קצת את המיקוד ועדיין לחוש מסופקת. מה בדיוק יש כאן, במיקוד הזה, שאני כל כך רוצה?

נזכרתי במיקוד אחר שהולך אתי הרבה שנים – 'ניצוח תזמורת'. התחלתי לנצח בגיל חמש-עשרה. ניצוח תזמורת זה חיידק. החלומות שלי היו דומים מאוד לחלומות של כל מנצח צעיר. אלא שכמו החיים, כעבור כמה שנים, אחרי שכבר ילדתי ילדה חמודה אחת, הבנתי שעל המסלול הבינלאומי יהיה לי קשה מאוד ללכת בלי תמיכה מוחלטת של עזר כנגדי. כזה לא היה. המחיר הפך מחסום סופי. פתחתי בחזרה את המחשבה על ניצוח ושאלתי את עצמי מה בדיוק יש שם. גיליתי שיותר משיש שם רצון לקריירה בינלאומית ותדמית השמורה רק למנצחי תזמורות, יש שם אהבה גדולה למוסיקה ורצון להניע אחרים לשמוח בה כמותי – באמצעות ניצוח. לעשות מוסיקה יחד. שם נזלה האכזבה למקום אחר והמשכתי לנצח מתוך הכרה בתשוקה האמיתית שלי. בגודל הנכון של החלום, עבורי. ניצחתי על תזמורות נוער ותזמורות חובבים בארץ וקיבלתי מהם 110% רצון. שזה הרבה יותר ממה שמקבל מנצח של תזמורת מקצועית.

איך נראה היום-יום של המיקוד הזה, 'פיסול'? מה המציאות של המקצוע? הוא איטי, לוקח זמן להתבוננות, קשוב, קווי הזמן שלו ארוכים. זו עבודה בחומר פיזי, בזה עסוקים רוב הזמן.

מזכיר מחשבה נפוצה על פתיחת בית-קפה או בר בתל-אביב. לשבת בבר ולנהל בר זו לא אותה חוויה. אם יהיה לי בית-קפה בתל-אביב, אני אוהב את זה? האם אוהב את המציאות של החלום? מה יקרה בכל יום? במה אהיה עסוקה רוב הזמן?

ולמה בחרתי 'פיסול'? למה זה נראה לי מעניין? זה מסתדר עם אבני הבוחן שלי? תומך בנפש שמסתתרת לה אי שם בפנים? למה אני נמשכת לזה? כמה זה יקר לי? להבין זה יקר לי. להבין איך עובדת אמנות מסוימת יקר לי עוד יותר. כדי להבין אני צריכה להכניס את הידיים לארגז החול, חוץ מלקרוא את האינסוף. להבין איך עובדת אמנות בחומר, שזה בדיוק ההיפך מהאמנויות שאני כבר מבינה, מסקרן אותי מאוד מאוד.

איזו הבנה בדיוק? איך אדע שאני מבינה, שהגעתי למיקוד, למטרה, שהצלחתי? ילדי לאונרדו מבינים הצלחה קצת אחרת מרוב האנשים. המדדים שלנו הם קודם כל פנימיים. אנחנו מודדים הצלחה במושגי פיצוח ועמידה באתגרים שקבענו לעצמנו לפני כל מדד אחר. "אני רוצה ללמוד מספיק כדי ליצור פסל אחד, ולהבין דרך לימוד ועשייה מהו פיסול, במובחן מאמנויות אחרות שאני מעורבת בהן". אני אדע אם אראה לנגד עיניי פסל גמור שאני יצרתי. אני אדע אם אוכל לומר לעצמי "זה בפיסול? ככה זה במוסיקה. זה בפיסול? ככה זה בסיפור סיפורים. הנה ההבדלים, הנה הדמיון, האמנות הזו תפקידה זה ,הכלים שלה הם אלה, תהליכי העבודה שלה מובנים לי, במובדל מאמנויות אחרות ששם אני כבר יודעת להגיד." כך אדע שהגעתי. זו צורת ההצלחה ואלה הממדים שלה, עכשיו אני יודעת ולכן יכולה לשתף אתכם. עכשיו אם תרצו, קל לכם יותר להציע לי עזרה במשהו. ככל שאני יודעת לומר יותר בבירור מה אני עושה ולאן אני שואפת, קל יותר לאנשים להתייחס.

ומשהו עם מספרים אני יכולה להניח כאן? כן. שנתיים. פסל אחד. שלוש אומנויות. שמונה פרמטרים מתודולוגיים. הכי חשובה היא מסגרת זמן ריאלית. אחריה –  תוצרים, תעודות, משקל, מרחק, סכום, מספר לקוחות, ארצות – כל מדד מספרי שיכול להיות רלוונטי למיקוד שבחרתי.

ילדי לאונרדו, אומץ

רשמתי את כל התובנות וההחלטות שלי כדי שאדע למה התכוונתי בדיוק ב'פיסול'. אחר-כך, המשכתי למיקוד הבא ושאלתי את אותן שאלות. מיקוד אחד הבנתי שאצטרך לדחות למועד מאוחר יותר. העלות שלו הייתה גבוהה מדי. מיקוד אחר הגדרתי מחדש. כשעניתי על השאלה "איך בדיוק?" הבנתי שהוא צר מדי. לא מספק לכוונות שלי.

המיקודים התבהרו, דמיינתי אותם בבירור. בו זמנית הבחנתי בכך שאחת מאבני הבוחן שלי מזמזמת. ככל שהמיקודים התבהרו, היא זמזמה חזק יותר. תחושת לחץ לא נוחה התגנבה לתוכי; ההרגשה שהולכים לשלול לי חופש, לסגור עלי. אני מכירה את התחושה הזו ויודעת שהיא מופיעה בכל פעם שאני מתקרבת להתחייבות למסגרת. היא תחושה נורמטיבית לילדי לאונרדו. תוצאה של חוויות עבר במסגרות נוקשות מדי. התוכי שאוהב לחבר אי עמידה בתכניות עם כישלון, ורצוי שיהיה כישלון פומבי.

בהיתי בשמיים שמעל עמק חיי. חיפשתי את מה שירגיע את אבן הבוחן.

מה אני רוצה? להיות כל מה שאני יכולה. לחיות חיים מלאים. המבט שלי ניתק מהשמיים וירד לתוך העמק. שם היו מראות ברורים של חיים – בתים, דרכים, אנשים עוברים, דברים שיש להם קצב. כשהבטתי בחזרה למעלה נפתח האופק, אינסוף. "השמיים הם רק ההתחלה" צץ פתאום מאי-שם.

לשם בדרך-כלל מכוונים אותנו בהצבת מטרות. לתוצאה הגדולה והמרשימה ביותר, בזמן הקצר ביותר. להיות מטאורים. מכוונים אותנו למרוץ.

זה לא מה שאני רוצה.

התבוננתי באבן הבוחן המזמזמת. אם אני בוחרת למה אני מתחייבת, אם אני בוחרת את המספרים, אני אוכל להושיט את הרגל. זו התחייבות שנותנת לי מידה טובה יותר של בטחון. כל העניין כאן הוא לעזור להתמקד בהצלחה בכמה עניינים בבת אחת. הרי כך אני קוראת לעצמי, "מתמקדת רב-תחומית". מספרים כמו תאריכים עוזרים ליצור מפה, תכנית. הם רק צריכים להיות מספרים ריאליים ואז אדע לעבור בין המסלולים, אדע איפה המעברים, ולא אתרוצץ כמו עכבר במבוך.

אני צריכה לקחת בחשבון את אני השלמה, את כולי. לקחת בחשבון את הטבע שלי, את העונה בחיי, משאבים כלכליים. לא לדרוס חלקים ממני בשם המטרות. להיות אדיבה אלי. להתקדם כ'מולטי' זו תרכובת. מצד אחד יש לי את האפשרות לשגר את עצמי לכיוונים חדשים, לראות דברים שלא ראיתי מעולם, לגלות, אולי אפילו אוצרות. מצד שני זה לשגר את עצמי אל הלא נודע, לאפשר ביתר קלות לחוסר נוחות ולפחדים להיכנס לחיי.

לאונרדו פחד שיגנבו לו ידע. הפחד הזה התגלם בחשדנות. החשדנות מנעה ממנו לבקש עזרה מאחרים, להכניס אותם לתוך עולמו, לסמוך, לפתור שאלות גדולות מדי עבור אדם אחד.

מאיה אנג'לו פחדה שלא יאהבו אותה. היא גדלה לרצות ולשרת רצונות של אחרים הרבה יותר מדי, עד שעמדה על דעתה.

לא מעט ילדי לאונרדו פוגעים באפשרות להיות כל מה שהם יכולים בגלל חוסר סבלנות לתהליכים. בגלל חליפת המשוגעים שנתפרת למי שרוצה להיות כל מה שהוא – בסגנון מטאורי. זה לא עובד כך. זה קורע את הנפש.

אומץ. זה לוקח אומץ לעשות את מה שבריא לעשות כדי להיות כל מה שאני יכולה. אומץ זו לא תכונה מולדת. זו המוכנות להתאמץ, שוב. שוב. לשפר יכולות במה שקשה לנו, בלי לקלקל את מה שאנחנו טובים בו ובלי למוטט את רוחנו.

חזרתי למיקודים המונחים על הארץ. אבן הבוחן כבר לא זמזמה. התבוננתי במיקוד 'פיסול' ועל הדף עם כל ההחלטות שלי. מה קשה לי במיקוד הזה? שאלתי. דברים שאומרים אנשים סביבי בעניין הבחירה שלי להיכנס לזה. דברים שלהם, לא שלי, אבל הם דוחפים אותם לעברי. כמו "זה הולך להיות מאוד מסובך" או "למה שלא תתחילי ממשהו יותר פשוט?". מה שקשה לי במיקוד הזה, היא התגובה שלי לדברים שלהם. התקשחות כזו, זנב-כעס שאני מחזיקה שלא יתפרץ על מישהו.

מה בונה את ההתנהגות הזו – להתקשח, להחזיק זנב-כעס? זה שאני שותקת, מקשיבה, מכילה. איזו התנהגות אני יכולה ללמוד במקום, גם אם כרגע זה מפחיד אותי? מה יהיה המאמץ כאן? לדבר, להגיב, לשחק על המגרש שלהם כמו שאני מרשה להם לשחק על שלי. בהתמדה, לא בהתפרצות.

הוספתי את ההבנה הזו לדף המיקוד. זו עשייה שאני יכולה להתמקד בה, ללמוד ולהתקדם בה, במקום להתמקד בהדיפה שלוקחת הרבה יותר אנרגיה. אם אצליח, זה יהיה ניצחון קטן ושווה. לא על כל דבר אני יכולה להשפיע. איפה שאני יכולה, שווה לי לבנות אומץ.

ילדי לאונרדו, אומץ

מבחן הערכה למיקודים – תרגיל

התרגיל הזה דורש כנות עצמית. המטרה היא לדייק את הגדרת המיקוד לרמה שתדעו שבחרתם נכון ואתם יכולים להתחייב בהרגשה בטוחה יותר. יש בתרגיל הזה 'רגע אמת' עם המיקודים, עם הכוונות שלכם ועם עצמכם. נא להיות חדים ועם זאת אדיבים.

לכל מיקוד, נסחו הגדרה מרחיבה, ברורה יותר, שתעיד על הכוונות היותר ספציפיות שלכם.

אחר כך שאלו את חמש השאלות הבאות:

  • מחיר – מה יעלה לי בזמן, כסף, אנרגיה ותשומת לב?
  • מציאות – כשאגיע למיקוד, לתוצאה, מה תהיה המציאות שם? איך יראה היומיום? אני אוהב לחיות ביומיום כזה?
  • מהות – מדוע זה נראה לי מעניין? במה זה תומך בי כאדם? כמה המיקוד הזה יקר ללבי?
  • מידה – איך אדע שהגעתי? מה יהיה הסימן?
  • מספרים – מה המספרים שאני יכולה לחבר למיקוד הזה?

כדאי לרשום את התשובות, הן חלק ממפה שעוזרת להתקדם ולשמור על נתיבים ברורים. ואז שאלו עוד שלוש שאלות:

  • מה נראה לי שקשה לי או עתיד להיות קשה לי במיקוד הזה?
  • ממה מורכב הקושי הזה? מה בונה אותו?
  • מה אני יכולה לעשות בקשר למרכיבים האלה? איזו משימה קבועה אני יכולה לקחת על עצמי, שתעזור לי להתחזק?

גם את התשובה לשאלה האחרונה כדאי לרשום. היא חלק מההתחייבות שלכם לעצמכם.

אחרון: ייתכן וכשתשתפו אחרים בהחלטות שלכם, בשינויים שערכתם בבחירות שלכם, יופיע תוכי. התוכי הזה אומר, "מה קרה?! הרי את תמיד…" או "את כל הזמן משנה את דעתך." אתם יכולים להגיד לו שזה מופלא שאתם יכולים לשנות את דעתכם, לעשות משהו שלא עשיתם, להיות כנים ואם צריך – לעשות ההיפך ממה שחשבתם קודם ולדבר אחרת. אחרת הייתם תוכי.

קורות חיים בלי לחזור לתחתית הסולם

קורי מאירלנד, היא קולגה שלי בסיפור סיפורים. כמו רבים מילדי לאונרדו, היא לא התחילה את הדרך עם מחשבה על ג'וב נכסף. בזמן שרבים מחבריה מצאו לעצמם מקום עבודה שיבטיח העפלה בסולם דרגות מקצועי וארגוני, קורי לא ידעה מה לבחור. היא הבינה שכמו החברים, היא צריכה לדאוג לפרנסה, רק בהבדל אחד: היא ניגשה לכל העניין כמו להרפתקה גדולה כדי לגלות מה הג'וב הנכסף.

לא לפי הסדר ולא כל ההרפתקה, הסיפור של קורי התגלגל כך: עיטוף סנדביצ'ים היה הפרק הקצר ביותר בהרפתקה. אחרי יומיים של ישיבה ליד שולחן מול קיר בטון ללא חלון וגלגול סנדביצ'ים בתוך ניירות עטיפה, היא הבינה שזה לא. שמרטפות הייתה נחמדה אבל לא יציבה, כי בכל פעם שההורים החליטו שקשה להם עם הברדק למרות שהילדים מאוד נהנו, הם נפרדו ממנה לשלום. הכי מגניב היה להיות מנהלת במה בתיאטרון פרינג' – אלא שקורי התמסרה לצפייה במחזות יותר משהתמסרה לתפקיד. להיות עוזרת בספרייה היה ג'וב נהדר. כל כך הרבה מה לקרוא. רק שלקרוא בא על חשבון קצב החזרת ספרים למדפים והמנהלת לא אהבה את זה. תואר ראשון בלימודים כלליים באוניברסיטה – מעניין, לא מביא פרנסה, מעניין בכל זאת. בעיקר הקריאה, פחות העבודות. קורי החליטה להיות 'רצינית' ופנתה לעבוד במחלקה האדמיניסטרטיבית של משרד עו"ד גדול. הלקוחות דווקא נהנו לדבר אתה בטלפון, ולתייק מסמכים לא הפריע לה כי אפשר לבהות באותו זמן, אבל קורי ותחפושת משרד עו"ד לא הולכים ביחד. להיות סייעת בגן ילדים היה חלום, רק לא החלק של השוויון בנטל בניקיונות. עוזרת עוזרת-מלבישה בתיאטרון, מחלקת דואר, זבנית במכולת השכונתית… אתם יכולים לנחש מה חשבו ההורים של קורי במיוחד כשהיו צריכים להסביר לחברים שלהם, "מה עם קורי? מה היא עושה בימים אלה?" גם החברים שלה לא הבינו בדיוק מה העניין ואיך היא מרשה לעצמה להיעלם לנסיעות מזמן לזמן, כשהם מחזיקים את העיניים על קידום.

"תמיד תישארי תקועה בתחתית הסולם?!" שאלו. מבחינתם, קורי התחילה כל הזמן מהתחלה ולא התקדמה לשום מקום. בדמיונם, הם ראו את החברה המוכשרת תקועה עם משכורת מינימום כל חייה, עסוקה במלאכות שוליות רק כדי לחמוק מהכנת קפה לבוס. אחרי כמה שנים של ביקורת, חקירות חוזרות והרגשה שלא מבינים אותה, קורי עברה לעיר אחרת בארץ אחרת וחיה לבד. גם שם עברה בין עבודות מזדמנות כאלה ואחרות אבל בלי לאבד את תחושת ההרפתקה – היא תמצא את מה שמתאים לה.

יום אחד זה קרה. היא הזדמנה לאירוע של מספרי סיפורים, אחת מהן מאירלנד. קורי נשבתה בקסם, נגשה לבת-ארצה ואמרה 'אני רוצה לעשות את זה'. המספרת הזמינה אותה לכמה ימי חניכה אינטנסיביים שבסיומם אמרה לה, "צאי לדרך. כשתצטרכי אותי שוב, את יודעת איפה למצוא אותי." קורי יצאה ועשתה דרכה. אספה סיפורים, פיתחה לעצמה סגנון, הופיעה במרתפים חשוכים, אחר-כך מעל פני האדמה, צברה קהל אוהדים, בנתה שם ויכולת. היא משכה את תשומת הלב של מפיקי פסטיבלים, קודם ביבשת אחת, אחר-כך ביבשת אחרת ונסעה לכל מקום אליו הזמינו אותה.

עשר שנים מאוחר יותר, זכתה במשרה הנחשקת artist in residence באוניברסיטה גדולה בקנדה. חצי שנה שם, חצי שנה בבית ובדרכים, מספרת סיפורים. גילתה מה הג'וב הנכסף וזכתה בו.

ילדי לאונרדו בדרך
קרדיט תצלום Michelle Spencer on Unsplash

אם יש לילדי לאונרדו או להורים שלהם החשש מכך שבכל פעם שהם משנים נתיב הם מתחילים מהתחתית, אז לא – זה לא חייב להיות כך.

דרך אחת היא הדרך של קורי – לפתח יכולות ולצבור ניסיון לפני שמוצאים את הג'וב שאוסף את כל המיקודים והתשוקות למקום אחד.

דרך שנייה היא הדרך של תכל'ס – לעבוד כשכיר, לטפס שם בלי יותר מדי יומרות, ותוך כדי לפתח יכולות וניסיון שקשורים במרצדת המיקודים.

דרך נוספת לא להתחיל תמיד מהתחתית היא להימנע מעבודה כשכיר ולפתוח עסק או להיות פרילנס. ההבדל הגדול בין השניים תלוי בהעדפה או בחשש לגעת בשיווק ומכירות. עוד ניגע בשתי האפשרויות האלה לא מעט.

תבחרו איזו דרך שתבחרו: כשאתם מרגישים מוכנים להתחיל לגבות תשלום על מה שאתם אוהבים לעשות, בין אם דבר אחד או כמה, בין אם לתמיד או לפרק זמן מוגבל, סביר להניח שיש לכם להציע יותר מכפי שנדמה. השאלה הגדולה היא –

איך אתם מתרגמים את הניסיון, המיומנויות ושאר המידות שלכם,
כך שאתם ומעסיק או לקוח פוטנציאלי תוכלו לראות עין בעין למה שווה לכם לעבוד יחד,
כבר ברזומה של 'ילד לאונרדו' שיכול להיראות מאוד מאוד 'רנסאנסי'. 

הרשומה הזו עוסקת בתשובה לשאלה הגדולה. כמה הבהרות:

אל תצפו ל'טיפ שיפור הופעה' של דף הקורות חיים שלכם. לכתוב רזומה כזה זו עבודת שכבות, זה ללמוד כלי. שווה לכם ללמוד את הדרך ולהתאמן עליה, כי אם אתם ילדי לאונרדו, תפנו לאורך חייכם ליותר ממעסיק אחד וליותר מלקוח אחד, ליותר ממשרה אחת ופרויקט אחד, ביותר מנושא אחד וכו' וכו'. כדאי ללמוד כלי במקום להיתקע שוב ושוב מול הדף ולהתחיל מהמחשבה "איך לעזאזל אני דוחסת, מורידה, משנה קצת כדי שזה יתאים?!"

ההצלחה לא תלויה רק במסמך קורות חיים, ברור. באותו זמן, הכלי הזה ילמד אתכם עוד כמה דברים שישמשו אתכם גם בראיונות, הגשת הצעות, ותרגום שלל היכולות שלכם כך שמי שצריך חלק מהן, יבין שיש לכם.

ילדי לאונרדו כתיבת קורות חיים ופרופיל ספק
קרדיט תצלום Tran Mau Tri Tam on Unsplash

שכתוב קורות חיים או פרופיל ספק בהתאמה למשרה או לקוח/פרויקט

שלב א

מצאו את הקורות חיים שלכם. אם לא עדכנתם אותם בשנתיים האחרונות בהשכלה, ניסיון, עבודות, פרויקטים – זה הזמן. אותו הדבר אם אתם פרילנס או בעלי עסק שעובדים מול לקוחות – אם יש לכם פרופיל ספק, הביאו אותו לשולחן ודאגו לעדכן אותו.

שלב ב

חשבו על משרה שאתם רוצים להתקבל אליה, תפקיד, פרויקט, לקוח שאתם רוצים להשיג. אם לא עולה לכם בראש, גם משרה או פרויקט שרציתם ולא קיבלתם טובים לצורך התרגיל.

עכשיו, החליפו כסא עם מי שנמצא בעמדה ההפוכה – זה או זו שיש להם את הסמכות להחליט אם לשכור את השירותים שלכם או להעסיק אתכם. אילו מידות אתם מחפשים במי שאתם מחפשים להעסיק? כדי למלא את התפקיד ולהשתלב בסביבת העבודה אצלכם, מה הוא היה צריך לעבור ולצבור? אילו תפקידים, מיומנויות, ניסיון, מאפייני אישיות (ערכים, חוזקות) ויכולות אתם צריכים שיהיו לו?

שימו לב – אתם רוצים למנות את המידות למשרה או עבודה מסוימת, לא למקצוע או תחום עיסוק שלם. השתדלו להיות כמה שיותר ספציפיים. אם אתם לא יודעים מה באמת צריך, אפשר לשאול מישהו שכבר מחזיק בתפקיד כזה או מכיר סוג כזה של לקוח. אל תחפשו את התשובה במודעת גיוס, אלא אם אתם נופלים על אחת שמסבירה את עצמה כמו שצריך. אם תמצאו, אני אשמח שתשלחו לי אותה.

שלב ג

בחזרה לקורות חיים שלכם/פרופיל ספק. הוציאו לדף נפרד רשימה של כל משרה, תפקיד או התנדבות שמילאתם, בין אם בתשלום או לא בתשלום. אם אתם פרילנס או בעלי עסקים, הוציאו לדף  נפרד את רשימת העבודות/לקוחות מהשנה האחרונה. אם לקחתם חלק בפרויקטים גדולים, כשכירים או עצמאיים – הוציאו לדף גם אותם. ליד כל משרה/עבודה, רשמו את המידות הרלוונטיות, את התפקידים, המיומנויות, הניסיון, הערכים והחוזקות שהיה צריך כדי להצליח. יכול להיות שלא ראיתם את התפקיד הזה כך בעבר. כרגע אנחנו מסתכלים על העתיד.

שלב ד

קחו את הדרישות שפרטתם כ'מנהלי גיוס' או כמי שיש לו הסמכות להחליט אם לקחת אתכם לעבודה שאתם רוצים. המשרה, התפקיד, הפרויקט, הלקוח שחשבתם עליהם בשלב ב'. זה יהיה הסרגל אתו אתם עוברים עכשיו על רשימת המשרות והמידות שלכם משלב ג.

מה רוצה 'מנהלת הגיוס'? יש לכם מידה כזו? סמנו אותה. סמנו את כל המידות שהיא רוצה ויש לכם.

אם יש לכם את המידות הנדרשות, עברו לשלב הבא. אם חסרות לכם כמה מידות משמעותיות ואתם עומדים בפחות מ 70% דרישות, אתם רואים את זה עכשיו. כאן הזמן לשאול את עצמכם אם כדאי לגשת או שכדאי לקחת התלמדות, התנדבות, עבודה חלקית שתחזק את המידות החסרות – כי הן משמעותיות. תמיד אפשר להגיש ולקבל סירוב – יותר מדי סירובים לא בונים ביטחון.

שלב ה

הגיע הזמן לשכתב את הקורות חיים/פרופיל ספק, תוך מסגור העבר לאור המידות שמנהלת הגיוס מחפשת (לדעתכם או אחרי שהתייעצתם) ויש לכם. אלא אם אתם צעירים מאוד, לא כל מה שעשיתם חייב להופיע בקורות חיים, לא כל תכונה ומידה שניחנתם בה. המטרה היא לכתוב קורות חיים או פרופיל ספק כך, שכל מה שיופיע שם מעבר למידע הבסיסי, מדגים בבירור שאתם מצוידים במידות המתאימות לדרישות ולצרכים של המעסיק או הלקוח. לא פחות, אבל גם לא יותר.

נראה הגיוני, לא? הגיוני, אלא שרוב הקורות חיים של ילדי לאונרדו לא כתובים כך. הם רשימה ארוכה של פריטי מידע, לפעמים עושים בהם סדר ומדגישים חוזקות והישגים, לעיתים רחוקות מתאימים אותם לדרישות של משרה או לקוח מסוימים.

למנהלות גיוס ובעלי עסקים אין זמן לדוג את המידות הרלוונטיות שלכם מתוך המסמך. שימו אותן לפני האף שלהם בניסוח בהיר מאוד.

עבור מי שאינו ילד לאונרדו, כל ה"בנוסף" שאתם מביאים לא תמיד נראה כמו ערך מוסף. הם לא מבינם את הקישוריות בין הדברים, עלולים לחשוב כמו רבים אחרים שמי שמרבה עיסוקים הוא שטחי, ובמקרה היותר גרוע – ייקחו אתכם לעבודה כדי להעמיס עליכם עבודה של שניים לפחות ויתנו לכם את התנאים של הזול מביניהם.

עוד דגשים

אם אתם חוששים שכישורי הכתיבה שלכם לא מספקים, היעזרו באנשי מקצוע ובקשו מהם להדגיש את המידות הנדרשות בשכתוב.

אם אתם אוספים מכתבי המלצה וממליצים, בקשו מהם להדגיש את המידות הנדרשות בהמלצתם. תנו להם את רשימת המידות ואם הם לא יצירתיים או עסוקים – תנו להם גם כמה דוגמאות לאיך המידות האלה באו לידי ביטוי כשעבדתם יחד. קחו בחשבון שהם עלולים ל copy-paste את הדוגמאות, אז כדאי לכתוב אותן טוב ותמציתי.

אם תרצו לדייק עוד יותר, השקיעו קצת זמן בעיון באתר של המעסיק או הלקוח הפוטנציאלי. טוב מזה יהיה לשוחח עם מישהו משם. מה אתם מחפשים? להבין מה נדרש כדי להצליח במקום העבודה שאתם רוצים להשיג. מה האתגרים, איך אנשים מתמודדים אתם ביומיום ועומדים בהם. אתם גם מחפשים שפה שתוכלו להכניס לקורות חיים שלכם ולריאיון או לשיחת היכרות. איך הם מתנסחים, "ערכי ליבה" או "מיומנויות בסיס"? גוף ראשון או גוף שלישי? בעברית או בהיבריש (עברית שעושה קולות של אנגלית)? שפה שיווקית ושפת מכירות או שפה מקצועית שמדייקת במונחים מקצועיים?

לדוגמה: לפני שנים רבות שכרו את שירותיי לטובת סדנה בבית הספר של חברת חשמל. תוך כדי השיחה המקדימה שאל מנהל בית הספר, "כמובן שתעברי אתם על הנטש"ות?" נתקעתי לשתיקה. הוא הבחין בשתיקה ואמר, "את רוצה לומר לי שאת לא יודעת מהן נטש"ות?!" עניתי, "אני יודעת ששוכרים את שירותיי כשרוצים שאנשים יבינו." הוא נתקע. אז זה הצליח ואפילו התגלגל להיות סיפור משעשע, אבל זה לא תמיד מסתיים כך. לכן כדאי לבדוק מה השפה המקומית. נטש"ות, אם רציתם לדעת, הן "נקודות טעונות שיפור". כל יום לומדים משהו חדש…

אם מדובר במשרה נחשקת, אתם רוצים לגלות גם את המנהגים השבטיים – סגנון לבוש, סגנון דיבור, סגנון התנהלות. אם אתם מוכנים ללכת עם זה, זה יעזור לכם. בסך הכל כילדי לאונרדו, אתם יותר גמישים לשינוי מהאדם הממוצע, אם השינוי נראה כמו משהו חדש ומעניין ללמוד.

ילדי לאונרדו נוטים לברוח לכתיבת קורות חיים מסוגננים כרשימת מיומנויות. זה נוח כי אז לא רואים כמה שינויים, כמה מקומות עברנו לאורך הדרך. השתדלו להימנע מהתעלול הזה, כי הוא נראה כמו הסוואה למשהו שלא כתוב שם ועלול לעבוד לרעתכם. מנהלי גיוס ולקוחות זקוקים להקשר. הם רוצים לדעת שכבר התמודדתם עם נסיבות דומות לנסיבות שלהם. מצד שני, אין לכם מה להתנצל על הרצון לבצע שינוי ואפילו לעבור תחום מקצועי. אם יש לכם את המידות שהצד השני צריך, זו נקודת הפתיחה ולכו ממנה קדימה, לא אחורה.

להיות ילד לאונרדו צעיר, שגדל בסביבה צעירה וקישורית, שיש בה מעסיקים צעירים מאוד בייחוד בתחומים הטכנולוגיים והקריאייטיבים של האינטרנט, זה משהו שמסתדר עם עצמו. לגשת לסביבה הזו כשאתה בן יותר משלושים, זה פחות פשוט. בעניין הזה כדאי לכם לקרוא את הרשומה הנוקבת של טל עירוני 'איך זה שיום אחד הפכתי להיות לא רלוונטית?'. בלי להתעלם מכל מה שגרוע בהתנהלות שטל מתארת, יש בכל זאת שני דברים שכדאי להתכונן אליהם באופן פרו-אקטיבי: מעסיקים צעירים מוטרדים מהיכולת של מבוגרים לקבל מהם הוראות, ומוטרדים מרמת המיומנות הטכנולוגית שלהם. אני יודעת שזה מרתיח, בעיקר אם אתם אנשי מקצוע שכבר שכחו את מה שהם חושבים שהם יודעים, ובכל זאת:

העלו את עניין הגיל בעצמכם, לפני שהם ידברו על כך. באופן הזה, אתם קובעים את הכללים והכללים הם לנהוג בבני-אדם מידת כבוד. "אני אשמח לעבוד עם אנשים צעירים וגם ללמוד מהניסיון שלכם." אם זה מרגיז אתכם אפילו לחשוב על משפט כזה, קחו את הרמז הבא מהמנצח הגדול לאונרד ברנשטיין זכר לא-צדיק לברכה: בחזרה הראשונה שלו עם תזמורת אירופאית ידועה, הוא אמר שלכבוד יחשב לו, לנגן עם תזמורת שכל כך מייצגת את התרבות שהולידה את יצירות המופת של המוסיקה הקלאסית. אחרי סיבוב ראשון של נגינה הוא אמר, "עכשיו, בואו תראו איך עושים את זה כמו שצריך."

טכנולוגיה, תוכנות, פלטפורמות, אפליקציות – רשמו הכל בקורות חיים שלכם ובתנאי שאתם לא חושפים יותר ממה שנראה שצריך.

מישהו עוד ישלם על זה

תכל'ס חזר עם טבלת מידות מלאה. "היה מעניין" אמר, "גם לאמא שמילאה לעצמה טבלה כזו – היא ביקשה שאמסור לך. מה אני עושה עם זה עכשיו? במה הטבלה הזו מקרבת אותי להבין איך אני מגשים את המרצדת וגם דואג לפרנסה באותו זמן?"

מי שמבקש לעצמו תעסוקה המערבת מגוון עבודות, תשוקות ותחומים, יידרש להשמיש את המידות שלו בדרכים שונות ובתרכובות משתנות. למה זה דומה? לבישול. יש לנו כמות מסוימת של מרכיבים, כלים, ידע וניסיון. מתוך המרכיבים האלה אנחנו יכולים להפיק רשימה ארוכה של תבשילים. אף תבשיל לא יכיל את כל המרכיבים שיש לנו – חלק יכילו יותר מרכיבים, חלק פחות. לפעמים יחסר לנו מרכיב ונלך לרכוש אותו. לפעמים ניתקל בתבשיל מסובך ונפרק את העבודה ליותר שלבים, או ניעזר במישהו אחר כדי להצליח. התפקיד הבסיסי של הטבלה הוא היכרות עם המרכיבים, המידות שלנו.

"תגידי, מה אני צריך טבלת מידות כדי לרוץ את מרתון הכנרת? ברור שאני צריך להיכנס לכושר, להכין לעצמי תכנית אימונים, להתחיל מספיק זמן קודם, להירשם בזמן לאירוע, אולי לשפר את התזונה שלי. אם אני לא בטוח שאני יכול לבד, אז גם להירשם לקבוצת אימון."

"ומה עם לדאוג לפרנסה באותו זמן? כי אחרת אתה חוזר על התבנית הקיימת – פרנסה לחוד, מרצדת לחוד. ההכנה למרתון הכנרת תידחק לזמן שיישאר, אם תישאר לך אנרגיה. תכל'ס." זה לא הצחיק אותו. "אני עדיין לא מבין. כל מה שאמרתי שאני צריך כדי לרוץ את המרתון אפילו לא מופיע בטבלה, וכל הדברים האלה לוקחים משאבים ולא מביאים פרנסה."

מידות בעולם מבוסס פרויקטים מוגדרים מראש

בהשפעת תפיסות הניהול במרחב העבודה, כמעט כל דבר שאנחנו עושים מוגדר כפרויקט או כמורכב מפרויקטים: פיתוח מוצר חדש, הפקת חתונה, קמפיין גיוס כספים, מעבר דירה, הכנה למרתון הכנרת, הכנה לקידום בעבודה. צורת ההתבוננות הזו ממוקדת ב'שורה תחתונה' כלשהי. כל מה שקורה בפרויקט אמור להיגזר מהשורה התחתונה הזו. כל מה שלא מחובר אליה ישירות או משרת אותה בבירור, נחשב לחוסר יעילות, בזבוז משאבים. יש תועלת בתפיסה פרויקטלית. כשמדובר בילדי לאונרדו יש בה גם סכנה: היא עלולה לפגוע בחלק מהתשתית הפנימית שלנו.

מה שתכל'ס עשה קודם זה להתחיל למנות את רשימת המטלות הנדרשות להגשמת הרצון שלו לרוץ במרתון הכנרת. המטרה שהוא רואה זו הריצה במרתון וכל המטלות נגזרות משם. סביר שחלק מהמידות שלו עוזרות לשרת את המטרה הזו, אבל תשימו לב איך הוא מתבונן עליהן כרגע – הוא בודק אם יש מידות שמשרתות את המטרה. זו התבוננות צרה מדי. זה כמו לבשל רק לפי מתכונים. בשלנים לא עובדים כך – הם בודקים כל מני חומרים, עורכים ניסיונות, מערבבים מרכיבים כדי לבדוק מה יוצא, מרחיבים את רפרטואר התוצאות שהם יכולים להפיק מכמות מסוימת של מרכיבים, במקביל לעבודה עם מתכונים.

"יפה להם," אמר תכל'ס, "אבל מי משלם על זה?"

Untitled

חמשת הקריטריונים שעוזרים להבין אם מישהו משלם על זה או לא

לא כל דבר שנרצה לעשות מסוגל להחזיק את עצמו ברמת הפרנסה. יהיו לנו רעיונות שלטובת ההגשמה שלהם נזדקק לתמיכה בכסף, בדיוק כמו שסטרטאפיסטים מחפשים משקיע. באותו זמן, יש הרבה יותר דברים שמסוגלים להחזיק את עצמם ממה שנדמה. כלל אצבע: כדי להבין אם מישהו משלם על זה או לא, כל דבר שאנחנו רוצים לעשות צריך לספק לפחות 2-3 מחמש התועלות הבאות.

הכנסות, הנחות או טובות הנאה שימושיות

עבודה תמורת הכנסה ישירה בכסף זה יופי. גודל ההכנסה תלוי בצרכים ובכוונות שלנו. אם מה שאנחנו עושים מכסה את כל מה שאנחנו צריכים ומשאיר רווח שעוזר לנו להתקדם – זה מצב מצוין. עבודה יכולה להשיג לנו עוד סוג של רווח באמצעות הקטנת הוצאות – הנחות וטובות הנאה שימושיות. יכול להיות שההכנסה לא תהיה מספקת אבל ההנחות שאנחנו יכולים לקבל דרך אותו מקום מקדמות אותנו לחלק במרצדת. אם אני חושבת על המרצדת של תכל'ס – הוא יצטרך לטוס לטורקיה יותר מפעם אחת, לגור שם לתקופות קצרות, תהינה לו שם כל מני הוצאות. אם הוא יעבוד, אפילו במשרה חלקית, עבור מעסיק בתחום התיירות/נסיעות שעובד מול טורקיה, ישמיש חלק מהמידות שלו כדי לעשות משהו שהמעסיק צריך, הוא יוכל ליהנות מהנחות עובדים ומהידע הנצבר שיש בחברה, בנוסף לשכר עבודה. הוא יפיק תועלת כספית ישירה, תועלת כספית עקיפה וגם יתקדם להגשים את אחד החלקים במרצדת.

הכשרה וציוד

אם אני ממשיכה לחשוב על הפוטו-בלוג שתכל'ס רוצה להקים, הוא יצטרך גם ציוד צילום מקצועי וידע בצילום. הוא יצטרך לדעת משהו על הצד הטכני של בלוגים ועל כתיבה, הפצה ועוד. כל עבודה שיכולה לספק לו גישה לציוד והכשרה תעזור לו לקדם את המרצדת. תחשבו על כמות המשאבים האדירה שיש בכל מני מקומות: ספריות, מאגרי ידע, הכשרות חינם במסגרת עבודה, תכנות מחשב יקרות, כלי עבודה מיוחדים, סדנאות. כל מה שאנחנו צריכים זה את הגישה וניתן לקבל אותה דרך עבודה עם אותו מקום שיש בו את משאבי הציוד וההכשרה שאנחנו צריכים.

זמן

מכירים את התמונה של פקיד קבלה או שומר רכון על ניירת לימודים? זו הדרך של סטודנטים בכל העולם להפיק תועלת בזמן. הם מחפשים עבודה שיכולה לחסוך להם זמן כי במסגרת אותה עבודה מותר להם לקרוא או לעבוד על המחשב – כל עוד הם מבצעים את העבודה כראוי ואין תלונות. לפעמים, יש מרכיב במרצדת שדורש זמינות זמן מסוימת. אם תכל'ס רוצה להתכונן למרתון, סביר להניח שהוא יצטרך להתאמן כמעט מדי יום, לפרק זמן לא מבוטל ופחות או יותר באותו זמן בכל יום. הדרישה הזו יכולה להיתפס כמשהו ש'תוקע' את היום. מצד שני, היא יכולה להיות חלק מהעבודה אם בוחרים עבודה עם דרישה כזו.

הזדמנויות ליצור קשרים ולבלוט כדי להתקדם

כמעט כל דבר שאנחנו עושים יכול לקרב אותנו להגשמת חלקים במרצדת. לפעמים אנחנו מתחילים די רחוק משם, יודעים שיש מטרה אבל מתעלמים ממה שהדרך נותנת לנו בהזדמנויות ליצור קשרים ולבלוט לטובה כדי ליצור עוד קשרים, יותר מדויקים למטרות שלנו. אם משהו שאנחנו עושים יכול לספק לנו הזדמנות טובה לרישות ויצירת קשרים שמזהים את היכולות שלנו ועוזרים לנו להתקדם – כדאי להיות שם.

אנרגיה

כל דבר שאנחנו עושים צריך להשאיר לנו מספיק אנרגיה לעסוק בדברים נוספים. אם כבר מדברים על מידות – גם אם מישהו משלם על כך שנצלול לתוך עניין אחד, ניקח את כל הזמן שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים, נשתמש באופן חופשי בכל המשאבים הנדרשים, יכול להיות שלא נעמוד בזה מצד האנרגיה, נחלש ובסוף נעצר וניתקע לתוך תפארת המשימה שלא נגשים כמו שצריך לעולם. על הסעיף הזה נתקע לאונרדו דה וינצ'י לתוך פסל הסוס שלו. על הסעיף הזה נתקע טולקין לתוך הסילמריליון שהושלם על ידי בנו. למשאבים שלנו יש גבול ולא חייבים להגיע אליו או לעבור אותו.

עכשיו, כשיש לנו מרצדת, מידות, והבנה לעניין איך בודקים 'מי משלם על זה', בואו נראה איך מרכיבים הכל יחד באופן שפוי, ומחברים תעסוקה ופרנסה.

פרויקטים בעולם מבוסס מידות-מרצדת; או איך להמציא את העבודה של עצמך כדי לקרב מרצדת ופרנסה

"קדימה תכל'ס. יש לך טבלת מידות. עכשיו אנחנו רוצים לבנות בה איזה הקשר. בוא תגיד לי: מאילו מהמידות בטבלה אתה הכי מתרגש כרגע או מרגיש גאה לגביהן? במה בא לך להשתמש אפילו בלי לדעת לטובת איזה פרויקט או חלק במרצדת?" תכ'לס התבונן קצת על הטבלה ואמר, "אני אוהב את החוזקה שלי של לעזור לאחרים לראות מה טוב אצלם או מה חיובי כרגע. זה משהו שבא לי בקלות וזה עושה טוב – שזה ערך שלי, לעשות טוב. יש לי מיומנות עבודה עם אחרים, בצוות. קל לעבוד אתי ולי קל לעבוד עם אחרים. למדתי את זה כבר בבית הספר בשיעורי ספורט במשחקי כדור ותחרויות. זה התפתח אצלי בתנועת נוער כשהחלטתי להיות מדריך. גם בצבא – אני איש צוות, לא סולן. גם בעבודה. בשלושת המקומות האלה גם עברתי הדרכות שקשורות בעבודת צוות. במידות האלה בא לי להשתמש כרגע." "יש מיומנות שאתה רוצה ללמוד או ניסיון לרכוש לטובת פרויקט או חלק במרצדת?" שאלתי. "יש מלא דברים שאני רוצה ללמוד אבל אני לא יודע להגיד מה כרגע."

אז תכל'ס יודע שכרגע, מתוך טבלת המידות שלו, הוא ישמח להשמיש את:

  • חוזקה – היכולת לעזור לאחרים לראות מה טוב אצלם או חיובי כרגע
  • ערך – לעשות טוב
  • מיומנות – עבודת צוות

וכרגע הוא לא יודע מה הוא רוצה ללמוד או לחוות במיוחד, מתוך כל מה שהוא רוצה ללמוד ולחוות.

"עכשיו תסתכל על המרצדת ותבדוק אם יש בה משהו שאתה יכול להביא אליו את המידות האלה ככישורים ייחודיים שהם לטובת העניין." "את שתי המידות הראשונות אני יכול לרתום לרצון ללמד חבר'ה בחטיבת הביניים מתמטיקה. השלישית פחות מתחברת." זו בחירה הגיונית מאוד. עם זאת, את מה מתוך המרצדת היא עוזרת לקדם? עניין אחד – ללמד חבר'ה בחטיבת הביניים מתמטיקה. אם תכל'ס יעשה את עבודת השיווק הנדרשת, ויבנה לעצמו בסיס לקוחות מסוים, הוא יצליח לחולל הכנסה ממשהו שהוא רוצה לעשות, שזה יפה. כמה זה יקרב אותו להגשמת חלקים נוספים במרצדת?

בהכנסה שהוא יחולל הוא יוכל להשתמש כהשקעה במיקודים אחרים. החשיפה להורי התלמידים יכולה להביא לו תועלת – אם ידע למנף אותה. אם יתבונן על דרך העבודה הייחודית שלו כתהליך פיתוח הדרכה, יתעד לעצמו מה הוא עושה, מה משפר את יכולות התלמידים, איך הוא מודד התקדמות וכו' – הוא כבר מפתח מוצר בו יוכל להשתמש בהמשך, ואפילו לפתח סביבו עסק שלם. כמה יצליח להרוויח, כמה זמן יצטרך להקדיש, לאן הוא רוצה להגיע עם המיקוד הזה – גם אלה פרמטרים שהוא יצטרך לקחת בחשבון. ועדיין לא התייחסנו למיקודים אחרים ולתחרות – יש עוד כמה אנשים שרוצים ללמד מתמטיקה, חלקם כמקור הכנסה עיקרי לאורך שנים. מה יש במידות של תכל'ס שיעזור לו לבלוט ולהצליח?

"רגע," התפרץ תכל'ס, "זה מיקוד על המרצדת. אני יודע שמתישהו המרצדת תשתנה. יש הרבה אנשים שמלמדים מתמטיקה פרטי ויש להם פור רציני עלי. אני לא בטוח שאצליח להגשים את החלק הזה ולחולל הכנסה מספקת, לפני שארצה לשנות את המרצדת."

נאמר כך – העובדה שמישהו כבר עושה משהו אינה סיבה מספיק טובה להימנע מלעשות דבר זהה או דומה. יש יותר מדרך אחת לענות על צורך או לפתור בעיה ויש כל מני העדפות בשוק. עם זאת, תכל'ס צודק כאן. בעיקר כי בהשוואה לשאר המורים הפרטיים למתמטיקה בשוק, המידות שהוא מביא לא מקנות לו יתרון יחסי בולט מול התועלות שהוא יכול להפיק: הכנסה מסוימת תהיה לו, הנחות או טובות הנאה שימושיות אחרות – לא ידוע, הכשרה וציוד – לא, זמן הוא ישקיע ואולי יחסוך אם ימשיך עם הכיוון הזה – מה שלא ברור כרגע, רישות – אולי דרך ההורים ואנרגיה – כן, תישאר לו אנרגיה לדברים אחרים אם הוא לא יגזים במספר התלמידים.

בחשבון הסופי תכל'ס מבין שבין המידות הרלוונטיות שיש לו להציע, לבין הרצון שלו ללמד חבר'ה בחטיבת הביניים מתמטיקה, לבין תועלת וחצי, "אף אחד לא באמת משלם על זה". לפחות לא כרגע ולא כמקור הכנסה שיפנה לו משאבים למיקודים אחרים במרצדת.

לכן, בכל פעם שאנחנו ממציאים עבודה לעצמנו, אנחנו רוצים להשמיש לפחות שלוש מידות, ולקדם יותר ממיקוד אחד. כך סביר שנפיק 2-3 תועלות לפחות. אני חוזרת למיקודים של תכל'ס:

  • ללמוד צרפתית, לפחות לרמת דיבור סבירה
  • להשתתף במרתון הכנרת
  • ללמד חבר'ה בחטיבת הביניים מתמטיקה
  • לפרסם פוטו-בלוג על בעלי מלאכה בטורקיה
  • להיות הבעלים/המנהל של גלריה או סדנה למלאכה – תצוגה, העשרה, מכירה

תכל'ס רוצה להשמיש את החוזקה שלו – לתמוך באחרים, את הערך – לעשות טוב ואת המיומנות – עבודה בצוות. מה יקרה אם הוא יאתר מנהל קבוצה שמתאמנת לקראת מרתון ויציע לו לעזור בכמה דרכים תמורת השתתפות בחינם (חיסכון בעלויות הכנה למרתון) ו/או שכר בסיסי (הכנסה צדדית)? הוא יכול להציע ללוות את המתקשים, להתאמן יחד אתם, לחזק אותם; לעזור לגבש את הקבוצה לצוות עבודה, ולעבוד טוב מול המאמן, שלא יכול להתפנות לתת תמיכה כזו ברצף. אם יש למאמן תכל'ס כזה, הוא יכול להציע ללקוחות הצעה ייחודית וליצור לעצמו יתרון תחרותי.

ומה אם תכל'ס יאתר קבוצה כזו באזור שגרים בו הרבה עולים מצרפת? הוא יעבוד אתם, הם ילמדו אותו, הוא יחסוך חלק מההוצאות שלו על לימוד שפה ויתקדם. כל אותו הזמן, בגלל שהוא יתחייב לאימון יומי של חלק מחברי הקבוצה, הוא יתאמן בעצמו. אם הוא יתחבב עליהם ומתישהו יספר להם שהוא גם נותן שיעורים במתמטיקה, יכול להיות שהוא מחולל כאן הכנסה נוספת ומקדם עוד מיקוד – בלי לבנות מזה עסק בינתיים, בלי לעזוב את העבודה.

"זה משאיר אותי ברמת התחביב ומצד שני לא מסכן את מקור ההכנסה שלי, מקסימום מעשיר אותו וחוסך לי הוצאות על הגשמת החלומות שלי. מישהו משלם על זה," חייך תכל'ס. כן, יש בתכנית כזו כל מני סוגים של חליפין מול כסף ושווה כסף. היא עדיין לא חפיפה מלאה בין מרצדת המיקודים ופרנסה ועם זאת – בדרך לשם. אם יש לתכל'ס עבודה מסודרת כשכיר זה גם מהלך זהיר המאפשר לו עקומת למידה ובדיקה. כרגע הוא לא יודע לומר אם ירצה ללמד מתמטיקה לאורך שנים או איפה יחליט להיעצר בלימודי צרפתית ולהרגיש שהגשים את החלום. "הבנתי איך זה עובד, זה כמו פאזל כזה. החלק שקצת משונה לי זו המחשבה שאפשר להמציא את הפאזל."

פאזל

בהחלט. לכן כדאי להתאמן קודם על הרכבת פאזלים. על נייר, הרבה פעמים, להרכיב ולפרק רק לצורך התרגול. אם תעשו את זה, תרגישו מתישהו ודי מהר, שצורת ההתבוננות שלכם על הזדמנויות תעסוקה תופסת תפנית. תראו יותר הזדמנויות ומה שיישאר לכם זה לבדוק אם מישהו משלם על זה או לא לפני שאתם מחליטים כיצד לפעול. אם כבר פעלתם, התהליך ישמש אתכם ככלי בדיקה שיעזור לכם לברר מדוע יש דברים שעובדים לכם יותר או פחות, איפה יש משהו מיותר ומכביד ומה יקל על המרצדת ועל הפרנסה לנוע ביתר חופשיות.

הערה: תכל'ס בתחילת הדרך וצורת ההתבוננות הזו מתאימה לשלב בו הוא נמצא. בהמשך אתייחס גם לכאלה שנמצאים בשלבים בוגרים יותר של חיבור בין ריבוי כישרונות ופרנסה. ה'כאלה' יודעים שילדי לאונרדו טובים בלהרכיב פאזלים כי זה כלי חיוני, כמו פטיש לנגר. בכל זאת, גם ל'כאלה' כדאי להתאמן לטובת שימור היכולת ושכלול המיומנות, כדי להפיק תוצאה מדויקת יותר בפחות מאמץ. נגרים שעובדים אלגנטי מרוויחים יותר.

עכשיו תורכם

החומרים הדרושים:

  • מרצדת מיקודים
  • טבלת מידות מלאה
  • רשימת תועלות (חמשת הקריטריונים שעוזרים להבין אם מישהו משלם על זה או לא)

שלב א' – בניית הקשר

בוחרים לפחות שלוש מידות שכרגע יש לכם דחף חזק להשמיש אותן. לא כדאי פחות משלוש. אלה צריכות להיות מידות שאתם גאים בהן, מתרגשים מהן, רוצים לעשות אתן משהו כרגע אפילו בלי לדעת מה בדיוק.

שלב ב – אופק צמיחה אישית

בודקים אם יש משהו שבוער לכם ללמוד או לחוות כרגע. מיומנות חדשה, התנסות. יכול להיות שיש, יכול להיות שלא. אם יש, גם את היש הזה תרצו לקחת בחשבון בשלב הבא.

שלב ג' – המצאתיות ללא מגבלות

חושבים – איזו עבודה או פרויקט אני ממציאה לעצמי כדי להשמיש לפחות שלוש מידות, לקדם יותר ממיקוד אחד ולהפיק 2-3 תועלות לפחות? מה אני יכולה להציע, מי צריך את זה ומה יש לו שיכול לקדם אותי להגשים מיקודים במרצדת? איזו עבודה חלקית, זמנית, שעתית, התנדבות, פרויקט פרילנס או כל צורה אחרת אני יכולה לקחת כדי להתקדם?

נסו להמציא יותר מרעיון אחד, כרגע אתם רק על הנייר. רצוי להתפרע ללא הפרעות.

שלב ד' – בין רעיון למציאות

עכשיו אתם רוצים להסתכל על היומיום שלכם, על מקור הפרנסה ופורמט העבודה הנוכחי שלכם, ולבדוק אם ואיך אתם משלבים פנימה את אחד הרעיונות שהמצאתם בשלב הקודם. שכירים במשרה מלאה – יכול להיות שכל מה שתצטרכו לעשות זה לבקש נגישות למשאבים שאתם צריכים למיקודים וכבר יש בחברה, אבל לא חשבתם לבקש כי המשאבים האלה לא קשורים לתפקיד שלכם. יכול להיות שזה ידרוש להישאר עוד חצי שעה בכל יום או להגיע מוקדם יותר כדי לעבוד עם המשאבים – שווה לכם כדי להתקדם למיקודים? פרילנס – יכול להיות שאתם מציעים מוצר חדש שיש בו צורך בשוק ובאותו זמן הוא בכלל רכישת מיומנות חדשה עבורכם, משהו שמקדם אתכם למרצדת. לא כל לקוח צריך את שיא היכולת בכל דבר, יש כאלה שצריכים עבודות קטנות, פשוטות ואתם תוכלו להתאמן בזמן שמישהו משלם על זה. יכול להיות שיש לכם קצת חסכונות שאתם יכולים לשחרר לטובת רעיון שיאפשר לכם לעבור למשרה חלקית ולפתח עסק מניב שקשור במרצדת במהירות יחסית.

רמז: ממש, אבל ממש לא חייב להיות קשר בין מה שאתם רוצים להשיג במיקודים לבין מה שאתם מציעים כעבודה. אם מה שאתם יכולים להציע זה הקלדת מידע לתוך מאגר, ומשרד התיירות שעובד מול טורקיה ממש צריך את השרות הזה, תקבלו אותן הנחות ונגישות למידע כמו כל עובד אחר במשרד. אם אתם זקוקים לנגישות לאובניים כי אתם לומדים לעבוד בחימר, אתם מאתרים כדר שצריך עזרה עם דף הפייסבוק שלו ואתם יודעים לעזור לו – זה חיבור רלוונטי. אם ספא צריך מישהו לשבת בקבלה לכמה שעות והלקוחות שלהם הם לקוחות פוטנציאליים שלכם להצעה לא מתחרה אלא משלימה – תקבלו נגישות לקהל יעד. וכו' וכו' רק להפעיל את הראש כדי להבין איפה ההזדמנות להפיק תועלות לטובת קידום המרצדת.

סיפא

בשלב הזה מתחילים להופיע החששות משינוי, מהליכה לתוך משהו לא מוכר, לאיבוד איזון קיים גם אם הוא לא מספק. למרות שכל התפיסה הזו מונעת מידות ותשוקות, מונעת ליבה וזהות, אנחנו לא רגילים להתנהל כך. לכן, אם אתם לא מרגישים מוכנים לזינוק, לכו עקב בצד אגודל כדי ללמוד את צורת ההתנהלות הזו ולרכוש ביטחון. לא חייבים לעבור בטסט ראשון ואתם לא בתחרות עם אף אחד. תהליך ההמרה ממצב מרצדת לחוד-פרנסה לחוד למצב חפיפה לוקח זמן, למידה, בדיקה, פרידות ופגישות חדשות. אתם לא אמורים לדעת הכל מראש. יותר מאשר לדעת, זה להצליח לפעול פעולה משמעותית בעניינים שחשובים לכם, אלה שנמצאים על המרצדת.