הפעם הראשונה בחיי שהייתי מאושרת לאורך תקופה ולא פה ושם איזה היי, היתה כשעברתי לגור באיטליה.
אפשר למצוא לזה מיליון הסברים, לא קשה להיות מאושר באיטליה…אבל אני נסעתי ללמוד, ואני הכי מאושרת כשאני לומדת, כי אני פשוט רוצה לדעת ה-כ-ל-! זה מה שעושה אותי מאושרת. בארץ בבית הספר לא ממש נהנתי כי לא הרגשתי שאני לומדת באמת, הרגשתי שאני משננת.
הבן אדם היחיד שבאמת לימד אותי היה אבא שלי. כשהייתי חוזרת מבית ספר היינו יושבים יחד והוא היה לוקח כל משוואה שנים אחורה ומסביר מאיפה היא באה, איך היא באה לידי ביטוי בשטח וכשלמדתי לחשב שטח פנים נפרסו הרבה תפוחי אדמה במטבח…
היום אני מבינה שאני צריכה לראות את התמונה הכוללת, אני לא יכולה ללמוד באמת משהו אם אני לא רואה את התמונה הגדולה ואם זה לא מתחבר לי.
אבל נחזור לאיטליה.
סדרת המאמרים של לימור על ילדי לאונרדו, (פתאום כל השמות והמושגים מתחברים לאיטליה גם כן), גרמה לי להבין שיש גם עניין תרבותי חזק מאד בנושא הזה. פתאום ההבדל בין המערב החדש, ישראל ואמריקה, לעומת התרבות של מאות שנים, האירופאית, היא זו שיצרה את הפערים האלה וחוסר הקבלה של השונה – שדווקא נחשב למאד מבורך ורצוי במדינות אירופאיות.
רגע, נתחיל מההתחלה.
נסעתי ללמוד ארכיטקטורה באיטליה לפני 23 שנים. אני לא יודעת מה המצב היום אבל המצב דאז היה שיש מאות אלפי אנשים שרוצים ללמוד ארכיטקטורה במדינה שבעיקר משפצת ומשמרת מבנים היסטוריים שמתפרקים להם. כתוצאה מכך המון אנשים למדו ארכיטקטורה אבל התמחו בנושאים שונים מאחר ולא היה שום ספק שאם הם רוצים לגור באיטליה הם לא באמת יכולים לבנות משהו.
הפוליטקניקו במילאנו סיפק מאות קורסים לבחירה שיכלו לפתוח פתח להתמחות בנושאים אחרים כמו עיצוב תעשייתי, עיצוב תפאורות, בניית מודלים ועוד כל מיני כוונים יצירתיים. אני הייתי בעננים, רציתי לקחת כל קורס אפשרי.
אחד הקורסים שהכי נהנתי מהם היה קורס לעיצוב תפאורה. למדנו לנתח מחזות, לעצב תלבושות, קיבלנו מנוי לתאטרון ו"נאלצנו" לראות הצגה כל שבוע, נפגשנו עם מעצבי התפאורות הכי גדולים באירופה, למדנו את ההיסטוריה של התאטרון, של התאטראות בכל העולם ובסוף גם שיחקנו במחזה שבנינו לו את התפאורה ועיצבנו את התלבושות. נבחנו גם על חמישה ספרים בנושא, הם לא עושים צחוק האיטלקים האלה.
עכשיו, מי שנסע ללמוד בחו"ל יודע שבד"כ הישראלים נדבקים זה לזו, הם לא נוטים להתחבר מי יודע מה עם המקומיים, הם נעשים חברים של אנשים שבחיים הם לא היו נעשים חברים שלהם בארץ והם בעיקר רוצים לעשות קורסים שאפשר לקבל עליהם פטור בארץ למקרה שהם יחליטו לעבור ללימודים בישראל בשלב כלשהו. ואני כרגיל הייתי החריגה.
החישוב שלי היה שעדיף לי ללמוד שם דברים שבחיים לא יהיה לי סיכוי ללמוד בארץ – וזה גרם לישראלים שם לצחוק עלי ולהעליב אותי, כמו שרגילים בארץ לעשות, זה הרי הספורט הלאומי שלנו להעביר ביקורת ולשפוט.
לשמחתי התחברתי מאד לאיטלקים, נוצרו קשרים מדהימים, היו שבועות שלמים שלא יצאה לי מילה עברית מהפה וזה היה סבבה, ביליתי במטבחים של סבתות ואמהות איטלקיות ולמדתי לבשל, הכרתי את המועדונים והמסיבות הכי שוות, את המקומות הכי סודיים של העיר שזרים בד"כ לא מכירים ונהנתי מכל רגע. (שלא לדבר על הגברים האיטלקיים…)
אבל זה שיגע אותי, למה אני יכולה להיות כל כך מאושרת ולהרגיש שייכת באיטליה ולהרגיש כל כך זרה ולא שייכת בארץ?
אז חזרתי לארץ. חשבתי שאולי אם אני אצליח להתחבר לשורשים שלי כאן, להיסטוריה התרבותית שלי, אני אמצא את האושר והשייכות לארץ. עברתי לירושלים, לבית שבנה סבא רבא שלי, האיש שמכר לבן גוריון את המגרש של הסוכנות היהודית ועשה לו מחיר ממש טוב כי זו היתה הכנסת הראשונה, עושים היסטוריה וזה…
כל הפרוייקטים שלי בבצלאל עסקו בהיסטוריה המשפחתית שלי, היציאה מהחומות של העיר העתיקה, הבניה של השכונות החדשות, אני חלק מהיסטוריה מאד רצינית, זה לא צחוק אנשים, דור שביעי בארץ לא הולך ברגל!
אבל זה לא עזר. לא משנה לאן הלכתי ומה עשיתי הייתי תמיד חריגה.
כי בישראל, או שאתה דוך או שאתה לא קיים.
אנחנו במלחמה כלשהי כבר אלפי שנים ואנחנו מכווני מטרה! אנחנו מנהלים אסטרטגיות ומקסימום יש לנו תוכנית מגרה למקרה A או למקרה B – אנחנו אומת הA/B טסטינג, אין מקום לאותיות אחרות.
ואם ביום שלישי בא לי Z?
בקיצור, יכול מאד להיות שאם היינו חיים באירופה לימור בכלל לא היתה צריכה לפתח את הנושא הזה ואולי לא? מעניין לבדוק.
אני בינתיים אמשיך להיות הפסיכית הזו שלמדה ארכיטקטורה אבל הפכה להיות שפית ובמקביל כתבה בעיתונות והציגה תערוכות ואז אחרי עשור היא החליטה שהיא רוצה לעסוק בשיווק דיגיטלי וגם לכתוב חמישה בלוגים במקביל ולעבוד על תסריט לסדרה ו…לא, זה לא יעצור כאן ומזל שיש את פרוייקט ילדי לאונרדו שגורם לי לראשונה בחיי להרגיש קצת "רגילה" ושזה בסדר להיות אני.
