קטגוריה: תיעדוף כמיומנות חיים

איך אפשר לסדר את המציאות מחדש, בעדינות, ולהתקרב להגשים את מה שחשוב באמת? הרשומה הזו מתבוננת על האפשרות לשלב את מה שחיוני, את הרצון להפליג קדימה, את הצורך בעגינה, את התעסוקה והפרנסה – בסגנון שמתאים יותר לילדי לאונרדו.

אני משתמשת במילה 'פרנסה' בשתי כוונות – הכנסות בכסף ושווה כסף שהן חיוניות ומעבר לחיוניות, ומה שדרוש כדי להזין אותנו כבני-אנוש וכילדי לאונרדו.

ברשומה הקודמת כתבתי על השימושים שאנחנו עושים בזמן:

• זמן חיוני אישי מזין את המנוע.
• זמן תועלות, תפוקה, תרומות, רגיעה – הוא זמן הפלגה.
• זמן בריחה, ועבודה ללא תפוקה – הוא זמן עגינה.

בממוצע, אנחנו צריכים תשע שעות זמן חיוני אישי ביממה, בין שבע לתשע שעות תפוקה – כדי להתקרב להגשים את המטרות שלנו, את המיקודים, ובין שש לשמונה שעות זמן תועלות, תרומות, רגיעה ובריחה. מדגישה – אלה ממוצעים. זמן ללא תפוקה, כלומר עבודה מיותרת, לא באמת נחוץ לנו. כדי להצליח לזהות עבודה מיותרת ולשמוט אותה, נדרש מאתנו להתכוון, וזו לא תמיד משימה פשוטה. בעיקר אם מישהו אחר מטיל עלינו את העבודה המיותרת הזו, או אם התרגלנו לעשות עבודה מיותרת, להרגיש מאוד נחוצים ובאותו זמן להתלונן באזני כל מי שמוכן לשמוע.

כדי לשבץ את המיקודים לתוך שטף החיים, צריך לקחת בחשבון את הפרנסה – הכנסות בכסף, ומה שדרוש כדי להזין אותנו כבני-אנוש ובמיוחד כילדי לאונרדו. זאת משום שילדי לאונרדו מסוגלים די בקלות לשקוע לתוך המיקודים ולרוץ אחרי עוד כמה דברים שמעניינים אותנו בנוסף (תמיד צץ 'בנוסף'), בלי לחשוב על כמה מתוך הזמן הזה משולם וכמה לא. ברשומה 'מישהו עוד ישלם על זה' פרטתי את חמשת הקריטריונים שעוזרים להבין אם מישהו משלם על זה או לא.

הפעם אני מתבוננת על הקשר בין הכנסה כספית ישירה, לשימושים בזמן. הכי פשוט וחסר דאגות, הוא להצליח להכניס את כל הכסף הדרוש לנו כשאנחנו משתמשים בבין שבע לתשע שעות לתפוקה; ליצור חפיפה מלאה בין הגשמת המטרות שלנו, להכנסה כספית. המציאות מורכבת יותר:

• כשכירים, ייתכן שזמן העבודה שלנו מכניס את מה שאנחנו צריכים בכסף. אלא שרק לעיתים נדירות, כל מה שנמצא על מרצדת המיקודים של ילד לאונרדו, נכנס לתוך מה ששכיר עושה בעבודה.
• כעצמאיים יש לנו יותר יכולת לשלוט על מה שאנחנו עושים תחת הכותרת "תפוקה". באותו זמן, אנחנו מטפלים בדברים שאינם תפוקה. בעיקר אם אנחנו עובדים לבד.
• כמתנדבים וכמתלמדים יש לנו יותר חופש בחירה בעניין התוכן, אך ללא הכנסה כספית ישירה.

אלה רק כמה דוגמאות. נראה שהניסיון ליצור חפיפה מלאה בין הגשמת המטרות שלנו להכנסה כספית, דומה לניסיון לכסות מזרן בסדין סאטן: זו פעולה מתישה והתוצאות שלה קצרות מועד. המציאות דינאמית, הסדין חלקלק.

ילדי לאונרדו זקוקים לדרך התנהלות המאפשרת התמדה ללא השקעת מאמץ מיותר במסגרת. מקימים את המסגרת (שזה מה שאני עושה כאן בינתיים) ומפליגים. פעם בשבוע עוגנים, מרעננים קצת את סידור הסדין, וחוזרים להפליג. המסגרת צריכה לכבד מצבי-אנרגיה משתנים, נטייה להסחת דעת, צלילה לעומקים, סקרנות, למידה, הזנה ופרנסה. כמו גומי לסדין סאטן.

מרצדת המיקודים וכסף

אני מתבוננת על מרצדת המיקודים שלי. בודקת את הקשר בין כל מיקוד וכסף.

מה תומך בי כספית או קרוב לזה מאוד?
מיקודים כאלה אני מכניסה לזמן תפוקה.

מה אני רוצה שיתמוך בי כספית?
מיקודים כאלה אני מכניסה לזמן תועלות או רגיעה.

מה אני לא רוצה שיתמוך בי כספית, או לא יוכל לתמוך בי כספית?
מיקודים כאלה אני מכניסה לזמן תועלות, רגיעה או תרומות.

עכשיו קל לראות מדוע ילדי לאונרדו נוטים להיות עצמאיים. לעצמאי, קל יותר להיות אדון לזמנו. עם זאת, כבר ראינו שילדי לאונרדו שהם שכירים, יכולים לשפר את השימוש בזמן תפוקה שהם נותנים למעסיק לטובת המיקודים שלהם, ולמנף את הנגישות שלהם למשאבים.

עכשיו קל גם לראות מדוע ילדי לאונרדו רבים, לא מתפרנסים בכסף כמו שאנחנו צריכים. הנטייה שלנו לייחס חשיבות גבוהה למדדי הצלחה פנימיים כמו פתרון בעיות ואתגרים לגופו של עניין, באה על חשבון מדדים חיצוניים. כסף הוא מדד חיצוני.

לא כל מה שאנחנו מחשיבים כתפוקה גם מתוגמל כספית. אם המרצדת שלנו בנויה ממיקודים שרוב העבודה עליהם לא מתוגמלת כספית, ומה שנשאר לא מכסה אפילו את ההוצאות שלנו – אנחנו בבעיה.

כשאנחנו בבעיה כספית, לא רק החשבונות הופכים להיות אויבים. כל שאר הדברים שאפשר לקרוא להם פרנסה, אלה שמזינים אותנו כבני-אנוש וכילדי לאונרדו, נפגעים. אין לנו די כסף לרכוש חומרי יצירה או כוח להשיג אותם בדרך אחרת, החלומות שלנו מתרחקים מעבר לקו האופק או גבוה מדי, אנחנו יוצאים מאיזון, הסביבה נראית יותר עוינת, תחושת החופש שלנו דועכת. ובזהירות עם מחשבות על ספונסרים ופטרונים – יש לפתרון הזה גם מחיר. לפעמים המחיר הגיוני ואפשר בהחלט לחיות אתו, לפעמים המחיר בלתי נסבל. בסיפורים המלהיבים על חייהם של אנשי אשכולות בתקופת הרנסנס, שזורים גם סיפורים קשים שרבים נוטים להעלם מהם. סיפורים על חיי דחק תחת פטרון שמימן עבודה, אבל לא הרבה יותר מזה. פטרון שדרש לקבוע תוכן, טכניקה, שעות עבודה, סדר עדיפות, צנזורה, וכפה שותפים לא רצויים.

הדרך הבריאה היא למצוא מקור מימון שלא יכריח אותנו לחנוק את הנטיות הטבעיות שלנו. יש ילדי לאונרדו שיש להם מקור הכנסה יציב או מספיק כסף כדי לא להיות מוטרדים בסוגיה הזו. אם אנחנו לא במצב הזה, השאיפה היא להפוך כמה שיותר מזמן התפוקה שלנו למקור הכנסה. גם אם כרגע אנחנו רחוקים משם, זו שאיפה ראויה, סיבה טובה לתכנן איך להתקרב, וסיבה טובה לפעול בכיוון. בכל שבוע קצת.

כמה זמן אני צריכה למיקודים?

בעולם אידיאלי התשובה תהיה – כמה זמן שיש מעבר לזמן הדרוש לחיים של החיים. בעולם פרקטי, הקו המנחה הוא זה: כמה זמן בשבוע נראה לי שאני צריכה לכל מיקוד (לא למשימות), כדי להרגיש שהתקדמתי ושיש לי זמן לכל השאר? כדי להרגיש שאני מנהלת את עצמי באופן מבוקר ולא הולכת לאיבוד בארץ הפלאות? שאני מתפרנסת וגם מתקדמת להגשמת המטרות שלי?

מתחילים בהערכה: רושמים את המיקודים ולידם את הערכת הזמן השבועית שלנו לכל מיקוד.

הערכת זמן למיקודים – דוגמה

פיסול – 10 שעות שבועיות

הרכבת תכנית חדשה – 4 שעות שבועיות

פיתוח קורס חדש – 6 שעות שבועיות

גיבוש הצעה לפרויקט – 3 שעות שבועיות

מחקר על פרוזודיה בתרבויות עתיקות – 3 שעות שבועיות

זוכרים שהייתה גם משימה קבועה שבחרתי כדי להתחזק? משהו שאני יודעת שקשה לי ואני רוצה לשפר? – 2 שעות שבועיות

סה"כ – 25 שעות שבועיות למיקודים שלי

זה הגיוני? זה לא הגיוני? זה משהו שאני יכולה לעמוד בו? אולי זה מעט מדי כדי להתקדם? תיכף נראה, קודם החלקים האחרים של המציאות: יש לנו 168 שעות בשבוע, מהן יורדות 63 שעות בממוצע לטובת מה שחיוני לנו אישית, נשארנו עם 105. מכאן, לכל אחד יהיה סיפור שונה קצת בקשר לאיך מסודר השבוע שלו. זה תלוי בעונה שלנו בחיים, בתדירות המפגשים החברתיים, בסמיכות בני משפחה אחרים הזקוקים לזמן ולתשומת לב שלנו, בשעות עבודה שדורשים מעסיקים, ברמת הצורך שלנו בבריחה ועוד הרבה משתנים המשפיעים על השימוש שלנו בזמן.

אם אין לי 25 שעות חופשיות לאכלס בהן את המיקודים שלי, יש כמה דרכים למצוא למיקודים מקום:

• לוותר על מיקוד אחד או שניים לעת עתה.
• לקצר את פרק הזמן המוקדש לדברים אחרים שמאכלסים לי את השבוע, לפחות באופן זמני. רצוי מאוד לא לוותר על זמן אישי חיוני וזמן המוקדש למשפחה.
• לסדר את הפעילות כך שמיקוד אחד או שניים יקבלו תשומת לב מרוכזת פעם בתקופה, רק בחופשות או בעונה מסוימת בשנה.
• להכניס מיקוד או יותר ממיקוד אחד לזמן תפוקה משולם.

ההחלטות שלנו תלויות בתחומי המיקודים, ברמת המיומנות שלנו, באם יש מי שמתעניין בתוצר שנפיק בהמשך או לא. למשל, את העניין שלי בפרוזודיה בתרבויות עתיקות לא נראה שיש לי למי להציע כרגע – זה משהו שמעניין אותי כתת-סעיף של משהו אחר שאני בודקת ביני לביני. גם העניין שלי בפיסול הוא לעצמי. אם הייתי פסלת פעילה, ייתכן שהיה מי שיזמין את הפסל הזה מראש. לעומת אלה, פיתוח קורס חדש בתחום בו אני מוכרת בשוק, יכול להפוך די בקלות לפיתוח מוזמן וממומן. המצב דומה בבניית תכניות חדשות. לא כל תכנית היא כזו שמישהו ישלם על פיתוחה ועם זאת, יש תכניות שכן.

כל הרעיון הוא לבחון את מה שמעניין אותי כרגע, גם דרך המשקפיים שבוחנות פוטנציאל הכנסה. לפעמים, מה שנראה לא קשור להכנסה בכלל, יכול בשינוי קטן להפוך למיקוד שהעבודה עליו תחשב לזמן תפוקה משולם. הרבה פעמים זה יהיה משהו שהוא תוצר לוואי של העבודה בכיוון המטרה הראשית של אותו מיקוד. הבנתי את האפשרות הזו בפעם הראשונה, כשמישהו שראה גלויית שיווק שכתבתי, ביקש לקבל שיעור על הדרך בה אפשר למקד לגלויה כל כך הרבה מידע בכל כך מעט מילים. המידע על הגלויה עסק במשהו שונה לחלוטין, שלא עניין אותו.

תכנון זמן שבועי למיקודים

אחרי שאני יודעת מה מתוך המיקודים נספר כזמן תפוקה משולם, מה משתבץ בעבודה שלי כשכירה (אם אני שכירה), מה מתאים לזמן תרומות, תועלות, רגיעה, כמה זמן אני צריכה לחיים של החיים, אני נכנסת ליומן, בודקת מה כבר יש שם לשבוע הקרוב, ומוצאת את הזמנים שאחסום ביומן כדי להקדיש אותם לעבודה על המיקודים שלי.

אני לא רושמת על יחידות הזמן שאני חוסמת באילו מהמיקודים אעסוק. החלטה מקדימה כזו יכולה להיות מאוד לא נוחה לילדת לאונרדו. אני רק יודעת שבזמן הזה, אשתמש לטובת המיקודים שלי. בכל פעם שמגיע זמן מיקודים אני מסתכלת על המרצדת ומחליטה על מה מתאים לי לעבוד כרגע. לאחר מעשה אני רושמת מה עשיתי, ופעם בשבוע בודקת באילו מיקודים התקדמתי ובאילו לא. אם יש מיקוד שזנחתי באותו שבוע, אני אשתדל לאזן לטובתו בשבוע הבא. אם יש מיקוד שדחפתי קדימה על חשבון השאר, אני אנסה לאזן לטובת השאר.

עוד מילים שאני לא רושמת על יחידות הזמן ביומן הן מילים כמו 'זמן פנוי' או 'שעה חופשית'. אם אתם עובדים בארגון, אלה בדיוק המילים שתעזורנה לאחרים לגזול את הזמן הזה מכם, לטובת המטרות שלהם. אם אתם לא עובדים בארגון, אלה בדיוק המילים שתעזורנה לכם לוותר על המטרות שלכם לטובת זמן תרומות לאחרים או הסחות דעת. זה לא זמן פרום ולא זמן בריחה. אם חסר לכם כזה, הכניסו אותו לשבוע שלכם. על יחידות הזמן רשמו את מה שיעזור לכם לשמור עליו.

בעניין זמן להסחות דעת – עם כל הכבוד למשמעת עצמית, ילדי לאונרדו לא יכולים שלא להיות מוסחים גם אם אנחנו שולטים בכל הדרכים למניעת הסחות. הסקרנות שלנו היא הסחה רבת-עצמה וגם תענוג גדול. למדתי לתזמן אותה. כשמדובר במיקודים שלי, אני מוסיפה 10% זמן מה"ד – מס הסחת דעת.

יש מיקודים שצריכים טיפול שונה. אלה מיקודים שדורשים 'זמן צלילה רצופה'. בדרך כלל, אני משבצת עבורם נתחי זמן ארוכים ומרוכזים ולא מכניסה אותם לשגרה השבועית. הופכת אותם לפרויקטים גדולים וחד-פעמיים ששווים התנפלות מרוכזת והשקעה של הרבה זמן ברצף.

קיימת גם אפשרות של עודף זמן פנוי. אם זה המצב, אל תטעו לחשוב שלא נדרש תכנון. עודף זמן לילד לאונרדו יכול להפוך לערימה גבוהה של זמן בריחה. אני מקבלת את מה שאני עובדת להשיג. אם אני לא עובדת להשיג, שלא אתפלא שאני מקבלת משהו לא מספק.

אם מסתכלים על כל הדרך עד עכשיו, רואים שעסקתי בהבנת עצמי, בניקוי שולחן ובארגון המציאות מחדש כך שאוכל להתמקד במיקודים שבחרתי. זה המיקוד המפורסם שכולם אוהבים לדבר עליו, בגרסת ילדי לאונרדו.