ארכיון כללי - ילדי לאונרדו - להיות כל מה שאני יכולה

זה לא רעיון שלי. אלא שלאורך הזמן בו אני כותבת את האתר אני פוגשת גם התייחסויות המציעות כותרות חלופיות לכוונה להיות כל מה שאני יכולה: הפרעת קשב וריכוז, דיכאון, חרדה, אוטיזם קל, נרקיסיזם, קושי להתמודד עם המציאות ופיצול אישיות. חלק מההתייחסויות רומזות שאני מסתירה בעיה רגשית או נפשית, וחלק רומזות שאני כנראה 'ילדה מיוחדת' שהיא הגרסה הרומנטית ל'בעייתית'.

פסיכולוגיה בגרוש

כתבתי בעבר על כך שהעיסוק בהגדרה אינו סתמי. אנחנו שואפים להבין את עצמנו ואת מה שקורה לנו. אנחנו מחפשים מודלים שיעזרו לנו לחיות באופן הנכון לנו. אלא שבין העיסוק בהגדרה עצמית לבין היזמה להדביק לי תגית של פרופיל פסיכולוגי משובש, יש מרחק גדול מאוד. מזל שכבר זזנו קדימה בהגדרות. בתקופות מוקדמות יותר זה היה יכול להגיע להצעה לערוך טקס גירוש שדים או ציד מכשפות.

עם זאת, קשה להתעלם מהטרנד שמנסה לעשות קשר בין משא פסיכולוגי כבד והתנהלות "לא סטנדרטית" בעיקר בתחומי העיסוק והפרנסה. הדוגמה הכי מוקדמת שאני זוכרת כחוויה, היא מהזמן בו האמינו שמנצחי תזמורות גדולים הם בהכרח עריצים אקסצנטריים ולכן כל השתלחות חסרת רסן שלהם באחרים, מצדיקה את גאונותם. היו אפילו כאלה שחשבו שאם הם יסגלו לעצמם התנהלות עריצה ואקסצנטרית זה יביא אותם להיות או לפחות להיחשב למנצחי תזמורות גדולים וגאוניים. אז זהו, שלא. יותר מזה – דור מאוחר יותר של מנצחים הוכיח שאפשר להיות מעולים ואדיבים.

הטרנד היותר חדש מנסה לכפות קשר בין פרופיל פסיכולוגי בעייתי למה שנראה כהצלחה מסחררת בכסף וסטטוס – מדדי הצלחה חיצוניים. רואים את זה בעיקר בתחומי היזמות והבידור. סטריאוטיפ פעלתן, לוקח סיכונים פרועים, מקמבן, עושה ומוכר.

כשחופרים בתבניות התנהגות אפשר לאתר קשיים בהתאמה למסגרות קיימות (שקבעו אחרים). אפשר לאתר מקרים בהם יש היסטוריה של אירועים ונסיבות שמשבשים את המהלך המקובל של התפתחות ילדים. אפשר להצדיק הצלחה כנגד כל הסיכויים בנוכחות מיטיבה של מורים, סבים, אחד ההורים. אפשר להגיד שאנשים עם פרופיל פסיכולוגי כזה נהיים פליזרים או כאלה שחייבים להוכיח משהו. כשלא מוכנים להתפנות ולהסתכל על הפרטים, אפשר לומר כל דבר.

נניח לרגע שיש קשר בין משא פסיכולוגי או נפשי כבד להצלחה מסחררת. זה אומר שאנשים ירוצו לייצר לעצמם הפרעה כדי לזכות בתהילה וכסף? או יצדיקו את מצבם הלא מוצלח במדדים חיצוניים בכך שהם לא מספיק מופרעים? מה אמור ללמוד מזה מישהו בן שש-עשרה?

הטרנד המקביל לעניינו, מנסה לכפות קשר בין פרופיל פסיכולוגי בעייתי לבין מה שלא נראה כהצלחה מסחררת במדדים חיצוניים וגם לא הולך בנתיב טיפוסי. סטריאוטיפ מופנם, מתחבא, לא מחובר, דכאוני, עם הפרעה נוירולוגית. מה אמורים ללמוד מזה? שלהיות רפלקטיבי, להסתכל פנימה, לקחת את הזמן לחשוב, לזהות רגישויות ופגיעות, זה לא טוב? התיוג הזה משאיר אנשים בחשיכה. כל אחד חווה קשיים פנימיים, לפעמים קשים ומלחיצים מאוד. אם לא מדברים על זה, עוד אפשר לחשוב שאנחנו היחידים בעולם שסובלים מכך. אנחנו ו"המופרעים".

האם יש פרופיל פסיכולוגי לילדי לאונרדו?

אני לא פסיכולוגית והשאלה הזו נשמעת לי דומה לשאלה אם יש פרופיל פסיכולוגי לנטייה מינית. אני לא רואה פרופיל אחד. גם לא סטריאוטיפ אחד. לי נראה שיש המון פרופילים, המון סוגי עסקים, עשייה, ובחירות בעניין סגנון חיים. זה מרחב של הוויה שאני לא רואה צורך להגדיר כטווח או ציר-רצף עם שמות לקצוות. אם כבר צירי-רצף אז צירים שמאפשרים לי לגלות מה מתאים לי. כבחירה.

כלא-פסיכולוגית, אני מציעה הצעה חלופית גם לילדי לאונרדו, גם ליזמים וגם לכל מי שמעצב לעצמו את הדרך: אנחנו אנשים שיותר ממה שחשובים לנו סטטוס וכסף, חשובים לנו סגנון חיים מסוים וחופש בחירה. זה מגיע עם המוכנות לומר לעצמנו שזה בסדר לנו ללכת בדרכנו. שאנחנו מוכנים להתאמץ ושיש לנו את האומץ. שאנחנו מוכנים לנהל את הסיכון שיש בלא לעשות את מה שכולם עושים, כולל לנהל את הבדידות שיש לפעמים בדרך הזו. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בדרכנו, ויכולים לעמוד בזה רגשית.

בשונה מהמחשבה שאנחנו חיים בעמימות, לי נראה שאנחנו מרגישים שיש לנו היכולת לעשות דברים. זה דווקא ביטוי לשליטה. אנחנו סומכים על התושייה שלנו, כי אנחנו דואגים להשקיע בלמידה, במיומנויות, בעשייה ובחשיבה. אמר אלברט איינשטיין שזה לא שהוא כל כך חכם, זה שהוא נשאר יותר זמן עם הבעיה. זו ניסוח טוב ליכולת להתאפק ולצאת עם פתרון רק כשהוא מגובש היטב. זו דרך למזער סיכונים ולהרגיש יותר בטוחים, דרך הפוכה מהטענה לחוסר אחריות שאני שומעת וקוראת מדי פעם. הטענה הזו מגיעה בדרך כלל מאנשים שלא מאפשרים לעצמם זמן למחשבה, רצים בין פגישות, עושים נטוורקטינג כל הזמן, מייחסים חשיבות עצומה לדבריהם של אחרים על פני דעתם ולא יושבים בשקט לחשוב. חיים בלו"ז צפוף שגורם להם להרגיש עסוקים מאוד.

הרצון להגן על דרך עלול להוביל לשתיקה מסוכנת

אנשים שסוללים לעצמם דרך נוטים שלא לדבר על חולשות, פחדים, ייאוש. אם מדברים על כישלונות, זה בדרך כלל רק אחרי שההצלחה ניכרת חיצונית, בעיקר בעסקים. החשש הוא שאם נדבר על חרדה, דיכאון, בעיות בבית, אחרים יחשבו שהביזנס לא הולך טוב או יעבירו ביקורת בלתי פוסקת על הבחירות שלנו ויחזקו את הקולות הקשים שבתוכנו, יפילו אותנו. הדחף הוא להגן על המוניטין שלנו כבני אדם ועל המוניטין של מה שבנינו. הכי קשה היא המחשבה שאם אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, שאם עיצבנו את חיינו להיות כאלה, אז מה יכול להיות קושי? קושי קיים. צריך להכיר בזה.

אבל זה לא פשוט לדבר ולכתוב על קשיים. בסחרור שיוצרת תקשורת רב-ערוצית, במכבש המיתוג העצמי, הכל צריך להיראות פנטסטי, מדהים, מגניב, שמח, משווק את עצמו חיובי גם אם אנחנו עצמנו יודעים שזה לא נכון. תוסיפו על זה את המשיכה להציץ בהצלחה של אחרים, במדהימות שלהם, שיוצרת את ההרגשה שאנחנו מחוץ למשחק. מפספסים משהו, לא יודעים משהו שכולם יודעים, לא עושים משהו שכולם עושים, חסרי יכולת, נחותים.

אלא שהמחיר האישי שמשלמים על שתיקה, יכול להיות גבוה. לכן, בריא יותר להתבטא בעניינים כאלה, לא רק בתקופות בהן מתפתחת בעיה ממשית. כאן יכולים לבוא לידי ביטוי כוחה של קהילה או אפילו הרצאת TED כמו ההרצאה של רנה בראון שכולם אוהבים לצטט, רק כדי לדעת שאנחנו לא לבד בחוויית הקושי והפגיעות. טוב יותר יהיה לטפל בבעיה בדיוק כמו שמטפלים בכל בעיה אחרת. יש אנשים שזה מקצועם. אנשים שאפשר להוציא מולם את כל החבילה, לברר אותה, להשאיר אותה במקום מוגן. אנשי מקצוע שיודעים להקשיב ולכוון בלי שאף אחד אחר ידע. לא חייבים להגיע לתחתית כדי להיות זכאים לעזרה.

ובעצם, אני מבינה עכשיו שכתבתי את כל הרשומה הזו לטובת השורות האחרונות: תחושת בידוד היא תחושה קשה ביותר. אדם המעצב לעצמו את נתיב חייו עלול לטעות לחשוב שהוא לבדו אחראי לגורלו, שאף אחד לא מבין אותו, שהוא לגמרי לבדו. המציאות אחרת – אין מישהו שחף מקשיים ופחדים, אין מישהו שהוא באמת לבד. יש עם מי לחלוק ולהתייעץ.

שיעור מקונדור

"את חושבת שילדי לאונרדו הם אנשים מופנמים בדרך כלל? ואם כן, למה זה בעצם?" משכתי בכתפיי. לא הייתה לי תשובה מגובשת, רק בליל מחשבות ראשוניות: פגשתי ילדי לאונרדו מוחצנים; מופנמות יכולה להיות תגובה לסביבה שלא מארחת כל-כך טוב אנשים שנוטים לפעול בדרך שונה מהמקובל; גם מוחצנות; האם זו שאלה שיש מה לעשות עם התשובה לה? מאיפה זה נחשב מופנמות, איך מודדים את זה? אני יודעת שאני מופנמת. באותו זמן, יש מרכיב ניכר של תקשורת בעיסוקים שלי – בסיפור סיפורים, בניצוח תזמורת, בהדרכה. זו תקשורת שדורשת להיות נוכחת לפני עיניים של אנשים, מחייבת קשב לאחרים, הדדיות. אני נהנית להיות שם, אז אני מופנמת או לא? מדוע זו שאלה והאם היא רלוונטית להבנה של משהו? לא באמת ידעתי מה לענות, רק ידעתי שזו שאלה שתרחף עד שאבין מהי, אולי.

קונדור

כעבור שבוע, תוך כדי הליכה לאורך הצוק, ראיתי מולי לא גבוה בשמיים ציפור גדולה. ירדתי בזהירות לתוך עמק חיי, הגעתי לתחתית המורד ועצרתי כדי לנוח רגע. הציפור דאתה מעלי, נראית כמו קונדור. הלכתי לתוך העמק על אחד השבילים החשופים. הצעדים שלי הפרו את השקט הגדול, מפזרים אבנים קטנות מדי פעם. גם הנוף שקט מלבד נקודה אחת גבוה מעל. מדי פעם עצרתי והתבוננתי בה, כמו ילדה בעפיפון. בקצה עלייה תלולה בדרך החוצה מהעמק, המתין הקונדור. נעצתי בו מבט מופתע וזהיר, הוא נעץ בי מבט לא טורף, השתהה עוד כמה רגעים, פרש כנפיים ונסק אל-על.

למה חיכה לי כאן ולמה נעלם רגעים אחרי שהגעתי? קודם להיות קונדור הרגיש לי חופשי-אינסופי. פתאום הזמן הפך נוכח והרגשתי פספוס בגלל שלא הספקנו לדבר. עדיין, מעוף הבדידות המזהיר שלו נראה לי כמו הצטיינות יתרה. ואז, נזכרתי בשאלה אודות המופנמות של ילדי לאונרדו.

יש סכנות בלעוף סולו

אני לא יודעת לפסוק אם ילדי לאונרדו מופנמים או לא. אין לי מדד מופנמות לשתף בו. אני כן יודעת שיש משהו בילדי לאונרדו שאוהב לעוף סולו, שמתחזק כשהוא עף לבד בין עולמות, מחשבות, רעיונות וחוויות גילוי. בזמן שאנחנו 'שם', אין אף אחד שיותר יכול מעצמנו. זו תחושה יצירה מדהימה בעצמתה, מרתקת, מוחלטת, מפתה.

אבל כשעפים לבד, מפסידים משהו. מפסידים את ה'החוצה' ואת כל מה שהוא יכול להביא לתוך חיינו: שיתוף ועזרה, עבודת צוות, רשת בטחון, חוסן חברתי, חלקים חשובים בצמיחה האישית ובוודאי שבצמיחה מקצועית ועסקית. מפסידים גם את החלקים הפחות נוחים, כמו תגובות וביקורת.

לעוף סולו ברום השמיים זו חוויה מזהירה. גם בודדה. ויכול להיות שהאבחנה אודות מופנמות קשורה בזה: בתחושת הבדידות שנשקפת מעיני קונדור שירד לרגע מהשמיים, מתבונן עין בעין אבל חייב לעוף משם לפני שיתגלה כמה קשה לו לדבר החוצה.

—

לפני שנים רבות, ציפור גדולה אחרת למדה אותי שיעור על חשיבות הפנייה החוצה. היא קראה לי למשרד כדי להפגיש אותי עם ההבנה שהשתיקה שלי, מפחידה את המדריכות בקורס קצינות. "בעיה שלהן," עניתי לה, "שתתגברנה על הפחד." רק שנים מאוחר יותר הבנתי כמה חכם מצדה היה לענות לי בחיוך, "את יכולה לעזור להן. תנסי." בחכמה ובעדינות, היא אילצה אותי ללמוד לפנות החוצה. להתנתק מזרמי הרעיונות והמחשבות עליהן אני חגה בנוחיות, לבחור דבר אחד לומר, לפחד את הדקות שעוברות עד שזה יוצא החוצה, לפתוח את הפה ולדבר בקול. להשתפשף ולתרגל עד שאתרגל.

ממה פחדתי? כנראה מכך שאחרי שאדבר יקרה אחד משניים: או שאגלה שיש מי שיכולה יותר מעצמי באותו רגע, או שאגלה שברגע שזה יצא החוצה חטפו לי, ועכשיו גם אחרים יכולים לעשות את הדברים המיוחדים האלה שאני יודעת. פחדתי על המקום שלי. בפנים הייתי רק אני וכל המקום היה שלי עד שלא הייתי מוטרדת בכלל מעניין המקום. בחוץ היו הרבה אחרים על מגרש שלא בניתי לי עליו מקום – כי העדפתי פחות אינטראקציה. זה אולי הקשר למופנמות.

אלא שעם הזמן והתרגול למדתי עוד כמה דברים:

שלעשות את אותו הדבר שוב ושוב, גם אם בדרך המאוד מיוחדת שלי, זה לא מעניין לי. זה הפוך מלהיות ילדת לאונרדו. למדתי למסור הלאה כדי להתפנות לדבר הבא.
שאי אפשר לשבת בבידוד ולצפות שדברים יקרו.
שלהתרועע עם אחרים, לקחת חלק, לא דווקא להוביל, לעזור לאחרים לזוז בכיוון חדש, משחרר אותי מספקות שביני לביני. פוקוס על אחרים הוא פוקוס יותר בריא.
שגם אם נדמה לי שיש לי אחיזה מוצקה במה שאני עושה, הפרספקטיבה של אחרים, אפילו בדברים שאני יודעת, יכולה לשחרר רעיונות חדשים אצלי.
שהיצירה העמוקה של ילדי לאונרדו היא לא יצירה חיצונית. אבל כדי שנוכל לחיות בטוב, היא חייבת לצאת החוצה. לא בהכרח כולה, לא דווקא כמו שאנחנו רואים אותה בפנים ובכל זאת, להתבטא חיצונית, בקול ברור, בשמנו.
שעם הדקות פחד שעוברות לפני שזה יוצא החוצה, אני לא יכולה לעזור לאחרים.

מורידה הילוך

את הבלוג הזה התחלתי לכתוב לפני כמעט שנה, כשיצאתי לשנת שבתון. עכשיו אני כבר בזנבנב השנה ובדרך חזרה לתוך הגעש שנקרא 'השוק'. כמו שהיה לפני השנה הזו, גם בהמשך אחיה כיוצרת עצמאית שהכל מתערבב לה בדרך יפהפייה ומעניינת. החיים של ילדת לאונרדו לא מסתדרים למחלקות קטנות ומסודרות כמו שקעים בחמגשית; הם דומים יותר לנזיד סמיך, שהכל נמס בתוכו ליחד שסך חלקיו טוב מכל חלק בנפרד. אני נדחפת ליצור, ולא לגמרי מרוצה אלא אם מאתגרים אותי ברעיונות חדשים ומפחידים.

מה שהכי למדתי בשנה הזו, זה לשחרר את הברקס על הלאונרדו. לא שהיה לי ברקס חזק, ההיפך הוא הנכון, אבל בכל זאת היה שם משהו ששרט את הדרך מדי פעם ועיכב אותי בהרעשה מיותרת. שאריות של הקושי לפנות החוצה.

אני רוצה לארגן את המקום הזה מחדש, להכין אותו לשלב הבא. לכן, אני מניחה את המקלדת עד סוף חופשת הקיץ. פרויקט 'בית יוצר 30/100' ממשיך.

תודה לכם על הקריאה, התגובות, התכתובות הפרטיות, הרעיונות, השאלות והמחשבות ששלחתם אותי לחשוב.

קיץ טוב, לימור.

לכל מי שמשוכנע שאי אפשר להצליח כמולטי

הרשומה מוקדשת לדונה פלורה. היא כבר תדע שזו היא.

מכירים את אמילי וופניק מהסרטון טד על למה יש בינינו כאלה שיש להם יותר מ'קריאה' אחת, יעוד אחד? הסרטון הזה רץ ברשת מאמצע 2015. אם לא ראיתם, אז כאן. הדיבור של אמילי עשה טוב בלב ושכל בראש להרבה אנשים ששיתפו אותו שוב ושוב, קיבלו ממנו השראה וכתבו סטטוס מתוודה על עצמם.

אלא שכשמגיעים לפרנסה ותעסוקה, פתאום שומעים קולות אחרים. זה הגיוני, כי לא כל אחד רוצה או רואה איך הוא בונה את עצמו כמולטי בשוק התעסוקה או כעסק. מתי לא הגיוני ואפילו מעליב? כשאותם אנשים שבנו את עצמם כמולטי, פתאום כשהם נהיים גדולים, ידועים ומתפרנסים טוב – מטיפים בדיוק ההיפך. על התופעה הזו עלתה אמילי כבר לפני ארבע שנים. לפני חודש הפיצה את הסרטון הבא שוב:

תגידו 'אני לא יודע איך'. תגידו 'אני מפחדת'. תגידו 'אני לא בטוח שאפשר'. אל תגידו 'במציאות זה לא עובד ככה' 'העולם קבע אחרת' ו'זו טעות יסודית בשיווק', כי מעבר לכך שזה מפוקפק לעשות דבר אחד ולהטיף ההיפך, כל המיתוסים האלה ניתנים להפרכה בקלות.

התשובה לשאלה 'מה, את דון קישוט?' היא 'כן'. אני מודעת לכך שהביטוי 'דון קישוט' מייצג דמות ספרותית של "אדם מתבגר בעל תפיסת מציאות מעוותת בהשפעת קריאה מופרזת של סיפורי אבירים" (ציטוט מהויקיפדיה). לא רק זה – אם זו הייתה דמות אמיתית, אני לא מכירה מישהי בארץ שהיא יותר קוראת סיפורי אבירים ממני. רק שבמקביל, אני גם קוראת את המציאות, במיוחד את האנליטיקס. בגלל שאני דמות אמיתית אני גם צריכה להגיב באופן כזה שישאיר אותי בחיים, ומתפרנסת.

הפרכת מיתוסים

'במציאות זה לא עובד ככה' – במציאות של מי? במציאות שלי זה עובד ככה מהיום שעמדתי על דעתי. יש עוד כמוני ויהיו עוד הרבה. מה זה לוקח? זה לוקח, ואת זה צריך ללמוד. צריך ללמוד כי זו דרך שלא חקרו אותה מספיק בתקופה שלנו, זה לא מידע זמין בכל מקום. הדרך דורשת התנהלות אחרת מזו שנדרשה בתקופת הרנסנס. אנחנו רק בהתחלה, עדיין בחוד החנית, וככל שיהיו רבים יותר שילכו עם המולטי שלהם כך יהיה קל יותר לכולם. לדעתי כבר כתבתי את המשפט הזה באתר איפשהו.

'העולם קבע אחרת' – העולם שמדובר בו מורכב מאנשים, הוא לא ישות עצמאית וסמכות עליונה. זו קביעה שיש לה ניחוח דתי-מונותאיסטי משהו. יש כל מני אנשים, עם כל מני צרכים ויכולות, עם שלל דרכים, אפשרויות ובחירות. 'העולם' לא קובע כלום, אלא לכאלה שחושבים שקל יותר אם מישהו אחר קובע לך.

'זו טעות יסודית בשיווק' – מי שאומר את זה הסתבך אתי לגמרי גם אם לא בכוונה, בטח בעידן בו ניתן בקלות לבצע סגמנטציה לכל פיפס ולהתאים כל סטטוס לקהל יעד שונה. על זה יש לי הרבה מה להרחיב וההרחבה הזו תתגלגל ברשומות האתר בעתיד הנראה לעין. בינתיים, משהו קטן לנגוס בו – design thinking. מונח מודרני המייצג את התפיסה שכל דבר שאתה רוצה לפתח ולהציע, חייב להתחיל מהבנת הצורך של הלקוח הפוטנציאלי. משהו שאנשים מבינים בחוש מתולדות האנושות, במיתוג מחדש.

אם תיקוף היסטורי לא נראה למישהו, שייגש ל IBM לברר אתם למה הם עסוקים לאחרונה באיתורם של אלף וחמש מאות מעצבים שעברו הכשרה כזו.

מה מקור העיוות?

תפיסת זמן מעוותת ושקרים שקשורים בזמן שלוקח להגיע למטרה מסוימת. להיות ילד לאונרדו זו נטייה, לא אופנה חולפת. זו דרך חיים ואג'נדה. זו השאיפה להיות כל מה שאני יכולה, לא כל מה ש'העולם' (ההוא מקודם) החליטו שנוח להם שאני אהיה. דרך חיים זו ריצה למרחקים ארוכים, זו בנייה, לא "להביא ת'מכה". ההאצה הטכנולוגית, הרעש המטורף שאנחנו חיים בו, עושים הרגשה שהכל צריך להיות מהר. עושים הרגשה שמי שלא עושה מהר מהר, מפגר. שחייבים להביא תוצאה אגדית. שמי שהביא ת'מכה, עשה את זה בין-לילה. כמו שאמר המנכ"ל של Waze – עשר שנים עבודה סביב השעון של בין-לילה…

ילד שחי בסביבה בה מדברים שפה אחת, מדבר כעבור שנתיים. ילד שחי בסביבה מה מדברים ארבע שפות, מדבר כעבור שש או שמונה שנים – אבל את ארבעתן.

מספיק, תרגיעו.