מחבר: Limor

לחץ טוב הוא תגובה הכרתית חיובית ללחץ, שהיא בריאה, מעוררת תחושת סיפוק או תחושה חיובית אחרת. מה שמגדיר לחץ טוב היא נקודת המבט שלנו על מה שיוצר את תחושת הלחץ. כשמישהו אומר לי "זו בעיה" ומיד אחר-כך מתקן ל"זה אתגר", הוא מסמן את ההעדפה לראות את הדבר שלפניו כיוצר לחץ טוב, וכך גם את דרך ההתמודדות הרצויה לו.

הבחירה לראות לחץ כטוב או כרע, תלויה בלא מעט משתנים. בין השאר: אם הלחץ רצוי כרגע או לא, כמה הוא חזק, מתי הוא קורה ואיפה הוא תופס אותנו. אם אנחנו רואים אותו כמעורר, רואים בו משמעות או פתח לאיכות חיים רצויה ולסיפוק, ניטה לראות את הלחץ כטוב. לחץ טוב דוחק בנו לפעול מעבר לגבול אזור הנוחות. לא יותר מדי, כדי שלא נישבר.

יש לא מעט מצבים שרובנו תופסים כלחץ טוב: תחרות שהתכוננו אליה, משחקי ספורט, צפייה במותחן או האזנה לסיפור מותח וקצת מפחיד, פעילות ספורטיבית שאנחנו אוהבים, מפגש עם אתגרים, רכיבה על מתקנים בגן-שעשועים, הימור שלא במסגרת התמכרות להימורים, מעבר לשלב הבא במיומנות שיש לנו. אנחנו מכנים תחושת לחץ טוב בכל מני כינויים המעידים על נקודת מבט חיובית: להיות בזרימה, להיות נוכח, להיות ב zone, להיות מסונכרן, להרגיש אחיזה במושכות, להרגיש בריא וכד'. יותר משהכינויים הללו מתארים לחץ טוב, הם מתארים את ההרגשה שלנו בעקבות מעורבות לחץ טוב בחיינו, כמו שאנחנו רואים אותו.

לכאורה, יש לילדי לאונרדו הרבה סיבות טובות לראות את הלחץ שמחולל העיסוק במספר תחומים, כלחץ טוב. אנחנו סקרנים, יודעים לשקוע לתוך אתגר, אוהבים ללמוד, להבין, להרכיב, לפתור, לעבור לעוד משהו. להיות בזרימה, בגמישות הזו, זה כייף לנו. עם זאת, בהתנהלות לא נכונה, לחץ טוב הופך ללחץ לא טוב ואז האנרגיה שלנו צונחת ואתה איכות החיים שלנו.

גורמים המשפיעים על תפיסה חיובית או שלילית של לחץ אצל ילדי לאונרדו

הנחות עבודה של ההורים וציפיות החברה. אם ההורים של ילד לאונרדו רואים בעין חיובית עיסוק במספר תחומים והחברה מצפה מחבריה להיות מגוונים בעשייתם, האנרגיה של ילדי לאונרדו מזנקת למעלה ורוב מצבי הלחץ שיוצרת הנטייה הזו, נתפסים אצלנו כחיוביים. אם ההורים לא ממש בעד והחברה מוציאה אותנו מן הכלל, הנטייה לרב-תחומיות מרגישה לנו כמו עונש, לחץ רע ומיותר בחיים.

היחס שלנו לגילויים חדשים. אם אנחנו נהנים לגלות גילויים חדשים ובאותו זמן יודעים למסגר אותם לתוך הפאזל הכולל שנקרא "החיים שלי", גילויים חדשים הם לחץ מעולה. אם אין לנו מערכת לניהול גילויים חדשים והם נערמים אצלנו בכמויות אדירות ללא מיון וטיפול, אנחנו לוקים בשיתוק.

תחושת אוטונומיה והכוונה-עצמית. אלה גורמים משפיעים לחיוב על תפיסת לחץ אצל ילדי לאונרדו, ובתנאי שלא מדובר בקיצוניות. ילד לאונרדו שאינו מוכן לשתף פעולה, לא מוכן לשמוע דעה חיצונית לשלו ולאפשר לדעות כאלה להיכנס לעשייה שלו, עלול לגלוש למצב בו מה שנתפס בתחילה כלחץ טוב, הופך ללחץ מאוד לא טוב. כמו להיות תלויה על קולב העצמי.

התמדה. נתפסת כלחץ טוב וקשורה קשר הדוק במוטיבציה פנימית, שהיא חומר בערה חזק אצל ילדי לאונרדו. עם זאת, כמו בסעיף הקודם, אנחנו צריכים להיזהר מהתמדה כמצב קיצון. קשיחות אינה לחץ טוב.

שליטה עצמית, מוקד שליטה פנימי חזק. גם אלה משויכים ללחץ טוב ובתנאי שאינם מובילים לקיצוניות והתעלמות מצרכים ואיזון, המאפיינים פרפקציוניזם. בשונה ממה שנדמה לפרפקציוניסטים, התוצאות שהם מניבים פחותות באיכותן ממה שהם מייחלים לו. זאת משום שהם יוצרים פער בלתי אפשרי לגישור בין הפנטזיה שלהם בעניין תוצאה, לבין מיומנויות הביצוע והמשאבים שיש בידיהם כרגע. עם זאת, כל עוד הם לא גומרים את עצמם, העשייה נתפסת אצל פרפקציוניסטים כלחץ טוב.

דחיינות פעילה, מודעת. דחיינות כזו מעלה את רף האתגר. לכן, המפגש עם האתגר מרגיש כלחץ טוב. דחיינות פעילה היא כלי ניהול מצוין לילדי לאונרדו שיודעים לעבוד עם כלי כזה. אין הדבר דומה לדחיינות לא-פעילה ולא-מודעת. אם משמעות הסעיף הזה לא ברורה, אל תנסו אותו בבית.

גישה לחיים. זה כנראה הגורם המשפיע מכולם על תפיסה חיובית או שלילית של לחץ. גישה חיובית ותחושת ערך עצמי חיובית, מגבירות את הסיכוי לחוות לחצים רבים כלחצים טובים. במקרה של ילדי לאונרדו, גם לגישה שלנו לנטייה לעסוק בתחומים רבים יש השפעה על הגישה שלנו ללחץ.

איך בונים לחץ טוב שמצמיח כנפיים

מתוך תשומת לב לרמת האנרגיה שיש לנו, לפי תכנית ובהדרגתיות. כמו בבניה נכונה של גמישות גופנית.

רמת האנרגיה ואיכות האנרגיה שלי משתנה לאורך היום ומיום ליום. אם יש לי אנרגיה לעבודה, אני עובדת. אם אני צריכה לנוח או להתמקד, אני עושה את מה שזה לוקח. אם אני צריכה להתניע אנרגיה למרחק יותר גדול של עשייה, אני יוצאת החוצה והולכת מרחק. הצרכים שלי משתנים ולימדתי את עצמי להקשיב ולהיענות בהתאם. ההיענות הזו מונעת הצטברות של לחץ מכל סוג – טוב ולא טוב. אני לא רוצה הצטברות, אלא בנייה הדרגתית. לא תמיד זה מצליח ואז אני משלמת מחיר. לוקח לי זמן להתאפס. עם השנים למדתי להיות פרו-אקטיבית, לא לחכות עד שהגוף יחליט או עד שתיגמר לי רוב האנרגיה.

אחרי שלומדים לשים לב לרמת האנרגיה ולפעול לאיזונה, בוחרים את אחד הגורמים המשפיעים על תפיסת לחץ כחיובי או שלילי שציינתי למעלה, ובונים לו תכנית עבודה קטנה והדרגתית. למשל: היחס שלי לגילויים חדשים.

הדבר הראשון שאני מנסה להבין זו ההתנהגות שלי, כדי שאדע מאיפה יצאתי. במשך כמה ימים אני עוקבת אחרי ההתנהגות שלי בעניין גילויים חדשים: כמה גילויים חדשים אני מגלה כל יום? מה אני עושה עם המידע – האם אני אוספת אותו? אם כן, לאן? האם אני חוזרת אליו? מתי או מאיזו סיבה? האם יש לי תחושה טובה בקשר למה שאני עושה עם גילויים חדשים או שאני מרגישה שזה כייף אבל עומס או לא באמת שימושי?

כעבור כמה ימי מעקב, יש לי מושג טוב לגבי תמונת ההתנהלות שלי בעניין גילויים חדשים. אם אני לא שבעת רצון או שאני רוצה להשתכלל, עכשיו מגיע הזמן לבנות תכנית קטנה והדרגתית. מה השינוי הראשון שאני קובעת לי? תקבעו משהו שאתם יכולים לראות את עצמכם באמת עושים. אם למשל אתם אוספים גילויים חדשים לכל מני מקומות, יכול להיות ששינוי ראשון יהיה לאסוף גילויים רק לשני מקומות או אחד. אם למשל אתם אוספים כל דבר שנקרה בדרככם ולא ממיינים בשלב האיסוף, אולי כדי לקבוע שינוי לטובת מיון ואז יהיו לכם פחות גילויים חדשים לבדוק לעומק. אם אתם אוספים גילויים חדשים על כל דבר שיכול לעניין אתכם עכשיו ובשנים הקרובות, יכול להיות ששינוי טוב הוא לאסוף רק את מה שרלוונטי למה שאתם עושים כרגע (בלי 'חבל', במיוחד אם זה משהו שנמצא ברשת. תמיד אפשר לחפש אותו שוב.)

הקדישו שבועיים-שלושה לאימון בשינוי שקבעתם עד שהוא מתביית, ואז בחרו שינוי נוסף, משהו שעדיין קשה לכם לעשות. וכן הלאה וכן הלאה, בכל פעם מרימים את הרף עוד קצת, מצמיחים כנפיים ומחזקים אותן. אם משהו מפיל לכם את האנרגיה, כנראה שלפניו צריך לקרות שינוי פשוט וקטן יותר. בדיוק כמו לחזק ולהגמיש שריר, בלי לגרום נזק.

ספק עצמי קיים גם אצל ילדי לאונרדו, אבל הוא פחות עוצר אותנו. אנחנו רגילים לעשות דברים, ללמוד, להתנסות. אנחנו רגילים להתחיל משהו ולא בהכרח להמשיך אותו. אם הפסקנו דבר אחד, תיכף יגיע דבר אחר. ילדי לאונרדו הם לא בדיוק אנשים של אי-עשייה. אבל יש סוג של ספק עצמי שיכול לכרסם בנו כמו דג פיראנה, חותר ללא לאות לטרוף עד הביס האחרון:

מה עם החופש שלי?

זה יצור שלא מדבר בקול קטן. זה יצור שלא מדבר בכלל. הוא משתלט על כל הגוף כמו יציקת בטון במערכת הדם. עוד לא יצא לי לפגוש ילד/ת לאונרדו שהמילה 'חופש' לא מייצגת עבורם משהו יקר מפז, מהותי, הווייתי. עבורנו, ספק עצמי שקשור באובדן חופש, הוא רעל קטלני; משתק אותנו מפחד, מעכב אותנו מלהתקדם אפילו בעשייה הכי פשוטה.

אני מודה שהמשפטים האחרונים יכולים להיתפס כמוזרים עד חשודים למי שלא מכיר את התחושה. כבר שמעתי את "את פוחדת להתחייב" ואת "את פוחדת מהצלחה". כבר התחייבתי להרבה דברים בחיי וגם עמדתי בהתחייבויות. אני יודעת שרעל הספק העצמי הזה, אינו קשור בהתחייבות. בעניין פחד מהצלחה – אני לא מאמינה שיש דבר כזה. הספק העצמי המסוים הזה, קשור בהרגשה שיגזלו ממני חופש/זמן ומה אני עלולה לעשות או לא לעשות בעקבות ההרגשה הזו.

אם קורה שאין לי ברירה ומשהו במצב סוגר אותי למקום בו מתעורר הספק הזה, אני מחליטה לא להקשיב לו. עושה את מה שצריך כדי להפוך את כיוון הזרימה של הבטון ומפנה את כולו החוצה. מתרכזת בזה לגמרי כי באותו רגע, שום דבר לא יותר חשוב מלסלק את הרעל ולהשיב את תחושת החופש. דווקא אז, ברגע של מבוי סתום במסע, ברגע שהוא סוג של סוף, אני מפסיקה לראות את מה שאני עלולה להפסיד אם אתנגד לספק ורואה בבירור את מה שאני עלולה להפסיד אם לא.

להחליט לא להקשיב לספק זו מחשבה יפה אלא שקשה להחזיק אותה. קשה לא לעשות משהו, הרבה יותר קל זה לעשות משהו במקום. במקרה שלי – לחשוב מחשבות הגיוניות. אני כוללת אותן תחת 'הצמחת כנפיים' כי יש בזה אתגר. כדי שמחשבות הגיוניות תתפוסנה מקום, צריך להתאמן על לתת להן מקום, לחשוב אותן בקביעות.

מחשבות הגיוניות

אתם יכולים לאמץ, לשנות, להתאים כראות עיניכם. העיקר שאלה תהיינה מחשבות הגיוניות.

אני יכולה לבחור נתיב מסוים, זה בסדר. בחירה לא מונעת ממני נתיבים אחרים. יש הרבה גוונים ודרכים בין הכל ללא כלום, ובמהלך חיים אפשר ללכת בהרבה נתיבים שונים. במקום לפחד לבחור אני אבחר. כשיגיע הזמן, אבחר משהו אחר. ועוד משהו אחר. ועוד משהו אחר.

אני מעריכה ומקבלת את ההזדמנות לעצב ולחשל את הדרך שלי. אני לומדת לעבוד עם הטבע שלי ולהבין מה חשוב לי ומה לא מעניין. זה לגמרי הגיוני שהדרך שלי גמישה ומשתנה. הדרך של ילדי לאונרדו היא כזו ולכן זה הגיוני. זה לגמרי בסדר להיות אדם מורכב ורב-גוני ואני סומכת על האינסטינקטים והאינטואיציה שלי.

אני יודעת שיש עוד אנשים כמוני, שיכולים להבין אותי ואני אותם. היו כאלה, יש כאלה ויהיו עוד. אם אני צריכה את עזרתם אני מוצאת אותם ומתייעצת אתם.

אני מתמקדת במה שכבר יש לי ובמה שאנשים מבינים לגביי. אין טעם לכעוס על כך שיש דברים שהם לא מבינים לגביי, הם לא אני. מי אני רוצה להיות ומה אני רוצה לעשות לא זקוק לאישורם, בדיוק כמו שהם לא זקוקים לאישורי. במקום לכעוס על מה שהם מתעקשים לא לאפשר לי, אני בונה את מה שאני צריכה.

אני לא מקבלת את התנאים שמכתיבים אחרים כמות שהם. אני גם לא מזלזלת בהם. יש מקום לדיון על תנאים. לי חשוב שהתנאים יבטיחו לי את האפשרות לשמר את תחושת החופש שלי. (למשל: כשהבנתי שטלפון נייד מאפשר לאנשים לפרוץ לחיי מתי שמתאים להם ולא לי, סגרתי את המכשיר. כל אדם שנהיה לי אתו קשר עבודה גדול או קטן מקבל ממני הנחיות תקשורת. אף אחד לא נסוג כתוצאה מהסידור הזה.)

אני רוצה לדעת את הסיבה, את ה"למה" של מה שאני בוחרת לעשות. אם אני חייבת לעשות משהו שלא אני בחרתי כי לפעמים ככה זה בחיים, אני אמצא לי "למה". אני אחפש אותו באופן יזום ואבחר לעצמי "למה" שמניע אותי.

אפשר לחוות הסחת דעת ומיקוד חזק באותו זמן. אני כזו. יש זמנים בהם אני חולמנית ויש זמנים בהם אני חדה וממוקדת. שני המצבים האלה שימושיים לי מאוד. בשל הסחת הדעת אני שמה לב להרבה דברים, בשל החולמנות אני רואה קשרים בלתי נראים ומגבשת מחשבות חדשות. בשל המיקוד אני עושה משהו מועיל עם המחשבות האלה.

מוזמנים להוסיף מחשבות הגיוניות שעוזרות לכם או כל רעיון אחר שעוזר לעצור את ההרגשה שאו-טו-טו הולך לכם החופש.