סוף עונה שנייה

יוצאת לחופשת קיץ מהבלוג הזה. בינתיים משאירה קצת סטטיסטיקות:

בבלוג יש 58 רשומות, 14 עמודים ו 87 תגובות.

הכי הרבה קוראים נכנסים מרשימת התפוצה ואחריה מגוגל.

עשרת הרשומות הנקראות ביותר

יצירתיות בחינוך, יצירתיות בעבודה, יצירתיות של מדינה

כשהחוטים מסתבכים

המחברת הלא משונה שלי

שיעור מקונדור

קורות חיים בלי לחזור לתחתית הסולם

לכל מי שמשוכנע שאי אפשר להצליח כמולטי

טרדות ושאיפות | חזון חיים Take 2

עומק ורוחב הם לא הפכים

סקרנות>ידע>רעיון>יצירה>שיתוף>עסקה

מקום לעודף רעיונות

אם הגעתם לכאן בפעם הראשונה ואתם שואלים את עצמכם במה מדובר, אז כדאי לבדוק את הקדמות | התארגנות למסע.

קיץ נעים!

כישורי עבודה עתידיים 2020

'המכון למען העתיד', גוף מחקר בלתי-תלוי, פרסם בשנת 2011 דו"ח שנכתב עבור מכון המחקר של אוניברסיטת פניקס. מתוך ההקדמה: הדו"ח מציג ומנתח את המנועים המרכזיים שיעצבו מחדש את נוף התעסוקה, ומזהה כישורי עבודה נחוצים בעשר השנים הקרובות. הדו"ח לא שואף לחזות מה תהיינה המשרות של העתיד. מחקרים רבים ניסו לחזות קטגוריות תעסוקה ודרישות עבודה. לאורך הזמן ובעקביות, הוכח שקשה לחזות משרות, והרבה תחזיות כאלה שנעשו בעבר הסתברו כמוטעות. במקום להתמקד במשרות עתידיות, הדו"ח מתבונן על כישורי עבודה עתידיים – מיומנויות ויכולות נדרשות – לרוחב סביבות תעסוקה ועבודה מגוונות.

אשאיר בידיכם את קריאת ההקדמה, המתודולוגיה והמידע אודות מנועי השינוי. אני מזנקת ישר לעשרת הכישורים שזוהו ככישורים נדרשים על הגדרותיהם, כפי שנוסחו בדו"ח:

לעשות שכל – היכולת לקבוע את המשמעות העמוקה יותר או החשיבות של מה שמובא לידי ביטוי.

אינטליגנציה חברתית – היכולת להתחבר לאחרים באופן עמוק וישיר, לחוש ולעורר תגובות ואינטראקציות רצויות.

חשיבה חדשנית וסתגלנית – מיומנות בחשיבה והצפת פתרונות ותגובות מעבר למה שניתן ללמוד תוך שינון או מבוסס על כללים.

מיומנות חוצה-תרבות – היכולת לפעול בסביבות תרבותיות שונות.

חשיבה חישובית – היכולת לתרגם כמויות עצומות של מידע לקונספטים מופשטים ולהבין חשיבה מבוססת נתונים.

אוריינות ניו-מדיה – היכולת להעריך באופן ביקורתי ולפתח תוכן העושה שימוש בצורות מדיה חדשות, ולמנף את המדיות הללו לטובת תקשורת שמטרתה שכנוע.

טרנס דיסציפלינריות – אוריינות ויכולת להבין קונספטים לרוחב דיסציפלינות מרובות.

חשיבה עיצובית – היכולת להציג ולפתח מטלות ותהליכי עבודה לטובת תוצאות רצויות.

ניהול עומס קוגניטיבי – היכולת לבדל ולסנן מידע לטובת העיקר, ולהבין כיצד למקסם את התפקוד הקוגניטיבי תוך שימוש במגוון כלים וטכניקות.

שיתוף פעולה וירטואלי – היכולת לעבוד באופן פרודוקטיבי, לעורר מעורבות ולהפגין נוכחות כחבר בצוות וירטואלי.

אז מה אתם אומרים ילדי לאונרדו? רואים את עצמכם ברשימה הזו?

כלים ושיטות לניהול אנרגיה | הצמחת כנפיים, לחץ טוב

לחץ טוב הוא תגובה הכרתית חיובית ללחץ, שהיא בריאה, מעוררת תחושת סיפוק או תחושה חיובית אחרת. מה שמגדיר לחץ טוב היא נקודת המבט שלנו על מה שיוצר את תחושת הלחץ. כשמישהו אומר לי "זו בעיה" ומיד אחר-כך מתקן ל"זה אתגר", הוא מסמן את ההעדפה לראות את הדבר שלפניו כיוצר לחץ טוב, וכך גם את דרך ההתמודדות הרצויה לו.

הבחירה לראות לחץ כטוב או כרע, תלויה בלא מעט משתנים. בין השאר: אם הלחץ רצוי כרגע או לא, כמה הוא חזק, מתי הוא קורה ואיפה הוא תופס אותנו. אם אנחנו רואים אותו כמעורר, רואים בו משמעות או פתח לאיכות חיים רצויה ולסיפוק, ניטה לראות את הלחץ כטוב. לחץ טוב דוחק בנו לפעול מעבר לגבול אזור הנוחות. לא יותר מדי, כדי שלא נישבר.

יש לא מעט מצבים שרובנו תופסים כלחץ טוב: תחרות שהתכוננו אליה, משחקי ספורט, צפייה במותחן או האזנה לסיפור מותח וקצת מפחיד, פעילות ספורטיבית שאנחנו אוהבים, מפגש עם אתגרים, רכיבה על מתקנים בגן-שעשועים, הימור שלא במסגרת התמכרות להימורים, מעבר לשלב הבא במיומנות שיש לנו. אנחנו מכנים תחושת לחץ טוב בכל מני כינויים המעידים על נקודת מבט חיובית: להיות בזרימה, להיות נוכח, להיות ב zone, להיות מסונכרן, להרגיש אחיזה במושכות, להרגיש בריא וכד'. יותר משהכינויים הללו מתארים לחץ טוב, הם מתארים את ההרגשה שלנו בעקבות מעורבות לחץ טוב בחיינו, כמו שאנחנו רואים אותו.

לכאורה, יש לילדי לאונרדו הרבה סיבות טובות לראות את הלחץ שמחולל העיסוק במספר תחומים, כלחץ טוב. אנחנו סקרנים, יודעים לשקוע לתוך אתגר, אוהבים ללמוד, להבין, להרכיב, לפתור, לעבור לעוד משהו. להיות בזרימה, בגמישות הזו, זה כייף לנו. עם זאת, בהתנהלות לא נכונה, לחץ טוב הופך ללחץ לא טוב ואז האנרגיה שלנו צונחת ואתה איכות החיים שלנו.

גורמים המשפיעים על תפיסה חיובית או שלילית של לחץ אצל ילדי לאונרדו

הנחות עבודה של ההורים וציפיות החברה. אם ההורים של ילד לאונרדו רואים בעין חיובית עיסוק במספר תחומים והחברה מצפה מחבריה להיות מגוונים בעשייתם, האנרגיה של ילדי לאונרדו מזנקת למעלה ורוב מצבי הלחץ שיוצרת הנטייה הזו, נתפסים אצלנו כחיוביים. אם ההורים לא ממש בעד והחברה מוציאה אותנו מן הכלל, הנטייה לרב-תחומיות מרגישה לנו כמו עונש, לחץ רע ומיותר בחיים.

היחס שלנו לגילויים חדשים. אם אנחנו נהנים לגלות גילויים חדשים ובאותו זמן יודעים למסגר אותם לתוך הפאזל הכולל שנקרא "החיים שלי", גילויים חדשים הם לחץ מעולה. אם אין לנו מערכת לניהול גילויים חדשים והם נערמים אצלנו בכמויות אדירות ללא מיון וטיפול, אנחנו לוקים בשיתוק.

תחושת אוטונומיה והכוונה-עצמית. אלה גורמים משפיעים לחיוב על תפיסת לחץ אצל ילדי לאונרדו, ובתנאי שלא מדובר בקיצוניות. ילד לאונרדו שאינו מוכן לשתף פעולה, לא מוכן לשמוע דעה חיצונית לשלו ולאפשר לדעות כאלה להיכנס לעשייה שלו, עלול לגלוש למצב בו מה שנתפס בתחילה כלחץ טוב, הופך ללחץ מאוד לא טוב. כמו להיות תלויה על קולב העצמי.

התמדה. נתפסת כלחץ טוב וקשורה קשר הדוק במוטיבציה פנימית, שהיא חומר בערה חזק אצל ילדי לאונרדו. עם זאת, כמו בסעיף הקודם, אנחנו צריכים להיזהר מהתמדה כמצב קיצון. קשיחות אינה לחץ טוב.

שליטה עצמית, מוקד שליטה פנימי חזק. גם אלה משויכים ללחץ טוב ובתנאי שאינם מובילים לקיצוניות והתעלמות מצרכים ואיזון, המאפיינים פרפקציוניזם. בשונה ממה שנדמה לפרפקציוניסטים, התוצאות שהם מניבים פחותות באיכותן ממה שהם מייחלים לו. זאת משום שהם יוצרים פער בלתי אפשרי לגישור בין הפנטזיה שלהם בעניין תוצאה, לבין מיומנויות הביצוע והמשאבים שיש בידיהם כרגע. עם זאת, כל עוד הם לא גומרים את עצמם, העשייה נתפסת אצל פרפקציוניסטים כלחץ טוב.

דחיינות פעילה, מודעת. דחיינות כזו מעלה את רף האתגר. לכן, המפגש עם האתגר מרגיש כלחץ טוב. דחיינות פעילה היא כלי ניהול מצוין לילדי לאונרדו שיודעים לעבוד עם כלי כזה. אין הדבר דומה לדחיינות לא-פעילה ולא-מודעת. אם משמעות הסעיף הזה לא ברורה, אל תנסו אותו בבית.

גישה לחיים. זה כנראה הגורם המשפיע מכולם על תפיסה חיובית או שלילית של לחץ. גישה חיובית ותחושת ערך עצמי חיובית, מגבירות את הסיכוי לחוות לחצים רבים כלחצים טובים. במקרה של ילדי לאונרדו, גם לגישה שלנו לנטייה לעסוק בתחומים רבים יש השפעה על הגישה שלנו ללחץ.

איך בונים לחץ טוב שמצמיח כנפיים

מתוך תשומת לב לרמת האנרגיה שיש לנו, לפי תכנית ובהדרגתיות. כמו בבניה נכונה של גמישות גופנית.

רמת האנרגיה ואיכות האנרגיה שלי משתנה לאורך היום ומיום ליום. אם יש לי אנרגיה לעבודה, אני עובדת. אם אני צריכה לנוח או להתמקד, אני עושה את מה שזה לוקח. אם אני צריכה להתניע אנרגיה למרחק יותר גדול של עשייה, אני יוצאת החוצה והולכת מרחק. הצרכים שלי משתנים ולימדתי את עצמי להקשיב ולהיענות בהתאם. ההיענות הזו מונעת הצטברות של לחץ מכל סוג – טוב ולא טוב. אני לא רוצה הצטברות, אלא בנייה הדרגתית. לא תמיד זה מצליח ואז אני משלמת מחיר. לוקח לי זמן להתאפס. עם השנים למדתי להיות פרו-אקטיבית, לא לחכות עד שהגוף יחליט או עד שתיגמר לי רוב האנרגיה.

אחרי שלומדים לשים לב לרמת האנרגיה ולפעול לאיזונה, בוחרים את אחד הגורמים המשפיעים על תפיסת לחץ כחיובי או שלילי שציינתי למעלה, ובונים לו תכנית עבודה קטנה והדרגתית. למשל: היחס שלי לגילויים חדשים.

הדבר הראשון שאני מנסה להבין זו ההתנהגות שלי, כדי שאדע מאיפה יצאתי. במשך כמה ימים אני עוקבת אחרי ההתנהגות שלי בעניין גילויים חדשים: כמה גילויים חדשים אני מגלה כל יום? מה אני עושה עם המידע – האם אני אוספת אותו? אם כן, לאן? האם אני חוזרת אליו? מתי או מאיזו סיבה? האם יש לי תחושה טובה בקשר למה שאני עושה עם גילויים חדשים או שאני מרגישה שזה כייף אבל עומס או לא באמת שימושי?

כעבור כמה ימי מעקב, יש לי מושג טוב לגבי תמונת ההתנהלות שלי בעניין גילויים חדשים. אם אני לא שבעת רצון או שאני רוצה להשתכלל, עכשיו מגיע הזמן לבנות תכנית קטנה והדרגתית. מה השינוי הראשון שאני קובעת לי? תקבעו משהו שאתם יכולים לראות את עצמכם באמת עושים. אם למשל אתם אוספים גילויים חדשים לכל מני מקומות, יכול להיות ששינוי ראשון יהיה לאסוף גילויים רק לשני מקומות או אחד. אם למשל אתם אוספים כל דבר שנקרה בדרככם ולא ממיינים בשלב האיסוף, אולי כדי לקבוע שינוי לטובת מיון ואז יהיו לכם פחות גילויים חדשים לבדוק לעומק. אם אתם אוספים גילויים חדשים על כל דבר שיכול לעניין אתכם עכשיו ובשנים הקרובות, יכול להיות ששינוי טוב הוא לאסוף רק את מה שרלוונטי למה שאתם עושים כרגע (בלי 'חבל', במיוחד אם זה משהו שנמצא ברשת. תמיד אפשר לחפש אותו שוב.)

הקדישו שבועיים-שלושה לאימון בשינוי שקבעתם עד שהוא מתביית, ואז בחרו שינוי נוסף, משהו שעדיין קשה לכם לעשות. וכן הלאה וכן הלאה, בכל פעם מרימים את הרף עוד קצת, מצמיחים כנפיים ומחזקים אותן. אם משהו מפיל לכם את האנרגיה, כנראה שלפניו צריך לקרות שינוי פשוט וקטן יותר. בדיוק כמו לחזק ולהגמיש שריר, בלי לגרום נזק.

כלים ושיטות לניהול אנרגיה | הצמחת כנפיים, מחשבות הגיוניות

ספק עצמי קיים גם אצל ילדי לאונרדו, אבל הוא פחות עוצר אותנו. אנחנו רגילים לעשות דברים, ללמוד, להתנסות. אנחנו רגילים להתחיל משהו ולא בהכרח להמשיך אותו. אם הפסקנו דבר אחד, תיכף יגיע דבר אחר. ילדי לאונרדו הם לא בדיוק אנשים של אי-עשייה. אבל יש סוג של ספק עצמי שיכול לכרסם בנו כמו דג פיראנה, חותר ללא לאות לטרוף עד הביס האחרון:

מה עם החופש שלי?

זה יצור שלא מדבר בקול קטן. זה יצור שלא מדבר בכלל. הוא משתלט על כל הגוף כמו יציקת בטון במערכת הדם. עוד לא יצא לי לפגוש ילד/ת לאונרדו שהמילה 'חופש' לא מייצגת עבורם משהו יקר מפז, מהותי, הווייתי. עבורנו, ספק עצמי שקשור באובדן חופש, הוא רעל קטלני; משתק אותנו מפחד, מעכב אותנו מלהתקדם אפילו בעשייה הכי פשוטה.

אני מודה שהמשפטים האחרונים יכולים להיתפס כמוזרים עד חשודים למי שלא מכיר את התחושה. כבר שמעתי את "את פוחדת להתחייב" ואת "את פוחדת מהצלחה". כבר התחייבתי להרבה דברים בחיי וגם עמדתי בהתחייבויות. אני יודעת שרעל הספק העצמי הזה, אינו קשור בהתחייבות. בעניין פחד מהצלחה – אני לא מאמינה שיש דבר כזה. הספק העצמי המסוים הזה, קשור בהרגשה שיגזלו ממני חופש/זמן ומה אני עלולה לעשות או לא לעשות בעקבות ההרגשה הזו.

אם קורה שאין לי ברירה ומשהו במצב סוגר אותי למקום בו מתעורר הספק הזה, אני מחליטה לא להקשיב לו. עושה את מה שצריך כדי להפוך את כיוון הזרימה של הבטון ומפנה את כולו החוצה. מתרכזת בזה לגמרי כי באותו רגע, שום דבר לא יותר חשוב מלסלק את הרעל ולהשיב את תחושת החופש. דווקא אז, ברגע של מבוי סתום במסע, ברגע שהוא סוג של סוף, אני מפסיקה לראות את מה שאני עלולה להפסיד אם אתנגד לספק ורואה בבירור את מה שאני עלולה להפסיד אם לא.

להחליט לא להקשיב לספק זו מחשבה יפה אלא שקשה להחזיק אותה. קשה לא לעשות משהו, הרבה יותר קל זה לעשות משהו במקום. במקרה שלי – לחשוב מחשבות הגיוניות. אני כוללת אותן תחת 'הצמחת כנפיים' כי יש בזה אתגר. כדי שמחשבות הגיוניות תתפוסנה מקום, צריך להתאמן על לתת להן מקום, לחשוב אותן בקביעות.

מחשבות הגיוניות

אתם יכולים לאמץ, לשנות, להתאים כראות עיניכם. העיקר שאלה תהיינה מחשבות הגיוניות.

אני יכולה לבחור נתיב מסוים, זה בסדר. בחירה לא מונעת ממני נתיבים אחרים. יש הרבה גוונים ודרכים בין הכל ללא כלום, ובמהלך חיים אפשר ללכת בהרבה נתיבים שונים. במקום לפחד לבחור אני אבחר. כשיגיע הזמן, אבחר משהו אחר. ועוד משהו אחר. ועוד משהו אחר.

אני מעריכה ומקבלת את ההזדמנות לעצב ולחשל את הדרך שלי. אני לומדת לעבוד עם הטבע שלי ולהבין מה חשוב לי ומה לא מעניין. זה לגמרי הגיוני שהדרך שלי גמישה ומשתנה. הדרך של ילדי לאונרדו היא כזו ולכן זה הגיוני. זה לגמרי בסדר להיות אדם מורכב ורב-גוני ואני סומכת על האינסטינקטים והאינטואיציה שלי.

אני יודעת שיש עוד אנשים כמוני, שיכולים להבין אותי ואני אותם. היו כאלה, יש כאלה ויהיו עוד. אם אני צריכה את עזרתם אני מוצאת אותם ומתייעצת אתם.

אני מתמקדת במה שכבר יש לי ובמה שאנשים מבינים לגביי. אין טעם לכעוס על כך שיש דברים שהם לא מבינים לגביי, הם לא אני. מי אני רוצה להיות ומה אני רוצה לעשות לא זקוק לאישורם, בדיוק כמו שהם לא זקוקים לאישורי. במקום לכעוס על מה שהם מתעקשים לא לאפשר לי, אני בונה את מה שאני צריכה.

אני לא מקבלת את התנאים שמכתיבים אחרים כמות שהם. אני גם לא מזלזלת בהם. יש מקום לדיון על תנאים. לי חשוב שהתנאים יבטיחו לי את האפשרות לשמר את תחושת החופש שלי. (למשל: כשהבנתי שטלפון נייד מאפשר לאנשים לפרוץ לחיי מתי שמתאים להם ולא לי, סגרתי את המכשיר. כל אדם שנהיה לי אתו קשר עבודה גדול או קטן מקבל ממני הנחיות תקשורת. אף אחד לא נסוג כתוצאה מהסידור הזה.)

אני רוצה לדעת את הסיבה, את ה"למה" של מה שאני בוחרת לעשות. אם אני חייבת לעשות משהו שלא אני בחרתי כי לפעמים ככה זה בחיים, אני אמצא לי "למה". אני אחפש אותו באופן יזום ואבחר לעצמי "למה" שמניע אותי.

אפשר לחוות הסחת דעת ומיקוד חזק באותו זמן. אני כזו. יש זמנים בהם אני חולמנית ויש זמנים בהם אני חדה וממוקדת. שני המצבים האלה שימושיים לי מאוד. בשל הסחת הדעת אני שמה לב להרבה דברים, בשל החולמנות אני רואה קשרים בלתי נראים ומגבשת מחשבות חדשות. בשל המיקוד אני עושה משהו מועיל עם המחשבות האלה.

מוזמנים להוסיף מחשבות הגיוניות שעוזרות לכם או כל רעיון אחר שעוזר לעצור את ההרגשה שאו-טו-טו הולך לכם החופש.

כלים ושיטות לניהול אנרגיה | ניקוי רעלים, טכנולוגיה ומדיה

כלים טכנולוגיים ומדיה משמשים אותנו לתקשורת, העשרה, ביטוי, שיתוף. הם גם יכולים לשאוב את האנרגיה שלנו ולגרום נזק למערכת העצבים. אלה שרואים עצמם 'ניטראליים' והגיוניים, אומרים שכלי הוא טוב או גרוע רק כפי מידת האדם שמשתמש בו. די, נו. זה היה נכון אם לא היו מפציצים אותנו במאה השנים האחרונות בפרסום מאסיבי, ומעסיקים פסיכולוגים כדי למצוא כל דרך לגרום לנו להשתמש בטכנולוגיה ולצרוך מדיה.

אלה שרוצים להיראות 'אכפתיים' או עדכניים, אומרים שכמו שהעולם היום, חייבים להיות מחוברים, אחרת נשארים מאחור. ומה אם זה מקרה חירום? אין לי מושג למה כל כך הרבה חושבים שהם כבאים. אני רק יודעת שלחיות במצב רצוף של התראת שווא, סוחט אנרגיה. 17,000 – זו כמות המסרים ש'מחוברים' חשופים אליה מדי יום. לא פלא שכל כך הרבה אנשים חיים בסטרס ואין להם כוח לכלום.

יש כל כך הרבה מידע לפספס, שגם כך אנחנו מפספסים קרוב למאה אחוז.

כיצד התדרדרו יחסי עם הטכנולוגיה והמדיה לרמת שימוש הגיוני

ערב אחד בשנת 2008, כשחזרתי הביתה מהופעה, מצאתי את הבנות שלי ישנות עם כמה מחברותיהן מול טלוויזיה דולקת בסלון. לא משהו יוצא דופן מלבד העובדה שבטלוויזיה, ראיתי את משתתפי העונה הראשונה של התכנית "האח הגדול" ישנים במיטותיהם. העולם האמיתי ישן מול העולם הווירטואלי. תמונת המראה הזו הדליקה אצלי נורת אזהרה.

בבוקר שלמחרת, הטלוויזיה נשלחה החוצה שלא על מנת לחזור לעולם. כמה שנים אחריה כבה הטלפון הנייד. כל האפליקציות של רשתות החדשות הוסרו מהטאבלט. אני ממעטת להתעניין בתכניות חדשות ואקטואליה בכל מדיום, במיוחד אם יש בהן פרשני אפוקליפסה שמרגישים חובה למלא את הזמן ומראיינים חוזי שחורות שלא נותנים לדבר. לתפיסתי, אם קרה משהו שאני באמת צריכה לדעת, אני כבר אשמע על זה. בלי קשר לאם זה משהו טוב או רע, תנודות המצב רוח הקולקטיבי הזה גדולות על האנרגיה שלי. אני לא יכולה לשאת את זה ואני לא חושבת שמישהו צריך לשאת את זה.

אני קוראת ספרים ומאמרים, מאזינה לכמות מצומצמת של פודקסטים, בקושי רואה ווידיאו ולעיתים רחוקות הולכת לקולנוע. אני סלקטיבית מאוד בעניין מה נכנס. כל מה שקשור באלימות, רדידות וכל מה שחוזר על משהו שכבר קיים, לא עובר את הסף. זה צריך להיות משהו באמת מיוחד או שאני מאוד אוהבת. זה מה שעובד עבורי ועבור האנרגיה שלי.

עם הזמן, קלטתי שאני נהיית יותר ויותר רגישה לשדה האלקטרומגנטי של מכשירים. למדתי לעבוד מול מחשב בלי להחזיק את היד על העכבר כל הזמן. אני מבחינה בין עבודות שניתן לעשות לא מול מחשב לעבודות שמחייבות שימוש במכשיר טכנולוגי ומקפידה להשתמש בכלים לא טכנולוגיים כמה שאפשר. אני לא חושבת מול מחשב אלא בהליכה או מול נייר. אי מגבילה את החשיפה שלי ככל שניתן.

בכל פעם שאני מתנתקת בגלל נסיעה או חופשה, אני מגלה שוב שהעולם לא עצר בגלל שלא הייתי מחוברת. העבודה לא נפגעה, מערכות יחסים לא נפגעו. שום דבר לא השתנה מלבד העובדה שאני יותר מאוזנת אנרגטית, פחות מתוחה, יותר נוכחת ומחוברת. יותר בעניין.

ההתנהלות הזו שומרת על האנרגיה שלי לדברים שבאמת חשובים לי. כולל דברים שקשורים בטכנולוגיה ומדיה. אני לא נגד, אני נגד ההתמכרות וחוסר האחריות.

לא מתכוונת להפסיק לחלום

אני חולמת בהקיץ מדי יום. לא מעט זמן לטענת העוברים והשבים. הם גם טוענים שאני נראית מנותקת ולא בפוקוס. הם צודקים לגמרי – לטובה. ילדי לאונרדו הם אנשים שיש להם המון רעיונות בראש ותיכף יהיו עוד. אנחנו עוסקים בכמה דברים בו זמנית ומישהו צריך לנהל את העניין. כדי לברר מה באמת חשוב לי בכל זה ומה פחות, אני חולמת. חלימה בהקיץ היא דרך שעוזרת לי לנהל את הפעילות שיש לי בתוך המוח, בדרך שמתחשבת ברמות ובתנודות האנרגיה שלי. היא דרך הרבה יותר בריאה מלנהל את עצמי בכל מני כלים שיש להם שורות וקוביות. לכלים הללו יש מקום רק אחרי שחלמתי מה נכון לי.

יש גם פעילות מנותקת ולא בפוקוס שזוללת אנרגיה, כי בשונה מחלימה היא מנסה לנהל עודף מידע חיצוני. אם מישהו לא שם לב, כך נראית בועת הניידים מבחוץ:

אנשים נראים מכורים. דעתם מוסחת מהעולם שמול העיניים שלהם. אם במהלך דקה לא מגיעים ציוץ, וידיאו ויראלי, התראה או ידיעה מרטיטה הם בכל זאת מסתכלים בנייד.

אנשים נראים מנותקים. הם כאילו בקשר עם כל העולם, אבל מנותקי קשר ממי שיושב לידם או מולם.

אנשים נראים תלותיים. ההתמכרות לנייד נראית כמו גרסת המבוגרים לשמיכי או מוצצי. רק עם הנייד הם מרגישים בטוחים, רגועים, שלמים. אם הנייד נעלם לרגע, הם בפאניקה.

אנשים נראים אימפולסיביים. הנייד משתמש בהם, אומר להם מה לעשות והם מבצעים מיד.

אנשים נראים מבוהלים. הכוונה לפוזה של דיבור בטלפון בדיוק כשמצלמת טלוויזיה חולפת על פניהם. אני נורא חשוב, רואים? הכוונה גם לאנשים שמצלמים בווידיאו אסון, במקום לעזור.

די אנשים, תנוחו. אתם נראים מותשים, חסרי סבלנות, כועסים, ממהרים לאיזה מקום שלא ברור מהו ומה תעשו כשתגיעו לשם. מדיפים קילוואטים של אנרגיה שלילית. אי אפשר לחיות כך לאורך זמן ואי אפשר לחיות כך בטוב.

טכנולוגיה ומדיה בשימוש מכוון

שבתון דיגיטלי. אני לא מתכוונת להבהיל מישהו אבל הנה ההצעה הראשונה שלי. אני יודעת כמה היא עזרה לי ולאחרים שהחליטו לנסות: אם שבתון דיגיטלי של שבוע יכול לעזור לי לגלות מה יוצר עבורי ערך אמיתי ומה לא, אז שווה לנסות את הדיאטה הזו. ערך אמיתי יש לדברים שמשמשים אותי לביצוע פעולות שאני רוצה לבצע, ולדברים שמהנים אותי.

האחריות שלי היא לא לבחון רק את הערך, אלא גם את ההתנהגות. להסתכל על עצמי מהצד ולהחליט אם ההתנהגות שלי נראית לי נכונה. מאוזנת. כזו שלא טורפת לי אנרגיה. כשמדובר בטכנולוגיה ומדיה, אני שואלת את עצמי שתי שאלות:

  1. כמה מהעולם אני יכולה לשאת כרגע?
  2. האם זה מוסיף ערך לחיי?

מספיק שאחת התשובות היא 'לא', והדבר הזה נשלח החוצה. פשוט ביותר.

גבולות. בישיבות, מפגשים עם חברים, בבית עם המשפחה, מכבים או משתיקים את המכשירים. כי אחרת, מה שאתם משדרים להם היא חוסר אכפתיות. אתם מראים להם שהם חשובים לכם עד הצפצוף הבא.

להפחית את הרעש. ורצוי ב 90%. להסיר מהנייד אפליקציות מטרידות (כולל מייל ופייסבוק אם אתם מתכוונים ברצינות) ואפליקציות שהורדתם ולא השמשתם בזמן האחרון.

לקשור שימוש למקום. תנסו לקבוע מקום בבית שרק ממנו אתם מדברים בנייד. תגלו שכמות השיחות שלכם תרד דרמטית.

להחליף טרדה במשהו בעל ערך. כמו להחליף אפליקציות של ערוצי חדשות באפליקציה לקריאת ספרים ומאמרים.

להימנע מאימפולסיביות. אתרי קניות, פינטרסט. תבדקו אם הם לא במקרה גורמים לכם לשקוע פנימה ולשטח לכם את האנרגיה, ובעיקר אם הם לא מובילים אתם לרכישות אימפולסיביות. כמות האנרגיה שצריך להשקיע במינוס בבנק ובאפסון כמויות של רכוש לא הכרחי, היא כבדה על כל אחד.

להחליט מה לא עושים לעולם. הכוונה להתנהגויות שעולות ממש ביוקר כמו שליחת מסרונים בנהיגה, קריאה מניידים בבית השימוש ובמיטה. מה שאנחנו אמורים לעשות במיטה לא מצריך שימוש בנייד. ומעבר לזה, האור הכחול של המסכים, טורף את המוח וזולל אנרגיה.

די ברור לי שאת הרשומה הזו יקראו בעיקר מניידים. אז הנה אני "מסתכלת עליכם" מהצד השני של המסך ושואלת – לאן אתם גולשים מכאן? למציאות כדי לעשות משהו שמקדם אתכם למקומות שאתם קוראים להם "יום אחד, כשיהיה לי זמן, אני…" או לעוד מקום וירטואלי שישאיר אתכם בלי אנרגיה וירחיק אתכם מהחלומות שלכם?

תחשבו על זה. ותחייכו קצת, מה יכול להיות.