ואולי כל ה'ילדי לאונרדו' הזה היא בעיה פסיכולוגית שמנסה למנף את עצמה?

זה לא רעיון שלי. אלא שלאורך הזמן בו אני כותבת את האתר אני פוגשת גם התייחסויות המציעות כותרות חלופיות לכוונה להיות כל מה שאני יכולה: הפרעת קשב וריכוז, דיכאון, חרדה, אוטיזם קל, נרקיסיזם, קושי להתמודד עם המציאות ופיצול אישיות. חלק מההתייחסויות רומזות שאני מסתירה בעיה רגשית או נפשית, וחלק רומזות שאני כנראה 'ילדה מיוחדת' שהיא הגרסה הרומנטית ל'בעייתית'.

פסיכולוגיה בגרוש

כתבתי בעבר על כך שהעיסוק בהגדרה אינו סתמי. אנחנו שואפים להבין את עצמנו ואת מה שקורה לנו. אנחנו מחפשים מודלים שיעזרו לנו לחיות באופן הנכון לנו. אלא שבין העיסוק בהגדרה עצמית לבין היזמה להדביק לי תגית של פרופיל פסיכולוגי משובש, יש מרחק גדול מאוד. מזל שכבר זזנו קדימה בהגדרות. בתקופות מוקדמות יותר זה היה יכול להגיע להצעה לערוך טקס גירוש שדים או ציד מכשפות.

עם זאת, קשה להתעלם מהטרנד שמנסה לעשות קשר בין משא פסיכולוגי כבד והתנהלות "לא סטנדרטית" בעיקר בתחומי העיסוק והפרנסה. הדוגמה הכי מוקדמת שאני זוכרת כחוויה, היא מהזמן בו האמינו שמנצחי תזמורות גדולים הם בהכרח עריצים אקסצנטריים ולכן כל השתלחות חסרת רסן שלהם באחרים, מצדיקה את גאונותם. היו אפילו כאלה שחשבו שאם הם יסגלו לעצמם התנהלות עריצה ואקסצנטרית זה יביא אותם להיות או לפחות להיחשב למנצחי תזמורות גדולים וגאוניים. אז זהו, שלא. יותר מזה – דור מאוחר יותר של מנצחים הוכיח שאפשר להיות מעולים ואדיבים.

הטרנד היותר חדש מנסה לכפות קשר בין פרופיל פסיכולוגי בעייתי למה שנראה כהצלחה מסחררת בכסף וסטטוס – מדדי הצלחה חיצוניים. רואים את זה בעיקר בתחומי היזמות והבידור. סטריאוטיפ פעלתן, לוקח סיכונים פרועים, מקמבן, עושה ומוכר.

כשחופרים בתבניות התנהגות אפשר לאתר קשיים בהתאמה למסגרות קיימות (שקבעו אחרים). אפשר  לאתר מקרים בהם יש היסטוריה של אירועים ונסיבות שמשבשים את המהלך המקובל של התפתחות ילדים. אפשר להצדיק הצלחה כנגד כל הסיכויים בנוכחות מיטיבה של מורים, סבים, אחד ההורים. אפשר להגיד שאנשים עם פרופיל פסיכולוגי כזה נהיים פליזרים או כאלה שחייבים להוכיח משהו. כשלא מוכנים להתפנות ולהסתכל על הפרטים, אפשר לומר כל דבר.

נניח לרגע שיש קשר בין משא פסיכולוגי או נפשי כבד להצלחה מסחררת. זה אומר שאנשים ירוצו לייצר לעצמם הפרעה כדי לזכות בתהילה וכסף? או יצדיקו את מצבם הלא מוצלח במדדים חיצוניים בכך שהם לא מספיק מופרעים? מה אמור ללמוד מזה מישהו בן שש-עשרה?

הטרנד המקביל לעניינו, מנסה לכפות קשר בין פרופיל פסיכולוגי בעייתי לבין מה שלא נראה כהצלחה מסחררת במדדים חיצוניים וגם לא הולך בנתיב טיפוסי. סטריאוטיפ מופנם, מתחבא, לא מחובר, דכאוני, עם הפרעה נוירולוגית. מה אמורים ללמוד מזה? שלהיות רפלקטיבי, להסתכל פנימה, לקחת את הזמן לחשוב, לזהות רגישויות ופגיעות, זה לא טוב? התיוג הזה משאיר אנשים בחשיכה. כל אחד חווה קשיים פנימיים, לפעמים קשים ומלחיצים מאוד. אם לא מדברים על זה, עוד אפשר לחשוב שאנחנו היחידים בעולם שסובלים מכך. אנחנו ו"המופרעים".

האם יש פרופיל פסיכולוגי לילדי לאונרדו?

אני לא פסיכולוגית והשאלה הזו נשמעת לי דומה לשאלה אם יש פרופיל פסיכולוגי לנטייה מינית. אני לא רואה פרופיל אחד. גם לא סטריאוטיפ אחד. לי נראה שיש המון פרופילים, המון סוגי עסקים, עשייה, ובחירות בעניין סגנון חיים. זה מרחב של הוויה שאני לא רואה צורך להגדיר כטווח או ציר-רצף עם שמות לקצוות. אם כבר צירי-רצף אז צירים שמאפשרים לי לגלות מה מתאים לי. כבחירה.

כלא-פסיכולוגית, אני מציעה הצעה חלופית גם לילדי לאונרדו, גם ליזמים וגם לכל מי שמעצב לעצמו את הדרך: אנחנו אנשים שיותר ממה שחשובים לנו סטטוס וכסף, חשובים לנו סגנון חיים מסוים וחופש בחירה. זה מגיע עם המוכנות לומר לעצמנו שזה בסדר לנו ללכת בדרכנו. שאנחנו מוכנים להתאמץ ושיש לנו את האומץ. שאנחנו מוכנים לנהל את הסיכון שיש בלא לעשות את מה שכולם עושים, כולל לנהל את הבדידות שיש לפעמים בדרך הזו. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בדרכנו, ויכולים לעמוד בזה רגשית.

בשונה מהמחשבה שאנחנו חיים בעמימות, לי נראה שאנחנו מרגישים שיש לנו היכולת לעשות דברים. זה דווקא ביטוי לשליטה. אנחנו סומכים על התושייה שלנו, כי אנחנו דואגים להשקיע בלמידה, במיומנויות, בעשייה ובחשיבה. אמר אלברט איינשטיין שזה לא שהוא כל כך חכם, זה שהוא נשאר יותר זמן עם הבעיה. זו ניסוח טוב ליכולת להתאפק ולצאת עם פתרון רק כשהוא מגובש היטב. זו דרך למזער סיכונים ולהרגיש יותר בטוחים, דרך הפוכה מהטענה לחוסר אחריות שאני שומעת וקוראת מדי פעם. הטענה הזו מגיעה בדרך כלל מאנשים שלא מאפשרים לעצמם זמן למחשבה, רצים בין פגישות, עושים נטוורקטינג כל הזמן, מייחסים חשיבות עצומה לדבריהם של אחרים על פני דעתם ולא יושבים בשקט לחשוב. חיים בלו"ז צפוף שגורם להם להרגיש עסוקים מאוד.

הרצון להגן על דרך עלול להוביל לשתיקה מסוכנת

אנשים שסוללים לעצמם דרך נוטים שלא לדבר על חולשות, פחדים, ייאוש. אם מדברים על כישלונות, זה בדרך כלל רק אחרי שההצלחה ניכרת חיצונית, בעיקר בעסקים. החשש הוא שאם נדבר על חרדה, דיכאון, בעיות בבית, אחרים יחשבו שהביזנס לא הולך טוב או יעבירו ביקורת בלתי פוסקת על הבחירות שלנו ויחזקו את הקולות הקשים שבתוכנו, יפילו אותנו. הדחף הוא להגן על המוניטין שלנו כבני אדם ועל המוניטין של מה שבנינו. הכי קשה היא המחשבה שאם אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, שאם עיצבנו את חיינו להיות כאלה, אז מה יכול להיות קושי? קושי קיים. צריך להכיר בזה.

אבל זה לא פשוט לדבר ולכתוב על קשיים. בסחרור שיוצרת תקשורת רב-ערוצית, במכבש המיתוג העצמי, הכל צריך להיראות פנטסטי, מדהים, מגניב, שמח, משווק את עצמו חיובי גם אם אנחנו עצמנו יודעים שזה לא נכון. תוסיפו על זה את המשיכה להציץ בהצלחה של אחרים, במדהימות שלהם, שיוצרת את ההרגשה שאנחנו מחוץ למשחק. מפספסים משהו, לא יודעים משהו שכולם יודעים, לא עושים משהו שכולם עושים, חסרי יכולת, נחותים.

אלא שהמחיר האישי שמשלמים על שתיקה, יכול להיות גבוה. לכן, בריא יותר להתבטא בעניינים כאלה, לא רק בתקופות בהן מתפתחת בעיה ממשית. כאן יכולים לבוא לידי ביטוי כוחה של קהילה או אפילו הרצאת TED כמו ההרצאה של רנה בראון שכולם אוהבים לצטט, רק כדי לדעת שאנחנו לא לבד בחוויית הקושי והפגיעות. טוב יותר יהיה לטפל בבעיה בדיוק כמו שמטפלים בכל בעיה אחרת. יש אנשים שזה מקצועם. אנשים שאפשר להוציא מולם את כל החבילה, לברר אותה, להשאיר אותה במקום מוגן. אנשי מקצוע שיודעים להקשיב ולכוון בלי שאף אחד אחר ידע. לא חייבים להגיע לתחתית כדי להיות זכאים לעזרה.

ובעצם, אני מבינה עכשיו שכתבתי את כל הרשומה הזו לטובת השורות האחרונות: תחושת בידוד היא תחושה קשה ביותר. אדם המעצב לעצמו את נתיב חייו עלול לטעות לחשוב שהוא לבדו אחראי לגורלו, שאף אחד לא מבין אותו, שהוא לגמרי לבדו. המציאות אחרת – אין מישהו שחף מקשיים ופחדים, אין מישהו שהוא באמת לבד. יש עם מי לחלוק ולהתייעץ.

רשומה קודמת
רשומה הבאה
Loading Facebook Comments ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.