לסיים פרויקט | דרך אזור העונשין לקו הגמר

איך לנהל את הזמן נכון

אחרי מהלך התקפה מסודר בו שחקני הקבוצה שאנחנו אוהדים שעטו עם הכדור לכיוון השער הנגדי, העבירו אותו במיומנות משחקן לשחקן, הצליחו לא לאבד אותו לטובת הקבוצה היריבה, הגיעו לאזור העונשין הקרוב לשער, פרפרו את ההגנה ומסרו פס אחרון לשחקן שיבקיע גול, אנחנו כבר על קצה הכיסא ו… ואז הכל מתפספס והם צריכים לרדת חזרה לאמצע המגרש. ואנחנו, כאילו שאנחנו לא יודעים, שואלים שוב ושוב "למה?!"

למה? כי לקראת הסוף אנחנו פחות זהירים

לקראת סוף המהלך ההגנה ננעלת על שטח יותר קטן של המגרש, ולקבוצה המתקיפה יש פחות אפשרויות להתרשל בקידום הכדור.

לקראת סוף המהלך שחקני ההתקפה מרגישים שהם אוטוטו בסוף המהלך ולא נותנים 100% יכולת.

הם נכנעים לעייפות אחרי שרצו את אורך המגרש כדי להוביל את הכדור לצד השני.

הם מתלהבים מדי מהגול הפוטנציאלי, חושבים עליו יותר מדי ועושים טעויות.

לפרויקטים יצירתיים יש מאפיינים דומים. ההגנה של היריב דומה להתנגדויות של עצמנו, לשדים שמתחבאים בצל. יש להם הרבה דרכים להניא אותנו מלסיים פרויקט ולקראת הסוף, כשאנחנו באזור  העונשין וקרובים למטרה, הם יכולים לרכז כוחות ולגרום לנו להתרשל. המרחק שנשאר עד להשלמת הפרויקט קטן מכדי שנוכל להטות את המסלול ולעקוף אותם.

לקראת סוף פרויקט אנחנו עלולים להיכנע לעייפות היצירתית, שהיא תוצר לוואי לשימוש בהרבה משאבים מנטליים, רגשיים וגופניים שנדרשו מאתנו כדי להגיע לרגע הזה בפרויקט. עייפות גורמת גם לחשיבת יתר, כי כבר אין לנו כוח לקבל החלטות.

"אמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מותחים את הסופים"

אם נהיה זהירים בסוף פרויקט כמו בתחילתו, לא ניתקע. יש אנשים שלקראת הסוף מקבלים יותר אנרגיה ומיקוד, אך זה לא המקרה השכיח. רבים יותר נאחזים בדברים ולא מסיימים.

לצאת מאזור העונשין של פרויקט ולהגיע לקו הגמר

חוזרים ללמה. יש סיבה שבגללה יצאנו לפרויקט הזה. לקראת הסוף אנחנו שקועים בהרבה פרטים מעשיים ושוכחים את הלמה. אם זה פרויקט ראוי, הוא ישפר את חיי האנשים. אם נסיים אותו, מצבם יהיה טוב יותר. ההבנה הזו יכולה לחזק את הנחישות לסיים. בנוסף, נוכל להיות גאים בעשייה שלנו. עשינו עוד משהו שנראה לנו חשוב לעשות.

פרקטי: מסתכלים על מה שנשאר לעשות ובודקים היטב אם אין שם מטלות שמסיטות את הפרויקט מה"למה". לא נדיר לרוץ בתוך פרויקט ובדרך להעמיס על תכולתו משימות שצצו בגלל מחשבות חדשות ששייכות כבר ל"למה" קצת אחר, או רצון להעמיק ולהרחיב מעבר לכוונה ההתחלתית. אם מוצאים כאלה, מוציאים אותן הצידה וממשיכים לרוץ בתוך הפרויקט. אחרי שמגיעים למטרה, חוזרים למה שנשאר בצד ומחליטים מה לעשות אתו.

מתמקדים בהגשמה, לא בשלמות. מושלם הוא אויבם המושבע של המספיק טוב והמספק בהחלט. מושלם אינו ניתן להשגה כי תמיד אפשר למצוא עוד מקום לשיפור. זה משאיר את העבודה לא-גמורה-כרונית. בנוסף, ברוב המקרים, לא אנחנו נביא את העבודה שלנו למצב מעולה. היא תצטרך לעבור דרך עוד אנשים כדי להגיע לשם. אנחנו צריכים ללמוד להניח לדברים כשזה מספיק טוב ולהעביר הלאה למי שיעשה את זה מצוין. הציור שלנו יהיה מעולה רק כשמי שיתלה אותו אצלו, יתלה אותו במקום הנכון בעיניו. הסיפור שלנו יהיה מעולה רק כשנהיה מול קהל והוא יכוון אותנו לבצע בדרך שתענה גם על הצרכים שלו. התלמיד שלי לנגינה יהיה מעולה רק כשיעבור למורה בכיר יותר שיעזור לו גם להתערות בתחום. התכנה שיצרתי תהיה מעולה רק אחרי שהרבה אנשים ישתמשו בה, יתנו משוב ואני אשפר אותה למצב בו היא באמת משרתת אותם. הבנתם את הרעיון.

פרקטי: אם בשלב הזה יש עדיין משהו שאתם צריכים ללמוד כדי להשלים את הפרויקט, אתם עלולים לדשדש באותו מקום הרבה זמן. העבירו את המשימות האלה למישהו שכבר יש לו את הידע והיכולת, קבלו אותן בחזרה לאחר ביצוע ואז תתקדמו בקצב נכון לקו הגמר. בנוסף, אם לא ברור לכם איפה נגמר הפרויקט, איך נראה התוצר הסופי או איפה השלט "סוף", הקדישו כמה דקות לקבוע איפה נקודת היציאה ומה הצעדים שאתם יכולים לבצע שיקדמו את הפרויקט באופן משמעותי – לסיומו. אם המשימות נהיות קטנות ו"קישוטיות" יותר ויותר, אתם מתמהמהים על שלמות ותצטרכו להחליט מה חיוני להתקדמות הפרויקט ולא להרגעת תחושת ה"זה עוד לא זה בדיוק" של עצמכם.

מבינים שזו רק התחלה אז כדאי להתקדם. בהמשך לרעיון הקודם: ככל שהפרויקט משמעותי יותר בעינינו או בעיניי אלה שיפיקו ממנו תועלת, זו כנראה גם רק ההתחלה של מהלך הרבה יותר משמעותי וארוך. אין מה להתמהמה כי הדרך עוד ארוכה. זו מחשבה שעבור רבים סותרת את ההנחה השכיחה שככל שזה משנה, כך צריכה ההתחלה להיות יותר טובה, מושקעת, רצינית, שלמה, מבוססת. המציאות הרבה יותר צנועה והחדשות הטובות הן שהיא גם הרבה יותר נגישה.

פרקטי: תהיו נחמדים לעצמכם ותנמיכו ציפיות לא-ריאליות. אם זה מישהו אחר שדורש מכם דרישות מוגזמות, הציעו לו להראות לכם איך עושים את זה או הציעו לו לעשות זאת בעצמו.

מכירים בכך שבשלב הזה, אנחנו עובדים על עצמנו בתוך הראש שלנו. ברוב הפרויקטים היצירתיים, היוצרים שוכחים לקבוע מדד שיעזור לדעת בכמה הם משפרים את הפרויקט, אם ישקיעו עוד שעת עבודה. במקום, משקיעים עוד ועוד שעות בלי להגיע לקו הגמר. בשלב הזה, אנחנו עובדים על עצמנו. מספרים לעצמנו שאם נשקיע יותר עבודה, אחרים לא יוכלו להתלונן על ערך העבודה שלנו כי "נתתי הכל". לחילופין, אנחנו מספרים לעצמנו שהמהדורה הבאה תהיה יותר מדויקת וכל-כך הרבה יותר טובה, הדבר האמתי. אז אם אתם לקראת גמר ולא גומרים ואלה הסיפורים שאתם מספרים לעצמכם, מה התשובה שלכם לשתי השאלות הבאות:

  • האם מה שאני עושה עכשיו עובד עבורי?
  • באיזה אופן מפרנסת אותי השאיפה לשלמות וההשקעה שבצדה?

פרקטי: עמימות במדדי התקדמות היא צעיף שיוצרים רבים אוהבים להתעטף בו. זה נותן הרגשה שיש משהו בלתי מוסבר בעבודתם, איזה קסם השמור להם. כך גם הם הודפים את הניסיון למדוד את עבודתם. עניין היצירה הרבה פחות מעורפל ממה שאוהבים לחשוב, ורוב היצירה היא עבודה, לא כישרון. היפרדו מהצעיף. אולי יהיה קצת קר בהתחלה, אולי כמה דקות פחד. עם זאת, תוכלו לשקר לעצמכם הרבה פחות שזה נראה לי רווח טוב.

עושים את העבודה והולכים משם. מי שרגיל לעבוד ב"הפקת יתר", יודע לומר שאם עבודה כזו נכשלת, היא מרגישה כמו כישלון גדול. הרבה יותר גדול מכישלון של עבודה שהושלמה תוך שמירת נאמנות לרוח הפרויקט בלי להיות מושלמת או מאוד מאוד מושקעת.

פרקטי: סוף מעשה במחשבה תחילה. לתכנן. לדמיין תוצאה סופית. לקבוע מאפיינים לתוצאה הסופית ולעמוד בהם, לא יותר.

כשעוסקים ביצירה, מוותרים על יכולת חיזוי לטובת הבלתי רגיל והראוי לציון. אף אחד לא יכול להבטיח ליוצר את התוצאות שהוא רוצה. יכול להיות שאכשל, אבל אם אסיים את הפרויקט לא אהיה תקועה יותר באזור העונשין, ואוכל לחזור לבדוק אלטרנטיבות אחרות. או לחזור ללב העניין כדי להבין שזה לא היה באמת חשוב. יותר טוב לדעת את זה כמה שיותר מהר.

אזור העונשין תמיד יהיה על המגרש. תמיד תצטרכו לעבור דרכו. מומלץ לחצות אותו בקו ישר ככל האפשר ולהתקדם הלאה.

רשומה קודמת
Loading Facebook Comments ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.