כשהחוטים מסתבכים, אנחנו דואגים קודם כל לעצמנו: עוצרים. מתנתקים. נפרדים מהסבך ויוצאים לשאוף אוויר, לזוז, לראות אופק, להתמסר למשהו פשוט. מעבירים את 'כובד האחריות' מהסבך, אל הדבר החשוב באמת – עצמנו. יצאנו, חזרנו, הסבך שם. עכשיו מה? שלושה דברים:
- מתירים את הסבך
- באותו זמן, שומרים על עצמנו
- דואגים לכך שזה לא יקרה שוב, לפחות לא בתכיפות גבוהה, ושגם אם יקרה, לא נהיה באותה רמת מצב מצוקה כמו בפעם הזו
מתירים את הסבך
לפני הכל, מסתכלים במה שכבר יש לנו ביומן לימים הקרובים. ההיגיון אומר שאת מה שכבר קבענו, קבענו מתוך שיקול דעת מסוים. לא שקלנו התפתחויות חדשות כמו התרת סבך, ועד שלא נשקול אותן הן אזרחיות סוג ב'. לכו עם התכנון שלכם ובעיקר השתדלו לא לשקוע בהתרת סבכים. אם יש ביומן דברים שאפשר לבטל כי קבעתם אותם כדי להיות טובים לאחרים ולא לעצמכם – לבטל. לא לדחות – לבטל. תמיד אפשר לקבוע מחדש אם זה נשאר חשוב.
אחרי שאתם מודעים לתכניות שכבר נקבעו, עוברים לטפל בסבך – בשלבים. מקדישים שעה ומתבוננים בסבך. מה רואים שם? פלונטרים.
יש פלונטרים שידוע מה יש בהם; בדרך-כלל יותר מדי משימות עם פחות מדי משאבים לטפל בהן – בכסף, זמן או אנרגיה. פלונטרים כאלה מתירים עם קרס: לוכדים קצה-חוט של משימות שמזהים אותן, יודעים למה הן קשורות, ויודעים מתי התכוונו לטפל בהן רק לא הספקנו. מוצאים אותן אחת-אחת, מוציאים הצידה, בודקים למתי רשמנו ביומן או ברשימת המשימות, בודקים אם זה באמת היה כל-כך דחוף או רצוי. אם לא, זורקים לפח. אם המשימה עדיין רלוונטית, קובעים מתי לטפל בה. משתדלים להיות ריאליים ככל האפשר. בודקים אם אפשר למסור אותה או לחלוק בה עם מישהו אחר, אולי לדחות לזמן רחוק. כרגע לא עושים כלום, רק מוצאים משימות, מחליטים מה לעשות אתן וממשיכים לשלוף חוטים.
חשוב:
לא שולפים חוטים מהאמצע. זאת אומרת – אם לא מוצאים קצה-חוט, לא ברור לנו מה החוט הזה, מה המשימה ולמה זה שייך, משאירים בינתיים בסבך.
כעבור שעה, יוצאים שוב לטיול קטן, מתרחקים. משימות מיון מכווצות קצת את המוח והגוף, צריך לתת להם להתמתח. כשחוזרים, אם יש משהו מתוכנן ביומן, עוברים לשם אפילו אם הסבך משמיע קולות פיתוי. הצבת גבולות דורשת אימון והאימון מתחיל כאן.
כשחוזרים לטפל בסבך באותו יום או ביום שלמחרת, יכול להיות שהוא יראה לנו קצת אחר. ראשית הוא התדלדל כי כבר שלפנו חלק מהחוטים. עכשיו קל יותר לראות קצוות-חוטים שהסתתרו קודם. אם רואים אותם, שולפים אותם וממיינים כמו קודם. גם בשלב הזה – לא יותר משעה. אם צריך אז שוב הפסקה ואז עוד שעה של מיון באותו יום או למחרת.
עוד יותר חשוב:
המטרה לפעילות הזו היא סילוק הסבך. כל מה שעושים בשלב הזה, הוא זיהוי משימות בסבך, שליפה, בדיקה וקביעת דרך ומועד טיפול. לא מתחילים לטפל, לא מורידים אפליקציה למעקב אחרי משימות אם לא השתמשתם באחת עד עכשיו, לא לומדים או יוצרים שיטות עבודה. רק ממיינים כדי לסלק את הסבך. אם אתם קולטים שאתם מתפתים לעשות משהו "הוליסטי" יותר, הפסיקו מיד.
כעבור שלוש שעות מיון יקרה אחד משני דברים:
- יישארו עוד כמה חוטים ברורים למיין, וזהו, הסבך ייעלם. זה הזמן לסלק גם אותם.
- יישארו עוד כמה פלונטרים בלי קצה-חוט לרפואה. אם אתם במצב הזה כעבור שלוש שעות, אתם כנראה מסתכלים על משהו שדומה לקשר גורדי. לוקחים את מה שנשאר וזורקים לפח. פשוט כך. זה עמום מדי מכדי לבזבז עליו עוד זמן. אם יש שם משהו חשוב – הוא יחזור ותוכלו לטפל בו בלי שאר הסבך.
שומרים על עצמנו
אנחנו בעניין של להיפרד מפלונטרים, רצוי לתמיד. עם כל הכוונות הטובות, מה שהביא אותנו לכאן עדיין לא הלך. רק הסבך הלך. כדי לשמור על עצמנו אנחנו צריכים להתחיל מיד גם בתיקון התנהגותי: להציב גבולות, לנקוט משמעת עצמית ולדאוג לסיפוק צרכים בסיסיים – שהם אלה שמתחזקים את היכולת שלנו לפעול באופן בריא. אחרת נמצא את עצמנו בתוך סבך שוב ושוב, ושוב.
ממה בעצם אנחנו צריכים לשמור על עצמנו? ובמילים אחרות – מה הסכנה ואיך מזהים שהיא מתקרבת?
בהתחלה זה נעים, כייף, בדיוק המקום שרוצים להיות בו. יש כאלה שקוראים לזה להיות ב zone או להיות in sync או להיות במצב יצירה, להרגיש אחד, hype, לצלול ועוד כל מני שמות שמייצגים תענוג שמגיע מהתחושה שאנחנו יכולים, חדים, קרובים לגעת במשהו טוב. זה מושך להיות שם, להישאר. תחושת הזמן מיטשטשת, לא רעבים, לא צמאים, לא צריכים ללכת לשירותים או לישון.
זה מצב נרקוטי. אנחנו נמשכים להישאר בתחושת היכולת, במתוק הזה, בציפה לתוך הלא-נודע שמשם נביא חזרה בשורה חדשה או משהו קטן ויפה. עד שעוברים את הגבול וזה קורה בדרך-כלל בלי ששמנו לב לסימנים. יותר מדי כייף לנו מכדי לשים לב לסימנים, לטרדה שהם מייצרים במקום שיניחו לנו ויצטרפו לכייף.
הדוגמה הכי בוטה לסכנה במצב הזה היא שיכרון מעמקים. בשל צירוף נסיבות שלא אפרט כאן כי אתם יכולים לחפש בגוגל, הצוללן מגיע למצב בו הוא חש יכול להמשיך ולצלול לתוך האינסוף שהוא, לפחות בדמיון שלנו, יפהפה ושיא החופש שיכול אדם לאחל לעצמו. שיקול הדעת של צוללן במצב כזה דומה לזה של שיכור. הסיכוי היחיד שלו להיחלץ זה להבחין בתחושת השכרות כשהיא עוד קלה יחסית ולהפוך כיוון בבת אחת. להיפרד מהמשיכה להתמזג עם האינסוף, מתחושת הכל-יכול, מהמחשבה ש"לי זה לא יקרה". זה קשה, זה גם תלוי תרבות. לא כולם מצליחים.
נו, יחשבו לעצמם חלק מהקוראים, זו דוגמה דרמטית מדי. אלא שכל ההבדל בינה לבין ההתמסרות לתחושה הזו בעבודה, ביצירה, בכל פעילות אחרת, הוא טווח הזמן שעובר עד הנזק הסופי, פלוס כל השנים של ההיגררות באמצע. זה עוד יותר קשה כשזה תלוי תרבות. כבר הייתי בחיי במספיק חזרות, ישיבות, הפקות והשד יודע מה כדי לדעת שבמקרים רבים רוב השעות שמשקיעים שם מיותרות לגמרי. זו התנהלות שמעידה על היעדר תכנון ויכולת ניהול בסיסית, היעדר רצון להתחייב לדבר מוגדר, היעדר היכולת לנקוט משמעת, לעבוד על החלק שלי בלי שמישהו יחזיק לי את הכוס קפה, להכיל את עצמי. זה יותר לעוף על עצמי, להכריח אחרים לקבל אותי "כמו שאני" ולחשוב שאני ספונטנית, ממש מגניבה וקריאייטיבית או חשובה לאללה. שום דבר מהרשימה הזו אינו תנאי הכרחי, וודאי שלא תנאי מספק, ליצירה טובה.
כמו בצלילה, גם בכל המצבים האחרים הגוף נותן סימן ולסימן הזה צריך ללמוד להקשיב ולקחת אותו ברצינות מיד. סימן יכול להיות תחושת שכרות קלה, בחילה, סחרחורת, כאבים שמושכים משהו בגוף וגורמים לנו לרצות מסז' מכל עובר ושב, עיניים נעצמות, שכחה רגעית, חוסר ריכוז. סימן גם יכול להיות הרצון להדליק עוד סיגריה למרות שהרגע כיבינו אחת, להכין עוד קפה, צורך בלתי נשלט לקום מהכיסא ולצאת מהחדר כשאין שום סיבה טובה אחרת לעשות את זה. "זה קורה לי כל היום!" נכון. כל היום הגוף נותן סימנים ואנחנו, משום מה, בוחרים להתעלם מהם ברוב המקרים. למי יש זמן כשהכל דחוף?
כמו שציינתי ברשומה הקודמת – אנחנו יכולים לבחור. טכנית, התנהגות בעייתית והתנהגות בריאה נקנות דרך אותם מנגנונים. אם אתם מרגישים שאינכם יכולים לבחור כרגע, שימו לכם משגיחים חיצוניים:
לתחום את זמן העבודה לשלוש שעות בכל סשן. יותר משלוש שעות עבודה/חזרה בתחומי היצירה זה כבר לא אפקטיבי. כל החזרות האינסופיות של שחקנים טרוטי-עיניים, נגנים שחוקי עצמות ישבן ולילות ארוכים של כותבי קוד עם מבט מטורף אולי מרגיש מאוד רומנטי אבל לא שווה הרבה לטובת אפקטיביות. זה רק לתפור שעות. אם כבר הולכים על "במרוכז", אז שני סשנים של שלוש שעות ביום עם הפסקה משמעותית באמצע. לפחות שלוש שעות הפסקה וללכת לעשות משהו אחר או לישון, לאכול ושאר צרכים בסיסיים. עדיף – שלוש שעות ליום לאורך תקופה של כמה ימים או שלוש שעות בשבוע, כמו חזרה של הרכב.
תכנון לחוד, ביצוע לחוד. אלא אם מדובר במשהו ממש קטן שכרוך בעד חמש פעולות קצרות, לא מתכננים ומבצעים עבודה באותו סשן. תכנון לחוד, ביצוע לחוד, פינישים לחוד. התכנון דואג לכך שתגיעו למטרה אליה התכוונתם ולכן לא מדלגים עליו.
הפסקות יזומות. כמו שיותר משלוש שעות זה לא אפקטיבי, כך גם לא אפקטיבי שלוש שעות בלי הפסקה. לכל שעה וחצי עבודה מצמידים הפסקה של רבע שעה. לכל 45 דקות הפסקה של כמה דקות, נאמר חמש. כל 45 דקות אפשר לחלק לשני סשנים או שלושה. אני עובדת במקטעים של 15 דקות.
טיימר. ידידו הטוב של האדם ששומר על עצמו. להשתמש בו בקביעות.
איך דואגים לכך שזה לא יקרה שוב? זה כבר יותר ארוך, אז ברשומות הבאות.
