מלכודת 'שלב המחקר'

לאנשים יצירתיים יש כישרון שעולה לפעמים על היכולת ליצור – הכישרון לשכנע את עצמנו שהסיבות שאנחנו ממציאים כדי לא ליצור, הן סיבות אמתיות. תמיד יש מה לארגן, להכניס לרשימות, לסדר, לנקות, לחקור או לגרד. אני תוהה לעצמי אם זו הסיבה שבגללה אני, כמו אנשים יצירתיים רבים אחרים, נמשכת כל-כך מהר לעבודת-מטא: להציף רעיונות, לחשוב עליהם, לחלום, לחשוב על המשימות הבאות שמחכות לי. רעיונות הם כייף. לעשות משהו עם הרעיונות האלה, לחשוף את העבודה לאחרים תוך כדי עשייה, לעבוד ממש, זה נו… לא תמיד ממש מה שבא לי לעשות.

בזמן שאני 'מטא עושה', אני במרחב נוח. אף אחד לא מודד את העבודה שלי, הביקורת שותקת, לא עומדים עלי עם שעון, אף אחד לא מחכה לתוצאה. אני יכולה להמשיך לספר לעצמי שאני יוצרת: מתכננת, מארגנת, מנקה את הראש או השד יודע איך אני קוראת לזה.

במילים אחרות, אני מחברת לעצמי בדיה אמינה שמניחה מדרגות של מכשולים ביני לבין העבודה היצירתית שאני צריכה לעשות. משום שרק יוצרת הסיפור צריכה להאמין לו, אני יכולה להישאר במרחב הבטוח שלי, שבדרך כלל קוראים לו 'שלב המחקר'.

איך נראה שלב המחקר? אנחנו קוראים כתיבה של כותבים אחרים, מתבוננים בציורים של ציירים אחרים, ברעיונות עסקיים של אחרים, הולכים להופעות של אמנים אחרים – במסגרת מחקר. אנחנו חוקרים ואוספים מחקרים שדנים במחקרים של אחרים. אנחנו מתייגים את המחקרים, ממיינים אותם לקטגוריות, מתייקים אותם ושומרים אותם בערימות עם עוד מחקרים אחרים שכבר יש לנו. כשיש לנו הרבה, אנחנו חוקרים את הדרך בה ניתן לתייק את המחקרים הללו טוב יותר, כדי להצליח להבין מה הקשר המעשי בין מה שכבר אספנו למחקר החדש, ו…

ככה בונים חומה. חומה שהיא חסם לעבודה ממשית. נכון, חלק מהתהליך היצירתי דורש חקר. אבל אם אתם מנידים בראשכם מול המסך כרגע, אתם יודעים בדיוק כמוני שיש נקודה בה יש לנו מספיק מידע כדי לעשות משהו, ויש נקודה בה יש לנו מספיק מידע כדי לחמוק מיצירה. שום כמות של מידע או השראה לא תפתור את הבעיה, כי לבעיה אין שום קשר עם מידע.

אני יוצרת, לא חוקרת. פעם לא ידעתי שמרמה מסוימת של מחקר והלאה, אני מאביסה את החלק המבוהל בתוכי, זה שמפחד ליצור, ומבהילה אותו עוד יותר. ראיתי את כל המומחים האלה, את הכמות המאסיבית של העבודה שלהם ואיך היא מגמדת בעיניי את היכולת שלי לתרום. אם אתם חושבים שאין טעם לנסות ומה הפואנטה – זה עוד סיפור שאתם מספרים לעצמכם, ומאמינים בו.

כיום, אני פשוט יוצרת. בוחרת נושא או רעיון מתוך עשרות הרעיונות שיש לי כל יום, ועושה משהו בקשר אליו. כותבת כמה מאות מילים, מציירת סקצ', מעצבת, נותנת שם לבעיה ויושבת לפתור אותה, לומדת עוד סיפור ומיד מספרת אותו למישהו אחר, אוספת כמה אנשים ופותחת אתם שיחה על משהו, איזה רעיון. עובדת שעה, עובדת שעתיים כדי להתקדם יותר, עושה גרוע, עושה טוב, העיקר עושה. לפעמים זה באמת לא שווה שיתוף. לפעמים אני זורקת מיד אחרי שעשיתי או נותנת לזה לנוח חודש. כמעט כל דבר שאני עושה, אני יכולה להתיר, להשיב. מה שאני לא יכולה להשיב זה את הזמן שהשקעתי בלהמציא סיפורים לעצמי. סיפורים מהסוג שנותן לי סיבה לא לעשות.

לעשות עושה טוב.

מה שמזכיר לי שפעם פעם, כשהייתי נערה והיה מגיע רגע בו לא הייתי ממש מוצאת את עצמי, אבא שלי היה אומר "תנגני קצת בפסנתר, יעבור לך." בדרך כלל זה היה מסתכם בכמה שורות מסונטה של בטהובן, תמיד אותה סונטה, תמיד אותה הערה שלו "את תלמידה מתמידה, את תמיד טועה באותו מקום," אבל אחרי כמה דקות סונטה ואקורדים סתם, באמת הייתי מרגישה יותר טוב.2020