ילדי לאונרדו הולכים בעקבות הסקרנות. הסקרנות מובילה לחקר. בהתחלה פחות מעניין אותנו לברר כמה זה עולה, אם לעסוק בזה יביא לנו תועלת כלכלית, מעמדית או פרסומית, או מה קשור. יותר מעניין אותנו מה זה, איך זה עובד, של מי זה, מי עשה את זה, לגלות אם יש עוד כאלה, איפה מוצאים, מה אפשר לעשות עם זה, איך עושים כזה, למה צריך, למה אנשים נמשכים לזה, מי חשב על זה ועוד מאות שאלות אחרות.
דרך חקר אנחנו אוספים מידע. השאיפה להבין הופכת את המידע לידע. הסקרנות פועלת על הידע ומולידה רעיונות. במקרה של ילדי לאונרדו – מכונת פופקורן של רעיונות. עד כאן טוב ויפה. מה הלאה?
מתוך התכתבות עם נ. :
חשבתי על זה. הסיבה לבלבול נובעת מניסיון לקשר שתי תכונות – סקרנות ויצירה. לטעמי לא תמיד הן שלובות זו בזו. נניח ואני מאוד סקרן וחוקר נושא מסוים. עד פה יש לי הרבה ידע בנושא, אולם אני לא יכול לתרגם את זה ליצירה. יש לי חבר שמתעניין מאוד בסכינים. הוא מכיר את כל סוגי הסכינים בעולם האספנות, ויש לו אפילו אוסף סכינים. רק שהוא לא מצליח לתרגם את ליצירה – ובמונחים שלנו, למקצועיות. נניח והיה מצליח, וודאי היה שותף בזירת המסחר של אספנות סכינים, אולי מכירה פומבית, אולי פתיחת חנות לסכינים. מה שאני מנסה לומר הוא שכל עוד זה נשאר ברמת התעניינות, לא ניתן לייצר מזה כסף. בנוסף לזה, התעניינות או מחקר כשלעצמם אינם מביאים ליצירה אלא אם מחליטים. למשל, לכתוב על זה, לשתף את הידע, או להנגיש אותו בצורה אחרת. למשל, אתר אינטרנט או בלוג. לסיכום, אני חושב שדרושה הפרדה בין היכולת שלנו להכיר המון תחומים ובין היכולת שלנו לעסוק בזה באופן מקצועי. הפער נובע מהמון חסמים ולעיתים באופן אובייקטיבי, חוסר יכולת.
בכלליות אני חושב שזה מאוד פשוט – צריכה להיות הלימה בין האהבה שלנו לתחום מסוים ובין ההכנסה הכספית. בדרך כלל, בגיל מבוגר אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים במקום שאנחנו לא אוהבים. הסבה מקצועית… זה נושא מורכב שלעצמו ולכן הבלבול. בהחלט עיסוק צדדי הינה דרך לבצע הסבה שכזאת אולם פה נדרשת התחייבות לאורך זמן. וזה, כידוע, קשה לנו מאוד
ההתכתבות עם נ. שלחה אותי לחשוב למה זה כך, מה אפשר לעשות בעניין ואיך. עוד לפני ההתכתבות היו לי כמה רעיונות. אחרי מחשבה הבנתי שהתשובה שלי נראית כך:
סקרנות>ידע>רעיון>יצירה>שיתוף>עסקה
אם לומדים ומתאמנים על כל חלקי הרצף הזה, רוכשים את הכלים להתפרנס ממה שאוהבים לעשות. לא תמיד תהיה הלימה בין האהבה שלנו לתחום מסוים ובין הכנסה כספית. אם נשלוט ברצף, תהיה לנו בחירה – ליצור ולהתפרנס או לא להתפרנס ממה שאנחנו אוהבים לעשות.
עם הפרספקטיבה הזו הסתובבתי עוד כמה ימים וגיליתי התנגדויות וחסמים שעומדים בדרך. הנה כמה:
"אבל איך אני יודעת שהרעיון שלי שווה בכלל?"
"זה ייקח המון זמן לדעת את כל מה שצריך לדעת. אם הייתי מתחיל בגיל צעיר יותר אז אולי. עכשיו אין לי סיכוי."
"מה סקרנות, מה סקרנות. עם סקרנות לא הולכים למכלת. מספיק עם הסקרנות כל הזמן."
"אבל איך אני יודע אם העבודה שלי מעניינת בכלל, אם היא טובה?"
"אין לי איפה לשתף. לא בוחרים את העבודות שלי."
"אין לי זמן להשקיע ביצירה אם אני לא בטוחה שמישהו משלם לי על זה."
"מי ירצה לשלם על זה בכלל?"
"אנשים לא מוכנים לשלם את מה שאני רוצה לקבל."
ועוד כהנה וכהנה אמירות שכעבור כמה ימים נשמעו לי כמו ערימה גדולה של דרישות. נשארתי עם השאלה "ממי אתם דורשים את כל זה ועל סמך מה?" שאלתי בקול רם מישהו. אפילו שניים. אף שלושה. התשובה שקיבלתי הייתה בכיוון "נו עזבי, מה את מבינה" כולל גלגול עיניים ומחוות ביטול. מוכרחה לציין שברגע מסוים הם הזכירו לי את הנרי, החתול השחור. יש חתולים שאין להם מספיק סקרנות להיהרג ממנה…
הנה מה אני מבינה
אם אני מאמינה בכל לבי שיש מי שיודע את התשובה האחת הנכונה, והמישהו הזה הוא לא אני, הכנסתי את עצמי לנתיב צר ומייסר של תלות. לפי מה שאני מבינה, זה לא נתיב שטוב לי ללכת בו.
אם לא אעשה דבר עם הרעיונות שלי, לא אדע אם הם שווים. מבחינתי, עשייה היא דבר אפשרי. אפשר להגיע אתה מעבר למה שנראה הגיוני, לעשות בלי לדאוג למגבלות. מה כבר יכול לקרות אם אעשה משהו לא שווה – לא יאהבו אותי? זה לא יצליח? לא אזכה בתהילת עולם? לא יכתבו עלי בעיתון? מה? כל המדדים האלה לא קשורים לעשייה.
בעיניי כדאי לקחת את הסיכון ולראות מה יקרה, מה אפשר ללמוד. גם למבוגרים, לא רק לילדים, מותר להיות במצב של הצעד הראשון בדרך. מותר לעודד ולהתעודד. יש כאלה שיגידו "זה לא יעבוד". יש ביניהם קולות היגיון שכדאי להקשיב להם ולחשוב יחד אתם. יש ביניהם קולות שלא רגילים לחשוב אחרת ממה שהם רגילים, לא מוכנים לחשוב אחרת ממה שהם רגילים, ולכן לא בטוח שהם יכולים לעזור. הקול הכי קשה הוא הקול הפנימי שמנסה לעצור אותי מלעשות – אותו צריך להשקיט. בניגוד לאמירה "מה שלא הורג אותך מחשל אותך", קול פנימי שמנסר את דחף היצירה, לא נמצא שם כדי לחשל. צריך להוציא אותו משם ולדבר אתו. לסגור עניינים כדי שהוא לא ימשיך להפריע.
הגישה הפטליסטית של הנרי וחבריו, לא תביא תועלת כאן. גם היא יוצרת פערים מעיקים, עומס, לחץ, סממנים של תסכול. במקומה, מעניין אותי לעשות. ללמוד, להתאמן, להשתפר ולהתמחות ברצף
סקרנות>ידע>רעיון>יצירה>שיתוף>עסקה
מה לעשות? לעשות
החלטתי להתניע פרויקט עשייה ושיתוף, לשם העשייה והשיתוף. אני קוראת לו 'בית יוצר 30/100' קבעתי לפרויקט כמה כללים:
- התמדה לאורך מאה ימים. לא יותר משעה עשייה ביום, מינימום חמש דקות ביום.
- המטרה היא לעשות ולשתף כמה שיותר דברים שיש לי סקרנות לבדוק. מינימום שלושים דברים.
- אני אשתף גם במה שקשה.
- פלטפורמת השיתוף שלי תהיה באתר הזה. מכאן אשתף גם למקומות אחרים.
- אם אחרים ירצו להשתתף גם ו/או לעזור לי – בשמחה. מותר לעשות בשותף.
- במסגרת הפרויקט הזה אני לא מכוונת למכירה של שום דבר, רק לעשייה ושיתוף. ללמוד לשתף זה צעד בדרך ללמוד למכור. אני כן אתחבר לכפתור מימון חברתי – למקרה ומישהו ירצה לתמוך כי זה נחמד לו.
קצת רציונל
מינימום 30 דברים ב 100 ימים, במקסימום שעה עשייה ביום, זו מסגרת שמכתיבה בחירה של דברים קטנים. לא נראה לי שיזיק להתאמן בלחשוב ולעשות דברים קטנים, כאיזון לנטייה השכיחה של ילדי לאונרדו לחשוב ולעשות בגדול.
השיתוף הוא מרכיב חשוב בפרויקט הזה. לעשות ולשתף, לעשות ולשתף, להתאמן על החשש מלהציג עבודה לא מצוינת ואף פחות מזה. גם החלק הזה של המסגרת – שיתוף – תעזור לבחור דברים קטנים יותר. אם אני עובדת שלוש שעות על משהו פיצי, סביר להניח שאצליח להגיע לרמה בינונית פלוס.
צריך שיהיה לי כייף. מלעיזים, ספקנים וכל התוכים האחרים לא יעניינו אותי בפרויקט הזה. חרות הקרקור שמורה להם, לי שמורה הזכות לא לתת להם לקלקל לי את המצב רוח לשחק. אני מאמינה שלשחק זה חשוב ואחת הסיבות היותר טובות לעשות משהו.
כדי לשתף צריך פלטפורמה, והפלטפורמה צריכה להיות נוחה לי לשתף בה. לי נוח לשתף כאן, לאחרים נוח לשתף בקבוצה שהם פוגשים כל שבוע, או בארון תצוגה ליד הבית שלהם, בפייסבוק, ביוטיוב, במייל או על השולחן בסלון – הכל הולך.
כל ההחלטות והכללים בפרויקט שלי, הם שלי. אם אחרים רוצים גם, אתם ממש לא חייבים ללכת עם הקצב שלי, כמות הדברים שאני בחרתי לעשות וכל כלל אחר שקבעתי. העיקר – לעשות ולשתף.
מה נשאר? להזמין אתכם לדף הפרויקט… 'בית יוצר 30/100' יוצא לדרך!
