מקום לעודף רעיונות

מאז האגדה על 'אאוריקה' של ארכימדס, דרך הסיפור על ניוטון והתפוח, נוצר הרושם שרעיונות מוצלחים נוצרים בבידוד וברגע אחד כ'הברקה' או 'הארה'. כל מני ממציאים והוגים מטפחים את הסיפור הזה, בלי שום קשר למה שקורה במציאות. במציאות, רעיון מוצלח לא נוצר בבידוד וגם לא ברגע. רעיונות כאלה הם תולדה של רשת התרחשויות, של סביבה: מישהו אומר משהו שנקלט אצלי כי מה שנאמר נפגש עם מחשבה אחרת שיש לי. המחשבה הזו קשורה למשהו שאני עושה, או קראתי פעם, אולי ראיתי באיזה מקום. הד עמום מתגלגל לי בראש, לש את עצמו, ואני משתפת אדם שלישי. הוא מספר לי על אירוע שחווה, ששם מישהו אמר ש… וזה ממשיך, עובר בין עוד אנשים, דברים שהיו, דברים שישנם, מישהו בסרט אומר שורה, פתאום נשאלת שאלה, מופיעה בקשה ואז… פוף! כבמטה קסם מבריק רעיון מוצלח, ברור, שלם, משהו שאפשר לעבוד אתו. איך רגע הפוף! קורה אנחנו מתקשים להסביר. לכן הוא נתפס כקסם, ככישרון או קשור בידע מיוחד.

הפוף! הוא רק קצה של תהליך, תולדה. לפני התולדה מתרחשת שיחה בין קולות רבים, בין זמנים ומחשבות, בין עובדות, דמיונות וקרעי-מידע. כשיש מרחב לשיחות בין אנשים, הרבה רעיונות טובים יכולים לצוץ. [אזהרה: משפט ארוך] אבל מה קורה כששיחה בין קולות רבים מתרחשת בתוך הראש של אדם אחד, שאם היה אפשר לצלם לו את פנים המוח היו רואים שם בית קפה עם ארבעה כסאות וחמישה קופים שכולם רוצים לשבת ולא מתכוונים ללכת הביתה?

מחסור, שפע וניהול עודפים

מקובל לומר שאין מחסור ברעיונות, יש מחסור ביכולת להוציא אותם לפועל. מה יוצא מזה? שאם יש שפע רעיונות ומחסור ביכולת להוציא אותם לפועל, נוצר פער. כשחיים בפער מתמיד, קשה לגעת בהרגשה שהגענו, הצלחנו, השגנו. כשהראש עובר בין כמה תחומים כל הזמן, הוא מוצא עוד רעיונות ועוד רעיונות, גם בלי שביקשו ממנו, ובמקביל לפער נוצר עומס. עומס משפיע על היכולת להיות בצלילות הדעת, ובונה בגוף מתח וחום. זה נחמד להרגיש הייפ מדי פעם, לא בריא לחיות כך באופן קבוע. מה עושים עם העודף, מה אפשר לעשות כדי להרגיע קצת את הקופים, ומה יכול לצאת מזה?

הדבר הראשון שעושים זה לדאוג לכך שלא יהיה עודף. אני מסתובבת עם פנקס ועט. בכל פעם שצץ רעיון – אני רושמת אותו. לא משנה מה יקרה עם הרעיון הזה, קודם כל אני רושמת. הרישום עוזר לרוקן את המוח מעודף, ומסיר את הדאגה שאני אשכח את כל הרעיונות ה'מעולים' האלה, שגם זה עודף. פנקס ועט ולא אפליקציה, כי זה מהיר ולא נגמרת להם הבטרייה. אם הרעיון מגיע בגלל משהו שאני רואה, אני מצלמת.

מהו רעיון ששווה לרשום? כל רעיון שלוכד את תשומת לבכם, בכל כיוון. העיקר להיפטר מהעודף: רעיונות לעסק חדש, שם ללהקה של החברים שלכם, התחלה של סיפור או שלד עלילה, משפט שווה ציטוט, רעיון לצבע חדש לקיר בסלון, משהו שאתם רוצים ללמוד, לברר – כל דבר. אם בכל זאת אתם לא בטוחים, אולי כדאי לעבוד עם רשימת תחומים: דברים שאני רוצה לחוות, דברים שאני רוצה ללמוד, דברים שאני רוצה לעשות, הרפתקאות, נסיעות, מערכות יחסים, דברים שקשורים בגוף, בכסף, בקריירה – כמה שיותר רחב.

פעם ביום אני מקדישה כמה דקות כדי לעבור על מה שרשמתי בפנקס, כל רעיון בנפרד. בדקות האלה אני מחליטה מה לעשות עם הרעיונות, ויש לי כלל אצבע: לפחות שמונים אחוזים הולכים לפח. "איך את יודעת שאת לא זורקת רעיון טוב לפח?" שואל התוכי הממונה על הגנבת ספק לליבותיהם של האנשים. אני סומכת על שיקול דעתי באותו רגע. מאוד ייתכן שאני זורקת רעיונות טובים לפח. אלא שאם אני זורקת אותם, כנראה שאני לא מזהה אותם כמספיק טובים כרגע. למה לבזבז אותם עלי?

הרעיונות שאני שומרת עוברים לאחד משלושה מקומות: לפרויקט קיים, לבדיקה מידית, או למחברת ששומרת לי על רעיונות טובים. אם הרעיון עובר לבדיקה מידית, אני מוסיפה אותו כמטלה לרשימת המטלות שלי, בתוספת כמה כיוונים אפשריים ופעולות שאני רוצה לבצע כחלק מהבדיקה. המחברת ששומרת על רעיונות טובים, שומרת עליהם עד שיהיה לי זמן לטפל בהם. אם לא יהיה לי, זה לא משנה לה. היא שומרת. יש לי הרבה מחברות כאלה. מדי פעם אני שולפת אחת וקוראת בה רק כדי לגלות שחלק ממה שרשום שם, כבר התגלם בתוך העשייה שלי בדרך כזו או אחרת. חלק לא.

עודף שנובע מסקרנות סדרתית וסקרנות מחזורית

כשזה מגיע לרעיונות שמסקרנים אותנו, ילדי לאונרדו נוטים להיות סדרתיים ו/או מחזוריים. הסדרתיים זזים ברצף מעניין לעניין וכמעט שלא חוזרים לעניין ברגע שהם השאירו אותו מאחור. המחזוריים מוצאים שהרבה מהעניינים שלהם מתקיימים במחזוריות ושהם חוזרים אליהם שוב ושוב. משאירים משהו לזמן מסוים מאחור – לפעמים ללא מעט זמן – לפני שחוזרים אליו בסיבוב נוסף. כולנו מפסיקים כי פתאום נמאס, כי בבת אחת העניין נהיה יותר מתסכל ממרתק. ההתנהגות הזו יוצרת עודף מיוחד: ערימות על ערימות או שבילים של פרויקטים שלא הושלמו. חומרי יצירה, קבצים, אבטיפוסים של כל מני דברים, אוספים, כלים, וכמעט תמיד גם איזו גיטרה. אנחנו לא רוצים לזרוק את הכל. מה עושים עם הדברים בינתיים?

אפשרות אחת היא להזיז את הדברים הצידה. לאכסן, לזרוק, למחזר, למכור, למסור. אם אתם מאכסנים, כדאי להקדיש קצת מחשבה לאכסון יעיל: אתם מחליטים מהי שיטת ארכוב טובה עבורכם, אורזים יפה בקופסאות ובקבצים, ומניחים לדברים. כך תדעו שאם תחזרו לעניין, יהיה לכם את כל מה שאתם צריכים תחת הידיים כדי לחזור בקלות.

אפשרות נוספת היא להתייחס לעודף כמצע. במקום להזיז את הדברים הצידה, אנחנו ממשיכים לחיות בקרבתם ונעים ביניהם במחזוריות מסוימת, לא דווקא לפי לו"ז קבוע. למה בעצם?

כמו שכתבתי למעלה, אנחנו נעצרים בפרויקט כי נמאס, כי בבת אחת העניין נהיה יותר מתסכל ממרתק. עם זאת, יכול להיות שבסך הכל נתקענו. זה קורה לא רק לילדי לאונרדו, זה קורה לכולם. מאמץ מרוכז בעניין אחד יוצר תחושת התקדמות מהירה אבל רגע ההיתקעות יגיע אם לא נלמד להתרחק קצת. לעיתים קרובות, מה שלא מצליח עכשיו יצליח בקלות מחר בבוקר, אחרי טיול של שעה או כעבור חודש. כשמצליח, המוטיבציה מתחדשת, לא תמיד התמדה או כוח רצון הם העניין. לפעמים זה שינוי פרספקטיבה או פיסת מידע חדשה שמשנים את התמונה. אם הפרויקט נשאר בסביבה, אפשר לחזור אליו מיד ולהתקדם עוד כברת דרך.

ובכל זאת, קיימת מגבלת מקום. אנחנו לא יכולים לחיות בתוך כל הפרויקטים הלא גמורים שלנו ולא להכיל אותם. יש לכך כמה פתרונות:

למיין. פרויקטים שהתחלנו רק בגלל שיש כזה טרנד ולא בגלל סקרנות אמתית, אפשר להזיז הצידה. גם פרויקטים שסיבכו אותנו בעקומת למידה לא הגיונית ולא מעניינת, כמו פרויקטים שהתחלנו בגלל כלי חדש, לא בגלל העניין עצמו. גם פרויקטים שיש בהם יומרה שהבנו שהיא גדולה עלינו.

לאכסן כך שיהיה קל לגשת. אם לא רואים את חומרי הפרויקט, שוכחים ממנו או שלא מתחשק להמשיך כי החומרים לא נגישים. כשמרכיבים פאזל גדול על שולחן האוכל ושוכחים להתחיל אותו על קרטון קשיח, קשה להמשיך אם צריך לפרק אותו בחזרה לתוך הקופסה. אני משתמשת בארון מדפים כדי לאכסן פרויקטים לגובה. אם הם קטנים, אני מאכסנת אותם בקופסאות פלסטיק שקופות, לא חלביות, כדי שאראה אותם בבירור. דגמים מונחים על קרטון ביצוע כדי שיהיה קל לנייד אותם ולחזור לעבוד עליהם. פרויקטים דיגיטליים מסודרים בתיקיית פרויקטים שיש לה קיצור דרך על שולחן העבודה. אם עולה לי רעיון שקשור לאחד הפרויקטים, אני רושמת אותו ומצרפת לקופסה של הפרויקט. כשאני חוזרת לעבוד עליו, כל החומר שם.

חומר למחשבה

גוף עבודה שמורכב משכבות שהתמזגו לאורך זמן, יכול להפיק יצירות עמוקות, רבות פנים, שיש בתוכן קישורים מעניינים. עם זאת, יש כאלה שלא אוהבים את הרעיון של חזרה למשהו שהם עשו בעבר. לפני שקוברים פרויקט לתמיד, כדאי להציב שאלה שאולי תעזור לראות את הדברים אחרת. שלוש הצעות:

• מה יכול לקרות אם אחליט לחזור לפרויקט בכל חצי שנה ולבדוק אם אני רואה בו משהו שלא ראיתי קודם? מסקרן אותי לנסות?
• אותי הפרויקט הזה כבר לא מעניין. אבל אם מישהו ייכנס עכשיו, יראה את מה שעשיתי או ישמע על מה חשבתי ויאמר, "אני חייב כזה!" או "פתחת לי את העיניים! את יודעת לכמה אנשים זה יכול לעזור אם הם ידעו את מה שסיפרת לי כרגע?" האם העניין שלי מתעורר בחזרה?
• תנועה מחזורית בין פרויקטים היא דרך להיות יצרנים ויצירתיים, כי גם היא שיחה בין קולות רבים. מה יקרה אם במקום לעזוב פרויקט אני אחבר בינו ובין פרויקט אחר?

מסכמת: עודף רעיונות שכיח אצל ילדי לאונרדו והדבר היחיד שבאמת צריך לדאוג לו הוא לרוקן את הראש. רישום, מדיטציה, ספורט – יש הרבה דרכים ואפשר להשתמש באחת ובכולם. משיחה בקולות רבים לא נראה לי שאנחנו צריכים לחשוש, רק לסדר לשיחה מקום גם מחוץ לראש. כי רעיונות הם תנאי הכרחי אך לא מספק. משהו צריך לקרות אתם בעולם הפיזי.

על כך, ברשומות הקרובות.