מה אתם קונים, מומחיות או פתרון?

הרשומה הזו הייתה אמורה להיות כתובה כמו שאני כותבת בדרך כלל. אני יודעת שלא לכולם נוח לקרוא את הכתיבה שלי. היא כזו כי אני מנסה לאזן, לא להדיר אפשרויות, באופן כללי להיות מנומסת. אלא שאתמול בבוקר, ממש לפני שהתכוונתי לפרסם, מישהו זרק לכיווני "את מתעסקת ביותר מדי דברים". זה היה בסוף פגישה שהסיבה להזמין אותי אליה הייתה העובדה שאני יודעת 'להתעסק ביותר מדי דברים'. במקום להתנפל עליו, חזרתי למחשב והתנפלתי על הרשומה המנומסת שהייתה כאן לפני שהתנפלתי עליה.

כשאנשים בבעיה אמתית, הם מחפשים את בעל הסמכות. זה שיש לו גם את המומחיות וגם את הניסיון, שהוא יודע שהוא יודע ושאחרים יודעים להעיד עליו שהוא כזה. אני מומחית בלהתעסק במה שנראה כ'יותר מדי דברים'. יש אחרים שהם יותר מומחים או יותר בעלי ניסיון ממני בתחומים כאלה ואחרים, אבל יהיה קשה למצוא מישהו יותר מומחה ובעל ניסיון בלהתעסק 'ביותר מדי דברים'.

אלא שכמעט אף אחד לא מחפש בעל סמכות ב'להתעסק ביותר מדי דברים'. אז איך מגיעים אלי, על מה מחפשים אותי? על רשימה ארוכה של עניינים. לחלק מהם יש שם ברור וידוע כמו 'שיווק' 'סיפור סיפורים' 'ניהול עצמי'. האם זה באמת מה שהם צריכים? לא. אף אחד לא צריך ממני את כל מה שיש בשיווק או את כל מה שיש בסיפור סיפורים או את כל מה שיש לדעת ולהציע בניהול עצמי. מעטים האנשים שיודעים לומר בדיוק איזה חלק של ידע בשיווק הם צריכים ממני, או אפילו פשוט מזה – לומר מה הבעיה או הצורך שהם רוצים לפתור.

יוצא מזה שאם אני רוצה שיגיעו אלי, יתייעצו אתי ואף ישכרו את שירותיי, אצטרך להציג את עצמי כבעלת סמכות, מומחית רבת ניסיון בכל דבר שאני אומרת שאני יודעת לעשות או לפתור. אם למדתי את התחומים האלה לרמה של ידע היקפי, עמוק, ושלחתי את עצמי להתנסות בכל אפשרות, והשוק קונה ממני רק 10% ממה שאני יודעת – זה בזבוז אדיר, על חשבוני. אם לא למדתי את כל זה ואני עדיין מציגה את עצמי כסמכות – אני מבלפת. גם זה בזבוז אדיר, על חשבונכם. מעבר לזה, למדתי שמומחיות וניסיון מעניינים עד לרמה מסוימת. מומחיות עושה רושם – כמו הרושם שעושה עלינו תואר אקדמי – אבל היא לא מבטיחה יכולת. ניסיון גם הוא לא תמיד הפתרון. אפשר להיות עם הרבה ניסיון בלעשות דברים עקום ובלי שכל. מה שאנשים באמת צריכים זו סמכות. רק שהם לא כל כך יודעים איך לאתר אותה.

ובכל זאת, פונים אלי. לא משנה תחת איזו כותרת, בסוף יוצא שהם מקבלים את מה שהם צריכים. זה בגלל שאני דואגת להיחשף. לא ברמה של כוכבת קולנוע, אבל מספיק כדי שמי שצריך אותי ימצא אותי, אם יואיל בטובו לחפש קצת. זה מצליח כי בסופו של דבר אנשים זקוקים לפתרונות ועזרה בכל מני דברים – קטנים, גדולים ובינוניים. מומחה, לא מומחה, הם צריכים תשובה לשאלה והם מחפשים עוד ועוד עד שהם נעצרים. אצל מי? אצל מי שייתן להם את התשובה השימושית ביותר עבורם ויעזור להם להתקדם צעד אחד קדימה. זה ברוב המקרים. תמיד יהיו אלה שחייבים לשלם המון על רושם.

הבעיה שיש לילדי לאונרדו במקומותינו

אני ראש בקיר. מצליחה איכשהו להתנהל בעולם עם ה'יותר מדי דברים'. גם לי היה הרבה יותר נוח אם הסביבה הייתה משתנה להבין שהיכולת למצוא דרך פעולה אפקטיבית במצבים שיש בהם יותר מדי דברים בהרבה תחומים, זה ממש מקצוע. אפשר לפתח מומחיות בזה, לצבור ניסיון ולהפוך סמכות. אלא שבאופן צבוע ביותר, וכן, המילה היא 'צבוע', הסביבה שדורשת מאנשים 'חשיבה מחוץ לקופסה', דורשת מומחיות וניסיון בתחום אחד. אחרת זה לא נחשב.

זו בעיניי הסיבה העיקרית לכך שילדי לאונרדו לא אוהבים את השאלה "מה את עושה?" אם אני עונה שאני עושה זה וזה וזה – זה לא נחשב. האם מובן מה מרגיש מישהו שכל מה שהוא עושה, לא נחשב? במקביל, אם אני עונה רק דבר אחד, בעיניי עניתי משהו שהוא לא אני. כבר כתבתי על תשובות לשאלה "מה את עושה?". יש דרכים לפגוש את השאלה הזו בטוב. עם זאת, מצבם של ילדי לאונרדו בכלל לא נוח. זה לא אמור להיות קשה עד כדי כך.

הבעיה האמתית שיש לילדי לאונרדו במקומותינו

מתוך דברים שכתב לי נ.:

אני אוהב לעשות הרבה דברים אבל לרוחב, חסר לי ממד עומק. מה שמאפיין את ההתנהלות שלי הוא חקר נושא עד הרגע שאני מרגיש שאני יכול להמשיך עם רמת הידע הזו. אני מרגיש לעצמי, בלי קשר לדרישות ידע או ניסיון בתחום שאולי צריך, כדי להיחשב מומחה. בנוסף, סוג הידע או הניסיון שארכוש הוא לא בהכרח היקפי לאותו תחום, אלא רק אותו חלק שמעניין אותי ומשמש אותי. זה יוצר את המצב בו אני חושש להציג בעולם את הנושא שמעניין אותי, מחשש שמישהו יבקש ממני משהו בתחום שאני לא יודע, או פחות מבין.

אנחנו אוהבים לרכוש ידע שמשמש אותנו. אין לנו צורך בידע היקפי או ניסיון עצום לפני שאנחנו דוחפים את הידיים לארגז החול. עומק ידע מעניין אותנו אם הנושא מושך אותנו מאוד ואנחנו סקרנים לחקור אותו יותר ויותר. בדרך כלל, מעניין אותנו לדעת מספיק כדי להתקדם וכדי לחבר בין דברים. כמו שכתוב בדברים של נ., "אני מרגיש לעצמי." זה בדיוק כך, המוטיבציה שלנו היא פנימית ואנחנו לא מבזבזים זמן על מה ש"אמורים" לדעת.

הבעיה האמתית צצה מול האפשרות שאנשים ייוועצו בי, יפנו אלי, ישאלו אותי, יעסיקו אותי או יקנו ממני משהו שאני יודעת לעשות והם צריכים. מול האפשרות שתהיה בינינו עסקת חליפין ששני הצדדים רואים בה ערך. זו בעיה שמורכבת מכמה רבדים:

הרבה אנשים מחפשים עדות למומחיות, במקום לחפש מישהו שמבין צורך או בעיה ויכול לענות עליהם.

• בגלל החשש להיתפס כלא מומחים, הרבה ילדי לאונרדו לא מציגים ומשתפים את מה שהם יודעים לעשות.

• אם מי שצריך את השרות לא מבין בתחום, הוא מוכן לשלם הרבה למומחה בעל ידע היקפי, גם אם הוא לא צריך מומחה כזה. הוא לא מוכן לשלם את אותו סכום למי שיפתור לו את הצורך או את הבעיה, אם הוא לא מומחה.

• מול התנהלות כזו, ילדי לאונרדו לא רק שלא מציגים ומשתפים את מה שהם יודעים, הם גם מפחדים להציג מחיר, אפילו אם הם יודעים לפתור את הצורך.

• תרבות ה"מומחה" – שדורשת מיקוד בתחום אחד ובניית שם לרמה שתעורר תחושת סמכות גם בלי ניסיון וידע מעשי, בעייתית לילדי לאונרדו בכל מה שנוגע לבניית שם ותמחור הולם לפתרונות שאנחנו יכולים להציע.

יש כאן גם משהו שנוגע בגיל ובציפיות שלנו מהחיים ומעצמנו בגילאים מסוימים. בסביבות גיל ארבעים אנחנו כבר מצפים להגיע לקצת נחת. כשזה לא המצב, עולה הדאגה. היום-יום יכול להרגיש כמו חיים שזורמים לתוך בריכה של חוסר רלוונטיות ונעצרים שם. זו מלכודת שאני עלולה להשקיע את עצמי בתוכה ולהשתתק.

הצעה לדרך

ההצעה שלי היא לא לחכות לזה שקודם יבינו ילדי לאונרדו, ולא לחכות לרגע שנהיה בטוחים שנקבל רק תגובות חיוביות והרבה כסף. זה סוג של חידת ביצה ותרנגולת, שאגב, כבר פתרו – קודם הייתה הביצה.

כלומר שקודם ילדי לאונרדו ידעו לשחק, לעשות הרבה דברים ולהראות אותם בשמחה לאנשים. רק אחר כך שאלו אותנו שאלות ששיתקו אותנו. השאלה היא איך אנחנו חוזרים לשחק, לעזור לאחרים ולהתפרנס בכבוד, בלי לפחד יותר מדי מזה שינפנפו לעברנו בתרנגולת.

כשחוזרים לשחק, ליצור דברים ולהראות אותם לאנשים, עולה חשש מהתגובות. אנחנו לא רוצים להיות במצב פגיע, ויש כאלה שששים לפגוע. יש גם מצבים של ספק פנימי, יש גם את תסמונת המתחזה שצריך לקחת בחשבון. עם זאת, לשחק לידי החרדה אין באמת טעם. במקום להיכנע לחששות, צריכים לקרות שלושה דברים:

• התמדה בעשייה
• שכלול היכולת להפגיש בין מה שאנחנו יודעים לעשות, לבין מי שצריך את זה
• תמיכה של עוד אנשים

התמדה בעשייה – כי זה הכלל הכי חשוב במשחק, שכלול היכולת להפגיש – כדי לחבר את היכולת לצרכים אמתיים של אנשים, תמיכה – כי הבידוד והלבדיות מחלישים, וכי נחמד לעזור ולהיעזר בקבוצה שמבינה אותך. אפשר לעבוד בצמד, אפשר לחבור לקבוצה קטנה של אנשים שעוזרים זה לזה, אפשר לחבור למישהו משלים במיומנויות, ובעיקר אפשר להתמקד בעזרה לאחרים במקום להתמקד בקשיים של עצמי. העיקר להמשיך לנוע.

מה אם נמצא דרך לעודד את עצמנו להתמיד לעשות דברים ולשתף אותם עם אחרים? זה יכול להיות אימון מצוין בכמה דברים חשובים:

נתאמן בלשחק. בלהשקיע את האנרגיה היצירתית בדברים שאנחנו עושים מתוך הנאה. נתאמן בלספר לאחרים. אם אחרים לא יודעים, היצירה מתקיימת אבל לא בהכרח מגיעה לפוטנציאל המלא שלה. בשיתוף יש חשש ומבוכה, ויש גם צמיחה. תגובות עוזרות לראות את מה שלא ראינו קודם, להבין מה אחרים צריכים מאתנו, להבין מה הם מזהים שאנחנו יכולים לעשות עבורם. לעשות ולשתף זו מיומנות ואפשר להתאמן עליה, כמו להתאמן על נגינה בפסנתר. לא כולם יאהבו את כל מה שנעשה וזה בסדר גמור. אלה שיאהבו או יהיו סקרנים, יעזרו לנו לחזק את השריר של לעשות ולשתף. יהיה קל יותר.

בעניין מומחיות וניסיון – נראה לי שדרך כזו יכולה לעזור לילדי לאונרדו להבין איך נבנים כמומחים ובעלי ניסיון בתערובת של יכולות וכישורים, בלי להיות 'ה'מומחים או 'ה'בעלי ניסיון בכל תחום.

מתבשל פה איזה רעיון. אני צריכה לארגן אותו קצת כדי שהוא יהיה מובן לא רק לי, לכן אציג אותו ברשומה הבאה. יכול להיות שייקח לי שבועיים הפעם. בינתיים, אם יש סקרנים שרוצים לחשוב יחד אתי, אתם מוזמנים לתת לי סימן. נעשה קצת בלגן.