שיחה במלודיה איטלקית

ברשומה 'מתכווננת לעידן הבא' כתבתי שבעולם העבודה החדש, מה שיקבע את יציבות התעסוקה שלנו היא היכולת להעריך, לתכנן, לעצב, לבצע ולשנע סדרות של פרויקטים במהירות, בכל מני תחומים, כל מני פורמטים וביצירתיות. כתבתי גם שכאן לדעתי מגיעה שעתם הגדולה של ילדי לאונרדו. בתיאור עולם העבודה החדש, אני רואה גם משהו שיכול לשתק אותנו. מה עם החופש לחלום, לתהות, לתת להגיגים זמן להתגבש? מה עם לעבוד בלי הוראות, לוח זמנים קשיח, או תוצר מוזמן? לגלות, להמציא, ללכת בנתיב אחר מהצפוי? מה קורה כשאין מי שמשלם על זה?

שיחה משחררת את המחשבות לחופשי

"Ahh … pensieri, pensieri" שמעתי מאחוריי וכעבור כמה שניות הופיע מולי גבר לבוש בגדים מהסוג שאני מעריכה, כאלה שבא לי לגנוב מתיבות תצוגה במוזיאונים היסטוריים. הוא הציג את עצמו תוך קידה מדודה, "לאון בטיסטה אלברטי, סניורה." האיטלקים האלה. יש להם טריק.

"הייתי חייב לבוא, שמעתי את המחשבות שלך חורקות. אני סקרן לדעת איך מוסיקאית יכולה לארח דיסטופיה כזו. יש לך צלילים רעים בראש."

"לך אין מחשבות כאלה?"

"יש, אני מסדר אותן. כמו במוסיקה, דיסוננס חייב להיפתר." "לא במוסיקה מודרנית," החזרתי. "אקו, בואי נדבר על מודרנה. לא סתם בחרת בלאונרדו. לאונרדו הוא המודרנה." להבעת פני הוסיף "פרופורציות, סניורה, זה לא היה לפני כל כך הרבה זמן."

"לאונרדו, בדיוק כמוני וכמו שאר אנשי האשכולות, הוא איש עם הרבה צבעים, סקרן, עסיסי בכישרונותיו, ועתיר הישגים בתחומים רבים. שלא כמוני וכמו אחרים שחיו לפני, לאונרדו הוא פרמנטריו, מקוטע באופיו, כמו המודרנה. לאונרדו התיר את הקשר בין כל חלקי הקיום וויתר על איזון. התרה כזו אפשרה לו להרחיק לכת בכיוונים מסוימים. בכיוונים אחרים הוא לא שלם. תראי לאן הגיעה המודרנה בהישגים שלה. מצד שני, היא יצאה מאיזון. כמה צלילים רעים היא מפיקה!" נאנחתי. "מה אתה מציע?"

"אני מניח שאת מכירה את הרעיון 'אדם אוניברסלי'. זה הביטוי המאוזן של איש האשכולות. כמו שמצטטים אותי עד היום, אני באמת מאמין שאדם יכול לעשות כל דבר אם יכוון דעתו לכך – במסגרת היותו אדם אוניברסלי. בשונה מלאונרדו, אני איני מקוטע באופיי גם אם עסקתי בתחומים רבים מאוד. שאפתי להישגים במדע, כתיבה, אמנות, התנהלות חברתית, פיתוח וטיפוח הגוף. לא התרתי את הקשר בין כל חלקי הקיום, לא ויתרתי על איזון והגעתי אף אני להישגים מכובדים מאוד."

"אני בזמן אחר. 'יש דברים שהזמן לא יתקן. יש פצעים עמוקים מדי…' שמעת על פרודו באגינס?" שאלתי. "'לא אומר לכם אל תבכו, כי לא כל הדמעות רעות הן,' המשיך אלברטי בחיוך, "שמעת על גנדלף? לכן, אני חושב שבחרת נכון כשבחרת בלאונרדו. לאונרדו מסקרן את המודרנה כי הוא דומה לה. אם היית בוחרת בי, רבים לא היו מבינים כיצד הדמות שלי יכולה לעזור. אם הדברים יתנהלו באופן בו נראה שהם עתידים להתנהל, בעוד שני דורות מישהו יכתוב על 'הילדים של לאון'. יש לי זמן. פרופורציות, סניורה."

הוא הביט בשמיים שמעל העמק. "מרצדת המיקודים – זה דימוי טוב לתפיסה הלאונית. האיזון חייב להישמר כדי שהיא תנוע בחופשיות. בכל פעם שאת לא בטוחה, הביטי בה. מה יש שם? אלמנטים מתקרבים, מתרחקים, מוצגים לעינינו מזווית שונה, נעלמים לשעה קלה ושוב צצים. הכל תלוי בהכל. זה יפה. את יכולה לתלוש חלק אחד, להתאמץ לשגר אותו רחוק או גבוה מאוד ולערער את כל השאר, לעורר צלילים רעים בתוכך. את יכולה להוביל את המרצדת כולה למרחקים, בעדינות, לפתור דיסוננטים לאורך הדרך, להשאיר אותם קטנים. את יכולה לבחור."

"מה שהיה כבר לא יהיה. הקצב המסחרר והתועלתנות מטרידים אותי, מחניקים."

"את נולדת לתוך תקופה שהכל בה רפידו רפידו, אקסלרציון. אין לכם סבלנות אפילו לעצמכם. מה אם אני אשיב על השאלות שהצגת ברשומה הקודמת?" הוא שלף דף מגולגל מבין קפלי הגלימה שלו. "אקו. יש לי רעיון שקשור בביג-דטה." המבט המופתע שצץ על פני לא עצר אותו, "מה אני רוצה ליצור? אפליקציה. אני רואה את הקשר בין האפשרות לאסוף ולנתח ביג-דטה לאפשרות לפתור בעיה שיש לנו עם סטודנטים מבטיחים באוניברסיטאות. מה שחשוב בשאלה הזו הוא הרעיון והעובדה שיכולה להיות לו אריזה. זה מה שאת שואלת כאן. באיטליה של המאה ה 15, לא הייתה לרעיון כזה אריזה פשוטה.

למי זה מיועד? מי ישתמש בזה? מי ישלם על זה? היישום מיועד לסטודנטים מבטיחים שיודעים שיש להם נטייה להיסחף לבילויים שלא מוסיפים להם שעות לימוד, בהגדרה עדינה. היא תציג בפניהם בעוד מועד את העובדה שהם נכנסים ל'אזור סכנה' שלהם. לדעתי הם ישתמשו בזה וגם ישלמו על זה. אם את סטודנטית מהסוג שתיארתי, תשתמשי באפליקציה כזו? תשלמי עליה?" "אם זה כלי שרק אני אשתמש בו עבור עצמי – כן. גם כלא סטודנטית. אם זה משהו שגם אחרים יכולים לראות – כמו המרצים שלי או הנהלת האוניברסיטה – אז לא." "מצוין! כמו שהצעת, בדקתי את הרעיון עם מישהו אחר – אתך. כבר למדתי, שיכולה להיות רגישות לעניין הפרטיות. אם אבדוק את הרעיון הזה עוד עשרות ומאות אנשים, אקבל הרבה מידע. המידע הזה ילמד אותי למי יישום כזה יכול להתאים באמת. אולי לא סטודנטים אלא ציבור אחר? אולי יהיו מוכנים לשלם יותר או פחות ממה שנדמה לי? את מבינה, אם מישהו צריך לשלם על היישום, אני לא יכול להחליט מראש שאני יודע מה טוב עבורו. אני יכול לשער, להפתיע אותו ברעיון שהוא לא חשב עליו. אלא שזה יישום, משהו שאמור להיות מאוד שימושי. זה לא אותו הדבר כמו לתכנן עיטורים לקתדרלות. גם במקרים כאלה רצוי לא להגזים ולחשוב שמתפקידי ליצור איזו קראטורה-דל-מונדו פנטסטית. הציבור צריך ליהנות ממה שהוא רואה, גם אם הוא לא מבין."

"אם אתה יודע ביג-דטה ודאי שמעת על 'אמנות עכשווית'? זה בעניין הציבור צריך ליהנות ממה שהוא רואה גם אם הוא לא מבין…" בטיסטה התעלם מדברי והמשיך. "למה צריך לעשות את זה? כי לא ייתכן שאדם צעיר שעתידו פרוש לפניו או סניורינה גאונית, יאבדו את הערכת הממסד שבסך הכל זקוק להם מאוד, רק בגלל מעידה טיפשית. בזמן שלכם הפיתויים יותר חזקים, זו תעשיה מאסיבית. אותה טכנולוגיה המשמשת את תעשיית הפיתויים, יכולה גם לעזור להם לשמור על עצמם. למה אני חושב שצריך לעשות את זה? כי לתפיסת עולמי, זה הוגן. לתפיסת עולמי אין צורך להשמיד את הטכנולוגיה והתעשייה וגם לא לרדוף ולהעניש אנשים צעירים. לתפיסת עולמי הוגן לתת להם כלים וחינוך שיעזרו להם להבין את העולם כמות שהוא ולשמור על עצמם." הוא עצר את השטף לרגע, נאנח לצורך המנוחה ואז הוסיף –

"התשובות לשאלות 'למה צריך' ו'למה אני חושב שנכון', יחד עם הרעיון עצמו ובשילוב התשובות לשאלות אודות למי זה מיועד, מי ישתמש, ואם יהיה מוכן לשלם, צריכות להראות לנו כבר בשלב הזה שיכול להיות קשר בין מה שאני רוצה ליצור לבין צרכים של אחרים. אני מכיר את הציטוט הידוע של הנרי פורד 'אם הייתי שואל את הלקוחות שלי מה הם רוצים, הם היו אומרים סוס מהיר יותר' ואת דבריו של סטיב ג'ובס על כך שלקוחות לא יודעים מה הם רוצים, אבל בואי, אלה סיסמאות טובות להיזכר בהיסטוריה. בפועל הם עשו בדיוק את מה שעשיתי עכשיו – ניסו להבין את הקשר בין רעיון שכבר היה להם, לצורך קיים או מתפתח, ולאפשרות שמישהו יהיה מוכן להשתמש בו ולשלם עליו. זה לא יש מאין. זה כן בירור מאוד מאוד חשוב.

מי יושפע? מי שעתידו לא ישתבש, בוודאי יושפע. גם המוסדות שלא יאבדו את הסטודנטים שלהם. גם כל מי שהשקיע באנשים האלה ומי שמכוון להפיק מהם תועלת, אוהב אותם, או מתכוון לחיות אתם בעתיד. קטיעה כזו של מסלול היא טראומה. כל קטיעה של מסלול היא טראומה. אני רוצה לעזור למנוע את הטראומה המסוימת הזו. אני מבין אותה, קרוב אליה, יכול לעזור. אני בטוח שיש לזה עוד שימושים.

איך אני בונה פרויקט כזה? אין לי אידאה, אצטרך למצוא מישהו שכבר בנה דבר דומה או קרוב, ולשאול אותו. מתי צריך לסיים? מוטב מוקדם ממאוחר וסביר להניח שבאקסלרציון שלכם יגידו 'לאתמול' אבל זה פחות מעניין אותי. מסגרת הזמן היא מסגרת הזמן שאוכל לאפשר לפרויקט כזה אם אחליט לשלב אותו בעיסוקים שלי. במאות השנים האחרונות יש לי קצת יותר זמן פנוי…

נשאר העניין האחרון – האם ואיך זה מתאים למרצדת המיקודים שלי. זה מתאים בגלל השאיפה לאיזון, העניין שלי במתמטיקה והקרבה לכנסיה ולענייני מוסר פרקטיים. אני יכול להיות ארכיטקט מוצר מצוין. יש לי גם ידיעה מסוימת בעניין היכולת לשרוד טראומה קשה כסטודנט. יש ברעיון הזה משהו קרוב ללבי, לכישורים ולניסיון שלי. כרעיון, הוא עומד לחיוב בכל השאלות שלך, מה שאומר לי שאפשר להמשיך אתו. אם מישהו רוצה להשתמש ברעיון הזה, אני מוסר אותו בחיבה.

כמה זמן נמשכה השיחה בינינו? לא הרבה ומספיק כדי להבין את הגדרות הבסיס לרעיון. גילינו שהוא יכול להיות שימושי. אם היינו מגלים ההיפך, הנזק היה מסתכם בזמן השיחה הנעימה, זה הכל. ועכשיו סניורה, אריבדרצ'י ובהצלחה." שוב קד קידה מדודה, סב על מקומו ופסע לעבר העמק. "גרציה מילה," קראתי אחריו והוא נעלם מקו האופק.

אפשר בלי צלילים רעים בראש. אפשר בשלווה. זה לא משנה את קצב התקדמות הזמן ואת קצב ההתקדמות שלנו בתוכו. יש אפשרות לבחור להתיר את הקשר בין כל חלקי הקיום ולוותר על איזון, יש אפשרות שלא. יכול להיות שמדי פעם צריך – כדי להתקדם במהירות. אבל לחיות כך כל הזמן, לא צריך.

שיחה עם אדם פתוח לשיחה יכולה לעזור לחדד רעיון, לחלום אותו, לתהות, לפתח אותו, להבין אותו, לחיות או לפסול אותו. השאלות הענייניות לא נשמעות כמו שירתו של התוכי המסרס. הן נשמעות כמו הקליק של מפתח הכלוב שמתוכו עפות המחשבות לחופשי, והרעיונות למילים שאפשר לעשות אתן משהו.

רשומה קודמת
רשומה הבאה
Loading Facebook Comments ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.