התהליך היצירתי

הרשומה הזו מתמקדת בתהליך היצירתי; במה שמרכיב אותו, ובתנאים הדרושים לקיומו התקין.

התהליך היצירתי הוא הרפתקה. משהו, מישהו קורא לנו לצאת לשם.  יש בו חלקים גלויים ונסתרים, אתגרים ואוצרות, מרכיבים שאפשר לאבחן בבירור, ורגעים שאף אחד לא מצליח להסביר איך בדיוק הם מתגלגלים להיות מה שהם. אם דואגים למרכיבים הברורים, הנסתרים מופיעים מאליהם. אי אפשר לאלץ אותם, אפשר רק לעבוד ולסמוך על כך שברגע המתאים, הם יופיעו.

ילדי לאונרדו חיים בכמה תהליכים יצירתיים, בכמה הרפתקאות – בו זמנית. כן. שבו רגע עם הרעיון, כמו שאומרים. שבו עוד רגע. יש לרעיון הזה הרבה השלכות, והוא יכול להסביר כל מני דברים שילדי לאונרדו מרגישים וחווים.

אנחנו חיים בכמה הרפתקאות בו זמנית, אנחנו דמות אחת שמכילה כמה דמויות – כל אחת שואפת לאוצר שונה, נמצאת ברמת מיומנות שונה, זקוקה לכלים, לחשים, הגנות וגיבורים משלה. לעיתים קרובות הדמויות מפרות זו את זו. זו הסיבה לכך שילדי לאונרדו מצטיינים בטיפול בבעיות שגרות בחיבורים, וגם יוצרים יצירות מופלאות במרחבים בינתחומיים. לפעמים הדמויות משתלטות אחת לשנייה על ההרפתקאות – מתוך פער או רצון לעזור, מה שדוחף אותנו למצוא פתרון שיכיל את כל הקולות. במקרים האלה אנחנו מוצאים את עצמנו ממציאים חלליות, כשבסך הכל התכוונו לכתוב סיפור על הירח…

התהליך היצירתי – להתארגן להרפתקאות

השאלה הגדולה היא איך אני מחברת בין עבודה והרפתקה. החיבור דורש התארגנות. הנה כמה שאלות שכדאי לשאול תמיד, ולכל הרפתקה בנפרד:

לאן יכולה העבודה על המיקוד הזה לקחת אותי?

עם מה אצטרך להתמודד?

אילו דרקונים יופיעו בדרך? עם אילו אצטרך להתמודד? עם אילו אצטרך להתיידד?

אילו מיתוסים אצטרך לבדוק?

אילו אתגרים מחכים לי? איזו חיה אצטרך לשחרר מכבליה?

איפה יש סיכוי שאתאהב?

איזה פס-קול ילווה אותי בדרך? איזו מוסיקה תסחף אותי למחול? איזו לאבדן המודעות?

מה אני צריכה לקחת? מי אני צריכה לקוות שיופיע? את מי אני רוצה לזמן?

יש לי מושג מה אני עושה? באיזו דרך אלך, בקצרה או בארוכה?

שאלות כאלה ואחרות עוזרות להניע את הדמיון והכוונה לקראת הרפתקה. הן עוזרות להתארגן, להבין מה יידרש. הן גם בונות התרגשות לקראת היציאה לדרך, ומפגישות אותנו עם פחדים עוד לפני שתהיה לנו סיבה טובה.

התהליך היצירתי – פיתוח מומחיות עמוקה

אין הרפתקה שהיא אי בודד. בטח שלא אצל ילדי לאונרדו שחיים בכמה הרפתקאות במקביל. לכל הרפתקה יש את זו שהייתה לפניה, זו שתהיה אחריה, זו שמימין וזו שמשמאל. הסקרנות תמיד תמשוך אותנו הלאה וכך גם הרצון לפתח מומחיות עמוקה.

מומחיות עמוקה קשורה בזמן. בשילוב שאר המרכיבים שיפורטו להלן, מומחיות מתגבשת בזמן הנכון. כשהיא נוצרת, מתחיל פרק חדש בדרך. לא צריך לעבוד מאוד קשה. צריך לעבוד כל יום, בלי לאלץ את התהליך או את התוצאה.

תלמיד אמנויות לחימה ניגש למורהו ואמר בכנות, "אני מסור ללמידת דרך האמנות שלך. כמה זמן ייקח לי להיות בקיא בה?" ענה המורה בנינוחות "עשר שנים." התלמיד אמר בקוצר-רוח, "אבל אני רוצה בקיאות מהר יותר. אני אעבוד מאוד קשה, אתאמן כל יום, עשר שעות ביום אם אצטרך. כמה זמן זה ייקח אז?" חשב המורה לרגע וענה, "עשרים שנה."

ללמוד סבלנות. השאיפה לסיים ראשון מנוגדת לפיתוח מומחיות עמוקה. למדו להיות סבלנים לעצמכם, לאחרים, לתהליך. מומחיות מאטה את הקצב. כל ניואנס וכל רגע הופכים חשובים. כשמתרגלים לצורת החיים הזו, מבינים שמומחיות היא לא נקודת פסגה במסע, רק פתיחה לשלב נוסף.

כשלומדים דבר חדש, מתמקדים בטכניקה. מתחילים לאט כדי להרגיש איך נכון לבצע כל פעולה. כשרוכשים ביטחון בטכניקה, אפשר להוסיף מהירות. כששולטים בפעולה ויודעים לבצע אותה במהירות שוב ושוב, מוסיפים לה עצמה ואופי. זו הדרך בכל תחום – כתיבה, מחול, צילום, מוסיקה, ציור, פיסול, שירה. בהתחלה אנחנו מרגישים עילגים. כל פעולה דורשת מאתנו לא מעט תשומת לב. אנחנו לא בטוחים. תוך אימון, הביטחון שלנו עולה. אנחנו מרגישים מיומנים יותר, שולטים ברמה הטכנית. כשהפעולה מיומנת אנחנו בטוחים מספיק כדי להוסיף לה עצמה ואופי. להוסיף משהו משלנו, כדי שהיא תהפוך לשלנו. כשאנחנו מסוגלים לשים לב לעוצמה שעולה מתוכנו ולכוון אותה למטרה, הגענו למומחיות. אז מתחיל שלב חדש.

כשלא לומדים סבלנות, תהליך היצירה נתקע בתחילתו. כשילד שלמד שני שיעורים בחלילית, מצפה מעצמו לדעת לנגן את 'יהונתן הקטן' בלי טעויות, מהר, ולהישמע לפחות כמו המורה שלו, הוא נתקע. הוא חוזר על התווים שוב ושוב, מתעלם ממה שלמד שייקח אותו הלאה: נשיפה נכונה, הצבת האצבעות על הפתחים בחלילית, זווית החזקה ושאר הנחיות. למרות שהמורה מתקדם הלאה, הילד נשאר תקוע עם הרצון 'להצליח'. שם בהרבה מאוד מקרים, גם מסתיימת ההתנסות המעשית שלו בנגינה.

במציאות, להצליח להפיק צליל יציב מחלילית בפעם הראשונה זה הישג בפני עצמו. זה הישג להצליח לכסות את הפתחים. זה הישג ללמוד לקרוא תווים. זה הישג לחבר כמה תווים למנגינה קטנה בשמיעה. עם הזמן, משפרים את הטכניקה, את מהירות הנגינה, את העצמה והאופי. כל פעולה שעוברת את התהליך הזה נצברת לטובת מומחיות. רק נדרשים סבלנות ואימון.

להמשיך להתאמן על מיומנויות בסיס. קשה לי לשכוח מתי למדתי את שיעור הזה. זה היה באחד השיעורים האחרונים עם המורה שלי לאבוב, כשהוא הרשה לעצמו לשחרר קצת את העניבה ולדבר אתי כמו קולגה. דיברנו על תכניות לעתיד. אחת האפשרויות הייתה להתחרות על מקום אצל מורה ידוע מעבר לאוקיינוס. בכל שנה זכה רק נגן אחד להתקבל אצלו כתלמיד חדש. "מה לומדים אצלו בשנה א'?" שאלתי. במילים אחרות – אם אני כבר שולטת ביצירות הכי קשות ברפרטואר הקלאסי של הכלי, מה מחכה לי? "בשנה הראשונה," ענה המורה שלי במבטא גרמני ובחיוך זהיר, "מותחים צלילים ארוכים, קרשנדו ודימינואנדו, שלושים פעימות לכל כיוון. כל שיעור, כל השנה." (אם המשפט האחרון לא אומר לכם שום כלום, נסו להרים זרוע מהמצב בו היא תלויה לצד הגוף ועד למעל הראש, בתנועה אחידה לאורך שלושים שניות, ואז הורידו אותה באותו אופן. משך שיעור הוא שישים דקות והמורה משגיח בכל שנייה. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל מרגיש דומה…)

בדרך הביתה, החלטתי שזה לא מה שאני שואפת אליו – לנסוע לאמריקה כדי להתמחות בנגינה באבוב. החיידק שלי היה ניצוח תזמורת. בכל זאת, הבנתי את השיעור: שנה של עבודה סיזיפית על הבסיס, מציבה את הנגן על הדרך לפסגת היכולת. אם הייתי עושה את השנה הזו, היו לי שפתיים מפלדה ושליטה מוחלטת בהפקת הצליל מהכלי הבוגדני והיפהפה הזה.

גם אחרי שהצלחנו, אם לא נתאמן בכל יום על הבסיס, נאבד את הביטחון. אם היכולת שלי לא חדה ולא עומדת לרשותי בשליפה, לא בטוח שאני באמת יכולה את מה שאני חושבת שאני יודעת. זו הדרך להידרדר במהירות לכל מני התנהגויות לא טובות של יוצרים, ולהתנתק מהתהליך היצירתי.

לטפח מרחב פיזי מכובד ומכבד. יש כאלה המכנים את המקום בו מתרחש התהליך היצירתי 'חלל מקודש' או 'חלל קדוש'. אני כוללת במרחב הזה את המקום, הכלים וחומרי הגלם. עבודה טובה עשויה מחומרים טובים, נעשית בעזרת כלים טובים, ובידי אנשים המעריכים את המרחב ואת מה שהם עושים. המרחב, הכלים והחומרים העומדים לרשותנו בתהליך היצירתי צריכים להיות הטובים ביותר שאנחנו יכולים להשיג באותו שלב. מתפקידנו לשמור עליהם, לטפל בהם, להחליף אותם כשמגיע הזמן.

ילדי לאונרדו שחיים בכמה הרפתקאות במקביל, ומחליפים הרפתקאות בכל תקופה, צוברים כמות מרשימה של כלים וחומרים. לזרוק?! למחזר. תנו מתנות להרפתקנים מתחילים.

לטפח מרחב פנימי מכובד ומכבד. להציב גבולות. ליצור מתוך התגוננות מתמדת הוא מצב בלתי אפשרי. זוללי זמן, כייסי תשומת לב, שואבי אנרגיה –  הציבו בפניהם גבולות ברורים. עדיף כאלה שהם תוצר של הסכם שלום, לא מלחמה. אם אתם סוחבים אתכם חוסר גבולות פנימי, טפלו בזה. לבלוע את הכבוד. מומחיות מונעת מפליאה עצומה ואהבה לדבר. אני רוצה להלחין יצירה מצוינת, לכתוב פסקה מצוינת, לספר סיפור בדיוק כפי שמתאים לספר אותו. אני רוצה שהמקצוע שלי יהיה גאה בי, להוסיף לו, להעמיק אותו, להודות לכלים שלי ולכל היוצרים שהיו לפני. אם מבקרים את עבודתי, אם היא לא עומדת בסטנדרטים שלי, אני לא לוקחת את זה קשה. אם אני מקבלת הרבה שבחים, אני לא נותנת להם לעלות לי לראש. כך או כך, אני חוזרת לשולחן העבודה ומחזיקה מיקוד על הכבוד למקצוע. לא להתנקם בחקיינים, להתחדש. את זה לימד אותי עורך דין לענייני קניין רוחני. כשאנחנו טובים מאוד במה שאנחנו עושים, אנשים ינסו לחקות אותנו. לגנוב ידע, תלמידים, עובדים, מודל עסקי, ז'אנר אמנותי. זה מרגיז, בטח. במקום להתנקם, עדיף להתקדם. אם אני עושה עבודה טובה, היא מתפתחת וצומחת בהתמדה. את זה קשה לחקות.

ללמוד להתבונן על התהליך היצירתי כעל סדרת ניסויים. ליצור היפותזה לעבודה, לבחון אותה, לצפות מתוך סקרנות, לשאול מה קרה ולמה, לדייק, לבחון מחדש וחוזר חלילה, עד שאפשר לומר די. ללמוד לומר די מוקדם יותר. כשמתבוננים על התהליך היצירתי כעל סדרת ניסויים, העבודה מעניינת, מעוררת אינטלקטואלית ודומה לפתרון חידה. כשמסתכלים על התהליך היצירתי כעל דרמה סוחפת, מחויבת הצלחה מסחררת או כישלון צורב, קשה לשרוד רגשית.

לפרק, לנתח, לטפח קול. יוצרים רבים יודעים שלעיתים קרובות, ההצלחה מקרית. היא אינה תולדה ישירה של כישרון, וכישרון אינו ערובה להצלחה שחוזרת על עצמה. מה שעוזר להוביל עבודה לכיוון הצלחה הם פירוק, ניתוח וטיפוח קול. ככל שמצליחים להניח בצד את האמונה בעניין השפעתם של כישרון, מוזה ומצבי-רוח, ונותנים מקום להתבוננות, פירוק וניתוח, יודעים יותר על הדרך שכדאי לקחת. מגבשים תפיסה, קול. הקשיבו לאינטואיציה, רשמו מחשבות, פתחו רעיונות כתרגיל גם אם הם לא יצאו לאור בקרוב. אל תסיחו את הדעת באהבה לקולו של אחר.

זכרו שאתם פועלים בכמה תהליכים יצירתיים במקביל. הניתוח והפירוק יכולים לשמש אתכם בכולם. להבין איך חמקתם מדרקון בהרפתקה אחת, יעזור לכם להימנע מדרקון בהרפתקה מקבילה.

ללמוד לכוון למטרה שמעבר למטרה. את זה למדתי בסרט של ברוס-לי (כמו מיליונים רבים אחרים). הציבו מטרה קצת מעבר למטרה וכוונו לשם. כוונו הלאה. להמשך ההרפתקה, להרפתקה הבאה, גם כשהמטרה ממש לפניכם. עוד יותר כשחיים בכמה הרפתקאות בו זמנית. לכוון מאמצים להמשך בהרפתקה אחת, יכול לקטוף עבורכם הישג מידי בהרפתקה אחרת. חשבו קדימה.

זהו להפעם. בפעם הבאה אתבונן על חיבור התהליך היצירתי לעשייה ותועלת.