ילדי לאונרדו 'עובדים מהבית'. גם כשאנחנו שכירים, המרחב הפנימי שלנו חזק ממקום העבודה הרשמי. שם אנחנו מעדיפים להיות כשאנחנו עובדים על המיקודים שלנו, ושם יש לנו הרבה דברים מעניינים לחקור ולעשות. האתגר הוא להצליח להיות פרודוקטיביים כשאף אחד לא משגיח: להגיע למצב של עבודה ממוקדת, לא לשכוח לבצע את המשימות החשובות, להבדיל בין עבודה ולא עבודה, לעשות את מה שהחלטנו לעשות ולא משהו אחר.
כשעובדים מהבית, הסיכוי להצליח בדברים האלה אמור לעלות. עם זאת, יש לילדי לאונרדו כמה מאפיינים שיכולים להסיח אותנו מהנתיב, דווקא בבית. הרשומה הזו עוסקת במה שמקשה ובמה שיכול להקל.
הנטייה לעשות סדר
אנחנו נוטים להיות מוסחים ממה שנראה לנו כהזמנה לעשות סדר: לברר מתי ואיפה, להחזיר דברים למקום, לשכלל תהליך, לסדר יפה או נכון יותר, רק להציץ כדי לבדוק אולי צריך, לפתור איזה משהו קטן. אנחנו בטוחים שזה ייקח דקה-שתיים, מקסימום כמה דקות. דוגמה שכיחה מתגלגלת כך: אני קמה משולחן העבודה כדי לאתר בספריה ספר, שבתוכו מסתתר ציטוט שאני רוצה להטמיע במאמר שאני כותבת. זו המטלה שרשומה לי ברשימת המטלות. אני מחליטה להיות יעילה, ומקליקה על הקלטה שרציתי לשמוע; שתנגן ברקע תוך כדי שאני מחפשת את הספר והציטוט. כעבור כמה דקות, הקול בהקלטה אומר משהו שמעורר אצלי סקרנות. אני מניחה לחיפוש הספר כדי לרשום את הדברים. כשאני מרימה את הראש מהמחברת אני קולטת בעין שהפרחים באגרטל מתו בעשור הקודם מייבוש החולה. אני מסלקת את הפרחים ומניחה את האגרטל בכיור. אם אני כבר באזור, אני גם תולה כביסה. חוזרת לשולחן ופונה לאתר את המידע עליו דובר בהקלטה שהסתיימה. מוצאת, מעיינת קצת, מחליטה שלא באמת, חוזרת לחפש את הספר. עברו עשרים וחמש דקות והמטלה המקורית לא הושלמה עדיין. הזמן התאדה.
הצעות לנטרול ההסחה
ללכת למקום אחר. לספריה אני לא אשלח אתכם. לשלוח ילד לאונרדו לספריה, זה כמו לשלוח ילד צעיר לחנות ממתקים. קשה מאוד להתמקד בסביבה הזו כשצריכים לעבוד על מטלה ספציפית. אם אתם כבר יוצאים מהבית כדי לא להיות מוסחים ממנו, לכו למקום בו אין לכם אפשרות לטפל בכל מני דברים שקשורים בסדר; למקום שהוא לא שלכם.
להתנתק מהסביבה המידית בעזרת מיסוך. כדי למצוא את המיסוך הנכון, אתם צריכים לדעת איזה מהחושים שלכם אחראי במיוחד על הסחות מבית. אני למשל, מוסחת מאוד בשמיעה. לכן, כשאני צריכה להתמקד במטלה אחת ולא רוצה להיות מוסחת, אני חובשת אזניות ומשמיעה לעצמי רעש לבן או מוסיקה חסרת כיוון, ללא מילים.
"לא לא לא לא לא". בכל פעם שאני מבחינה בכך שאני בדרך לעשות משהו אחר ממה שתכננתי לעשות, אני אומרת לעצמי בקול "לא לא לא לא לא. עצרי. לכי בחזרה למקום אליו התכוונת ללכת". אותו הדבר קורה גם כשעולה לי רעיון תוך כדי עבודה ממוקדת. במקום לתת לו להציק לי, אני רושמת אותו, אומרת לו בקול "לא עכשיו" וחוזרת למטלה המקורית.
בניית הרגלים שיתמכו בפעילות רב-ערוצית ובמעברים חלקים
כשמדובר ביכולת להיכנס למצב ממוקד של עבודה, לכולנו יש הרגלים. חלקם עובדים בעדנו, חלקם נגדנו, כשלעיתים קרובות אנחנו אפילו לא מבחינים בהם. כוס קפה ראשונה, כוס קפה שנייה, סיבוב בוקר טוב במסדרונות או באינטרנט, הפסקת סיגריה, ניקוי שולחן, חידוד עפרונות, עוגת בריוש הנרכשת מדי יום רק בקונדיטוריה מסוימת. אם ההרגל האחרון נראה לכם מוגזם כהרגל כניסה לעבודה, זכרו שהכל עניין של פרופורציה: אחד הקצינים בצוות שלי בצבא, התחיל כל יום עבודה רק אחרי שהרג מאה מזבובי בקעת הירדן בעזרת סרגל פלסטיק. הוא הגיע למשרד רק בתשע, הרג זבובים עד שתיים-עשרה בצהריים, ואז נכנס לחדר שלו ועבד עד חצות. כל יום.
הרגלים נותנים צורה ליום, לשבוע, לחיים. אנחנו זקוקים להם. הרגלים טובים עוזרים לבנות מערכות פעולה אמינות, המאפשרות התמדה. הרגלים פחות טובים עוזרים לדחיינות להשתלט. כולנו, ובעיקר היצירתיים והפרודוקטיביים במיוחד, משתמשים בהרגלים כדי להתניע את עצמנו.
ילדי לאונרדו שעובדים תמיד 'מהבית', זקוקים להרגלים פשוטים, המאפשרים גמישות תכולה ומעבר מהיר בין עניינים.
המלצות להרגלים פשוטים, מותאמים לילדי לאונרדו
נעלו נעלי הליכה. הרבה ילדי לאונרדו עובדים באמת מהבית הפיזי. השיח על עבודה מהבית מלווה בהזיה אודות עבודה בפיג'מה ונעלי בית. יש גם המלצה הפוכה המעודדת להתלבש כל בוקר כאילו שיש לכם פגישה בוול סטריט, על כל המשתמע. ההמלצה שלי – נעלו נעליים שתומכות ברגל, נותנות תחושת מסגרת ומעודדות תנועה. נעליים כאלה משפיעות גם על בחירת הלבוש.
התניעו על מים. כמעט לכל אחד יש משקה כניסה לעבודה. ההמלצה שלי – התניעו על מים. המוח לא מצמיד מים לסיסמאות כמו "מפנק" או "רגע לעצמך", ולכן גם לא קושר מי-שתייה לעצירה או טקסיות. הגוף צריך מים ובהתחשב בכל המעברים – להכין מים לוקח מעט מאוד זמן.
תזמנו הפסקות. אחד המניעים העיקריים של ילדי לאונרדו לעבודה 'מהבית' – בין אם מהבית הפיזי או מהבועה שאנחנו יוצרים לעצמנו – הוא הרצון למזער הפרעות ובזבוזי זמן שיוצרים אחרים. מצד שני, הנטייה לשקוע בריכוז עמוק משכיחה מאתנו את הצורך בהפסקות. אנחנו צריכים הפסקות למוח, לנפש ולגוף. אנחנו צריכים לזוז. קצת תזוזה הרבה פעמים ביום, עדיפה על בליץ פעילות גופנית פעם ביום. בנוסף, זו דרך שעוזרת לפתח הרגל של פעילות גופנית.
אכלו את מה שמספק לכם אנרגיה יציבה. אם עבודה מהבית היא סוג של הכרזת עצמאות ונטילת אחריות, היא כוללת גם את פריט הציוד החשוב ביותר לעבודה שלנו – אנחנו עצמנו. הפסקות ותנועה כבר ציינתי, גם אכילה הגיונית היא חלק מהעניין. בפשטות – כדאי לאכול אוכל של מבוגרים ולא כימיה. לאכול ליד שולחן אוכל, לא ליד שולחן עבודה. הכי חשוב – שימו לב איך המזון גורם לכם להרגיש. זה המדד שעוזר לבנות הרגל אכילה תומך, שמשפיע לטובה על היכולת שלנו להיות מה שאנחנו יכולים להיות.
התראו עם אנשים אחרים. ילדי לאונרדו רבים מעדיפים להימנע מלפגוש אחרים כהרגל קבוע. עם זאת, זהו הרגל הכרחי לשמירה על איזון. אחרת אנחנו נמשכים לעבוד כל הזמן, נבלעים לתוך הסקרנות של עצמנו, ונשחקים. ככלל, כדאי לנסות להיצמד לסדר עבודה לחוד, מנוחה לחוד, חיי חברה ופעילות פנאי לחוד.
תגמלו את עצמכם. ילדי לאונרדו אוהבים גמול כמו כל אחד אחר. גמולים ופרסים עוזרים לחזק הרגלים. אין סיבה להימנע מגמולים חיצוניים על עבודה, התמדה או הישג משמעותי. באותו זמן ובאופן שוטף, גמולים פנימיים עובדים על ילדי לאונרדו טוב יותר. אני בטוחה שתמצאו לעצמכם גמולים יצירתיים ולכן רק מחדדת אפשרות: חלק מהגמולים יכולים להיות התנהגות שמקדמת אותנו. מיני-מעשה שיחזק את מה שאנחנו רוצים לחזק. כמו להפוך את "לא לא לא לא לא" לריקוד אינדיאני, לקחת סיכון, לבקש עזרה, לפגוש אנשים, לשנות את מקום העבודה לכמה ימים וללכת למקום-חלום, לא לפעול מיד אלא בעיכוב, לעצור עבודה אפילו כשאנחנו 'באמצע' וכד'.
הכירו בקיומם של גבולות. כן, יש כאלה… הרגל תומך בעניין הזה, יכולה להיות ההחלטה להתאמן בהצבת גבולות מוקדם יותר, קרוב יותר, ברור יותר, עם פחות התלבטויות ורגשות קשים. אתם יודעים איפה הגבולות נפרמים אצלכם, אין לי מה לפרט. דוגמה אחת בכל זאת חשוב לי להניח כאן: עבודה ממוקדת בנוכחות יצורים אחרים, בעיקר ילדים צעירים או כאלה שמתנהגים דומה. לפעמים, לעבוד מהבית פירושו לעבוד ממקום אחר. כשיש ילדים צעירים בבית, קשה לעשות עבודה ממוקדת. יש כאלה שמצליחים בין לבין, זה אפשרי, העלות באנרגיה גובה מחיר. עדיף למתוח גבול, לקחת שמרטפ/ית לכמה שעות וללכת למקום אחר, בלי שום נקיפות מצפון או תחושות אשם. אנחנו לא חייבים להקשות על עצמנו.
הרגל-על להרגלים: ההתמדה עוזרת להתמיד
ההרגל הזה מתאים לכל אחד, ועוד יותר לילדי לאונרדו. בקריאה ראשונה הוא מעלה את חשדנו, כי הוא נראה כמו התחייבות לטווח ארוך ואנחנו לא ששים להתחייבויות כאלה. למה הוא טוב? הוא הרגל שעוזר להתחייב לדרך שבחרנו כשמופיעות הישורות המתמשכות, השגרה. ילדי לאונרדו חוששים משגרה. לא כי אנחנו עצלנים או כי לא נאה לנו – אנחנו חוששים משגרה כי דווקא היא מזמינה הסחות דעת. אם "לא לא לא לא לא" עוזר לעקוף הסחות רגעיות, ההרגל הזה עוזר להתמיד במה שקבענו, עד שנקבע אחרת.
הרעיון המלא מוצג בספר Mini Habits מאת Stephen Guise. שווה קריאה. בכל מקרה, יש שני תנאים בסיסיים להצלחה, ושניהם מכוונים להכשיל את האפשרות להיכשל:
תנאי 1 – בחירת מטלה קטנטנה, או קטנה באופן מגוחך.
תנאי 2 – 'את לא מרמה אפילו פעם אחת' ובמילים אחרות 'ללא יוצא מן הכלל'.
אם אני כותבת ספר, וקצב טוב נחשב כאלף מילים ביום, בשיטה הזו ההתחייבות תהיה לכתיבת מאה מילים ביום, או חמישים מילים ביום – כל יום. ללא יוצא מן הכלל. אם כדי לא להפר את התנאים להצלחה כדאי שאבחר לכתוב עשרים מילים ביום – זה גודל המטלה שעלי לבחור. עשרים מילים ביום אני יכולה להספיק לכתוב גם אם שכחתי ונזכרתי רגע לפני השינה.
אם תנסו, תגלו שהצלחה גוררת הצלחה. לעיתים קרובות עוברים את מטלת המינימום ועושים יותר. אלא שההתחייבות היא למה שקבענו, לא להעלאת הרף. גם אם יש חריגה כלפי מעלה, ההתחייבות היא למטלה הקטנה – בלי לרמות אפילו פעם אחת.
ההרגל הזה מתאים במיוחד לילדי לאונרדו משתי סיבות:
כשעוסקים בשלל עניינים בו-זמנית, אי אפשר לתת לכל העניינים כובד משקל זהה. אם תשתמשו במיני-הרגלים, תהיו בטוחים שהכל מתקדם גם אם לא באותו קצב.
קורה שלא מתחשק לבצע את ההתחייבות היומית של אחד או יותר מהמיקודים. בשיטה הזו המטלות כל כך קטנות, שבקלות אפשר להשלים את החסר ברמה השבועית, ללא תחושת מצוקה או רצון להרים ידיים. זו גמישות רצויה לילדי לאונרדו ואנחנו עובדים אתה טוב.
אם אתם מתכוונים להכניס את ההרגלים המופיעים כאן לתוך חייכם, כדאי לקחת גם אותם אחד אחד, להצליח בהטמעת מיני-הרגל ראשון לאורך מספר שבועות ורק אז להוסיף שני, שלישי ואת הבאים אחריהם.
יש לכם המלצות להרגלים פשוטים התומכים באפשרות לעשות עבודה ממוקדת? מוזמנים להשאיר בתגובות.
תודה לך לימור על עוד מאמר נהדר ומחדד וסופר פרקטי. יש כל כך הרבה שיטות ניהול זמן שם בחוץ ותמיד הרגשתי שאני צריכה משהו שמתאים לי, ולא עוד משהו כללי וגורף. אהבתי את רעיון המשימות הקטנות והצעדים הקטנים( בניגוד לטבע שלי- הגורף/נסחף ומתמכר לעבודה). השיטה הזו בכל מיני צורות ממש עבדה עבורי השנה, למשל בספורט כשהתחלתי עם כמה דקות ריצה כל פעם בתוך ההליכה שלי. בהתחלה התחלתי עם דקה וחצי ריצה, חמש דקות הליכה למשך חצי שעה ולאט לאט הגדלתי את זה. זה אפשר לי להתחיל להקשיב לגוף יותר טוב, להכיר את הקצב שלי והגעתי לנוסחא של חמש דקות ריצה-חמש דקות הליכה במשך 45 ד' עד שעה, כמה פעמים בשבוע. זו חוויה אחרת לגמרי עבורי. תמיד הייתי בטוחה שריצה זה לא בשבילי לעולמי- עולמים ובזכות האופן הזה אני ממש נהנית מזה עכשיו. וחוצמזה עוד רעיון- אפשר ליצור מעין מערכת פרסים: אם אני עובדת עכשיו 3 ימים בחרשנות ליד המחשב למשל( וגם אם לקחתי הפסקות לא ממש הרגשתי את ההפסקה שהנפש שלי צריכה) אז ביום הרביעי אני מתחייבת לבילוי כיף( בילוי אמן בשפתי). כך אני מתכננת לי משהו כיפי ומרגיעה את הנשמה. הבילוי צריך להיות משמעותי – למשל יום שוטטות איפהשהו שאני אוהבת- כמה שעות טובות ואוירה יותר של חופש. רעיון נוסף: עשיתי לי רשימה של דברים שאי מחשיבה ככיף ואופציות שאני יכולה לעשות בהפסקות. למשל לעבוד בגינה חצי שעה, מדיטציות מסויימות וכו'. כשמגיע הזמן לקחת הפסקה והמוח שלי מטוגן ואני צריכה לעצור אם לא היתה לי את הרשימה הזו סביר להניח שהייתי און קמה לאכול/קפה או "מדברת לעצמי בהגיון" שאני צריכה לעשות משהו מרענן, או נכנסת לפייסבוק וכו. ככה אני שולפת את אחד הרעיונות של דברים שאני מתה לעשות( כמו באמת לעבוד בגינה, או לצאת לקטוף פרחים- חשוב שזו לא תהיה משימה אלא כיף טהור! (גם ספורט זו משימה אז הוא לא ברשימה הזו). מה שאני עוד מתקשה בו זה להיות מחוייבת לעצמי בכל הסעיפים. מאחר ואני גם וורקוהולית וגם מתפזרת- הייתי כל כך שמחה למצוא דרך למסד את כל ה"קטנות". בעיקר אלה שהכי נוטות לחמוק. מכירה אותן. אני חושבת שזה סופר חשוב לשמור עליהן בשביל התקינות והבריאות הרוחנית שלי. אבל אני עובדת על זה!!! אשמח מאד מאד לטיפים איך לעזור לעצמינו לדבוק בקשת הצבעים כולה( אם כי תוך כדי שאני שואלת את זה נדמה לי שעצם יצירת ההרגלים בהדרגתיות תעלה את התחושה הטובה ואז יהיה לנו יותר קל לתדלק את עצמינו ולהיות מחוייבים לעצמינו בכל הספקטרום). נעזרת מאד בכל החכמה שלך ! תודה רבה!
היי תמי,
אין שיטה שמתאימה לכולם בשום עניין. כל שיטה, כלי, דרך, צריכים לעבור התאמה למי שמשתמש בהם. אחרי שאנחנו משתמשים בשיטה מספיק זמן, מרגישים שהיא עוזרת ומתאימים אותה לצרכים הייחודיים שלנו, רק אז היא באמת שלנו.
מרתק לראות מה כל אחד עושה עם רעיונות כאלה, וכמה אפשר ללמוד מההתאמות והיישומים שאנשים מפתחים. כחברה יציבה בקטגוריית 'שונאת לרוץ', יכול להיות ששכנעת אותי לנסות את עניין הריצה כמיני-הרגל.
גם עושר הרעיונות בעניין פרסים מרתק. לחשוב מראש על רשימת כייף זה בעצמו כייף.
בעניין שמירה על מחויבות לעצמנו בכל הספקטרום, את לגמרי בכיוון. כמו שכתבת, עצם יצירת ההרגלים בהדרגתיות מעלה את התחושה הטובה ומעודדת להמשיך. ההתמדה עוזרת להתמיד. ההדרגתיות היא המפתח. יש כיום הרבה כלים שעוזרים לתעד ולזכור את מה שהחלטנו שחשוב לנו לפתח ולשמר. רשמתי לי לכתוב רשומת המשך.
תודה רבה גם לך.
נפלא. שמחה מאד לקרוא את זה! 🙂
גם אני עשיתי לי לא מזמן רשימת דברים שעושים לי כיף (רק צריכה להתרגל להסתכל עליה 🙂 ). ועשיתן לי שתיכן חשק לעשות לעצמי באמת להחזיר את הבילויי אמן אחרי כמה ימים אינטסיבים של עבודה…
בנוסף, עוד כשהייתי סטודנטית הייתי עושה לעצמי לפעמים בתקופות מבחנים רשימת "משימות קטנות להפסקות". לאחרונה חזרתי לזה וזה מעולה.. בעיקר אם אני עובדת בשיטת הפומפדרו (כמה סשנים של 25 עבודה מרוכזת עם 5 דק' הפסקה ביניהם, ואז הפסקה קצת יותר ארוכה). ברשימה הזו נכנסות מטלות קטנות שלא כוללות מחשב, ואז בהפסקה במקום לפתוח פייסבוק על אוטומט, יש לי סיבה טובה לקום מהכסא (ואפילו להרגיש פרודקטיבית. ובעצם באמת הית כזו.. כי זה גורם לי לעשות דברים שאני רוצה לעשות ואחרת הייתי דוחה או לחילופין עושה על חשבון זמן ריכוז).
היי מיכל, ברוכה הבאה,
אם עשינו לך חשק, זה משמח.
מטלות קטנות שלא כוללות מחשב, זה ממש משמח ורעיון לרשומה משמחת 🙂
ברכות,