אם היה אפשר לאסוף את התשובה לשאלה 'מה באמת חשוב לך' מכל האנשים בעולם ולעבד את התשובות, היינו מוצאים שיש כמה מילים וביטויים שחוזרים על עצמם באופן בולט. באותה מידה היינו מוצאים שרובנו לא בדיוק עושים את מה שנדרש כדי להגיע ל'מה באמת חשוב לך' שהגדרנו. איך יודעים? מהתבוננות. אם 'העיקר הבריאות', התבוננות פשוטה מלמדת שיש הרבה אנשים לא בריאים. אם 'הם חיו באושר ועושר', גם את זה לא רואים בשכיחות גבוהה. גם לא הרבה 'ביטחון' ו'שלווה' ו'מספיק כסף כדי לחיות את החיים שאני רוצה'.
מה מפריע? מפריע שקשה לדמיין איך נראים 'אושר' 'שלווה' 'הגשמה עצמית'. אם קשה לדמיין, אם אין צורה ברורה של משהו מול העיניים, קשה לכוון לשם.
יש כל מני טכניקות שאמורות לסייע לראות תמונת עתיד; הרכבת 'לוח שפע' שיש עליו תמונות של כל מני דברים שאנחנו מאחלים לעצמנו, או כתיבת הספד על עצמנו בו מסופר מי היינו ומה עשינו, או לחילופין – כתיבת ברכה ליום ההולדת השבעים שלנו כשאנחנו עדיין בני ארבעים.
יש מי שטכניקות כאלה עובדות עבורם. יש מי שלא. לילדת לאונרדו שמתקשה לענות על השאלה "אז איך את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?" הטכניקות האלה הן אולי בבחינת שעשוע, יותר בבחינת מעשה מתסכל. במבחן המציאות הן לא עומדות, ויש לי הרגשה שלא רק עבור ילדי לאונרדו. לכן אני מציעה תיעדוף לא מנוקדת מבט של כל החיים, אלא של החיים עכשיו, בשנה הקרובה. תיעדוף ולא מטרה סופית.
אמנם, אם אתם עוקבים ועושים את התרגילים ברשומות השונות, קבעתם לעצמכם מרצדת מיקודים ולכל מיקוד מטרה. משהו שיעזור לכם להגדיר לאן אתם רוצים להגיע ואיך תדעו שהגעתם. השאלה הפעם היא מה תעשו כדי להתקרב לשם – באמת. כי התשובה לשאלה 'מה באמת חשוב לך?' לא רלוונטית, אם לא נתקרב לשם. ההצעה שלי ברשומות על 'תיעדוף כמיומנות חיים' היא להתבונן על מה אפשרי בתנאים העכשוויים ולפי זה לתכנן תכנית התקדמות אפשרית ומספקת. בעוד שנה, תבדקו מה קרה.
כמעט תמיד, התנאים העכשוויים נראים מסובכים מכל מני סיבות. קל לדחות את עכשיו לאחר-כך. לכן, אני מתבוננת ברשומה הזו על סוגיית זמן – על מה אנחנו עושים אתו. כן, זמן, הידבר הזה שאי-אפשר לדחות לאחר-כך.
מה אנחנו עושים עם הזמן?
יש לנו 24 שעות ביממה, 168 שעות בשבוע, 756 שעות בחודש ממוצע. מה אנחנו עושים אתן? שבעה שימושים שתחתם אפשר לכלול כל פעולה שאנחנו מבצעים במציאות:
חיוני לקיומנו. שינה, אכילה, היגיינה בסיסית. מעבר לשלושת אלה תוסיפו את כל מה שאתם עושים שנראה לכם חיוני לקיומכם. שבלעדיו חייכם אינם חיים. שבלעדיו אינכם יכולים לתפקד.
תועלת אישית, כיצור אנושי. יש כאן הרבה אפשרויות מ'אני לא עושה שום דבר שמביא לי תועלת ברמה האישית', דרך פעילות גופנית, קריאה, תפילה וכל דבר אחר שעוזר לנו לצמוח.
תפוקה. זמן בו אנחנו עובדים על דברים שמקדמים אותנו לכיוון מטרות שאנחנו רוצים להגשים. יהיו כאלה שיכתבו כאן בפשטות 'שעות עבודה'. מציעה לנסות להחזיק את העיניים על דברים שאתם רוצים להגשים במסגרת העבודה או בכל מסגרת אחרת, יותר מאשר על המסגרת עצמה.
ללא תפוקה. זמן בו אנחנו עובדים, אך לא מתקדמים לכיוון הגשמה. אלה פעולות שגם לא נכנסות תחת סעיפים אחרים אלא בפשטות – עבודה מיותרת.
תרומות. זמן שאנחנו תורמים לאחרים מרצוננו, שלא מרצוננו, אבל בכל מקרה – בידיעתנו. התנדבות נכנסת לכאן, גם להקשיב ארוכות לקיטורים של חברים, גם 'לא נעים לי' מכל מני סוגים, גם 'תן לי, אני אעשה את זה בשבילך' שאנחנו מציעים כדי להקל על אחרים.
רגיעה. יש כאלה שיכניסו דווקא לכאן פעילות גופנית. ספא, קריאה, מדיטציה או קפיצת בנג'י – זמן רגיעה הוא זמן בו אנחנו עושים במודע את מה שעוזר לנו להירגע. רגיעה היא חלק מצמיחה ועם זאת, לא בדיוק אותו הדבר.
בריחה. זמן בו אנחנו מבצעים פעולות שאין לנו מושג ברור לגבי למה הגענו לעשות אותן. גלישה לא מתוכננת ברשת ('איך הגעתי לדף הזה?!') צפייה לא מתוכננת בטלוויזיה ('למה אני בכלל מסתכלת על התכנית הזו?!'), שיטוט סתמי בקניון וכד'. במובדל מזמן רגיעה, מה שאנחנו עושים בזמן בריחה נעשה שלא במודע. עדיין, אנחנו זקוקים לבריחה.
כדי להיות בטוחה שההבדלים בין השימושים השונים בזמן שלנו ברור, אני מחדדת: מה שקובע לאן כל פעולה נכנסת, תחת איזה שימוש, הוא לא רק תוכן הפעולה. מה שיותר קובע היא הכוונה או חוסר הכוונה בביצוע אותה פעולה. אם אני גולשת ברשת חברתית למשך שעה כי החלטתי שאני צריכה להתעדכן במה שקורה עם החברים שלי – זו פעולה מכוונת שלא נכנסת תחת 'בריחה' אלא יותר תחת 'תרומות' או 'תועלת אישית' או 'רגיעה'. אם אני גולשת באותו מקום לאותו פרק זמן, בלי שאני שמה לב לסיבה שבגללה הגעתי לשם אלא פשוט בוהה בפיד, זה זמן 'בריחה'. אותו הדבר אם אני משתתפת בישיבה חסרת תכלית שהגעתי אליה כי זימנו אותי, ואין לי מושג למה אני אמורה להיות מוכנה ומה צריך לצאת ממנה. אפילו אם אני זימנתי את הישיבה הזו בעצמי. מה קורה פחות עקרוני מלמה הוא קורה, לפחות כשמדובר בשימוש בזמן.
שורה תחתונה
זמן חיוני לקיומנו מזין את המנוע.
זמן תועלות, תפוקה, תרומות, רגיעה – הוא זמן הפלגה.
זמן בריחה, ועבודה ללא תפוקה – הוא זמן עגינה.
תורכם
קחו דף וסדרו לכם את החיים לתוך שבעת השימושים שאתם עושים בזמן. לא מה אתם רוצים לעשות בזמן, אלא מה אתם באמת עושים אתו ומה נכנס תחת כל סעיף שימוש. ההחלטה לאיזה שימוש לייחס כל דבר שאתם עושים היא שלכם לגמרי. יש כאלה שיכניסו פעילות גופנית לרשימת הדברים החיוניים לקיומם, יש כאלה שיקבעו שזו תועלת אישית, ספורטאים יראו פעילות גופנית כשימוש שונה וכו'. אתם מחליטים.
כשיהיה לכם דף כזה, תדעו למה אתם באמת מעניקים חשיבות כרגע. אתם הרי משקיעים בזה זמן, גם אם לא תאהבו את מה שכתוב על הדף. גם אם כן תאהבו.
יהיה לכם הסבר מציאותי ודי מפורט, ללמה יש לכם הרגשה שאתם מתקדמים מצוין. או ללמה יש לכם הרגשה שאתם תקועים, למה שבועות מסתיימים בהרגשה טובה או לחילופין, מתסכלת. למה יש לכם הרגשה שאתם נשחקים או מלאים חיות, או איפשהו בדרך בין השניים. הסבר לתחושות שמלוות אתכם. הפירוט יעזור להבין איך אפשר לשנות את המציאות לטובת תחושות אחרות, רצויות יותר, או להמשיך באותה דרך. לעשות את מה שיקרב אותנו ל'מה באמת חשוב לך?' אחר, אם כתוצאה מהתרגיל יסתבר שכרגע, אנחנו מעניקים חשיבות למשהו שלא לגמרי רצוי לנו. אולי בעוד שנתיים כן, אולי פעם היה, כרגע לא.
