מחויבות | אומץ

עשיתי את כל הדרך עד כאן. יש לי אבני בוחן, מרצדת מיקודים, אני מבינה את ההעדפות שלי לפעול כך ולא אחרת. לדעת את כל זה על עצמי זה טוב.

עכשיו אני צריכה לפעול בכיוונים שקבעתי. לקרב את האפשרות שאוכל לעסוק במה שתליתי על מרצדת המיקודים שלי ואם ארצה – גם להתפרנס מזה. איך אני יודעת שבחרתי נכון? איך אני יודעת שלא אבזבז זמן יקר בפיתוח המיקודים על המרצדת, רק כדי לגלות שפספסתי? שזה לא באמת מה שאני רוצה לעשות? והכי מהכל – איך אני יודעת שזה יצליח?

שובו של התוכי

יכול להיות שזו הפעם הראשונה שאני חושבת במודע ובצורה מסודרת על ריבוי עיסוקים – על כמה דברים שאני רוצה להגיע אליהם יחד, או בזה אחר זה. על כך שזו הדרך שלי, שהיא מתאימה לי, שאני רוצה ללכת בה. "ללכת בה? כמו בלהתחייב? ממתי את יודעת להתחייב? את מתכוונת לחייב את עצמך לפעול בגלוי או בנסתר? לאן את מתכוונת להגיע?" תוכים חוזרים ברגעים כאלה. הם לא מתים, רק הולכים לאכול ארוחת צהריים, לנמנם קצת, ואז חוזרים.

אני עומדת על שולי עמק חיי מתוך כוונה לרדת פנימה וללכת בדרך. התוכי מלווה אותי. הוא מרגיז, אבל יש משהו בשאלה "לאן את מתכוונת להגיע?" מעניין אם התוכי קרא את אליסה בארץ הפלאות.

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." – אמר החתול

"לא אכפת לי כל כך לאן. – " אמרה אליס

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.

" – בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר

"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה".

נניח שעם ההנחיות האלה אני עוד יכולה לחיות. אבל בריבוי? בכמה דרכים? לכמה אנשהו?

הצבת מטרות

סליחה אם עשיתי למישהו צמרמורת עם הכותרת הזו, אבל כן, אני רוצה לדעת לאן אני הולכת עוד לפני שארד לעמק חיי. להיות ילדת לאונרדו לא פוטר אותי מאחריות לעצמי ומהתחייבות. רק שקשה לי להשתמש בכלים מקובלים להצבת מטרות כמו תכנית חמש שנים. המרצדת שלי יכולה להשתנות בזמן הזה. יותר מפעם אחת. אני נוטה להיות מוסחת, מוקסמת, סקרנית. אם שואלים אותי "איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?" קשה לי מאוד לומר. כשקשה לי לומר איפה, קשה לי להתחייב להגיע לשם. אני לא מושיטה את הרגל כי אני לא בטוחה. אם אהיה יותר בטוחה, יהיה לי קל יותר להתחייב. רק אז אוכל להתקדם.

איך אני יודעת שבחרתי נכון?

חזרתי להתבונן על המרצדת שלי. איך אני יכולה לדעת? הרי הבחירות הקודמות לא שרדו לתמיד. אני צריכה לבדוק. המרצדת נעה לאיטה, המיקודים עליה התקרבו והתרחקו בנחת. זה כל כך דומה למה שקורה לילד לאונרדו בראש. הנחתי את המרצדת על הארץ. כדי שאוכל להיות כנה וחדה, כדאי שהיא תפסיק לזוז לזמן מה. פרקתי ממנה את המיקודים. הרמתי מיקוד אחד והתבוננתי בו. ג'אגלינג לא מתחיל ישר עם חמישה כדורים וגם לא עם שלושה. מתחילים להתאמן בכדור אחד.

מה בעצם מייצגת חתיכת המרצדת הזו? מה מייצג המיקוד? כשבניתי את המרצדת רשמתי שם 'פיסול'. אז לאן אני הולכת עם המיקוד הזה? לאן בממוקד אני רוצה להגיע? הגיע הזמן להגדרה ברורה יותר. "אני רוצה ללמוד מספיק כדי ליצור פסל אחד, ולהבין דרך לימוד ועשייה מהו פיסול, במובחן מאמנויות אחרות שאני מעורבת בהן". זה כבר יותר ברור.

מה יעלה לי להגיע לשם? אני מעריכה שכשנתיים, למצוא מקום מתאים ללמוד בו, להשתתף בשיעורים בקביעות, עלויות לימוד, חומרים, נסיעות, תשומת לב, אנרגיה שדורש פרויקט ארוך. יכול להיות שזה יהיה על חשבון משהו אחר. יכול להיות שהמחיר גבוה מדי, אולי אני יכולה לשנות קצת את המיקוד ועדיין לחוש מסופקת. מה בדיוק יש כאן, במיקוד הזה, שאני כל כך רוצה?

נזכרתי במיקוד אחר שהולך אתי הרבה שנים – 'ניצוח תזמורת'. התחלתי לנצח בגיל חמש-עשרה. ניצוח תזמורת זה חיידק. החלומות שלי היו דומים מאוד לחלומות של כל מנצח צעיר. אלא שכמו החיים, כעבור כמה שנים, אחרי שכבר ילדתי ילדה חמודה אחת, הבנתי שעל המסלול הבינלאומי יהיה לי קשה מאוד ללכת בלי תמיכה מוחלטת של עזר כנגדי. כזה לא היה. המחיר הפך מחסום סופי. פתחתי בחזרה את המחשבה על ניצוח ושאלתי את עצמי מה בדיוק יש שם. גיליתי שיותר משיש שם רצון לקריירה בינלאומית ותדמית השמורה רק למנצחי תזמורות, יש שם אהבה גדולה למוסיקה ורצון להניע אחרים לשמוח בה כמותי – באמצעות ניצוח. לעשות מוסיקה יחד. שם נזלה האכזבה למקום אחר והמשכתי לנצח מתוך הכרה בתשוקה האמיתית שלי. בגודל הנכון של החלום, עבורי. ניצחתי על תזמורות נוער ותזמורות חובבים בארץ וקיבלתי מהם 110% רצון. שזה הרבה יותר ממה שמקבל מנצח של תזמורת מקצועית.

איך נראה היום-יום של המיקוד הזה, 'פיסול'? מה המציאות של המקצוע? הוא איטי, לוקח זמן להתבוננות, קשוב, קווי הזמן שלו ארוכים. זו עבודה בחומר פיזי, בזה עסוקים רוב הזמן.

מזכיר מחשבה נפוצה על פתיחת בית-קפה או בר בתל-אביב. לשבת בבר ולנהל בר זו לא אותה חוויה. אם יהיה לי בית-קפה בתל-אביב, אני אוהב את זה? האם אוהב את המציאות של החלום? מה יקרה בכל יום? במה אהיה עסוקה רוב הזמן?

ולמה בחרתי 'פיסול'? למה זה נראה לי מעניין? זה מסתדר עם אבני הבוחן שלי? תומך בנפש שמסתתרת לה אי שם בפנים? למה אני נמשכת לזה? כמה זה יקר לי? להבין זה יקר לי. להבין איך עובדת אמנות מסוימת יקר לי עוד יותר. כדי להבין אני צריכה להכניס את הידיים לארגז החול, חוץ מלקרוא את האינסוף. להבין איך עובדת אמנות בחומר, שזה בדיוק ההיפך מהאמנויות שאני כבר מבינה, מסקרן אותי מאוד מאוד.

איזו הבנה בדיוק? איך אדע שאני מבינה, שהגעתי למיקוד, למטרה, שהצלחתי? ילדי לאונרדו מבינים הצלחה קצת אחרת מרוב האנשים. המדדים שלנו הם קודם כל פנימיים. אנחנו מודדים הצלחה במושגי פיצוח ועמידה באתגרים שקבענו לעצמנו לפני כל מדד אחר. "אני רוצה ללמוד מספיק כדי ליצור פסל אחד, ולהבין דרך לימוד ועשייה מהו פיסול, במובחן מאמנויות אחרות שאני מעורבת בהן". אני אדע אם אראה לנגד עיניי פסל גמור שאני יצרתי. אני אדע אם אוכל לומר לעצמי "זה בפיסול? ככה זה במוסיקה. זה בפיסול? ככה זה בסיפור סיפורים. הנה ההבדלים, הנה הדמיון, האמנות הזו תפקידה זה ,הכלים שלה הם אלה, תהליכי העבודה שלה מובנים לי, במובדל מאמנויות אחרות ששם אני כבר יודעת להגיד." כך אדע שהגעתי. זו צורת ההצלחה ואלה הממדים שלה, עכשיו אני יודעת ולכן יכולה לשתף אתכם. עכשיו אם תרצו, קל לכם יותר להציע לי עזרה במשהו. ככל שאני יודעת לומר יותר בבירור מה אני עושה ולאן אני שואפת, קל יותר לאנשים להתייחס.

ומשהו עם מספרים אני יכולה להניח כאן? כן. שנתיים. פסל אחד. שלוש אומנויות. שמונה פרמטרים מתודולוגיים. הכי חשובה היא מסגרת זמן ריאלית. אחריה –  תוצרים, תעודות, משקל, מרחק, סכום, מספר לקוחות, ארצות – כל מדד מספרי שיכול להיות רלוונטי למיקוד שבחרתי.

רשמתי את כל התובנות וההחלטות שלי כדי שאדע למה התכוונתי בדיוק ב'פיסול'. אחר-כך, המשכתי למיקוד הבא ושאלתי את אותן שאלות. מיקוד אחד הבנתי שאצטרך לדחות למועד מאוחר יותר. העלות שלו הייתה גבוהה מדי. מיקוד אחר הגדרתי מחדש. כשעניתי על השאלה "איך בדיוק?" הבנתי שהוא צר מדי. לא מספק לכוונות שלי.

המיקודים התבהרו, דמיינתי אותם בבירור. בו זמנית הבחנתי בכך שאחת מאבני הבוחן שלי מזמזמת. ככל שהמיקודים התבהרו, היא זמזמה חזק יותר. תחושת לחץ לא נוחה התגנבה לתוכי; ההרגשה שהולכים לשלול לי חופש, לסגור עלי. אני מכירה את התחושה הזו ויודעת שהיא מופיעה בכל פעם שאני מתקרבת להתחייבות למסגרת. היא תחושה נורמטיבית לילדי לאונרדו. תוצאה של חוויות עבר במסגרות נוקשות מדי. התוכי שאוהב לחבר אי עמידה בתכניות עם כישלון, ורצוי שיהיה כישלון פומבי.

בהיתי בשמיים שמעל עמק חיי. חיפשתי את מה שירגיע את אבן הבוחן.

מה אני רוצה? להיות כל מה שאני יכולה. לחיות חיים מלאים. המבט שלי ניתק מהשמיים וירד לתוך העמק. שם היו מראות ברורים של חיים – בתים, דרכים, אנשים עוברים, דברים שיש להם קצב. כשהבטתי בחזרה למעלה נפתח האופק, אינסוף. "השמיים הם רק ההתחלה" צץ פתאום מאי-שם.

לשם בדרך-כלל מכוונים אותנו בהצבת מטרות. לתוצאה הגדולה והמרשימה ביותר, בזמן הקצר ביותר. להיות מטאורים. מכוונים אותנו למרוץ.

זה לא מה שאני רוצה.

התבוננתי באבן הבוחן המזמזמת. אם אני בוחרת למה אני מתחייבת, אם אני בוחרת את המספרים, אני אוכל להושיט את הרגל. זו התחייבות שנותנת לי מידה טובה יותר של בטחון. כל העניין כאן הוא לעזור להתמקד בהצלחה בכמה עניינים בבת אחת. הרי כך אני קוראת לעצמי, "מתמקדת רב-תחומית". מספרים כמו תאריכים עוזרים ליצור מפה, תכנית. הם רק צריכים להיות מספרים ריאליים ואז אדע לעבור בין המסלולים, אדע איפה המעברים, ולא אתרוצץ כמו עכבר במבוך.

אני צריכה לקחת בחשבון את אני השלמה, את כולי. לקחת בחשבון את הטבע שלי, את העונה בחיי, משאבים כלכליים. לא לדרוס חלקים ממני בשם המטרות. להיות אדיבה אלי. להתקדם כ'מולטי' זו תרכובת. מצד אחד יש לי את האפשרות לשגר את עצמי לכיוונים חדשים, לראות דברים שלא ראיתי מעולם, לגלות, אולי אפילו אוצרות. מצד שני זה לשגר את עצמי אל הלא נודע, לאפשר ביתר קלות לחוסר נוחות ולפחדים להיכנס לחיי.

לאונרדו פחד שיגנבו לו ידע. הפחד הזה התגלם בחשדנות. החשדנות מנעה ממנו לבקש עזרה מאחרים, להכניס אותם לתוך עולמו, לסמוך, לפתור שאלות גדולות מדי עבור אדם אחד.

מאיה אנג'לו פחדה שלא יאהבו אותה. היא גדלה לרצות ולשרת רצונות של אחרים הרבה יותר מדי, עד שעמדה על דעתה.

לא מעט ילדי לאונרדו פוגעים באפשרות להיות כל מה שהם יכולים בגלל חוסר סבלנות לתהליכים. בגלל חליפת המשוגעים שנתפרת למי שרוצה להיות כל מה שהוא – בסגנון מטאורי. זה לא עובד כך. זה קורע את הנפש.

אומץ. זה לוקח אומץ לעשות את מה שבריא לעשות כדי להיות כל מה שאני יכולה. אומץ זו לא תכונה מולדת. זו המוכנות להתאמץ, שוב. שוב. לשפר יכולות במה שקשה לנו, בלי לקלקל את מה שאנחנו טובים בו ובלי למוטט את רוחנו.

חזרתי למיקודים המונחים על הארץ. אבן הבוחן כבר לא זמזמה. התבוננתי במיקוד 'פיסול' ועל הדף עם כל ההחלטות שלי. מה קשה לי במיקוד הזה? שאלתי. דברים שאומרים אנשים סביבי בעניין הבחירה שלי להיכנס לזה. דברים שלהם, לא שלי, אבל הם דוחפים אותם לעברי. כמו "זה הולך להיות מאוד מסובך" או "למה שלא תתחילי ממשהו יותר פשוט?". מה שקשה לי במיקוד הזה, היא התגובה שלי לדברים שלהם. התקשחות כזו, זנב-כעס שאני מחזיקה שלא יתפרץ על מישהו.

מה בונה את ההתנהגות הזו – להתקשח, להחזיק זנב-כעס? זה שאני שותקת, מקשיבה, מכילה. איזו התנהגות אני יכולה ללמוד במקום, גם אם כרגע זה מפחיד אותי? מה יהיה המאמץ כאן? לדבר, להגיב, לשחק על המגרש שלהם כמו שאני מרשה להם לשחק על שלי. בהתמדה, לא בהתפרצות.

הוספתי את ההבנה הזו לדף המיקוד. זו עשייה שאני יכולה להתמקד בה, ללמוד ולהתקדם בה, במקום להתמקד בהדיפה שלוקחת הרבה יותר אנרגיה. אם אצליח, זה יהיה ניצחון קטן ושווה. לא על כל דבר אני יכולה להשפיע. איפה שאני יכולה, שווה לי לבנות אומץ.

מבחן הערכה למיקודים – תרגיל

התרגיל הזה דורש כנות עצמית. המטרה היא לדייק את הגדרת המיקוד לרמה שתדעו שבחרתם נכון ואתם יכולים להתחייב בהרגשה בטוחה יותר. יש בתרגיל הזה 'רגע אמת' עם המיקודים, עם הכוונות שלכם ועם עצמכם. נא להיות חדים ועם זאת אדיבים.

לכל מיקוד, נסחו הגדרה מרחיבה, ברורה יותר, שתעיד על הכוונות היותר ספציפיות שלכם.

אחר כך שאלו את חמש השאלות הבאות:

• מחיר – מה יעלה לי בזמן, כסף, אנרגיה ותשומת לב?
• מציאות – כשאגיע למיקוד, לתוצאה, מה תהיה המציאות שם? איך יראה היומיום? אני אוהב לחיות ביומיום כזה?
• מהות – מדוע זה נראה לי מעניין? במה זה תומך בי כאדם? כמה המיקוד הזה יקר ללבי?
• מידה – איך אדע שהגעתי? מה יהיה הסימן?
• מספרים – מה המספרים שאני יכולה לחבר למיקוד הזה?

כדאי לרשום את התשובות, הן חלק ממפה שעוזרת להתקדם ולשמור על נתיבים ברורים. ואז שאלו עוד שלוש שאלות:

• מה נראה לי שקשה לי או עתיד להיות קשה לי במיקוד הזה?
• ממה מורכב הקושי הזה? מה בונה אותו?
• מה אני יכולה לעשות בקשר למרכיבים האלה? איזו משימה קבועה אני יכולה לקחת על עצמי, שתעזור לי להתחזק?

גם את התשובה לשאלה האחרונה כדאי לרשום. היא חלק מההתחייבות שלכם לעצמכם.

אחרון: ייתכן וכשתשתפו אחרים בהחלטות שלכם, בשינויים שערכתם בבחירות שלכם, יופיע תוכי. התוכי הזה אומר, "מה קרה?! הרי את תמיד…" או "את כל הזמן משנה את דעתך." אתם יכולים להגיד לו שזה מופלא שאתם יכולים לשנות את דעתכם, לעשות משהו שלא עשיתם, להיות כנים ואם צריך – לעשות ההיפך ממה שחשבתם קודם ולדבר אחרת. אחרת הייתם תוכי.