לבחור לעשות

"ומה עושה ילד לאונרדו שצפוף לו בחיים והוא לא יכול לבחור את חלקי המרצדת כרצונו כרגע, לפחות לא את כולם?" על קרחת החול, בין המילים, הרעיונות והביטויים שהשארתי שם כשטיילתי למצוא דימוי, חיכה גבר צעיר. "את אילו חלקים הוא לא יכול לבחור?" שאלתי אני. "את אלה שהכי משפיעים על השיווי משקל של המרצדת. עבודה קבועה, למשל." "אז הוא בוחר את אלה שהוא כן יכול," עניתי.

הוא לא נראה מרוצה. "מה?" שאלתי. "אם יש לך במרצדת חלקים שכל-כך משפיעים ואותם אתה לא יכול לבחור, מה שנשאר לבחור הם כאלה שהרבה פחות משפיעים. זה הופך את עניין הבחירה לעוד יותר מתסכל. ומה אם אני בוחר לא נכון? אני לא רוצה לבזבז את כל הזמן והאנרגיה שלי על לעשות את הדבר הלא נכון."

ככל שיש יותר אפשרויות לבחור מתוכן, כך קשה לבחור משהו. ילדי לאונרדו סובלים מהפרדוקס הזה יותר מהאדם הממוצע. אם הבחירות ה'משפיעות' כבר נעשו ואי-אפשר לשנות אותן בגלל אילוצים, להישאר עם בחירות 'פחות משפיעות' מרגיש עוד יותר מתסכל. החשש הוא לבחור משהו סתמי, שיימאס לנו ממנו מהר, שלא ייצא ממנו שום דבר 'חשוב'. מחשבות כאלה יכולות לעכב ילד לאונרדו לתקופות ארוכות.

"יש פרדוקס בבחירה. במיוחד כשיש הרבה אפשרויות שלא מפסיקות להתרבות, במיוחד כשאומרים לך כל הזמן להתמקד בעניין אחד," אמרתי. "ילדי לאונרדו חיים את הפרדוקס בעוצמה שמרגישה כמו תשוקה. אנחנו חוששים שאם נבחר, אם נפתור את הפרדוקס, נאבד את התחושה המייסרת והנהדרת שמגיעה אתו." הוא בהה קצת מעבר למילים.

"תכל'ס… בכל זאת אני תקוע. אני צריך משהו פשוט שיעזור לי לפתור את התחושה הזו בכל פעם שהיא מופיעה. משהו בקטנה." ביקשתי ממנו לחשוב על שני דברים ביניהם הוא רוצה לבחור. נאמר, מקומות לבקר בהם. "ברלין וברזיל," ענה. הוצאתי מטבע של חצי שקל ונתתי לו. "ברלין עץ, ברזיל פלי," המטבע התעופף גבוה ונחת על החול. הוא ניסה את התשובה בינו לבינו. "אני מאוכזב מהתוצאה כי בעצם ידעתי מה ההחלטה. רק לא ידעתי שאני כבר יודע." "אז…?" "נראה לך שאני נוסע לברזיל בקרוב?!" "אז אתה נוסע לברלין?" הוא לא ענה, אלא קם ממקומו בחוסר שקט, עמד מולי ובטש בחול. "לא יודע מה לעשות."

עשייה, פעולה, תנועה. זה בעצם מה שאנחנו מחפשים, ובמקום זה נתקעים על בחירה. ביקשתי ממנו להסתכל על השרטוטים שלי בחול ולבחור שלושה דברים שתופסים אותו כרגע. הוא הסתובב קצת בין המילים ואז אמר, "בחרתי". "יופי, מה משלושתם אתה יכול להתחיל היום?" "כלום". ביקשתי שיבחר שלושה אחרים, הוא בחר ללא היסוס. "מה אתה יכול להתחיל היום?" "את זה," אמר והצביע על צמד מילים. כדי להסביר לי איך זה הולך לקרות, הוסיף רשימה של כמה פעולות שתעזורנה להתניע, לזוז קדימה. "עוזר, בקטנה?" הוא חייך. "תכל'ס… אבל זו לא הרשימה שלי, זה קל."

"אותו הדבר אם זו רשימה שלך. אתה בוחר שלושה דברים שמעניינים כרגע, בודק אם יכול להתחיל משהו היום, אם לא, עובר הלאה. עד שמוצא מה כן יכול להתחיל היום וחושב על הפעולות הבאות. לא כל כך עקרוני מה תבחר, כי התסכול הוא על אי-פעולה, לא על אי-בחירה. אני מרשה לעצמי לנחש שמול הרשימה שלי לא פחדת 'לטעות' בבחירה, לא הרגשת שאתה בוחר 'מחויבות לחיים' ושאם תבחר לא נכון זו תהיה 'בכייה לדורות'. נראה שגם לא חשת תחושת 'כישלון' כשהסתבר שהבחירה הראשונה לא מתאימה. עברת בקלות לשלישיה הבאה."

"כן, כי מה זה משנה? אם לא מוצא חן, אם לא טוב לי, אני עובר לדבר הבא. גם זה לא מבטל את הדבר הקודם שבחרתי ובסוף עשיתי. כל בחירה, אם אני מתניע אותה ועושה, תתרום לי." "תכל'ס…" אמרתי במהירות לפני שהוא יאמר. צחקנו שנינו.

מותר לשנות כיוון גם באמצע עשייה. זה לא מבטל את מה שהשקעתי כי כל בחירה שתעבור לפעולה תתרום לידע, למיומנויות ולניסיון שלי. אני חושפת את עצמי להתנסויות, למגוון, לצמיחה. כל מה שאני עושה מתגלגל לתוך כל מה שאני עושה, ומה שאני עושה משתבח. אצל ילדי לאונרדו ההתגלגלות הזו מתרחשת ללא עכבות, יש לנו הזדמנות לרכב על סוס דוהר ולחוש את הרוח.

לעצור ולהתמקד, להפוך את מה שאספנו ברוח לצורה ברורה, גם לזה יש זמן. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. כשמסתכלים בדיעבד על גוף עבודה של אנשי אשכולות, מושכות את העין העבודות הגמורות. אם מציצים מעבר לווילון, רואים ערימות של עבודות לא גמורות. אז מה? תומס ג'פרסון לא שלח את עצמו לעמוד בפינה בגלל עבודה לא גמורה. ההיפך, הוא השתמש בנטייה שלו לעבור מדבר לדבר וקבע לה מסגרת במכוון. בכל כמה שבועות עבר נושא. שום דבר שנזנח באמצע לא נחשב 'כישלון'. מתישהו, מה שעשה מוקדם יותר, נכנס למה שעשה מאוחר יותר.

תכל'ס

כשמרגישים תקועים באופן הזה, עורכים רשימה של כל הדברים שרוצים לעשות. מסמנים מתוכם את מה שהכי מושך את הלב, או את מה שהכי קל להתחיל בו היום. אם אין מושג, בוחרים באקראי – עוצמים עיניים, מערבבים את האוויר באצבע ומנחיתים אותה על הדף. מה שיוצא זה מה שיוצא. בוחרים דבר אחד שאפשר להתחיל בו מיד, ומתחילים. עכשיו.

לא כל כך משנה מה תבחרו, אז אל תשלו את עצמכם למחשבה שזה כן משנה. פשוט צריכים להתחיל במשהו. כל פעולה, אפילו פעולה זעירה, עוזרת לפעול יותר. תנועה, זה מה שצריך באותו רגע, לתקן את הנתיב אפשר בהמשך. הטעות הגדולה שילד לאונרדו יכול לעשות, היא לא לבחור לעשות. רק אם מתחילים ועושים, מבינים אם רוצים או להמשיך עם הרעיון. אם אתם מגלים שזה לא בשבילכם, שאתם לא מקבלים מהעשייה את החוויה שקיוויתם לה, עברו למשהו אחר, בלי היסוס.

זה לא משנה אם אין לכם את כל החומרים והציוד והידע שצריך, כי תמיד יש משהו שאפשר לעשות כדי להתחיל: לרשום מחשבות ורעיונות, להרחיב חלק מהן, לחקור קצת, לקרוא, לבדוק מה יש לכם בבית, לצייר דיאגרמות ומפות חשיבה, לערוך רשימת משאבים, לאתר אנשים שיכולים לעזור לכם. אחרי סערת הפתיחה, הכניסו מקום בלו"ז למפגש הבא שלכם עם הרעיון ואז קחו רגע להבין שזזתם.

תכל'ס.

"פתאום הבנתי שאם אני מנסה להוסיף חלקים למרצדת רק בנוסף לדבר הגדול המשפיע, המרצדת תהיה כבדה מדי. יש לי עוד אפשרות – אני יכול לבחור דברים נוספים לעשות בתוך החלק הגדול. זאת אומרת… להסתכל על העבודה כמסגרת שלתוכה אני מפתח כל מני פרויקטים קטנים שמעניינים אותי. מרצדת פנימית כזו."

נכון. וזה נכון לא רק כשהחלק הכי משפיע על השיווי משקל של המרצדת הוא עבודה. זה נכון גם כשהחלק הגדול הוא מצב חברתי, מצב רגשי, גופני, רוחני. לפעמים מתאים יותר להוסיף חלקים מעבר לחלק הכי משפיע ולפעמים מתאים יותר להוסיף חלקים בתוכו, להעמיק, לפתוח עוד אפשרויות באותו מקום. העיקר שהמרצדת תהיה מאוזנת וחופשיה לנוע בקלות.