'ילדי לאונרדו' הוא הכינוי שלי לנטייה מוכרת שיש לה כבר לא מעט כינויים: אנשי רנסנס, אנשי אשכולות, Polymath, סורקים (חושבים ופועלים רוחבית), קו נטוי (כזה שהוא גם וגם וגם), mash up (מערבב), סינכרוני, Jack of all trades, מולטי-פוטנטי, generalist, ברוך כישרונות, רב תחומי, מוח ימני, זורם וגמיש, ילדים זיג-זג. לא כל הביטויים האלה מייצגים את הבנת הנטייה, חלקם מייצגים בדיוק את ההיפך. מה זה משנה?
העיסוק בהגדרה אינו סתמי
כבר כילדה, ניסיתי להבין מה הדבר שאני מרגישה, מה שיבהיר לי אותי. כל מני הסברים שקיבלתי, לא רק שלא סיפקו תשובה, אלא הרגישו יותר כניסיון לנתב אותי לדרך עם רוחב ומשך מוגדרים מראש. זה לא מצא חן בעיניי. נמשכתי לסיפורים על מגלי ארצות, חוקרים, ממציאים, הרפתקנים, מדינאים ואמנים. אנציקלופדיה 'תרבות' זכורה לי כהרפתקה. סיפורי מיתולוגיות מורכבים היו המקום בו העדפתי לבלות את מרבית זמני הלא כל-כך פנוי. עד שיום אחד, כשכבר שלחתי את עצמי לטיפול מתוך תקווה שזה מה שיעזור לי להבין אותי, נאמר לי שאני כנראה מעדיפה לבלות את רוב זמני בעבר, כי קשה לי להתמודד עם ההווה.
על אף שהדברים נאמרו בזמן קשה ולא עזרו בשום דרך, האמירה הזו לא גרמה נזק. בפשטות, היא נתפסה אצלי כלא נכונה; ידעתי שהסיבה לבילוי בסיפורי העבר אחרת, רק לא ידעתי מהי.
ליד אנציקלופדיה 'תרבות' היה גם ספר מנוקד ומאויר ובו כמה אגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן. שתי אגדות משם נחרטו עמוק בתודעתי – "חייל הבדיל אמיץ הלב" ו"הברווזון המכוער". השיח הפנימי של חייל הבדיל לא קנה אותי כאומץ לב. גם הסיפור על הברווזון לא שימח אותי במיוחד. אלא שהטרנספורמציה באפשרויות שעמדו לרשותו ברגע שפגש את דומיו, וראה איך אפשר לחיות חיים מלאים כמי שהוא, לכדו את דמיוני ותקוותיי.
!["Het leelijke jonge eendje" by nl:Theo van Hoytema (1863 – 1917) - [1]. Licensed under Public Domain via Commons.](http://www.interpersonalarts.com/wp-content/uploads/2015/09/Het_leelijke_jonge_eendje.jpg)
היום אני כבר יודעת לומר מדוע נמשכתי לסיפורים אודות דמויות עבר: התעסקתי בהגדרה, חיפשתי מודל שיוכיח לי שזה אפשרי לחיות חיים מלאים כמי שאני. השאלות ששאלתי את עצמי היו דומות לשאלות ששאל את עצמו הברווזון המכוער, לכן חיפשתי תשובה דומה. ולא שאין אנשים כאלה כיום, אלא שאת הסיפורים אודותיהם קשה למצוא. הרבה יותר קשה מאשר למצוא סיפורים אודות דמויות מתקופת הרנסנס ותקופות מוקדמות יותר.
דרוש מודל שאפשר לעבוד אתו
מצאתי דוגמאות מרתקות, נשים וגברים שהספרות הגדירה אותם כאנשי אשכולות או אנשי רנסאנס, כמו למשל: אריסטו, תומס ג'פרסון, הילדגרד פון בינגן, תומס מור, לאונרדו דה-וינצ'י, המהר"ל מפראג, לאון בטיסטה אלברטי, איזבלה ד'אסטה, הרמב"ם, אבו עלי אל-חסן איבן אל הייתם, תומס יאנג.
כמה שהרשימה הזו מופלאה, יש בה גם משהו מרתיע. לשמם של אנשים כאלה ורבים אחרים, נקשרה גם ערימה קשה של מיתוסים: אימפולסיביים; נבחרים בלבד ולכן חשים תחושת עליונות; כולם גאונים; לא יכולים להיפגש עם המציאות ולכן מעסיקים את עצמם ללא הרף ומתבודדים; לא-קונפורמיים במופגן וחסרי כבוד למוסכמות; קופצים מדבר לדבר כי לא מסוגלים להחזיק שום דבר בקביעות. היו גם טענות קשות יותר נגדם, חלקם שילמו בחייהם. לא סותר את העובדה שעד היום עסוקים בללמוד מהם, יותר 'טיפים', פחות דרך חיים.
הנה עוד דוגמה, הרבה פחות רחוקה:
משוררת וסופרת, פילוסופית וכותבת ביוגרפיות, דמות חשובה בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב. פרסמה שש אוטוביוגרפיות, קראה אחד משיריה בטקס השבעה של נשיא אמריקאי, עבדה כטבחית, עסקה בזנות כשנתיים, רקדה במופע קליפסו במועדון לילה, למדה ריקוד מודרני עם מרתה גרהם, רקדה באופרה 'פורגי ובס'. שחקנית, דוברת שמונה שפות, שרה ג'אז, מלחינה, מחזאית, תסריטאית טלוויזיה, מרצה, פרופסורית, קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארה"ב. נפטרה ב 28 במאי 2014 – מאיה אנג'לו.
מאיה אנג'לו היא עבורי מודל שאפשר לעבוד אתו. היא חיה עד לא מזמן ואנחנו יודעים בדיוק איך חיה. היא תיעדה את עצמה ואחרים תיעדו אותה. הסיפור שלה מפריך את כל המיתוסים שמפחידים בהם צעירים המגלים נטייה דומה, ויש לה מה למסור:
יש לי תיאוריה שאף אחד לא מבין כשרון יותר ממה שאנחנו מבינים חשמל. אני חושבת שעשינו לאנשים צעירים שרות-דוב בזה שאמרנו להם, "היזהר לך. אתה תהיה Jack of all trades and a master of none" זה הדבר המטופש ביותר ששמעתי מימיי. אני חושבת שאפשר להיות אדון של עיסוקים רבים ואדונית של עיסוקים רבים. אם לומדים, משקיעים מידה ראויה של אינטליגנציה ואנרגיה, מידה ראויה של להט, זה בר-ביצוע.
מעבר לתובנה הביקורתית ומילות העידוד, אנג'לו מסמנת אסטרטגיה לילדי לאונרדו המבקשים להיות כל מה שהם יכולים: נצטרך ללמוד, להשקיע מידה ראויה של אינטליגנציה, מידה ראויה של אנרגיה ומידה ראויה של להט. מתוך היכרות עם סיפור חייה וכתביה – גם מידה ראויה של הכרה בערך עצמנו, הוקרת תודה, אמונה ברוח האדם וענווה.
מה נשאר? להתארגן למסע, לא לשכוח מצפן ומפה ולצאת לדרך שתתחיל ברשומה הבאה. ובינתיים… שנה טובה!
One thought on “תודה לאנדרסן ואנג'לו”