תודה לאנדרסן ואנג'לו

'ילדי לאונרדו' הוא הכינוי שלי לנטייה מוכרת שיש לה כבר לא מעט כינויים: אנשי רנסנס, אנשי אשכולות, Polymath, סורקים (חושבים ופועלים רוחבית), קו נטוי (כזה שהוא גם וגם וגם), mash up (מערבב), סינכרוני, Jack of all trades, מולטי-פוטנטי, generalist, ברוך כישרונות, רב תחומי, מוח ימני, זורם וגמיש, ילדים זיג-זג. לא כל הביטויים האלה מייצגים את הבנת הנטייה, חלקם מייצגים בדיוק את ההיפך. מה זה משנה?

העיסוק בהגדרה אינו סתמי

כבר כילדה, ניסיתי להבין מה הדבר שאני מרגישה, מה שיבהיר לי אותי. כל מני הסברים שקיבלתי, לא רק שלא סיפקו תשובה, אלא הרגישו יותר כניסיון לנתב אותי לדרך עם רוחב ומשך מוגדרים מראש. זה לא מצא חן בעיניי. נמשכתי לסיפורים על מגלי ארצות, חוקרים, ממציאים, הרפתקנים, מדינאים ואמנים. אנציקלופדיה 'תרבות' זכורה לי כהרפתקה. סיפורי מיתולוגיות מורכבים היו המקום בו העדפתי לבלות את מרבית זמני הלא כל-כך פנוי. עד שיום אחד, כשכבר שלחתי את עצמי לטיפול מתוך תקווה שזה מה שיעזור לי להבין אותי, נאמר לי שאני כנראה מעדיפה לבלות את רוב זמני בעבר, כי קשה לי להתמודד עם ההווה.

על אף שהדברים נאמרו בזמן קשה ולא עזרו בשום דרך, האמירה הזו לא גרמה נזק. בפשטות, היא נתפסה אצלי כלא נכונה; ידעתי שהסיבה לבילוי בסיפורי העבר אחרת, רק לא ידעתי מהי.

ליד אנציקלופדיה 'תרבות' היה גם ספר מנוקד ומאויר ובו כמה אגדות של הנס כריסטיאן אנדרסן. שתי אגדות משם נחרטו עמוק בתודעתי – "חייל הבדיל אמיץ הלב" ו"הברווזון המכוער".  השיח הפנימי של חייל הבדיל לא קנה אותי כאומץ לב. גם הסיפור על הברווזון לא שימח אותי במיוחד. אלא שהטרנספורמציה באפשרויות שעמדו לרשותו ברגע שפגש את דומיו, וראה איך אפשר לחיות חיים מלאים כמי שהוא, לכדו את דמיוני ותקוותיי.

"Het leelijke jonge eendje" by nl:Theo van Hoytema (1863 – 1917) - [1]. Licensed under Public Domain via Commons.
"Het leelijke jonge eendje" by nl:Theo van Hoytema (1863 – 1917) – [1]. Licensed under Public Domain via Commons.

היום אני כבר יודעת לומר מדוע נמשכתי לסיפורים אודות דמויות עבר: התעסקתי בהגדרה, חיפשתי מודל שיוכיח לי שזה אפשרי לחיות חיים מלאים כמי שאני. השאלות ששאלתי את עצמי היו דומות לשאלות ששאל את עצמו הברווזון המכוער, לכן חיפשתי תשובה דומה. ולא שאין אנשים כאלה כיום, אלא שאת הסיפורים אודותיהם קשה למצוא. הרבה יותר קשה מאשר למצוא סיפורים אודות דמויות מתקופת הרנסנס ותקופות מוקדמות יותר.

דרוש מודל שאפשר לעבוד אתו

מצאתי דוגמאות מרתקות, נשים וגברים שהספרות הגדירה אותם כאנשי אשכולות או אנשי רנסאנס, כמו למשל: אריסטו, תומס ג'פרסון, הילדגרד פון בינגן, תומס מור, לאונרדו דה-וינצ'י, המהר"ל מפראג, לאון בטיסטה אלברטי, איזבלה ד'אסטה, הרמב"ם, אבו עלי אל-חסן איבן אל הייתם, תומס יאנג.

כמה שהרשימה הזו מופלאה, יש בה גם משהו מרתיע. לשמם של אנשים כאלה ורבים אחרים, נקשרה גם ערימה קשה של מיתוסים: אימפולסיביים; נבחרים בלבד ולכן חשים תחושת עליונות; כולם גאונים; לא יכולים להיפגש עם המציאות ולכן מעסיקים את עצמם ללא הרף ומתבודדים; לא-קונפורמיים במופגן וחסרי כבוד למוסכמות; קופצים מדבר לדבר כי לא מסוגלים להחזיק שום דבר בקביעות. היו גם טענות קשות יותר נגדם, חלקם שילמו בחייהם. לא סותר את העובדה שעד היום עסוקים בללמוד מהם, יותר 'טיפים', פחות דרך חיים.

הנה עוד דוגמה, הרבה פחות רחוקה:

משוררת וסופרת, פילוסופית וכותבת ביוגרפיות, דמות חשובה בתנועה לזכויות האזרח בארה"ב. פרסמה שש אוטוביוגרפיות, קראה אחד משיריה בטקס השבעה של נשיא אמריקאי, עבדה כטבחית, עסקה בזנות כשנתיים, רקדה במופע קליפסו במועדון לילה, למדה ריקוד מודרני עם מרתה גרהם, רקדה באופרה 'פורגי ובס'. שחקנית, דוברת שמונה שפות, שרה ג'אז, מלחינה, מחזאית, תסריטאית טלוויזיה, מרצה, פרופסורית, קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארה"ב. נפטרה ב 28 במאי 2014 – מאיה אנג'לו.

מאיה אנג'לו היא עבורי מודל שאפשר לעבוד אתו. היא חיה עד לא מזמן ואנחנו יודעים בדיוק איך חיה. היא תיעדה את עצמה ואחרים תיעדו אותה. הסיפור שלה מפריך את כל המיתוסים שמפחידים בהם צעירים המגלים נטייה דומה, ויש לה מה למסור:

יש לי תיאוריה שאף אחד לא מבין כשרון יותר ממה שאנחנו מבינים חשמל. אני חושבת שעשינו לאנשים צעירים שרות-דוב בזה שאמרנו להם, "היזהר לך. אתה תהיה Jack of all trades and a master of none" זה הדבר המטופש ביותר ששמעתי מימיי. אני חושבת שאפשר להיות אדון של עיסוקים רבים ואדונית של עיסוקים רבים. אם לומדים, משקיעים מידה ראויה של אינטליגנציה ואנרגיה, מידה ראויה של להט, זה בר-ביצוע.

מעבר לתובנה הביקורתית ומילות העידוד, אנג'לו מסמנת אסטרטגיה לילדי לאונרדו המבקשים להיות כל מה שהם יכולים: נצטרך ללמוד, להשקיע מידה ראויה של אינטליגנציה, מידה ראויה של אנרגיה ומידה ראויה של להט. מתוך היכרות עם סיפור חייה וכתביה – גם מידה ראויה של הכרה בערך עצמנו, הוקרת תודה, אמונה ברוח האדם וענווה.

מה נשאר? להתארגן למסע, לא לשכוח מצפן ומפה ולצאת לדרך שתתחיל ברשומה הבאה. ובינתיים… שנה טובה!

ילדי לאונרדו | להיות כל מה שאני יכולה

התגובות לרשומה 'אנחנו לא עקומים, המוח שלנו פשוט מתנהל אחרת' שהתפרסמה בינואר 2014 במגזין קפה, הובילו אותי להבין סופית, שאני צריכה לעשות עם זה משהו. מה גם שזו הייתה הפעם השנייה שהצפת הנושא חוללה תגובה כזו. מעבר לכך – הבטחתי, ותודה למי שחיכה עד עכשיו. זו תהיה סדרה ארוכה, אני מקווה שתלוו אותי לארכה. אם לא קראתם את הרשומה במגזין קפה, כדאי לקרוא אותה לפני שתקראו הלאה.

מה את עושה?

רובנו, בזמנים מסוימים, נאבקים למצוא את התשובה לשאלה הזו. עבורי, המאבק לא הסתיים. לאורך השנים, חברים, קרובים, לקוחות וקולגות, מבקשים שוב ושוב שאסביר מה בדיוק אני עושה. מה מבלבל אותם? אם אני מסתכלת רק על חצי השנה האחרונה זה נראה פחות או יותר כך: למדתי gamification והגשתי את כל העבודות ברצינות-על למרות שאני לא 'עובדת בזה', למדתי פרקים ברטוריקה, פרקים בראיית חשבון למנהלים, הצטרפתי לקולגיום של פסלים (אני לא פסלת), תוך כדי הובלת עבודת מיתוג מורכבת, יעוץ למספר חברות טכנולוגיה בתחום האסטרטגיה השיווקית, ושלל הדרכות בנושאים שונים כמו ניהול שיווק במדיה חברתית, פעילות עסקית בלינקדאין, טוויטר, הפחתת עומסים בעבודה עם מייל, שימוש נכון בכלי ווב להפחתת עומסים וייעול ניהול השיווק, אמנות הסיפור (סיפור סיפורים), הנחיית סדנאות מספרים, שיפור יכולת ההוראה וההדרכה באמצעות טכניקות סיפור, שרות לקוחות וסביר להניח שהיו עוד כמה דברים.

למרות שלי זה נראה הגיוני לגמרי, אני לא יכולה להתכחש לעובדה שיש רבים שחושבים שמשהו אצלי לא-תקין. ש'איבדתי' את זה לגמרי. יכולתי לחשוב "מה אכפת לי מה אחרים חושבים?", אלא שזו לא מחשבה מעשית. מה אחרים חושבים או לפחות מבינים בעניין מה אני עושה, משפיע על התעסוקה שלי, הפרנסה שלי, מערכות יחסים, שיתופי-פעולה וגם על הגדרת הזהות שלי, כי זהות נבנית תוך חיכוך באחרים.

משנה את השאלה

הפתרון שלי לעניין הוא לצאת מתוך עצמי. לדבר על הרב-תחומיות, הרצון להיות כל מה שאני יכולה ועל הלמידה המתמשכת שלי כנטייה ברורה, כמאפיין שהוא חלק חשוב ממי שאני. לדבר על מה כייף בזה, על מה קשה בזה, על מה שימושי, מה פחות ובעיקר – על איך חיים עם נטייה כזו ומפיקים באמצעותה תועלת. להפוך לנקודת מוצא את העובדה ששוק העבודה לא הצליח מעולם למצוא דרך להעסיק אותי כשכירה. בנוסף, אני שואפת לגרום לסובבים אתי לעבור מהשאלה "מה את עושה?" לשאלה "על מה את עובדת כרגע?" ואז יותר פשוט לי ולהם.

מרכיבים בסקיצה ראשונית לפסל. לומדת.
מרכיבים בסקיצה ראשונית לפסל. לומדת.

מקור הביטוי 'ילדי לאונרדו'

הביטוי 'ילדי לאונרדו' נולד כפליטת פה, בוועידה לענייני העולם, אוניברסיטת קולורדו 2004. הרעיון לקיים פאנל על לאונרדו עלה כתגובה ספונטאנית שלי לנושא הכנס באותה שנה – divided we stand. כשאספו רעיונות לפאנלים, עניתי בשליפה 'לאונרדו דה-וינצ'י – אין לי מושג למה'.

הכללים בכנס הזה ברורים וקבועים: המשתתפים יודעים באילו פאנלים ישתתפו רק זמן קצר מראש, חצי מהמשתתפים בכל פאנל הם מומחים לעניין וחצי לא, אין לקרוא דברים מן הכתב או להשתמש במדיה ללא אישור מיוחד, כל משתתף מדבר עד 10 דקות, והוא לא יכול לומר שאין לו מה לומר. אחר-כך הקהל מוזמן לשאול שאלות, זכות הקדימה לסטודנטים.

היינו ארבעה מול אולם שהכיל קרוב לאלף איש, עם רמקולים פתוחים לרחבה המרכזית של האוניברסיטה: דן בראון מ'קוד דה וינצ'י' שהיה קלף בטוח להביא אתו כמות כזו של קהל, שני מומחים בעלי שם שקיבלו אישור מיוחד – האחד לקרוא שירה, השני להקרין את 'הסעודה האחרונה' כדי לנתח את שכבות הציור לעיני הקהל, ואנוכי – אחרונת הדוברים.

הקשבתי להם בתשומת לב. עם כל מעבר לעוד משתתף, מה שקירב את התור שלי לדבר, הרגשתי את הסלטות בראש ובבטן. בשלושת-רבעי הדיבור של הדובר שלפני, אדם שהייתי מוכנה לשבת מולו שעות ולהקשיב בפליאה, שמעתי אותי בראש: "לימור, זו את שהצעת את הפאנל הזה ואת אכן משתתפת בו, עם שלושת האנשים שלידך. באת כדי לומר משהו. גם אם את לא יודעת מה בדיוק, את יודעת שזה קשור ב divided we stand. זה הרגע."

הדברים שאמרתי היו הגרסה הראשונית למה שכתבתי ב'אנחנו לא עקומים'. רציתי לגרום לנוכחים להבין שלהיות ילד, נער, אדם הרוצה להיות כל מה שהוא יכול בדרכו, עם התפיסות המובילות כמו שהן כעת, זה סיוט. שעבור מי שהם 'ילדי לאונרדו' בנטייתם, שצריכים רב-ממד כדי לפרוח, שלא טוב להם להיות מפוקסים כל הזמן על נתיב ברור ומוגדר מראש, שמודדים הצלחה בדרכים מגוונות ולא רק בכסף, תארים ופרסום, זה קשה נורא. שלחתור כנגד זרם המערכות עתירות הכוח והמשאבים, המורים, ההורים, הצו החברתי – זה מחליש, מתיש, שובר, עוד לפני שלוקחים בחשבון מה שהחברה מפסידה מלכבות אנשים כאלה. 'ילדי לאונרדו' אמרתי להם, הוא לא ביטוי חלופי ל'פרחי גאונות'. הוא ביטוי המייצג עוצמה ופגיעות מהסוג שלאונרדו חווה בשל נטייה, דבר שאני בטוחה בו גם אם מעולם לא נפגשנו. divided we stand הוא מנגנון הגנה מבורך היוצר במקביל תחושה עמוקה של בדידות וחיים במלחמת הישרדות לא הוגנת. הרבה לא מחזיקים מעמד וכבים, כשבסך הכל רצו להאיר ולעשות טוב.

כמה דקות מתחילת הדברים זיהיתי באולם הקשוב איים של התרגשות והם התרבו ככל שהתקדמתי בדברים. כעבור עשר דקות, המקרופונים נפתחו לשאלות. עשרות אנשים רצו לעמוד בתור לשאול שאלה. הזמן לא הספיק. שעות אחר-כך ישבתי עם אנשים שרצו לדבר, לספר את הסיפור שלהם, להתייעץ. מנהל בית-ספר תיכון פרטי דחף לי ליד כרטיס ביקור ושאל, "תהיי מוכנה לשוחח עם תלמידה שלנו שצריכה לקבל החלטה הרת-גורל?" פגשתי אותה למחרת. אישה ניגשה עם בנה, נער כבן 17 ויחד הם שאלו אם אהיה מוכנה לשבת אתם כמאזינה לשיחה הראשונה בחייהם בה הוא יספר לה איך הוא מרגיש והיא תנסה רק להקשיב. פגשתי עוד רבים. כל שיחה כזו, שהזיזה משהו אצלם בכיוון הריפוי, הזיזה גם אצלי. זו הייתה הפעם הראשונה בה הצלחתי לנפץ לאלפי רסיסים קיר הפרדה אדיר שהרגשתי שנמצא שם מאז שאני זוכרת את עצמי.

בחזרה להווה

אז, לא התפניתי למסקנות אותה חוויה מעבר למה שקרה שם. התגובות למאמר במגזין קפה הזיזו אותי ועכשיו כבר ממש הגיע הזמן.

לכן… אם יש לכם יותר מתשוקה בוערת אחת לעסוק בה, המון חלומות להגשים, אם אתם מרובי-כישרונות, הורים או מחנכים של צעירים רב-תחומיים הרוצים לעזור להפוך את העולם למקום בטוח יותר עבורם, אם אתם לא מצליחים להחליט מה תהיו כשתהיו גדולים (גם אם אתם בגילי), שואפים למצוא מסגרת שתכנס את כל מה שאתם, מבינים שעמידות תלויה בכושר הסתגלות, גמישות, יצירתיות ומודעות רגשית, לא מתנהלים על מסלול קריירה אלא יותר על טרמפולינה, מחפשים מודל שיפטור אתכם מתחושת אי-התאמה, רוצים להיות כל מה שאתם יכולים, משלבים אמנות ומודעות חברתית בעולם שהלך לאיבוד לעצמו ומספר לכם שאתם לא-ריאליים, או פשוט לא יכולים להגביל את עצמכם לנתיב אחד – אתם מוזמנים לעקוב, להגיב ולתרום.