מפגש ראשון

מצאתי את חמשת הערכים שלי. אספתי חמש אבני חצץ ורשמתי על כל אחת מהן את אחד הערכים בכתב חגיגי. כעת, היו לי אבני בוחן אמיתיות. ביניהן, שרטטתי במקל על הארץ 'חוק הירושה'. הנחתי את האבנים ליד השרטוט ושאלתי את עצמי את אותה שאלה ששאלתי את האנשים בעמק. הייתה לי תשובה לבחינה. ארבע מהאבנים תמכו, אחת גרמה לי להרהר, "לא בדיוק. זה לא בדיוק מתאים למה שאת מעריכה עכשיו." במקרה הזה אי אפשר ללכת לפי 'הרוב קובע', אלא לחשב עוד קצת על איך הערך הזה מחדד את התשובה שלי להיות יותר מדויקת, לכזו שמאחוריה אני יכולה לעמוד בלב שלם. אחרי דקה-שתיים מצאתי תשובה קצת אחרת, נכונה יותר.

אלא שעכשיו נהייתי סקרנית לבחון את אבני הבוחן בעוד כמה משימות. מחקתי את 'חוק הירושה' ורשמתי כל מני דברים שממש מתחשק לי לעשות, שמסקרנים אותי בדיוק עכשיו. ליד כל אחד מהם הנחתי את אבני הבוחן, וניסיתי לברר כמה הדבר מהותי לי, אם הוא מתאים לי, אם אני באמת צריכה ללכת לשם עכשיו. היו דברים שקפצו מיד כ'כן' וודאי, היו דברים שהיו ממש 'לא'. היו הרבה דברים באמצע ותוך כדי משחק עלו לי עוד ועוד רעיונות לדברים שאני רוצה לבחון באבני הבוחן. לא נשאר מקום סביבי וקמתי לרשום עוד מילים וביטויים על החול. כשהרמתי את הראש להתבונן בכל מה שרשמתי, הבחנתי במישהו עומד ומתבונן בי.

"שלום לך," אמר לפני שהספקתי אני לומר משהו, "נעים מאוד, אני מהעמק." "עמק יזרעאל? עמק הירדן? עמק בית שאן?," שאלתי, למרות שאני חושדת בכל מי שאומר שהוא "מהעמק" שהוא מעמק יזרעאל. "העמק שאת קוראת לו עמק 'חיי'", ענה. "מאיפה אתה יודע שאני קוראת לו כך?" שאלתי. הוא התקרב לשדה הביטויים שרשמתי בחול והתיישב בקרחת המילים. התקרבתי וישבתי לידו. "נראה שמעניין לך," אמר. "מעניין לי מאוד, קצת יותר מדי," עניתי. "את משתמשת בכלי הלא נכון," הוסיף. "אני מבין את עניין אבני הבוחן, אלא שהן מתאימות להחלטות מהותיות בעניין ידוע. את צריכה כלי אחר ואני חושב שאני יכול לעזור לך למצוא אותו." "אם אתה יודע מהו ויש לך אותו אז בוא לא נבזבז  זמן?" הצעתי. "אני לא יודע מהו, אני רק יודע שאני יכול לעזור למצוא. זה מה שאני עושה כאן," ענה בסבלנות.

הבנתי שסבלנות זה רמז והשתדלתי להפיק את הנוכחות הסבלנית ביותר שיש לי. "יפה," אמר, "הסתכלי על כל המילים, צירופי המילים והמשפטים הקצרים שרשמת, אלה כולם דברים שמעניינים אותך. הם מעניינים אותך לאיזה צורך?" קמתי כדי לקרוא את מה שכתבתי. "חלק מהם דברים שפשוט מעניינים אותי, מסקרנות, לא שאני מתכוונת לעשות משהו בקשר אליהם, אבל אני סקרנית לדעת יותר, יש בהם קסם עבורי. חלק מהם דברים שאני רוצה לנסות, יש כאלה שיותר מושכים, כאלה שיותר-יותר מושכים וכאלה שממש קוראים בשמי." זה מה שידעתי לומר בינתיים. "וכולם מעניינים אותך כרגע?" שאל. הנדתי בראשי לאישור. "אז מה מונע ממך לעסוק בכל העניינים האלה ממש עכשיו?" שאל.

"אתה רציני?!" שאלתי, "איך אני יכולה לעסוק בכולם כרגע, זה המון. ברור שאני חייבת לבחור." "אז מה מונע ממך לבחור?" שאל בדיוק באותה ארשת. "שמע בחור," אמרתי, "אתה מתחיל לעצבן אותי. מה לא מובן? אלה המון דברים לבחור מתוכם!" הוא שתק והמתין, כנראה לתשובה אחרת.

beach-sand-stones

מה באמת מונע ממני לבחור?  ולמה אבני הבוחן הן לא הכלי הנכון? קמתי וניסיתי אותן שוב על כמה מהמשפטים, עברתי עוד משפט ועוד אחד והן לא עזרו לי בכלל. "מה את עושה?" שאל. "אני מנסה לבחור בעזרת אבני הבוחן." "יכול להיות שמצנפת המיון מהארי פוטר תעזור לך יותר, לא אבני הבוחן. כבר אמרתי, הן מתאימות להחלטות מהותיות, בעניין ידוע. הן לא כלי מיון ובחירה."

חזרתי לשבת לידו, הנחתי את האבנים בכיס ואמרתי בשקט, "לא בא לי לוותר על משהו ואני לא יכולה לעשות הכל." הוא הצביע לכיוון העמק, "אנשי האשכולות שהנחת שם, כן? מתוך היכרות מסוימת שיש לי אתם, אני יכול לומר שהם ידעו בדיוק כמו כל אחד אחר שהם לא יחיו לנצח. ההבדל בינם לבין רבים אחרים הוא, שהם מצאו את הדרך למצות את הזמן באופן מספק. אף אחד מהם לא חי כל דקה מאושר עד הגג, אף אחד מהם לא חי חיים נטולי סבל כזה או אחר, כולם השתעממו והיו מתוסכלים לפרקים. אלא שבהשוואה לרבים אחרים, הם חיו יותר שעות מרוכזים במה שאתגר אותם. די בדומה שאיך שנראית קודם, כשעמדתי מהצד והתבוננתי בך רושמת על החול ומשחקת עם האבנים."

"לרשום על חול ולשחק עם אבנים זה לא משהו שמעניין אותי במיוחד," עניתי בלי לחשוב יותר מדי. "אני מניח שאת צודקת אבל לא בזה עסקת. ניסית למצוא דרך לעשות סדר בדברים, ניסית למצוא את ההיגיון שיעמוד מאחורי כלי שאת מחפשת, שזה מסוג האתגרים שלדעתי הצנועה את מאוד אוהבת." חייכתי, שזה מה שאני בדרך-כלל עושה בנוכחות תובנות ברורות.

הוא אמר שהוא יכול לעזור לי למצוא כלי שאני מחפשת, שזה מה שהוא עושה כאן. כלומר, שמה שאני עושה כרגע, זה לחפש כלי. זה גם אומר שהכלים שאני מכירה לתכנון תכניות חיים, ניהול עצמי וניהול הזמן העומד לרשותי, לא תואמים את הצורך שאני מתמודדת אתו כרגע ממש, צורך אפייני לילדי לאונרדו – לבחור במה לעסוק, כשחוסר הרצון לוותר מפריע קצת פחות מדבר אחר שהוא ממש מפחיד: לבחור דבר אחד. די דומה ללא לבחור בכלל. חיים שלמים יכולים ללכת לאיבוד בין שני הקצוות הללו.

"מה עשית עד עכשיו?" שאל פתאום. "מי אמר שעשיתי טוב?" שאלתי בחזרה. הוא סובב את הראש לכיווני, נעץ בי מבט ואמר בקול שקט, "את הבאת אותי לכאן. אם את מתכוונת לבלבל את עצמך בכוונה, שחררי אותי." המבט לא התכוון לתת לי לחשוב שהוא מתלוצץ.

"קראתי לעצמי 'מתמקדת רב-תחומית' שהוא שם כיסוי לעובדה שאני לא יכולה להתמקד בעניין או עיסוק יחיד לאורך זמן, וגם אין לי רצון כזה. אני סבורה שיש דרך לשלב מגוון עיסוקים ובאותו זמן להרוויח את מה שמאפשרים מיקוד ובהירות." "את מכירה את הדרך?" שאל, "כי אם כן, יש לך כלי."

אני מתגלגלת בין תחומים, או מגלגלת עיסוקים, או מתמקדת רב-תחומית או איך שקוראים לזה, לא יודעת. הוא פרץ לתוך המחשבות שלי, "מה שמבלבל, היא העובדה שאין לדרך ההתנהלות הזו שם 'רשמי' או מקובל. בעת הזו, אם משהו לא מקבל הכרה רשמית הוא נתפס כחריג ונוצר הרושם שקיימת בעיה. אין בעיה רק דרך אחרת להגיע לסיפוק ולתוצאות."  ידעתי שהוא צודק ובאותו זמן ידעתי שיש קושי ב… "הניחי למחשבות האלה כרגע," הוסיף, "סדרי לך את הכלי, שזה מה שבאמת מעניין אותך לעשות. אחר-כך תבדקי מה אפשר לעשות אתו ביום-יום, ב'העולם האמיתי'. תצטרכי לתת זינוק ולהאמין במה שאת כבר יודעת. יהיה לך קל יותר אם תתחילי בלתת לדרך כינוי, שם עבודה, כמו שבחרת את הכינוי 'ילדי לאונרדו'. ונראה לי שהתפקיד שלי כאן הסתיים לעת עתה."

הוא קם ממקומו, פסע לכיוון העמק ונעלם מקו האופק שלי. נשארתי לשבת עוד קצת ואז קמתי גם אני ופסעתי למקום ממנו אוכל לראות את כל מה שרשמתי על החול. מה הדרך או איך קוראים לה? "תצטרכי לתת זינוק ולהאמין במה שאת כבר יודעת" אמר. למה התכוון? בראש שמעתי את המחשבות זזות במסדרונות, מעבירות עניין מכאן לשם, מצרפות, מפרידות, מוחקות, מבהירות. רעיונות לשמות צצו, נפסלו, עלו אחרים. "לא, זה לא במילים. זה קודם במה שהמילים מתארות." הראש חיפש תמונה. מה רואים? מה רואים? הרגליים נשאו אותי ללכת משם, לחשוב בהליכה.

כעבור כמה דקות עצרתי, התבוננתי לכיוון העמק וחייכתי. כל הסיפור הזה היה מפגש שלי עם חונך. יש לנו את האפשרות להיעזר בחונכים, חיצוניים ופנימיים והמפגש אתם לפני יציאה למסע הכרחי לביסוס הביטחון הפנימי. הם לא רק מסייעים ברגעים קשים ומופיעים בדיוק ברגע בו נדמה שלא יהיה שם אף אחד. הם מאתגרים אותנו לומר אמת ולהציב לעצמנו מטרות ראויות. התקרבתי לשפת העמק וקראתי פנימה, "תודה!". העמק החזיר לי הדהוד יחיד, ושקט.

מי אני?

חזרתי לשבת בראש ההר הגבוה, זה שמשקיף על עמק 'חיי'. התבוננתי שוב על ה'אנשי אשכולות'.

איזבלה ד'אסטה, מאיה אנג'לו, הילדגרד פון בינגן, כל אחת זזה אחרת. גינונים ומחוות של תרבויות ותקופות שונות. נשים עם הזדמנויות ואפשרויות מאוד שונות לבחור מתוכן, נסיבות, אמצעים, יחסים – כל כך הרבה הבדלים. המהר"ל מפראג, תומס מור, הרמב"ם. שוב, הבדלים… ואז צץ לי רעיון. "היי," צעקתי לתוך העמק, "אתם שם! יש לי שאלה אליכם." זה לקח כמה חזרות עד שכולם הבינו שאני מתכוונת אליהם, עצרו והתבוננו בי. "יש לי שאלה," חזרתי, "יכול להיות שהיא תישמע לכם מוזרה ואני מקווה שאף-אחד לא ייקח את זה קשה. בכל מקרה, אני סקרנית לדעת…" הם המשיכו להתבונן בי. "אז ככה… אלה שנולדו אחרי תומס מור ודאי שמעו על העניין, אלה שלפניו לא. בכל מקרה, אני רוצה לדעת כיצד הייתם נוהגים בעניין חוק הירושה אם הייתם במצבו." הם התבוננו זה בזה. במצבם הנוכחי לא בדיוק היה להם משהו דחוף יותר לעשות. תומס הבין. הוא כינס אותם סביבו וראיתי שהוא משוחח אתם, מספר להם את הסיפור. הם האזינו בתשומת לב.

כשסיים, קראתי בשאלה שוב. הם שקעו לתוך מחשבותיהם, מדי פעם מתבוננים בתומס. כעבור זמן, הרים לאונרדו את ראשו המזוקן ואמר בשקט כעוס, "אני לא הייתי נשאר שם. הייתי עוזב הכל ועובר למקום אחר." תומס יאנג חיכה רגע והוסיף, "אף אחד מאתנו לא היה במצבך. בתשובה לשאלה: ברור לי שהנסיבות היו שונות, אבל כשקרה לי דבר דומה, פרשתי מהמכון המלכותי לטובת הרפואה." מאיה אנג'לו התקרבה לתומס מור ושאלה אם היא יכולה להניח יד על זרועו, לחזק אותו. היא הבינה שלא. הוא קיבל את הכוונה שלה בניע ראש מאופק. אבן אל-היית'ם התקרב ואמר, "אני שמתי עצמי משוגע כדי לחמוק מעונשו של הח'ליף." "נעלת את עצמך בבית לתקופה ארוכה, התרחקת מהסדר הציבורי" אמר לו תומס. "נכון", השיב אבן אל-היית'ם.

הם ידעו מי הם.

הם ידעו מי הם. היו לכל אחת ואחד מהם אבני בוחן פנימיות, פרטיות, מוצקות. לאורן הלכו, אתן השתנו. אבני הבוחן השפיעו על המעשים וההחלטות שלהם יותר מהשפעות הסביבה, התקופה, התרבות.

הלך נווד לאורך הנחל וראה במורד הדרך אישה מבוגרת יושבת על הגדה ובוהה במים. ישב לידה ושאל "יש לך אולי משהו לאכול?" ענתה –
"כן. יש בתרמילי קצת מזון. פתח וקח מה שתרצה." פתח הנווד את תרמילה של האישה המבוגרת ובצד חצי כיכר לחם וחריץ גבינה חריפה ראה יהלום גדול מונח, סתם כך. אחז את היהלום בידו ושאל "ואת זה, אני יכול לקחת?" "כן," ענתה האישה המבוגרת.
קם ממקומו שמח וטוב לב ויצא לדרכו כשהוא אוחז במה שיביא לו עושר גדול. אחר כברת דרך עצר, חזר ואמר "איני רוצה את היהלום. אני רוצה את מה שאפשר לך לתת לי אותו." 

כאן בדרך כלל מסתיים הסיפור. בגרסה שלי, יש בו עוד משפט:

הרימה האישה המבוגרת את מבטה, פשטה את ידה ואמרה "אם כך, תן לי אותו…"

horizontal-930716_1920

אבני בוחן זה קשה. נדמה שהרבה יותר נוח ללכת בדרך המאמר הידוע, "אני אישה של ערכים. אם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי ערכים אחרים." אלא שכדי שילד לאונרדו יוכל לשגשג במגוון עיסוקים ותחומים, בלי להרגיש כמו מישהו שהפיל חבילת ג'ולים וגולות על רצפת שיש, נדרשות אבני בוחן. זה נכון לגבי כל אדם, עוד יותר נכון לילדי לאונרדו. הן עוזרות לברר אחרי אילו תשוקות כדאי ללכת, עם מה כדאי לחכות ואת מה להניח. הן עוזרות להרגיע את התוכי ששואל, "את בטוחה שההחלטה שלך נכונה?" התוכי שבא לי לירות בו קצת פחות מחברו המשתק, "אבל מה מבטיח לך שזה יצליח?"

דרך טובה להסיר את הכישוף המשתק שמטיל חוסר וודאות, היא להכיר את הערכים של עצמך. אנשי האשכולות בעמק 'חיי', שבינתיים המשיכו לספר אחד לשני סיפורים, ידעו מה הערכים שלהם. הם הכירו את הליבה הפנימית שלהם ולפיה פעלו. אפשר להתבונן על הבחירה של תומס מור כעניין חמור, אלא שדעה כזו היא דעתנו, לא דעתו. הוא פעל לפי ערך שלו. קשה לקבל מעשה כזה – אדם השולח את עצמו אל מותו בעיניים פקוחות. עם זאת, אפילו בעניין הזה, יש הבדל בין מי שפועל מכוח ערך שלו, לבין מי שמשרת ערכים של אחרים, או כופה אותם על אחרים מלבדו.

הסתכלתי עליהם שוב, על האנשים בעמק. עם כל העליות, המורדות, הזעף, התשוקה, התגליות, היופי והכאב, הם היו אנשים שלמים, לא קרועים בין מחויבויות לבין נשמה, Uomo Universale.

התרגיל שלמדתי מלורי

"עשית את התרגיל חמישה מחמישים?" שאל הקול הגבוה מהצד השני של הקו. "עברתי על זה, אבל לא הספקתי לעשות ממש עד הסוף…" הייתה תשובתי המתחמקת. הקול היה קולה של לורי. שתינו למדנו באותו בית ספר לאימון, אני הייתי התרגיל שלה, היא הייתה המאמנת הראשונה שלי. היא בקנדה, אני בישראל, מעולם לא נפגשנו. היא שתקה מספיק זמן כדי שאבין שאני צריכה לדבר. "בואי נאמר, שתרגיל על ערכים הוא לא בדיוק מה שמרטיט אותי. כבר עשיתי כאלה מלא, אני כבר יודעת מה הערכים שלי, לא בא לי להתמרח על עצמי שוב. חייבים או שאפשר לדלג?"

"יש לך את רשימת הערכים שלך באיזה מקום? אם כן, מצאי אותה ושימי אותה לפנייך" אמרה לורי. הקלדתי 'ערכים' והמסמך הופיע. "יש", פלטתי לתוך השפופרת בחוסר חשק. לורי המשיכה בקולה הגבוה והחברותי, "יפה. הסתכלי על הערך החמישי ברשימה. אם הוא הגיע לשם אחרי שסיננת מחמישים, כנראה שמדובר במשהו שאת מעריכה מאוד. משהו שאת רואה שמכניס לחייך מידה גדולה של ערך." "את יכולה בבקשה לחזור על מה שאמרת?" ביקשתי ממנה. היא חזרה כמעט מילה במילה. משהו זז לי בתמונה. התפיסה שלי את המילה 'ערכים' נפתחה למשמעויות חדשות.

חשבתי שאני שומעת את לורי מתנשפת. קצת מוזר אם אנחנו מכירות רק מעבר לקו כל-כך מעט זמן. אזרתי אומץ ושאלתי בקול הכי עדין שיכולתי לגייס, "לורי, אני חושבת שיש שיבוש בקו…" לורי פרצה בצחוק, "בדיוק התכוונתי לשאול אותך אם זה בסדר שאני ארוץ סביב החדר בזמן שאנחנו מדברות. החימום התקלקל, אני מחכה לטכנאי. בחוץ 30 מעלות מינוס, אני מתחילה להרגיש את זה. את בטח שומעת אותי מתנשפת." היא צחקה שוב, גם אני.

"לימור" הוסיפה, "קוראים לתרגיל הזה 'רי-פריים'. יש לנו אפשרות למסגר מחדש משהו ולראות אותו אחרת ממה שראינו קודם. 'ערך', מבינה אחרת עכשיו?" כן. מבינה אחרת גם את לורי.

"ערך, משהו שאני רואה בו ערך, מעריכה. ערכי בעיניי, ערכי שלי בעיני אחרים. כמעט כל דבר יכול להיחשב ערך, וערכו נקבע בעיני המתבונן. ערך הוא לא דבר אבסולוטי, אנחנו מסכימים לראות בו ערך. הוא אינו בהכרח עמיד לכל החיים. בהחלט יכול להיות שתפסיקי לראות ערך במשהו ותעברי לראות ערך במשהו אחר." המחשבות האלה סיקרנו אותי מספיק כדי להסכים לחזור לתרגיל 'חמישה מחמישים' ולעשות אותו כמו שצריך. "לפני שתחזרי לתרגיל אני רוצה לחדד. נסי לאתר את הערכים לפיהם את רוצה לחיות עכשיו. לא מה שאת הערכת פעם, לא איך שהעריכו אותך אחרים בעבר, לא מה שאת מקווה לעתיד. נסי לברר מה את מעריכה כיום. שנה אחורה, שנה קדימה."

marbles-628820_1920

ערכים

אני עדיין חושבת שיש משהו מכביד במילה הזו. אולי בגלל שיש מאמץ באיתור ערכים – של אדם, משפחה, חברה, ארגון, קהילה. אולי בגלל שיש בזה משהו שבקלות יכול להפוך סתם דיבורים מהפה החוצה. ואולי בגלל הבנה לא נכונה או קידום אגרסיבי של ערכים מסוימים כשווים יותר מערכים אחרים.

באותו זמן, אם מתייחסים ברצינות לאיתור ערכים ומוצאים אותם, הם יכולים לשנות באופן דרמטי את כל ההתנהלות שלנו. להקל עלינו, לחסוך מאמץ, להפיח חיים, ליצור עמוד שידרה ברור שנותן לבעליו הרגשה טובה, שלמות, השלמה.

נסו את התרגיל, גם אם כבר ביצעתם אותו או דומה לו בעבר. הרווח יכול להיות משמעותי. עשיתי את התרגיל תוך כדי כתיבה, השוויתי את התוצאות לתוצאות עבר מכל הפעמים שהרגשתי שהג'ולות מתפזרות לי. יש הבדל, והבנת ההבדל עזרה לי לאסוף את הג'ולות ולהתארגן מחדש בכיוון נכון יותר.

אם תוך כדי התרגיל יופיעו התוכים, יתיישבו ליד ערכים מסוימים ויתחילו לטרטר "מה כבר אפשר לעשות עם זה בעולם?" או "את בטוחה שאנשים סביבך יאהבו שתתנהגי לפי הערך הזה?" או "איך יכול להיות שהכנסת לרשימה דווקא את ערך X ולא את Y?! זה מה זה לא את…", בדקו אם הערך שצדו התוכים הוא באמת ערך שלכם, ולא ערך של איזה 'שלהם' מסתורי. אם זה ערך אמיתי שלכם, העיפו את התוכים מהחלון לעת עתה. כרגע, לא מחפשים את הקשר המעשי בין ערכים, החלטות ופעולות. עוד לא ירדתי לתוך עמק 'חיי'. נגיע לשם.

להורדת הקובץ 'חמישה מחמישים'.

מומחיות

חינכו אותנו לחשוב שמומחיות היא שאיפה רצויה. זה נכון. היכולת לעשות משהו כמו שצריך, באמת טוב, תורמת לתחושת אושר וסיפוק. גם חינכו אותנו לחשוב שמומחיות מתבססת על מיקוד כפייתי: קראנו אודות מדענים פורצי-דרך שנבלעו במעבדת מחקר מוארת באור קלוש, מסרו את עצמם למאות חזרות על אותו ניסוי, עד אובדן הקשב לצרכי הגוף והקשר לסביבה. ציירו לנו בקווים רומנטיים עד אובדניים, פורטרטים של טוטאליות. הפנו את מבטינו להסתכל בהערצה על בלרינות, מוסיקאים, ספורטאיות, מדענים וסדרה של ילדי-פלא, שהצליחו לתקוע דגל על איזשהו ירח והפכו לכוכב. הדגישו בפנינו שכדי להגיע לשם, הם ויתרו על הרבה דברים אחרים. סיפורים מופלאים ועצובים, בדרך ההפוכה לאושר.

סיפורים מופלאים כאלה, הם שעווה רותחת על נשמה של ילד לאונרדו. אני זוכרת תחושות קריעה פנימית מול סיפורים כאלה, דמעות, זעם איום על מי שסיפר לי אותם כדי לתת לי מוטיבציה. אז לא ידעתי את מה שהוכיחה בהמשך המציאות: הלהט של ילדת לאונרדו, הסקרנות להבין דבר מה, ללמוד איך הוא עובד, למה הוא מתאים, הוא דלק פנימי שלא מפסיק לבעור לעולם. הוא עובר אתי מעניין לעניין, פועל מעצמו ולא כלה. אני צריכה לעשות את החלק שלי, כדי שהוא לא יישאר כלוא בפנים.

יש רוטציה טובה

ילדי לאונרדו לומדים מתוך עשייה, שהם מסוגלים להגיע להישגים גבוהים מאוד בכמה תחומי עניין. הדרך שלנו לעשות את זה היא מחזוריות, רוטציה, שעוזרת לנו החזיק את עצמנו מחויבים, נלהבים ומתקדמים. כל מי שמכיר את המחקרים החדשים על למידה, יודע שרוטציה בין לימוד ממוקד למצב נינוח יותר של המוח, בין נושאים, בין מקומות לימוד ועבודה, בין תחומים, בין לימוד בהתבודדות ללימוד בקבוצה, משכללת ומעמיקה את מיומנות הלמידה ומשפיעה לטובה על איכות ההישגים. רוטציה כזו יכולה לקרות בכמה אופנים. יש יותר מדרך אחת לארגן את היום, את השבוע, את החיים. יש ימים בהם פשוט לעבור נושא בכל שעה, יש ימים חצי ממוקדים וחצי חולמניים, יש שמקדישים יום בשבוע למיקוד חד מול מטרה מסוימת ובכל השאר נעים בחופשיות, יש שמקדישים שבוע ברבעון לתנועה מהירה בין נושאים ובשאר מתמקדים. יש גם ההיפך. אפשר לנהל רוטציה גם בתוך מסגרת קשיחה.

רוטציה לא סותרת מומחיות. כדי להתמחות, נדרשים ידע, מיומנויות ושליטה בכלים לרמה שהיא מעבר לממוצע, עד ליכולת לפתח ידע עצמאי. מי אמר שחייבים לעשות את הכל ביחידת זמן רצופה? אמר מי שנוח לו לומר. סטודנטים יודעים מצוין שבחלק מהמקצועות המסקרנים אותם הם לא יכולים להעמיק למידה בגלל רוטציה מהירה מדי, דחוסה ליחידת זמן רצופה וארוכה. סטודנטים לשעבר מבינים היטב שאם הייתה אפשרות לחלק את הלימודים, הם היו לומדים הרבה יותר לעומק. מרווחים מאפשרים עיכול, הפנמה, עיבוד, חיבור עם ידע קודם ויצירת ידע חדש, נדבך על נדבך. האבסה פחות פרודוקטיבית ומפריעה לבנות הרגלים בריאים.

אומרים שכדי להגיע לרמת מומחה, צריך לעסוק באותו עניין עשרת-אלפים שעות. לא מדובר בעשרת-אלפים שעות שחלפו, אלא שחלפו בעשייה מתוך עניין, סקרנות, למידה, התלהבות והתפתחות. עיסוק בריבוי עניינים שיש לכם סקרנות לגביהם, אם יודעים לכנס אותם תחת מטריה אחת ולנהל את העיסוק, יכול להביא אתכם לרמת מומחה מהר יותר, בגלל ריבוד הלמידה ויצירת קישוריות חזקה במוח, ומתוך שמחה.

stairs-people-airport-escalators

שתי דוגמאות

עצמאית, כל מה שקשור בהיסטוריה מרתק אותה ובמיוחד תפקיד הלבוש בתרבות וההתייחסות לגוף האישה. היא מעמיקה בלימודי תולדות האמנות, בהיסטוריה של אותם מקומות הנותנים לה השראה, היא נוסעת למקומות כאלה, מעניינים אותה מאכלים, מוסיקה, אנשים ונופים. היא מעצבת ומשנה את הסטודיו שלה תקופתית כך שישרה את האווירה המתאימה לה, בונה תפאורות, ומצלמת יוצא מן הכלל. יוצרת קולקציות ביגוד מרתקות, אי אפשר לקנות בגד שלה מבלי לפגוש אותה, מה שמאפשר לה להגשים עוד עניין שיש לה – באירוח. היא מרצה על מרחבי תרבות ואומנות עממית, משווקת באמצעות שיתופי-פעולה הנוגעים בתחומים אחרים שמעניינים אותה ומאפשרים לה ללמוד עוד משהו, באותו זמן מושכת לקוחות דרך האינטרנט ועושה זאת בעצמה. את הצמחים מהגינה הקטנה שהיא מטפחת בסטודיו, תמצאו בתוך הכוסות שלכם, אם תגיעו אליה. העומק, האיכות, ריבוי הרבדים, מעיין היצירה והחדשנות שלה, הרב צדדיות בחוויית המפגש אתה, היכולת שלה להבין את מי שנמצאת מולה, ויברציית החיים שהיא מייצרת באופן בו בחרה ללכת עם כל מה שמסקרן אותה, מבדלים אותה ומעמידים אותה בדרגת מומחה. התיאור שקראתם כולל שורה ארוכה של מקצועות ותחומים, הלקוחות מחפשים אותה לעיצוב אופנה. זו המטריה, זה שם המומחיות, זה הסימוכין למוכנות של לקוחות להגיע עד אליה, לבלות אתה זמן ולשלם את המחירים שהיא קובעת. בפועל, היא נוגעת בכל מה שמסקרן אותה.

שכיר, עם סקרנות אדירה לכל מה שמזיז אנשים: דיבור בפני קהל, שכנוע, מוטיבציה ושלל עניינים אחרים. כדי לשלב את הסקרנות שלו לתוך העבודה, הוא הציע לחברה לקיים 'אתנחתא' שבועית עבור כל העובדים, להרחבת הדעת. הוא מאתר אורחים, משוחח עם כל אחד מהם, מרכיב תכנית מגוונת מאוד מפני שיש לו עניין בנושאים רבים – וכך נמנע מתלונות על חד-גוניות, דואג ליידע את שאר העובדים, מניע אותם לבוא, ומלווה כל דובר באופן אישי מהרגע שהוא מגיע ועד שהוא עוזב. כשאחד מהם נראה לו איש שיחה, מישהו שיהיה מוכן לשבת לדבר אתו, הוא מתנפל על ההזדמנות ושואל ומברר ומתייעץ. בשיחות האלה, מעבר לטיפים בעניין דיבור בפני קהל, הוא שואל הרבה על איך 'קוראים' קהל, איך מצליחים להבין מה אנשים באמת רוצים, איך לגשת לשיחה באופן שיחולל כנות ואינטימיות במהירות, איך להבין מה עובר לאנשים בראש. כל הלמידה הזו נמזגת לתפקיד הרשמי שלו בחברה – מנהל מוצר, בעיקר תכנון מוצר, מה שהופך אותו למומחה בהגדרת בעיות שוק. בנוסף, הוא מפתח את יכולת הדיבור שלו בפני קהל כעיסוק נוסף, אוסף לעצמו הזדמנויות להתאמן במקום העבודה ומחוץ לו, ושואף להיות מומחה גם בעניין הזה.

buddha-statue-546458_1280

בדוגמאות כאלה, ריבוי תחומי עניין נתפס כהזדמנות, לא כהפרעה במיקוד. בנוסף, אנשים כאלה נוטים לשתף ידע כי הם לא פוחדים לאבד דבר יקר אחד. הם נוטים לכתוב, ללמד, להדגים, לקדם, להיחשף ובזאת מתקדמים עוד יותר במהירות לכיוון מומחיות.

"אבל להיות שכיר, במקום עבודה אחד, תחת כותרת אחת, זו פרנסה יותר טובה…"

אז מה, פתאום הדשא של השכן ירוק יותר?

הייתה תקופה כזו במאה העשרים. סטודנט שרק סיים אוניברסיטה נחטף לעבודה בחברה גדולה, עשה את מה שצריך, עשה גם את מה שנכון, טיפס ועלה בסולם הדרגות וכעבור לא מעט שנים, פרש לגמלאות עם משכורת טובה, בונוסים ואפס דאגות כלכליות. באותה תקופה, אם היו תנודות חזקות בשוק והוא פוטר, כמעט תמיד גייסו אותו בחזרה לאותו מקום, בתפקיד זהה או דומה, ברגע שהשוק התייצב.

זה לא מה שקורה עכשיו. משרות נעלמות, משרות עוברות למקום אחר על הגלובוס ואלה לא תופעות זמניות. הטכנולוגיה זוללת משרות ומחליפה אותן ברובוטים ואלגוריתמים, גם מיזוגים ורכישות. סגנונות ניהול קצרי-רוח שואפים לסחוט 'יותר בפחות' מכל עובד. בוגדנות מעסיקים מובילה לצניחה בנאמנות עובדים. אנשים בגיל ארבעים ומעלה שפוטרו, מתקשים למצוא עבודה, שזה הזוי לחלוטין. נאמנות וחריצות כבר לא מבטיחים תעסוקה. הרעת תנאי פרישה, הרעת תנאי עבודה – קבל או התפטר.

אם תקבלו את העובדה שכבר אין קשר בין מיקוד בדבר אחד וביטחון תעסוקתי, תחסכו לעצמכם את ההרגשה המטרידה שאולי כדאי עניין אחד במקום אחד, כי שם יותר בטוח. הדשא של השכן לא באמת ירוק יותר. גם אם נראה שכן, השאלות הן: לכמה זמן, והאם אתם מוכנים לעבוד בתנאים שילכו וישתנו לרעה במרבית המקרים.

למען האמת, קבלת הנטייה הרנסאנסית, ולא המלחמה בה, מזמינה תועלות כלכליות מובהקות. גם לשכירים. על כך, בהמשך.

מה מתאים לי?

יש סיפור מוכר, על אישה שלא הצליחה למצוא למה היא מתאימה. לא לאיזו עבודה היא מתאימה, לא לאיזה מקום מגורים, לא לאיזו אהבה. היא ניגשת לכיכר העיר כדי לדבר עם האישה החכמה, זו שאנשים באים אליה כדי להתייעץ בכל מני עניינים. בדרך כלל, האישה החכמה שומעת, חושבת ומהרהרת קצת, הופכת והפכת ובתמורה מספרת סיפור. את הסיפור הזה מגלגלים בראש, עד שפתרון הבעיה צץ ועולה.

"במקרה שלך," אמרה האישה החכמה, "אני אפילו לא צריכה לחשוב. גם אני פעם הייתי במצבך, אבל לא היה לי את מי לשאול ולכן יצאתי לחפש את התשובה לבד. עברתי ערים וכפרים, גאיות ונחלים, כרמים ובוסתנים ויום אחד, מצאתי את עצמי הולכת בדרך. שדות מימין, שדות מלוא העין משמאל וחוץ מזה – כלום. אחרי הליכה של כמה שעות ראיתי מעבר לשיפול הגבעה, חומה הניצבת בשולי הדרך. מרחוק יכולתי לראות שיש עליה כתמים צבעוניים – חלקם גבוה על החומה, חלקם נמוך וחלקם מפוזרים להם ככה באמצע. התקרבתי במהירות ועמדתי מול החומה. אז ראיתי שהכתמים הצבעוניים הן מטרות, כאלה שיורים בהן חצים. בלבה של כל מטרה היה נעוץ בביטחון – חץ. הייתי סקרנית לדעת מי עשה עבודה כל כך מדויקת. לא היה שם את מי לשאול אז המשכתי ללכת. מעבר לראש הגבעה עמד בית קטן ובחצר ראיתי בחורה צעירה ממני בהרבה, רכונה מעל ערוגה. ניגשתי אליה ושאלתי, "את במקרה יודעת מי ירה את החצים למטרות שעל החומה במורד הדרך?"

היא התרוממה וענתה בביישנות, "אני".

"אבל איך זה יכול להיות," הקשיתי, "את כל-כך צעירה!"

ענתה הצעירה, "קודם יריתי את החצים ואחר כך ציירתי את המטרות."

"מזה למדתי הרבה," אמרה המספרת לאישה הטרודה שישבה מולה, "למדתי שקודם כל אני צריכה למצוא מה מתאים לי, לא למה אני מתאימה. מצאתי מה מתאים לי וסביב זה בניתי את חיי."

painting your own targets ילדי לאונרדו

גם אם הסיפור מוצא חן בעיניי, הוא בלבל אותי. איך היא מצאה מה מתאים לה? אם אני לא מתאימה לזה ולא לזה, מתאים לי גם זה וגם זה, אני לא עצלנית, אין לי בעיית משמעת, לא שטחית, לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, כולם חושבים שאני נורא מוכשרת אבל לא עומדת בציפיות באופן כללי, אז מה אני כן? אני רוצה לדעת מי אני ומה מתאים לי.

אז מתישהו, אחרי שסיפרתי את הסיפור הזה מאות ויותר פעמים, החלטתי להכניס בו הסתעפות קטנה. בדרך חזרה הביתה, איפשהו בין הגאיות והכפרים, עליתי לראש הר גבוה, התיישבתי על הפסגה, התבוננתי על כל השטח שנגלה לפניי והחלטתי שהוא לוח המשחק שלי. לאופק שמאל קראתי 'פעם פעם' ולאופק ימין קראתי 'עכשיו'. סידרתי עליו הרבה דמויות 'אנשי אשכולות' עליהן קראתי, פחות או יותר לפי הזמן בו חיו לאורך ההיסטוריה, וביקשתי מהן לשחק, לעשות את הדבר שלהן. רציתי לגלות אם הן מסתדרות לאיזו דרך שיש לה כמה מאפיינים, אם יש משהו שאני יכולה ללמוד מהן כקבוצה. מאיה אנג'לו סימנה לי שזה בסדר, שזו הזדמנות טובה לשאול שאלה כזו. (אם מישהו מכם מתחיל לחשוב עלי מחשבות מסוג 'מה עישנת?' שלא יקרא בלוגים של מספרי סיפורים…)

בהתחלה ראיתי את מה שהם נבדלו בו. אחרי שהתבוננתי מספיק זמן, ראיתי יותר מהמשותף:

היו דברים שהם שאפו להבין לעומק, חקרו הרבה ויצרו מתוכם יצירה חדשה, היו דברים שפחות. הם העדיפו מגוון על פני מיקוד יחיד ועם זאת ידעו להתמקד כשמצאו לנכון. זאת בניגוד לדעת ה'תוכי' שאומר "אם תעסקי ביותר מדי תחומים תישארי שטחית" ולדעת השכן שלו שאומר "את לא יודעת להתמיד, אין לך משמעת, את עצלנית."

הם מדדו הצלחה במושגי-פיצוח ועמידה באתגרים שהם קבעו לעצמם. פחות עניין אותם כמה גבוה בסולם הצליחו לעלות או כמה שילמו להם. יחד עם זאת, הם טיפלו בענייני הגוף ודאגו לקיום מכובד. שזו די הפתעה ל'תוכי' שמדקלם "כנראה שאת לא מסוגת להתמודד עם ההווה ולכן את חיה בעבר" בווריאציות כמו "את חיה בסרט" "בנית לך מציאות חלופית, מאוד נוח…" "מה את מדחיקה?!" "מי את חושבת שאת, גאון הדור?!" ועוד דקלומי פסיכולוגיה בגרוש.

העיסוקים שלהם, כיווני הלמידה והפרויקטים בהם לקחו חלק, התפתחו כמו בטבע – לאורך זמן, מתוך גזע מרכזי, צמיחה אורגנית של ענפים בכל מני כיוונים, לפעמים ענפים השתרגו זה בזה, חלקם התעבו, חלקם התנוונו. בזמנים מסוימים, הם ידעו להיצמד לתכנית נוקשה, לא אורגנית, מתוך כוונה להשיג הישג מסוים בפרק זמן מסוים. בניגוד לדעת הבן-דוד של ה'תוכי' הקודם שאוהב לשיר "טיפוסים כמוך חושבים שמותר להם לעשות מה שמתחשק להם" ובערבי קיץ לחים עובר ל"כמה זמן את חושבת שאת יכולה לשחק? תתחילי לקחת את החיים ברצינות, את לא נהיית צעירה יותר."

הם הראו לי כמה צירים:

ילדי לאונרדו צירי דרכי פעולה

הנטייה הטבעית של כולם נמצאת בצד הימני של הציר. באותו זמן, הם הזיזו את המחוג שמאלה, כשראו שתהיה בזה תועלת. בצד ימין נמצאת הצמיחה, ההתפתחות, הבנייה, משמאל נמצאת ההתקדמות בנתיב ממוקד, מתוכנן, ממוסגר, כדי להשלים הישג בפרק זמן נתון ולהעמיד תוצאה בעולם. ראיתי אותם נעים על הצירים האלה – לפעמים יותר בימין, לפעמים יותר בשמאל – רוב הזמן במקומות שונים על הציר, לא רק בקצה ימין.

ההבנות האלה עשו לי סדר טוב בראש, סימנו לי אפשרות לדרך פעולה שונה. יחד אתן, הופיעה מחשבה מוכרת ומכבידה: "זה לא מאוחר מדי להתחיל משהו חדש?" ובמילים אחרות, "איפה היית כשהייתי בת 14-18-24-34?" (אחת התגובות למאמר המקורי על ילדי לאונרדו) הכוונה – עכשיו כשאני מבינה שיש לי נטייה טבעית, לגיטימית, להתנהל אחרת ממה שלמדתי שנכון לי, זה לא מאוחר מדי? אחרי שדיברתי עם כל מני אנשים עם נטיית ילדי לאונרדו חזקה, גיליתי שעניין הזמן מטריד רבים, לא רק את המבוגרים. יש כאלה שמכניסים את עצמם למשמעת עבודה לפי תכנית, למרות שהיא מרגישה כמו סד, בגלל תחושת חוסר זמן. יש כאלה שמרימים ידיים בגיל די צעיר ויש בגיל 20 וקצת שמרגישים שחבל שהם לא ידעו קודם ונכנסים לאבל כבד על הזמן שהלך לאיבוד. ידעתי שאני מנסה להכניס את עצמי למסגרות נוקשות, מצליחה לעיתים ולעיתים לא. יש בזה משהו מתיש, סיזיפי.

פתרון בעיית הזמן

מחקתי את הדמויות מהנוף שמולי, התבוננתי בו שוב וקראתי לו 'חיי'. לאופק שמאל קראתי 'ראשית חיי' לאופק ימין קראתי 'אחרית חיי' וחיפשתי איפה בערך להניח את עצמי כרגע. באמצע? 53 נראה לי הצידה מהאמצע, אבל בכמה? המממ….

התבוננתי שוב לאופק ימין, היכן שנמצאת 'אחרית חיי' ולצורך המחשבה אמרתי בקול רם, "לצורך המחשבה, נאמר שאחיה עד גיל 83." הסתכלתי שוב על הנוף, עכשיו היה לי קל לקבוע איפה האמצע. מצאתי בו עץ בערך במקום הנכון ומעליו רשמתי באוויר '53', שזה עכשיו. כמה נשאר לי כדי לנוע בין העץ ואחרית חיי? 30 שנים. לא מאוחר מדי להתחיל משהו חדש?

התבוננתי שוב על כל 'חיי' ופתאום הבנתי שיש לי דרך לדעת. מהעץ '53', הסטתי את המבט שמאלה, לכיוון 'ראשית חיי', בערך 30 שנים. מצאתי בנוף שיח קטן ומעליו רשמתי '23' ואז התרכזתי רק בשטח שבין השיח והעץ.

אירועי חיי התיישבו להם לרוחב ציר 23-53 במהירות – בהתחלה אירועים בולטים שקל לזכור כמו לידות וילדות, פגישות ופרידות, לימודים ועבודות, פרסים, הצלחות ושברונות, ביניהם פרטים כמו נסיעות וטיולים, מופעים בהם לקחתי חלק, שיעורים שלמדתי, שיעורים שלימדתי, שיחות, צחוקים, בכיות, עוד ועד ועוד ועוד פרטים נערמו עד שהרגשתי שמפולת האירועים הופכת לחיוך פשוט שמשמעותו, "שכה אחיה. יש מלא זמן להתחיל דברים חדשים." גם אם אוריד לי חמש שנים על מחלות וכבדות, עדיין, גם בין גיל 28 לעכשיו, עשיתי יותר ממה שאני יכולה לזכור שעשיתי, והרבה מזה היה להתחיל משהו חדש.

my life ילדי לאונרדו

שמתי בתרמיל את מה שמתאים לי: מגוון עיסוקים ותחומי עיסוק, מדד הצלחה פנימי, צמיחה והתפתחות אורגנית. גם את ההבנה שלפעמים יתאים לי אחרת ושאני יכולה לבחור.

ירדתי מפסגת ההר הגבוה, עברתי בין גאיות וכפרים, עברתי בערים וחזרתי למקום ממנו יצאתי. כשעברתי בכיכר העיר, ראיתי שמישהו אחר מדבר עם האישה החכמה. היא קלטה אותי בזווית העין, קרצה, חייכה וחזרה להקשיב לו.

חזרתי הבייתה ורשמתי במחברת: עמק 'חיי'. לחזור לשם בהזדמנות הקרובה

איך יודעים אם אני גם?

כפי שכבר כתבתי, מדובר בנטייה. משהו שהוא אפשרי אצל כולם, אצל חלק קרוב יותר לפני השטח, יותר נגיש. לפעמים יותר משמח ולפעמים יותר מפריע. אם חשוב לכם לדעת, תוכלו לנסות את השאלון שצרפתי למטה. מדובר גם בסגנון חיים, דרך התנהלות שאם מבינים איך היא עובדת, מרוויחים חופש בחירה ופעולה, וכבוד גדול יותר לעצמנו כבני-אדם. שונה מאוד בתפיסה ממה שמתואר בכתבה שהתפרסמה לאחרונה בניו-יורק טיימס A Toxic Work World (מאמר דעה). מעבר לזה, המציאות מתגלגלת בכיוון שישלח רבים מאתנו לחפש את המקום בו זנחנו את הילד לאונרדו שלנו, למצוא אותו, ליישר אותו מהקיבצ'וץ', לחייך אליו כדי שיבין שחזרנו, ולטפח אותו כך שיסכים לחזור להיות יותר נגיש עבורנו.

מציאות מתגלגלת 1 – רובוטים ואלגוריתמים

במהלך עשרים השנים הבאות, הרבה מהמשרות הקיימות כיום, תעבורנה לידי רובוטים ואלגוריתמים מתוחכמים. נסו את גוגל עם the future of employment או the future of work ותראו מה הולך לקרות. כל דבר שהרובוטים יעשו טוב יותר, מהר יותר, זול יותר – יעבור לידיהם ולנו לא יהיה סיכוי מולם. מה יישאר לנו? לנו יישאר לדמיין, לבוא בדברים, לנהל משא ומתן, לחקור, להטיל ספק, להביע אמפתיה, לספר סיפורים, ליצור קשרים, לחבר חיבורים, להיות יצירתיים. לנו יישאר החופש לדמיין את העבודה שלנו, להמציא אותה. כדי להצליח בכך, נצטרך להתבונן על המציאות אחרת, להניח מאחור תפיסות רווחות, למדוד אחרת הצלחה. אלה 'שרירים' שיש לכולנו רק שהם מנמנמים קצת. תוך כדי, נראה שינוי משמעותי נוסף –

מציאות מתגלגלת 2 – מבנה החברות משתנה, גם מבנה שוק העבודה

התפצלות גוגל והקמת אלפבית – היא דוגמה אחת מתוך הרבה שאנחנו עתידים לראות עוד לפני שנראה יותר רובוטים. חברות גדולות תתפצלנה לחברות קטנות יותר. הן תישארנה תחת מטריה ניהולית משותפת, אך תפעלנה בנפרד. השוק השתנה, גם הענקים והחזקים לא יכולים יותר להרשות לעצמם להחזיק את כל הביצים בסל אחד. הפיצול יקנה לחברות אופציית הישרדות גמישה – גם אם פרויקט ייכשל או שחברה קטנה תקרוס, שום כישלון לא ירסק את כל הקבוצה. המשקיעים ישנו טוב יותר בלילה (אם זה מה שמשפיע על שנתם).

גם חברות בינוניות וקטנות יותר תתפצלנה. היכולת שלהן להישאר רווחיות תהיה תלויה ביעילותן, ביכולתן להפחית הוצאות קבועות ובעיקר ביכולת להפיק, להוציא לפועל, לפתור בעיות ולהתקדם הלאה. נראה הרבה יותר work on demand – אנשים הנקראים לעבוד לתקופה או פרויקט מסוים, במקום עובדים שכירים קבועים ועודף דרגים המכבידים על התקציב והתקשורת בתוך החברות.

'פרילנס' תהיה הגדרת המעמד התעסוקתי של מאות מיליוני אנשים. נהיה מעורבים במספר יוזמות באותו זמן, נהיה מעורבים בפרויקטים עם חברות בכל מני סדרי גודל, לא בהכרח באותו תחום, לא בהכרח עם אותם אנשים. נלמד ללא הרף ובאותו זמן גם נלמד אחרים. למעלה מ 60% מהאנשים בגילאי עבודה – וקחו בחשבון את הארכת תוחלת החיים שתעלה גם את גיל הפרישה – יצטרכו להטות את מסלול ההתפתחות שלהם, ובאותו זמן להשתפר בניהול עצמי, קידום עצמי, שיווק, אדמיניסטרציה ופיתוח אישי. נצטרך ללמוד ולדעת לנהל את עצמנו כיזמים, כלומדים וכמורים, תוך כדי ניהול תקשורת עם רבים אחרים.

קופסה OUT

במצב הזה – שזה ממש עכשיו אם אתם מתכוננים לעתיד – תהיה עדנה לאנשים שהנטייה 'ילדי לאונרדו' היא טבע חזק אצלם. אנחנו, שרגילים לשמוע את השאלה המתסכלת "איך את חיה ככה?!" נשמע את השאלה שוב ושוב. אלא שהפעם היא תישאל מנקודת מבט חדשה לגמרי. הידע אודות "איך חיים ככה", יהפוך חיוני להישרדות ולהצלחה של רבים אחרים. יהיה לנו הרבה יותר קל להתנהל בשוק התעסוקה אם ננהל את עצמנו להיות כל מה שאנחנו יכולים. הגדרת הזהות שלנו תתבהר, יהיה לנו קל יותר להציג את עצמנו, נהיה יותר מובנים לאחרים. הם ישתנו במקביל לנו, ויתחילו לראות ולהבין את מה שהם לא יכולים לראות ולהבין כרגע – מה שישפיע גם על מערכות היחסים שלנו והסיכוי לחיות חיים של אושר וסיפוק בחברת אחרים. הקופסה (סוף סוף) תצא ממרכז הדיון. להערכתי, יהיה ממש כייף.

ילדי לאונרדו לימור שיפוני שאלון ואיך יודעים אם אני גם

אנחנו שונים זה מזה מאוד. בכל זאת, אם סימנתם V  ליד שבע או יותר מההצהרות האלה, נטיית ילדי לאונרדו זמינה לכם יותר מהממוצע.

אני מעדיפה שאלות קצת אחרות, כי הן יותר פרקטיות (מן תכונה כזו שנדבקה אלי). שאלות המנסות לברר מה המאפיינים שאותם אני צריכה להוקיר ולטפח, מה אני כן ומה אני לא ואיך אני לוקחת את דבריה של אנג'לו והופכת אותם לסגנון התנהלות שישמח אותי ויביא תועלת, לפחות ברוב שעות היממה.

ועד אז…. מאחלת כתיבה וחתימה טובה בכל הספרים הרלוונטיים.