קטגוריה: תפיסות עבודה

הטריגר לפוסט הזה היא כתבה של אריאלה בנקיר שהתפרסמה בסוף אוגוסט ב'הארץ'. הכתבה מתבססת על ריאיון עם העיתונאי והסופר האמריקאי אריק ויינר לכבוד הוצאת ספרו "הגיאוגרפיה של הגאונות – החיפוש אחר המקומות היצירתיים בעולם, מאתונה העתיקה ועד עמק הסיליקון". לא קראתי את הספר ועוד לא החלטתי אם אקרא אותו.

מדוע דגדגה אותי הכתבה? כי מעבר לכך שספרים על נושאים כאלה הם ז'אנר כובש, זו עוד דוגמה שממחישה שיש לז'אנר הזה גם יסודות וגם השלכות בעייתיים. חלק מהדברים נוגע ישירות לילדי לאונרדו.

מניע הנובע משיטה שמנציחה ניצול

המניע לחיפוש של ויינר אינו מניע חדש בזמן המודרני – נושא מחקר פופולארי במיוחד, שמנסה ללמוד משהו מהעבר כדי ליצור אקטיבית, באופן יזום, תוצאות רצויות בהווה. לא רעיון רע, אלא שכפי שניתן ללמוד מהדברים של ויינר ושל אחרים המצוטטים בכתבה – כמו שהעולם כרגע, הכל תלוי במי קובע את העקרונות, מספק את התשתית ואת הכסף. אם מי שעושים זאת הם אנשים שהאג'נדה האמתית שלהם היא להמשיך ולשלוט בעולם – יהיה קשה מאוד לשנות את אקולוגיית הגאונות והיצירתיות.

ספר ידוע בז'אנר הזה הוא Outliers – the story of success מאת מלקולם גלדוול. נושא מחקר פופולארי במיוחד, התבוננות על העבר, ניתוח מרתק של נתונים וכתיבה קולחת. את הספר הזה קראתי. מעניין ומעורר מחשבה.

עם זאת ובלי לזלזל חס ושלום במי מהחוקרים-עיתונאים-כותבים המצוינים האלה, אני שואלת את עצמי מה יוצא מזה. האם כתוצאה מחשיפת הקוראים לספרים כאלה העולם הופך מקום טוב יותר? זו אותה שאלה שמעסיקה אותי בעניין הרצאות TED. אני מדגישה שוב – כולי הערכה לעבודה של אנשים. השאלה היא אם שם זה אמור לעצור – בהערכה לעבודתם או בתהילה שהם קונים – או שצריך לצאת מזה משהו לטובת בני האדם, לפחות לדי הרבה מתוכנו.

כבר כתב על כך עיתונאי מצוין אחר, וכך הוא מסכם כתבה מבריקה לטעמי:

"קחו בחשבון את הנרטיב ממנו מורכבת ספרות היצירתיות. אלה סיפוריהם של אנשים מבריקים, לעיתים קרובות מתחומי האמנות והרוח. את הסיפורים האלה לומדים אנשים מבריקים אחרים, לעיתים קרובות מתחומי המדעים, הפיננסים או השיווק. הקוראים הם אנחנו – בני מעמד מקצועי-ניהולי – המחזיקים בליבנו אמונה עצמתית שאנחנו די מבריקים בעצמנו. […] המושא האמיתי של הספרות הזו הוא הקהל המקצועי-ניהולי עצמו, שחבריו שומעים היגיון ברור ומתוק כשהם מאזינים ל NPR וחושבים שהם בנוכחות משהו עמוק, או כשהם צופים באיזה מיליארדר נושא דברים בTED. מה שהספרות השאננה הזו מגרגרת לתוך אזניהם הוא שיצירתיות היא רכושם, היתרון התחרותי שלהם, תוקף מעמדם. יצירתיות היא מה שהם מביאים למאמץ הכלכלי הלאומי – מרגיעים אותם הספרים האלה – וזו גם הדוקטרינה הנדיבה שלאורה הם, בצדק, שולטים בעולם."

אם זה מה שיוצא מזה, הספרים האלה מועילים בעיקר למי שכותב אותם. הם לא מיטיבים את מצבם של יוצרים בתחומי האמנות ומדעי הרוח, לא דוחפים יותר אנשים לתחומים האלה ובוודאי שלא משנים את השיטה. שיטה בה מעטים שולטים ברבים ומנצלים את כישוריהם של אלה, כדי לבנות לעצמם דוקטרינה שמצדיקה ניצול.

שימוש בתעתוע פשוט ואפקטיבי להגברת מכירות

אני ממש לא בטוחה שגאונות ויצירתיות הולכות יד ביד. כותרת הספר כורכת אותן זו בזו בעזרת טריק המוכר לכל כותב כותרות מקצועי. הדוגמה הכי מוכרת של הטריק היא כותרת הספר How to win friends and influence people מאת דייל קרנגי. זו כותרת שמחברת שתי תועלות – לרכוש חברים ולהשפיע על אנשים. הכותרת 'מציעה' שאם נשיג את התועלת הראשונה, נוכל כביכול להשיג גם את השנייה. עובדתית, יש אנשים רבים שיש להם הרבה חברים, אבל מעט מאוד השפעה. אלא שהקשר סיבה-מסובב המשתמע מהכותרת עזר לספר להימכר ב 30 מיליון עותקים. ויינר משתמש באותה כריכה של שתי תועלות או שני מאוויים – גאונות ויצירתיות. המילה 'יצירתיות' תעזור לו למכור יותר ספרים כי יותר אנשים יכולים לראות את עצמם תחת המילה הזו. המילה 'גאונות' היא זו שקורצת להם באמת.

שימוש בנתונים וציטוטים מפי מדענים/ידוענים לעיגון 'אקסיומות'

כדוגמה פשוטה ביותר לאפקטיביות של שימוש בנתונים, עצרו רגע לחשוב מה נתפס אצלכם כאמין יותר: אם אכתוב שהספר של דייל קרנגי נמכר ב 30 מיליון עותקים, או אם אכתוב שהוא נמכר בעשרות מיליוני עותקים? מה שיותר נתפס (30), נתפס אצלנו כיותר אמין. כותבי חיבורים מהסוג שחיבר ויינר מקפידים להשתמש בנתונים או מידע ממחקרים. אם אין להם נתונים כאלה, השלב הבא יהיה 'לגייס' ציטוטים מפי דמויות שאנחנו נוטים להאציל עליהם סמכות, חשיבות או הערצה: מדענים, פוליטיקאים, מנהלים בכירים, עשירים וידוענים. לפעמים גם דמויות בכירות בממסד דתי/רוחני ואנשי מדיה.

ברור לי שיש מדענים שלא יסכימו עם זה שכללתי אותם באותה רשימה עם כל האחרים. ברור לי שיש אנשי מדיה שיחבקו את ההכללה שיצרתי למעלה. אלא שכתבתי "שאנחנו נוטים להאציל עליהם סמכות" ולא שיש להם סמכות. כמה סמכות באמת יש להם – תלוי את מי שואלים. בעיניי חלק גדול מהציבור הם סמכות או מושא הערצה. הדברים שהם אומרים נחשבים יותר ממה שאומרים אחרים, גם כשהם מדברים שטויות לא נורמאליות.

אז מה הבעיה? הבסיס הערכי ממנו הם יוצאים, או המטרה אותה הם משרתים. הנה ציטוט שמופיע בכתבה

"אני אגיד על מה אני לא מדבר כשאני מדבר על גאונות," אומר ויינר. "אני לא מתכוון רק לאיי-קיו גבוה. מישהו עם איי-קיו של 220 הוא לא העניין פה. מי שמפלס את דרכו קדימה הוא הגאון היצירתי, אנשים כמו איינשטיין או סטיב ג'ובס, אלה שמסוגלים לחבר את הגאונות שלהם עם חזון, עם רעיון, ועושים קפיצה קדימה בתחומם."

לא סתם מציין ויינר שמישהו עם איי-קיו של 220 הוא לא העניין פה. יש מעט מאוד כאלה ואני מתערבת שרוב האנשים שיקראו את הרשומה הזו לא יודעים מה שמותיהם. אם אנשים כאלה היו העניין, היו מעט מאוד רוכשים לספר. אגב, במדדי איי-קיו, 145 ומעלה הוא המדד לגאון. כאלה יש הרבה יותר. עדיין, זה לא מספיק להצלחה מסחרית של ספר.

ויינר מנסח מחדש הגדרת גאונות ושימו לב שהיא מאמצת לחיבוק את המילה 'יצירתי'. מי אמר שאנשים עם איי-קיו 220 הם לא יצירתיים? אבל נעזוב זה כרגע – ויינר מגייס דמויות מוכרות מאוד, מהלך שקרוי באנגלית name dropping ויורה הגדרה שסדר המילים בה הוא טקטי לגמרי. מכוון לגרום לנו לראות את עצמנו נכללים בקבוצה שספר כזה מעניין אותה:

"אנשים כמו איינשטיין" טוב, לא בטוח שאני…

"או סטיב ג'ובס" גם לא אני, אבל בדיבור הטרנדי על יזמות והגשמת חלומות הוא יותר קרוב…

"אלה שמסוגלים לחבר את הגאונות שלהם עם חזון" כן! אני מסוגלת! (מהמילה גאונות כבר שכחתי…)

"עם רעיון" אתם מכירים מישהו שאין לו רעיון?

"ועושים קפיצה קדימה בתחומם" אוטוטו זה קורה לי! לפחות אני שואפת.

השאלה מי מודד מה, וכמה היא קפיצה קדימה.

הנה עוד דוגמה:

"יש ציטטה של שופנהאואר שמסבירה את זה היטב: 'כישרון הוא לפגוע במטרה שאף אחד אחר לא מצליח לפגוע בה. אבל גאונות זה לפגוע במטרה שאף אחד אחר לא מצליח לראות.' וברגע שהגאון פוגע במטרה הבלתי נראית, פתאום כולם רואים אותה."

בדקתי את אריאלה בעניין תרגום הציטוט.

"Talent hits a target no one else can hit; Genius hits a target no one else can see."

Arthur Schopenhauer

התרגום נושא את כוונת המקור. האם אני מסכימה עם שופנהאואר? לא, ואני וודאי לא מסכימה עם הקביעה של ויינר "וברגע שהגאון פוגע במטרה הבלתי נראית, פתאום כולם רואים אותה". זה שויינר מושיב את עצמו ליד הציטוט של שופנהאואר בחיבוק אלגנטי, לא הופך את מה שהוא אומר לשווה. קרה הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה שמישהו פגע במטרה שאף אחד לא ראה. פתאום כולם ראו אותה? לא. לעיתים קרובות הם ראו יותר מקרוב את הוצאתו להורג או את השפלתו של מי שפגע במטרה הבלתי נראית.

מה הבעיה שלי עם דבריו של שופנהאואר? המילה 'מטרה'. זו מילה המעידה על צורת חשיבה דומיננטית מאוד בימינו. אלא שמי שעוסק ביצירה יודע היטב ש'מטרה' מכוונת את הכוונה ולא בהכרח תומכת ביצירתיות – שיש בה מרכיב כבד של אי-כוונה.

דירוג יכולות, ציונים שלא באמת צריך

גם המילה כישרון משתלשלת פנימה לא מעט פעמים בכתבה. גאונות, יצירתיות, כישרון באותה כריכה. האם יש לנו הגדרות מדויקות מספיק לשלושת העניינים האלה, שבעזרתן נוכל לענות על שאלות כמו – האם יש קשר בין הדברים, מה מידת הקשר אם קיים, מה תלוי במה וכו'? למיטב ידיעתי – אין הגדרות כאלה. אלה מילים שמשתמשים בהן לפי תחושה. מה שבמיוחד עושים אתן זה לדרג, לקבוע מידת הערכה. השאלה היא מה מכוון את ההערכה הזו, מה נמצא בבסיס הערכי, בכוונה שמאחורי הדברים, אצל מי שמחזיק את התשתית ליצירת מערך הערכה.

כשל מובנה בשיטה

כפי שמציין ויינר, השכלה גבוהה משפרת מאוד את הכישורים והמיומנויות, אבל לא את הסיכויים לגאונות ויצירתיות. ייתכן שהיא בכלל מחבלת בהם.

הדמויות אחריהן עקב ויינר, אותם גאונים עליהם הוא כותב, הם לא אנשים שיודעים הכל. הם אנשים שיודעים דברים ובעיקר רואים חיבורים במקומות שאחרים לא רואים. מומחה יכול להמשיך לחפור באותה ערוגה כל חייו, להכיר כל אטום ברגביה, אבל למצוא בה משהו חדש, הוא לא בהכרח ימצא. כל עוד לא יאתגרו אותו מכיוון חדש, הוא יישאר כלוא בערוגת מופת.

אם הצעד הבא בניסיון לטפח יצירתיות נמצא ביכולת לראות את הלא-נראה, ולחבר בין דברים שעל פניו נראים לא קשורים, זה מה שהשיטה צריכה לאפשר. אלא כמו שמציין ויינר עצמו – חיבור של כמה שדות עדיין נתפס כחובבנות, כשטחיות, כהפרעת קשב. כל זה כי המערכת מכוונת להניע אנשים לכיוון מטרות, מטרות שהיא קובעת כמטרות הנכונות. אם היא רואה את המטרות, אז איפה המקום ליצירתיות או לגאונות מהסוג ששופנהאואר התכוון אליה?

כרגע, מתמקדים במדעים וטכנולוגיה. זה נחשב להגיוני, מבוסס, רציני ושם הכסף. אלא שטכנולוגיה לא יכולה להיות המדד היחיד ליצירתיות. גם לא כסף, פרסום, יופי או טמטום. ספר השיאים של גינס הוא לא תעודת היצירתיות של העולם. רבים יאמרו שאני טועה ושזו השיטה שתוביל ליצירתיות רבה יותר.

מה שתמצת עבורי את הכשל באופן אלגנטי הוא ציוץ שראיתי לפני כמה ימים. מי שכתב אותו נחשב למוביל דעה חקרן וחדשן:

מה שגרם לי לענות לו

הוא נתן לייק, יצאה מזה תכתובת קצרה עם אדם פחות אופטימי ממני, וכשהלכתי לראות מה עוד יצא מזה – את כל שאר התכתובת אפשר להושיב תחת הכותרת "תן לנו את דעתך על מה שאנחנו כבר יודעים". יצירתי מאוד. בסביבה הזו, ה'גאונים' של ויינר לא יכולים להתפתח.

יש בכתבה גם התייחסות לסביבה הישראלית ולסיבות שבגללן היא בעייתית לפיתוח יצירתיות כתפיסת עומק. מבחינתי, מעניין יותר מה אפשר לעשות כדי לתקן את מה שכרגע מקשה על ילדי לאונרדו מצד השיטה.

ברשומה הבאה.

לפני כמה ימים נסענו לבקר אישה אחת. רצינו לשמוע אודות מחקר שהיא עורכת בתחום מדעי ההתנהגות. המחקר מתבונן על מחקרים אקדמיים, היא עורכת אותו מטעם עצמה. דרכה, קיווינו לגלות משהו שיתמוך, אולי ישלול, ואולי יסיט לכיוון חדש איזו מחשבה שיש לנו.

בת שמונים ושש, קורנת סקרנות לחיים. מתהלכת בין חדרי ביתה בקפיציות של ילדה בת חמש שרק התחילה ללמוד בלט. השיחה אתה שזורה שליפת ספרים ממדפים, ציטוטים מספרים של סופרים וחוקרים, סרטונים ביוטיוב, תשומת לב מוחלטת למילה, שמחה בתבונת הטבע שלומדים מהתבוננות בתינוקות, קריקטורות שמרגשות אותה, ציורים קטנטנים שהיא מציירת כדי להסביר את הרעיונות שלה, גרפים, תכתובות מייל עם חוקרים יידועי-שם, שאלות נוקבות על חוסר כבוד אדם, שמחה בכל צורת חיים ואינטליגנציה רגשית רוטטת.

כדי לא לסטות מנושא הרשומה וגם כי לא ביקשתי רשות, אני לא נכנסת לפרטי המחקר והתגליות שלה. רק אוסיף שהיה די עצוב לגלות כמה מוגבלים המחקרים עליהם מתבססות תפיסות טיפול וחינוך ידועות מאוד. להבין שחוקרים מתבוננים רק על חלק מצומצם מהתמונה הכוללת ולא בהכרח רואים את הטעויות של עצמם. מצאתי את עצמי שואלת "אבל למה…" לגבי דרך הפעולה שלהם, פחות או יותר כל עשר דקות. אני מסכמת שבעניין מה שקיווינו לגלות, התשובה לא נמצאת במדע המודרני. הדמיון המדעי מוגבל מדי, לפחות לעת עתה.

שאלנו אותה מה היא הייתה רוצה שיקרה עם העבודה שהיא מקדישה לה כל כך הרבה שנים ותשומת לב. היא רוצה שייקחו את הרעיונות שחשפה ויבדקו אותם, יחקרו אותם במעבדה מסודרת. היא רוצה לקבל מילות הערכה מחוקרים שהיא מחשיבה. למרות שהיא לא אמרה זאת במפורש, לי נראה שאם היום חוקרים את הרעיונות שלה ומגלים בעזרתם את מה שיכול להשפיע לטובה על שיטות הטיפול הקיימות, זה מה שהיא הייתה הכי רוצה. אני משערת שזה כך, כי מלשמוע את הסיפורים הקטנים שלה על מקרים שהיא טיפלה בהם, לראות את הדחף שלה לעזור, להקל על מצוקות אנושיות, ברור לגמרי שהיא מעולם לא נעצרה בטיפול במה שהמחקר הרשמי לימד אותה. היא מצאה את הדרך לעזור.

מה שציער אותי בכל זה היה להבין שאישה רבת עניין ופעלים, סקרנית ויסודית כל-כך, בכל זאת מתדפקת עד עכשיו על השערים הגבוהים של עולם אקדמי-מדעי צר-מבט, כדי לראות יותר 'רצינות' במפעל חייה. עולם שלא מתכוון לפתוח פתח למה שיכול להטיל ספק במחקרים שמשפיעים על חיינו, גם אם הם מוגבלים ולעיתים קרובות השפעותיהם מזיקות עבור חלק מהאנשים.

להערכתי, השערים לא ייפתחו. לו רק בגלל שהמסקנות אליהן היא מגיעה, נסמכות בין השאר לא רק על ידע מחקרי והבנתו, אלא גם על הרבה פיסות מידע לא מדעי שמגיעות מכל מני כיוונים. היא הרכיבה פאזל עשיר שמה שעולה ממנו זו מסקנה מתקבלת לגמרי על הדעת, שכל ישר, היגיון בריא. אבל הדרך בה הגיעה למסקנה הזו, לא עומדת בדרישות הסף של מחקר אקדמי. היא שבה ואמרה, "אף חוקר עדיין לא ראה…". רוצה לומר שרק אם חוקר יראה זה ייחשב. אני רציתי לומר לה שאולי לא ראה במעבדה, אבל אם היה מביט החוצה מחלון המעבדה, הוא היה רואה את הדבר ההוא פחות או יותר בכל מקום. לא אמרתי.

מתנה מאישה קורנת סקרנות לחיים

כל זה החזיר אותי לחשוב על עומק ידע ורוחב ידע, ולחשוד בכך שהפרספקטיבה הרווחת גורמת לנו להסתכל עליהם כהפכים. כמו בקביעה העממית הידועה – Jack of all trades, master of none או כמו שבעברית – אם תתעסקי ביותר מדי דברים תהיי שטחית ולא טובה בשום דבר.

מהחוויה האישית שלי אני יודעת שהקביעה הזו אינה נכונה. לא במקרה שלי, וודאי שלא במקרה שלה ולא במקרים רבים אחרים. אז יכול להיות שהשאלה היא איך ואיפה מודדים – עומק, רוחב, רמה, אפקטיביות. אם אנחנו מודדים לפי קטגוריות מוגדרות מראש שמגיעות בדרך-כלל ממערכות השכלה או תעשיה, אז עומק ורמה נקבעים לפי היקף ידע, מיומנות או וותק באותה קטגוריה. רוחב הוא לא דבר רצוי. לאור התפיסה הזו, לא כל-כך מפתיע שאנשים העוסקים בכמה תחומים נתפסים כאחד מכמה סוגי חריגים: או שהם מבולבלים, או שהם לקויים, או שהם גאונים, או שהם מאחזי עיניים.

אלא שבמציאות, החיתוך הברור בין קטגוריות, שאני לא בטוחה שבאמת התקיים מעולם מחוץ לחלקים מסוימים בעולם האקדמי והעולם התעשייתי, מיטשטש והולך. סימן קטן לכך הוא מטרד מוכר לא רק לילדי לאונרדו: כמה פעמים קרה שהייתם צריכים לבחור לעצמכם קטגוריית תעשיה או סוג השכלה מתוך רשימה באיזה אתר, ולא הצלחתם למצוא את הקטגוריה המדויקת שלכם כמו שאתם רואים אותה? ברוב המקרים, אחרי שגיליתם שאין 'אחר', בחרתם פשרה.

עוד מטרד בעניין מדידה לפי קטגוריות קבועות מראש היא העובדה שאנחנו משקיעים לא מעט ברכישת השכלת המשך, שרובה אינה אקדמית ולא 'נחשבת'. בהתחשב בכך ששוק העבודה דורש למידה מתמדת והסתגלות מהירה לשינויים, אין שום סיבה שלימודי המשך, השתלמויות, סדנאות, השתתפות באירועים מקצועיים וכו' לא ישוקללו כחלק מסך ההשכלה שלנו. בעניין הזה שווה לבדוק את open badges project, מערכת טכנולוגית שעוזרת לשקלל ידע ומיומנויות שנרכשו במגוון מקומות, כדי שלומדים יוכלו לזכות בהכרה ראויה על מאמציהם.

באותה מידה נראה לי נכון לצבור לזכותי את כל מה שעשיתי, בכל תחום ובכל שילוב. איך מודדים? לא שאלה שאין לה פתרון. אפשר למדוד כל סוג של השפעה, שינוי או תרומה – אם רק רוצים. זה עניין של תפיסה.

סימן חשוב לכך שרוחב מתפתח להיות מדד בעל ערך הן התכניות הבין-תחומיות, הרב-תחומיות והעל-תחומיות. מהאחרונות יש כרגע מעט מאוד, נקווה שתהיינה יותר. כאן נכנסת לתמונה אפקטיביות כמדד משמעותי. תכניות כאלה שואפות לספק ללומד את כל הכלים הדרושים להיות אפקטיבי בהתמודדות עם סוגיות המשתרעות על שניים או יותר תחומים, או כאלה שלא נפתרו עדיין בעזרת מומחיות בתחום אחד או שניים.

יש עוד כמה אפשרויות לבדוק

אם חייבים קטגוריות, אפשר להמציא קטגוריות חדשות שמשלבות ידע מכמה תחומים. ידע שיש ממנו בדיוק מספיק כדי ליצור קטגוריה חדשה. יש כבר קטגוריות חדשות ומי יודע אילו עוד פטנטים ימציא לנו הדמיון האנושי.

אפשר להסתכל על כל העניין מהקצה השני – מצד המטרה. קודם לקבוע מטרה ואז לבדוק מה צריך לדעת כדי להגיע אליה. לא פחות אבל גם לא יותר.

יש גם את האפשרות להעביר ידע מתחום אחד לתחום אחר וליצור קפיצת דרך. נראה לי שאני עושה את המעבר הזה לא מעט.

הכי מעניין לדעתי, יהיה להגיע למצב בו צרכים מוצגים לפתרון, בלי להכתיב את הדרך או התחום ממנו יגיע הפתרון. מצב בו רעיונות יעמדו לבדיקה בשל מידת ההשפעה לטובה שהם יכולים לחולל בחייהם של אנשים, לא בשל מי שהגה אותם. אולי מצב בו צרכים מוצגים לפי קטגוריות צורך, לא לפי קטגוריות מקצועיות.

מי יודע.

אמר לי פעם מישהו שבמקום להתלונן על מה לא טוב, עדיף לבנות חדש, יותר מוצלח. אני נוטה להסכים. אני רואה מה יכול להיות אחרת לטובה כשמקטינים את המגבלות המנטליות של כל מי שקשור, כולל הילד לאונרדו עצמו.

יש לי הרגשה שיותר קל לקבל עזרה כילד לאונרדו, מילד לאונרדו אחר. אולי אנחנו יכולים לחשוב יחד, לדמיין מצב חדש ואז לעשות צעדים כדי למצוא את הדרך ליצור אותו. המניע המרכזי שלי הוא לכנס את מה שצריך כדי שאנשים יוכלו להניע שינוי בחייהם.

בודקת כרגע מה תהיה הדרך הקלה ביותר לנהל שיחה כזו.