in כלים ושיטות לניהול אנרגיה

כלים ושיטות לניהול אנרגיה | ניקוי רעלים, טכנולוגיה ומדיה

כלים טכנולוגיים ומדיה משמשים אותנו לתקשורת, העשרה, ביטוי, שיתוף. הם גם יכולים לשאוב את האנרגיה שלנו ולגרום נזק למערכת העצבים. אלה שרואים עצמם 'ניטראליים' והגיוניים, אומרים שכלי הוא טוב או גרוע רק כפי מידת האדם שמשתמש בו. די, נו. זה היה נכון אם לא היו מפציצים אותנו במאה השנים האחרונות בפרסום מאסיבי, ומעסיקים פסיכולוגים כדי למצוא כל דרך לגרום לנו להשתמש בטכנולוגיה ולצרוך מדיה.

אלה שרוצים להיראות 'אכפתיים' או עדכניים, אומרים שכמו שהעולם היום, חייבים להיות מחוברים, אחרת נשארים מאחור. ומה אם זה מקרה חירום? אין לי מושג למה כל כך הרבה חושבים שהם כבאים. אני רק יודעת שלחיות במצב רצוף של התראת שווא, סוחט אנרגיה. 17,000 – זו כמות המסרים ש'מחוברים' חשופים אליה מדי יום. לא פלא שכל כך הרבה אנשים חיים בסטרס ואין להם כוח לכלום.

יש כל כך הרבה מידע לפספס, שגם כך אנחנו מפספסים קרוב למאה אחוז.

כיצד התדרדרו יחסי עם הטכנולוגיה והמדיה לרמת שימוש הגיוני

ערב אחד בשנת 2008, כשחזרתי הביתה מהופעה, מצאתי את הבנות שלי ישנות עם כמה מחברותיהן מול טלוויזיה דולקת בסלון. לא משהו יוצא דופן מלבד העובדה שבטלוויזיה, ראיתי את משתתפי העונה הראשונה של התכנית "האח הגדול" ישנים במיטותיהם. העולם האמיתי ישן מול העולם הווירטואלי. תמונת המראה הזו הדליקה אצלי נורת אזהרה.

בבוקר שלמחרת, הטלוויזיה נשלחה החוצה שלא על מנת לחזור לעולם. כמה שנים אחריה כבה הטלפון הנייד. כל האפליקציות של רשתות החדשות הוסרו מהטאבלט. אני ממעטת להתעניין בתכניות חדשות ואקטואליה בכל מדיום, במיוחד אם יש בהן פרשני אפוקליפסה שמרגישים חובה למלא את הזמן ומראיינים חוזי שחורות שלא נותנים לדבר. לתפיסתי, אם קרה משהו שאני באמת צריכה לדעת, אני כבר אשמע על זה. בלי קשר לאם זה משהו טוב או רע, תנודות המצב רוח הקולקטיבי הזה גדולות על האנרגיה שלי. אני לא יכולה לשאת את זה ואני לא חושבת שמישהו צריך לשאת את זה.

אני קוראת ספרים ומאמרים, מאזינה לכמות מצומצמת של פודקסטים, בקושי רואה ווידיאו ולעיתים רחוקות הולכת לקולנוע. אני סלקטיבית מאוד בעניין מה נכנס. כל מה שקשור באלימות, רדידות וכל מה שחוזר על משהו שכבר קיים, לא עובר את הסף. זה צריך להיות משהו באמת מיוחד או שאני מאוד אוהבת. זה מה שעובד עבורי ועבור האנרגיה שלי.

עם הזמן, קלטתי שאני נהיית יותר ויותר רגישה לשדה האלקטרומגנטי של מכשירים. למדתי לעבוד מול מחשב בלי להחזיק את היד על העכבר כל הזמן. אני מבחינה בין עבודות שניתן לעשות לא מול מחשב לעבודות שמחייבות שימוש במכשיר טכנולוגי ומקפידה להשתמש בכלים לא טכנולוגיים כמה שאפשר. אני לא חושבת מול מחשב אלא בהליכה או מול נייר. אי מגבילה את החשיפה שלי ככל שניתן.

בכל פעם שאני מתנתקת בגלל נסיעה או חופשה, אני מגלה שוב שהעולם לא עצר בגלל שלא הייתי מחוברת. העבודה לא נפגעה, מערכות יחסים לא נפגעו. שום דבר לא השתנה מלבד העובדה שאני יותר מאוזנת אנרגטית, פחות מתוחה, יותר נוכחת ומחוברת. יותר בעניין.

ההתנהלות הזו שומרת על האנרגיה שלי לדברים שבאמת חשובים לי. כולל דברים שקשורים בטכנולוגיה ומדיה. אני לא נגד, אני נגד ההתמכרות וחוסר האחריות.

לא מתכוונת להפסיק לחלום

אני חולמת בהקיץ מדי יום. לא מעט זמן לטענת העוברים והשבים. הם גם טוענים שאני נראית מנותקת ולא בפוקוס. הם צודקים לגמרי – לטובה. ילדי לאונרדו הם אנשים שיש להם המון רעיונות בראש ותיכף יהיו עוד. אנחנו עוסקים בכמה דברים בו זמנית ומישהו צריך לנהל את העניין. כדי לברר מה באמת חשוב לי בכל זה ומה פחות, אני חולמת. חלימה בהקיץ היא דרך שעוזרת לי לנהל את הפעילות שיש לי בתוך המוח, בדרך שמתחשבת ברמות ובתנודות האנרגיה שלי. היא דרך הרבה יותר בריאה מלנהל את עצמי בכל מני כלים שיש להם שורות וקוביות. לכלים הללו יש מקום רק אחרי שחלמתי מה נכון לי.

יש גם פעילות מנותקת ולא בפוקוס שזוללת אנרגיה, כי בשונה מחלימה היא מנסה לנהל עודף מידע חיצוני. אם מישהו לא שם לב, כך נראית בועת הניידים מבחוץ:

אנשים נראים מכורים. דעתם מוסחת מהעולם שמול העיניים שלהם. אם במהלך דקה לא מגיעים ציוץ, וידיאו ויראלי, התראה או ידיעה מרטיטה הם בכל זאת מסתכלים בנייד.

אנשים נראים מנותקים. הם כאילו בקשר עם כל העולם, אבל מנותקי קשר ממי שיושב לידם או מולם.

אנשים נראים תלותיים. ההתמכרות לנייד נראית כמו גרסת המבוגרים לשמיכי או מוצצי. רק עם הנייד הם מרגישים בטוחים, רגועים, שלמים. אם הנייד נעלם לרגע, הם בפאניקה.

אנשים נראים אימפולסיביים. הנייד משתמש בהם, אומר להם מה לעשות והם מבצעים מיד.

אנשים נראים מבוהלים. הכוונה לפוזה של דיבור בטלפון בדיוק כשמצלמת טלוויזיה חולפת על פניהם. אני נורא חשוב, רואים? הכוונה גם לאנשים שמצלמים בווידיאו אסון, במקום לעזור.

די אנשים, תנוחו. אתם נראים מותשים, חסרי סבלנות, כועסים, ממהרים לאיזה מקום שלא ברור מהו ומה תעשו כשתגיעו לשם. מדיפים קילוואטים של אנרגיה שלילית. אי אפשר לחיות כך לאורך זמן ואי אפשר לחיות כך בטוב.

טכנולוגיה ומדיה בשימוש מכוון

שבתון דיגיטלי. אני לא מתכוונת להבהיל מישהו אבל הנה ההצעה הראשונה שלי. אני יודעת כמה היא עזרה לי ולאחרים שהחליטו לנסות: אם שבתון דיגיטלי של שבוע יכול לעזור לי לגלות מה יוצר עבורי ערך אמיתי ומה לא, אז שווה לנסות את הדיאטה הזו. ערך אמיתי יש לדברים שמשמשים אותי לביצוע פעולות שאני רוצה לבצע, ולדברים שמהנים אותי.

האחריות שלי היא לא לבחון רק את הערך, אלא גם את ההתנהגות. להסתכל על עצמי מהצד ולהחליט אם ההתנהגות שלי נראית לי נכונה. מאוזנת. כזו שלא טורפת לי אנרגיה. כשמדובר בטכנולוגיה ומדיה, אני שואלת את עצמי שתי שאלות:

  1. כמה מהעולם אני יכולה לשאת כרגע?
  2. האם זה מוסיף ערך לחיי?

מספיק שאחת התשובות היא 'לא', והדבר הזה נשלח החוצה. פשוט ביותר.

גבולות. בישיבות, מפגשים עם חברים, בבית עם המשפחה, מכבים או משתיקים את המכשירים. כי אחרת, מה שאתם משדרים להם היא חוסר אכפתיות. אתם מראים להם שהם חשובים לכם עד הצפצוף הבא.

להפחית את הרעש. ורצוי ב 90%. להסיר מהנייד אפליקציות מטרידות (כולל מייל ופייסבוק אם אתם מתכוונים ברצינות) ואפליקציות שהורדתם ולא השמשתם בזמן האחרון.

לקשור שימוש למקום. תנסו לקבוע מקום בבית שרק ממנו אתם מדברים בנייד. תגלו שכמות השיחות שלכם תרד דרמטית.

להחליף טרדה במשהו בעל ערך. כמו להחליף אפליקציות של ערוצי חדשות באפליקציה לקריאת ספרים ומאמרים.

להימנע מאימפולסיביות. אתרי קניות, פינטרסט. תבדקו אם הם לא במקרה גורמים לכם לשקוע פנימה ולשטח לכם את האנרגיה, ובעיקר אם הם לא מובילים אתם לרכישות אימפולסיביות. כמות האנרגיה שצריך להשקיע במינוס בבנק ובאפסון כמויות של רכוש לא הכרחי, היא כבדה על כל אחד.

להחליט מה לא עושים לעולם. הכוונה להתנהגויות שעולות ממש ביוקר כמו שליחת מסרונים בנהיגה, קריאה מניידים בבית השימוש ובמיטה. מה שאנחנו אמורים לעשות במיטה לא מצריך שימוש בנייד. ומעבר לזה, האור הכחול של המסכים, טורף את המוח וזולל אנרגיה.

די ברור לי שאת הרשומה הזו יקראו בעיקר מניידים. אז הנה אני "מסתכלת עליכם" מהצד השני של המסך ושואלת – לאן אתם גולשים מכאן? למציאות כדי לעשות משהו שמקדם אתכם למקומות שאתם קוראים להם "יום אחד, כשיהיה לי זמן, אני…" או לעוד מקום וירטואלי שישאיר אתכם בלי אנרגיה וירחיק אתכם מהחלומות שלכם?

תחשבו על זה. ותחייכו קצת, מה יכול להיות.

Write a Comment

Comment