in תיעדוף כמיומנות חיים, תפיסות עבודה

כשהחוטים מסתבכים

לפעמים מגיעה רוח גדולה, מרצדת המיקודים מיטלטלת, מאבדת איזון, כל החלקים נדבקים זה לזה והחוטים מסתבכים. אנחנו מנסים להמשיך עוד קצת, מטפלים במשהו, מנסים להתיר פלונטר, רואים לידו עוד פלונטר, מנסים להתיר גם אותו, לא מסיימים כי יש עוד. לא יודעים כמה זמן זה ייקח, יודעים בלב שזה כנראה ייקח יותר ממה שחשבנו כשהמרצדת עוד הייתה תלויה יפה ובאיזון. מתנפלים על הערימה, מפחדים ממה שיקרה אם לא נטפל בה, נסחפים עד השעות הקטנות ונופלים מותשים.

למחרת, למרות שהראש יודע שזו לא המציאות, הכל נראה דחוף. הגוף כואב, אין חשק לעשות שום דבר חוץ מלשאת תפילה שקטה לחופשה של שבוע כדי להתיר את החוטים שהסתבכו. הדבר הנכון לעשות ברגע כזה, הוא לעצור. אבל אנחנו לא עוצרים. ממשיכים, מתעלמים מהמחיר הפיזי, הבריאותי, המחיר במערכות יחסים, בנפש וברוח. למי יש זמן לעסוק בזוטות כאלה כשהכל דחוף. חוץ מזה – כך לימדו אותנו – לקחת זמן לעצמנו זה אנוכי ולא מקבלים על זה נקודות. אנשים צריכים ממני דברים עכשיו, דחוף. רובנו לא עוצרים עד שמוכרחים, עד הקריסה. על קריסה מקבלים נקודות של מסכנות.

אנחנו חיים בחברה הנשלטת על-ידי הדחוף. אנחנו מצטיינים בלחיות, לעבוד ולחשוב בתגובה להנחתות. להצליח להתמודד עם הנחתה מספק לנו הרגשה טובה, אז לטובת עוד אנדורפינים אנחנו מחפשים עוד הנחתות ודחופים למלא בהם את הזמן. מול ערימת חוטים סבוכים אנחנו אמורים להרגיש על גג העולם, ב"היי" של החיים. אלא שלא. מרגישים רק את הגוף הכואב והסטרס שנכנס דרך חלון פתוח שאנחנו פוערים עבורו כדי שלפחות הוא יצליח לעצור אותנו.

וכולנו חכמים, כולנו בעלי ניסיון, כולנו יודעים שצריך לתכנן מחדש, לתעדף, להציב מטרות ברורות, לפרק פרויקטים למשימות קטנות, לכתוב משימות בדרך שתפעיל אותנו ולהתמקד בפעולה אחת כדי לסיים אותה. כולנו יודעים שאלה מיומנויות חשובות, שצריך להתאמן עליהן לאורך זמן, אבל למי יש זמן? והמצב המתסכל באמת, הוא להיות בעלת מיומנויות עם חוסר יכולת ליישם אותן, מול סבך החוטים שנראה כמו מצבה למה שהתכוונו שיהיו החיים שלנו.

יהיו קוראים שיאמרו "אבל אין לי את המיומנויות הללו!" לא בטוח. תבדקו איך אתם פועלים במקרים דחופים, כמו אפשרות לאחר לטיסה. ברור מה תעשו, לא? ברור גם מה לא תעשו – לא תעצרו לתכנן מהלכים, לא תעצרו לתעדף או לרשום משימות וודאי שלא תתלבטו ב"איך נראית הצלחה". תהיו ממוקדים לגמרי במטרה ברורה אחת – לא לאחר לטיסה – ותעשו מיד רק את מה שנדרש לעשות כדי להגיע לשם לפני שהשערים נסגרים. אולי בתוספת כמה צעקות בדרך אם אתם עם אנשים שלא קלטו מה קורה, או שאתם מקווים שמישהו שיכול לעכב את הטיסה ישמע אתכם ואף יעכב אותה.

אם אתם לא המקרה שראיתי פעם בבן-גוריון של בחור שהיה בטוח שהוא יכתיב לחברת תעופה זמן המראה חדש כי בא לו לעשן סיגריה וגילה שהוא טועה, אז יש לכם את המיומנויות. אולי הן בסיסיות, אולי לא מספיק מאומנות, אבל יש לכם. וכמו שכתבתי קודם, המצב המתסכל באמת הוא להיות בעלת מיומנויות עם חוסר יכולת ליישם אותן במצב יומיומי, לא קיצון.

הסבך האמיתי

כדי להצליח לשחרר את הסבך, נצטרך לשנות את האופן בו אנחנו מתקיימים בעולם. להכיר במידה בה אנחנו מזינים את אש הדחוף שאנחנו רצים לכבות. בגלל התחושה שאין לנו זמן, אנחנו לא מאפשרים זמן לעשות זמן. לכן יש לנו עוד פחות זמן ואנחנו כל הזמן מאחור. בגלל שאנחנו מתייחסים לגוף שלנו בעיקר כמשהו שסוחב את הראש, האנרגיה שלנו מיטלטלת כמו תורן ספינה בעין הסערה, הגוף כואב ואין לנו אנרגיה וחיות לזוז, לאכול טוב ולישון. איכות שיקול הדעת פוחתת. אין לנו גבולות, אין לנו אומץ לשים גבולות ואנחנו משלמים מס-עודף.

אנחנו נלכדים בתסבוכת דחיפות שמוזנת על ידינו. קל לעצור אותה בקריסה, יותר קשה לעצור אותה בהתרת חוטים מבוקרת. זו, דורשת תשומת-לב ליותר מרכיבים מאשר פשוט לקרוס. עוד דבר שמקשה על התרת חוטים מבוקרת היא העובדה שלא מעט ממה שאנחנו עושים קשור באחרים. לכל שינוי בהרגלים יש השלכות אישיות וחברתיות ואנשים לא אוהבים לוותר על החברים ומערכות היחסים שכבר יש להם.

החדשות הטובות הן שלולאת ההרגלים הבעייתיים, פועלת בדיוק באותה דרך בה פועלת לולאת ההרגלים המיטיבים. את שתיהן אנחנו מזינים בעצמנו. זאת אומרת שיש לנו בחירה. ההבדל היחיד נמצא ביכולת להתמקד ולנוע לכיוון המטרה. במקרה קיצון, אנחנו עושים בדיוק את זה. אבל איך רותמים את הבהירות שיש לנו במקרה קיצון, לפעילויות שבונות עתיד? לפעולה בתנאים אידיאליים על חוף-ים שקט ורגוע בלי מכשולים ואתגרים קיצוניים?

בגלל עריצות הדחוף, אנחנו מתקשים למצוא מיקוד והנעה כשאין דחוף. אנחנו יודעים בראש מה צריך לעשות, אבל איכשהו הלב והגוף לא נדרכים לפעולה. לא מסכימים ללכת אתנו באותה קלות בה הם מתגייסים כשדחוף. יותר קל לנו לצרוך את סם הדחוף אפילו שהוא גומר אותנו.

איך משתחררים מהסבך

כשהחוטים מסתבכים, הדבר הראשון לדאוג לו הוא עצמנו. הדחוף העריץ לא מקבל את מה שהוא רוצה והוא תוקף אותנו, דוחף לנו בכוח את סם הדחוף. בגלל שאנחנו הם אלה שמוציאים לפועל את המתקפה עבורו, אנחנו אלה שיכולים לעצור אותה. נראה לכם שהדחוף ייתן לנו? לא. לכן צריך לעצור את המתקפה באבחת-חרב. לעשות מיד ההיפך ממה שהדחוף מצפה.

עוצרים. סטופ כדור הארץ. מתנתקים, יוצאים מהבית והולכים. הולכים ללא מטרה רק כדי ללכת עד שהגוף ישתלט על הראש, עד שהנשימה תדרוש את תשומת הלב יותר חזק מהמחשבות. אם לא יכולים ללכת, אז לצאת ולהתבונן אל האופק, עשרים דקות לפחות, רצוי יותר. אם לא יכולים לצאת, לבהות דרך החלון. אם לא יכולים להתפנות כי יש אתכם ילדים קטנים – להיות עם הילדים, להיות ילד ולעשות מה שילדים עושים. שום דבר רע לא יקרה. הוא כבר קרה, מכאן מתחילה ההבראה.

ומה עושים אחר-כך?

המשך ברשומה הבאה. תנוחו. זה הורג את הדחוף לראות אתכם נחים. אז מה.

רשומה קודמת
רשומה הבאה
Loading Facebook Comments ...

Write a Comment

Comment

  1. הי לימור,
    …סופר רלוונטי לחיי – בעיקר בתקופות של יציאה משגרה.
    הדחוף מתחבר לפרוייקטים. חשיבה פרוייקטאלית ללא תכנון ש לא ידעה להיות מתוכננת עד היום. חלק מה"דחוף" זה שהוא מתפתח או מתחיל מ "בוא נצלול ".. זה מתחיל כיף אבל בגלל חוסר התכנון זה אוכל את הגוף, בעיקר כשהצלילה מסתבכת כי ככה זה. מעט פעמים אתה מתחיל שיר או פרוייקט יצירה ופשוט מסיים אותו תוך כמה שעות ובקלות. בעיקר אם אתה חוקר, או מחפש את השלם שלך או מגלה דברים שלא ציפית ורוצה באמת ובכנות לבדוק אותם- מבין שהם נשלחו אליך לא סתם. ופתאום הצלילה מתקרבת קצת לאזור לחור שחור. הכיף ההתחלתי מתחיל להרגיש טיפה יותר כמו סכנה ודווקא שם קשה לצאת… טוב נו, איך אני משנה סוויץ' במוח עכשיו ויוצא להליכה בחייאת רבעק? נו, אני עוזב את הדאגה לגוף/תזונה/תכנון/עולם חיצון לכמה ימים ,מה כבר יקרה? אבל קורה..ומה שקורה זה שזה גורם להתמוטטות. מה שמדאיג אותי זה שקשה לשים לזה לב, קשה לשמוע את זה, זה הופך טריקי….אנחנו באמת נסחפים לעולם היצירה כמו לטריפ( אגב- ככל שהחסך ביצירה גדול או ממושך- כשעושים את זה כבר זה הרבה יותר מועד לפורענות). אני חושבת שלפני(!) שנכנסים לפרוייקט צריך לציין בפני עצמי: 1. אני הולך לפרוייקט – זה אומר שיקרו כמה דברים שאני צריך לשים אליהם לב. 2. אני מתכנן בשיא הקפדנות את הזמן, אפילו באופן מכני אקח הפסקה אם צריך( סם היצירתיות גורם לחמש שעות להרגיש כמו שעה- לא רעבים, לא עייפים, לא מרגישים את הגוף) 3. אני מביא את זה לקלוז'ר אחרי כמה שעות. אני מוודא שאני משאיר זמן ריאלי לחיסול. בהתייעצות איתך הבנתי שמדובר בערך בשלוש שעות. מותר לחזור על סשנים של 3 שעות פעמיים שלוש בשבוע ולדאוג ששאר הזמן יחולק לעוד סוגים של עשיה. אם לא זה- אני לא מוגנת. אני מרגישה בסופו של דבר ממש בסכנה. מה גם שגיליתי שפרוייקטים של יצירה שחשבתי שהם פשוטים יחסית יכולים לקחת לי בשקט 3 ימים ברצף( בלי לאכול ולישון כזה)…תודה על האינסייט החשוב ועל השיעורים שלך שמלווים אותי ברמה יומיומית. תמי

    • ערב טוב תמי,
      מעניינת התפיסה של המילה "פרויקט" בדברים שלך. בהגדרה המקובלת בניהול פרויקטים, פרויקט הוא מערכת של מטלות הקשורות זו בזו, המיועדות לצאת לפועל בתחום זמן מוגדר, בעלות מוגדרת ותחת מגבלות נוספות.
      מה שאני לומדת מדברייך הוא שיכול להיות שלמילה "פרויקט" ניתנה יותר מפרשנות אחת ויכול להיות שזה יוצר בלבול גם במה שנדרש מהיוצר כדי להיכנס לפרויקט ולהשלים אותו.
      בברכה,

      • או שאצל "פרוייקטורים" מסויימים המילה פרוייקט או החשיבה והתפיסה של פרוייקט משמעה- מסע אל הלא נודע עד שנגמור אותו( מה גם שבעולם ההי טק, אם כבר מדברים, מכמה מחברי הטובים למדתי שהפרוייקטים נמשכים לתוך הלילה, לשעות לא שעות והרבה פעמים ללא גבולות …

        • אם כך, יש שימושים נוספים במילה 'פרויקט' שהם אינם נאמנים להגדרה העומדת מאחורי המילה. מסע אל הלא נודע עד שנגמור אותו יוצא מתוך הנחה שנגמור אותו. מניין לנו? אם אנחנו יודעים שנגמור אותו, כנראה שיש לנו יותר מידע על היזמה שאנחנו נכנסים לתוכה. כדאי להשתמש במידע הזה. יש שתי דוגמאות ידועות שאני יכולה לחשוב עליהן כרגע, בהם נעשתה טעות בהנחה שהיוצר יצליח לסיים את "המסע אל תוך הלא נודע" והוא לא: לאונרדו שניסה לפסל סוס, וטולקין כשכתב את הסירלמריליון. הראשון לא סיים כי לא ידע איך, השני לא סיים כי פתח יריעה רחבה מדי ולא חי מספיק שנים כדי לסגור אותה.
          בעניין הייטק, סטרטאפים וכד' – 90% מהחברות האלה נכשלות. הסיבה הראשונה – לא היה בשוק צורך אמתי למה שהם פתחו. הסיבה השנייה – לקות ביכולות ניהוליות. שתי התקלות האלה מעידות על חוסר יכולת תכנון וניהול. לתוך הלילה וללא גבולות הם שני סימפטומים של הסיבות האלה ולעיתים קרובות הן נתמכות בתרבות עבודה כושלת ובעיקר – בכסף של משקיעים. לא הייתי לומדת משם משהו שיביא לי תועלת אם אין מישהו שישלם על הטעויות שלי מתוך הכיס שלו. אם אני מנסה לראות משהו חיובי בתופעה, זו האפשרות להיכשל שוב ושוב כדי ללמוד ולהגיע בסופו של עניין לפרויקט שיצליח – אם באמת למדתי בדרך. בתחום ההייטק יש כסף ותשתית שמממנים את הלמידה הזו. אי אפשר לומר את אותו הדבר על כל תחום.
          בברכה,