לסיים פרויקט | דרך אזור העונשין לקו הגמר

איך לנהל את הזמן נכון

אחרי מהלך התקפה מסודר בו שחקני הקבוצה שאנחנו אוהדים שעטו עם הכדור לכיוון השער הנגדי, העבירו אותו במיומנות משחקן לשחקן, הצליחו לא לאבד אותו לטובת הקבוצה היריבה, הגיעו לאזור העונשין הקרוב לשער, פרפרו את ההגנה ומסרו פס אחרון לשחקן שיבקיע גול, אנחנו כבר על קצה הכיסא ו… ואז הכל מתפספס והם צריכים לרדת חזרה לאמצע המגרש. ואנחנו, כאילו שאנחנו לא יודעים, שואלים שוב ושוב "למה?!"

למה? כי לקראת הסוף אנחנו פחות זהירים

לקראת סוף המהלך ההגנה ננעלת על שטח יותר קטן של המגרש, ולקבוצה המתקיפה יש פחות אפשרויות להתרשל בקידום הכדור.

לקראת סוף המהלך שחקני ההתקפה מרגישים שהם אוטוטו בסוף המהלך ולא נותנים 100% יכולת.

הם נכנעים לעייפות אחרי שרצו את אורך המגרש כדי להוביל את הכדור לצד השני.

הם מתלהבים מדי מהגול הפוטנציאלי, חושבים עליו יותר מדי ועושים טעויות.

לפרויקטים יצירתיים יש מאפיינים דומים. ההגנה של היריב דומה להתנגדויות של עצמנו, לשדים שמתחבאים בצל. יש להם הרבה דרכים להניא אותנו מלסיים פרויקט ולקראת הסוף, כשאנחנו באזור  העונשין וקרובים למטרה, הם יכולים לרכז כוחות ולגרום לנו להתרשל. המרחק שנשאר עד להשלמת הפרויקט קטן מכדי שנוכל להטות את המסלול ולעקוף אותם.

לקראת סוף פרויקט אנחנו עלולים להיכנע לעייפות היצירתית, שהיא תוצר לוואי לשימוש בהרבה משאבים מנטליים, רגשיים וגופניים שנדרשו מאתנו כדי להגיע לרגע הזה בפרויקט. עייפות גורמת גם לחשיבת יתר, כי כבר אין לנו כוח לקבל החלטות.

"אמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מותחים את הסופים"

אם נהיה זהירים בסוף פרויקט כמו בתחילתו, לא ניתקע. יש אנשים שלקראת הסוף מקבלים יותר אנרגיה ומיקוד, אך זה לא המקרה השכיח. רבים יותר נאחזים בדברים ולא מסיימים.

לצאת מאזור העונשין של פרויקט ולהגיע לקו הגמר

חוזרים ללמה. יש סיבה שבגללה יצאנו לפרויקט הזה. לקראת הסוף אנחנו שקועים בהרבה פרטים מעשיים ושוכחים את הלמה. אם זה פרויקט ראוי, הוא ישפר את חיי האנשים. אם נסיים אותו, מצבם יהיה טוב יותר. ההבנה הזו יכולה לחזק את הנחישות לסיים. בנוסף, נוכל להיות גאים בעשייה שלנו. עשינו עוד משהו שנראה לנו חשוב לעשות.

פרקטי: מסתכלים על מה שנשאר לעשות ובודקים היטב אם אין שם מטלות שמסיטות את הפרויקט מה"למה". לא נדיר לרוץ בתוך פרויקט ובדרך להעמיס על תכולתו משימות שצצו בגלל מחשבות חדשות ששייכות כבר ל"למה" קצת אחר, או רצון להעמיק ולהרחיב מעבר לכוונה ההתחלתית. אם מוצאים כאלה, מוציאים אותן הצידה וממשיכים לרוץ בתוך הפרויקט. אחרי שמגיעים למטרה, חוזרים למה שנשאר בצד ומחליטים מה לעשות אתו.

מתמקדים בהגשמה, לא בשלמות. מושלם הוא אויבם המושבע של המספיק טוב והמספק בהחלט. מושלם אינו ניתן להשגה כי תמיד אפשר למצוא עוד מקום לשיפור. זה משאיר את העבודה לא-גמורה-כרונית. בנוסף, ברוב המקרים, לא אנחנו נביא את העבודה שלנו למצב מעולה. היא תצטרך לעבור דרך עוד אנשים כדי להגיע לשם. אנחנו צריכים ללמוד להניח לדברים כשזה מספיק טוב ולהעביר הלאה למי שיעשה את זה מצוין. הציור שלנו יהיה מעולה רק כשמי שיתלה אותו אצלו, יתלה אותו במקום הנכון בעיניו. הסיפור שלנו יהיה מעולה רק כשנהיה מול קהל והוא יכוון אותנו לבצע בדרך שתענה גם על הצרכים שלו. התלמיד שלי לנגינה יהיה מעולה רק כשיעבור למורה בכיר יותר שיעזור לו גם להתערות בתחום. התכנה שיצרתי תהיה מעולה רק אחרי שהרבה אנשים ישתמשו בה, יתנו משוב ואני אשפר אותה למצב בו היא באמת משרתת אותם. הבנתם את הרעיון.

פרקטי: אם בשלב הזה יש עדיין משהו שאתם צריכים ללמוד כדי להשלים את הפרויקט, אתם עלולים לדשדש באותו מקום הרבה זמן. העבירו את המשימות האלה למישהו שכבר יש לו את הידע והיכולת, קבלו אותן בחזרה לאחר ביצוע ואז תתקדמו בקצב נכון לקו הגמר. בנוסף, אם לא ברור לכם איפה נגמר הפרויקט, איך נראה התוצר הסופי או איפה השלט "סוף", הקדישו כמה דקות לקבוע איפה נקודת היציאה ומה הצעדים שאתם יכולים לבצע שיקדמו את הפרויקט באופן משמעותי – לסיומו. אם המשימות נהיות קטנות ו"קישוטיות" יותר ויותר, אתם מתמהמהים על שלמות ותצטרכו להחליט מה חיוני להתקדמות הפרויקט ולא להרגעת תחושת ה"זה עוד לא זה בדיוק" של עצמכם.

מבינים שזו רק התחלה אז כדאי להתקדם. בהמשך לרעיון הקודם: ככל שהפרויקט משמעותי יותר בעינינו או בעיניי אלה שיפיקו ממנו תועלת, זו כנראה גם רק ההתחלה של מהלך הרבה יותר משמעותי וארוך. אין מה להתמהמה כי הדרך עוד ארוכה. זו מחשבה שעבור רבים סותרת את ההנחה השכיחה שככל שזה משנה, כך צריכה ההתחלה להיות יותר טובה, מושקעת, רצינית, שלמה, מבוססת. המציאות הרבה יותר צנועה והחדשות הטובות הן שהיא גם הרבה יותר נגישה.

פרקטי: תהיו נחמדים לעצמכם ותנמיכו ציפיות לא-ריאליות. אם זה מישהו אחר שדורש מכם דרישות מוגזמות, הציעו לו להראות לכם איך עושים את זה או הציעו לו לעשות זאת בעצמו.

מכירים בכך שבשלב הזה, אנחנו עובדים על עצמנו בתוך הראש שלנו. ברוב הפרויקטים היצירתיים, היוצרים שוכחים לקבוע מדד שיעזור לדעת בכמה הם משפרים את הפרויקט, אם ישקיעו עוד שעת עבודה. במקום, משקיעים עוד ועוד שעות בלי להגיע לקו הגמר. בשלב הזה, אנחנו עובדים על עצמנו. מספרים לעצמנו שאם נשקיע יותר עבודה, אחרים לא יוכלו להתלונן על ערך העבודה שלנו כי "נתתי הכל". לחילופין, אנחנו מספרים לעצמנו שהמהדורה הבאה תהיה יותר מדויקת וכל-כך הרבה יותר טובה, הדבר האמתי. אז אם אתם לקראת גמר ולא גומרים ואלה הסיפורים שאתם מספרים לעצמכם, מה התשובה שלכם לשתי השאלות הבאות:

  • האם מה שאני עושה עכשיו עובד עבורי?
  • באיזה אופן מפרנסת אותי השאיפה לשלמות וההשקעה שבצדה?

פרקטי: עמימות במדדי התקדמות היא צעיף שיוצרים רבים אוהבים להתעטף בו. זה נותן הרגשה שיש משהו בלתי מוסבר בעבודתם, איזה קסם השמור להם. כך גם הם הודפים את הניסיון למדוד את עבודתם. עניין היצירה הרבה פחות מעורפל ממה שאוהבים לחשוב, ורוב היצירה היא עבודה, לא כישרון. היפרדו מהצעיף. אולי יהיה קצת קר בהתחלה, אולי כמה דקות פחד. עם זאת, תוכלו לשקר לעצמכם הרבה פחות שזה נראה לי רווח טוב.

עושים את העבודה והולכים משם. מי שרגיל לעבוד ב"הפקת יתר", יודע לומר שאם עבודה כזו נכשלת, היא מרגישה כמו כישלון גדול. הרבה יותר גדול מכישלון של עבודה שהושלמה תוך שמירת נאמנות לרוח הפרויקט בלי להיות מושלמת או מאוד מאוד מושקעת.

פרקטי: סוף מעשה במחשבה תחילה. לתכנן. לדמיין תוצאה סופית. לקבוע מאפיינים לתוצאה הסופית ולעמוד בהם, לא יותר.

כשעוסקים ביצירה, מוותרים על יכולת חיזוי לטובת הבלתי רגיל והראוי לציון. אף אחד לא יכול להבטיח ליוצר את התוצאות שהוא רוצה. יכול להיות שאכשל, אבל אם אסיים את הפרויקט לא אהיה תקועה יותר באזור העונשין, ואוכל לחזור לבדוק אלטרנטיבות אחרות. או לחזור ללב העניין כדי להבין שזה לא היה באמת חשוב. יותר טוב לדעת את זה כמה שיותר מהר.

אזור העונשין תמיד יהיה על המגרש. תמיד תצטרכו לעבור דרכו. מומלץ לחצות אותו בקו ישר ככל האפשר ולהתקדם הלאה.

איך משתחררים מסבך

כשהחוטים מסתבכים, אנחנו דואגים קודם כל לעצמנו: עוצרים. מתנתקים. נפרדים מהסבך ויוצאים לשאוף אוויר, לזוז, לראות אופק, להתמסר למשהו פשוט. מעבירים את 'כובד האחריות' מהסבך, אל הדבר החשוב באמת – עצמנו. יצאנו, חזרנו, הסבך שם. עכשיו מה? שלושה דברים:

  • מתירים את הסבך
  • באותו זמן, שומרים על עצמנו
  • דואגים לכך שזה לא יקרה שוב, לפחות לא בתכיפות גבוהה, ושגם אם יקרה, לא נהיה באותה רמת מצב מצוקה כמו בפעם הזו
מתירים את הסבך

לפני הכל, מסתכלים במה שכבר יש לנו ביומן לימים הקרובים. ההיגיון אומר שאת מה שכבר קבענו, קבענו מתוך שיקול דעת מסוים. לא שקלנו התפתחויות חדשות כמו התרת סבך, ועד שלא נשקול אותן הן אזרחיות סוג ב'. לכו עם התכנון שלכם ובעיקר השתדלו לא לשקוע בהתרת סבכים. אם יש ביומן דברים שאפשר לבטל כי קבעתם אותם כדי להיות טובים לאחרים ולא לעצמכם – לבטל. לא לדחות – לבטל. תמיד אפשר לקבוע מחדש אם זה נשאר חשוב.

אחרי שאתם מודעים לתכניות שכבר נקבעו, עוברים לטפל בסבך – בשלבים. מקדישים שעה ומתבוננים בסבך. מה רואים שם? פלונטרים.

יש פלונטרים שידוע מה יש בהם; בדרך-כלל יותר מדי משימות עם פחות מדי משאבים לטפל בהן – בכסף, זמן או אנרגיה. פלונטרים כאלה מתירים עם קרס: לוכדים קצה-חוט של משימות שמזהים אותן, יודעים למה הן קשורות, ויודעים מתי התכוונו לטפל בהן רק לא הספקנו. מוצאים אותן אחת-אחת, מוציאים הצידה, בודקים למתי רשמנו ביומן או ברשימת המשימות, בודקים אם זה באמת היה כל-כך דחוף או רצוי. אם לא, זורקים לפח. אם המשימה עדיין רלוונטית, קובעים מתי לטפל בה. משתדלים להיות ריאליים ככל האפשר. בודקים אם אפשר למסור אותה או לחלוק בה עם מישהו אחר, אולי לדחות לזמן רחוק. כרגע לא עושים כלום, רק מוצאים משימות, מחליטים מה לעשות אתן וממשיכים לשלוף חוטים.

חשוב:

לא שולפים חוטים מהאמצע. זאת אומרת – אם לא מוצאים קצה-חוט, לא ברור לנו מה החוט הזה, מה המשימה ולמה זה שייך, משאירים בינתיים בסבך.

כעבור שעה, יוצאים שוב לטיול קטן, מתרחקים. משימות מיון מכווצות קצת את המוח והגוף, צריך לתת להם להתמתח. כשחוזרים, אם יש משהו מתוכנן ביומן, עוברים לשם אפילו אם הסבך משמיע קולות פיתוי. הצבת גבולות דורשת אימון והאימון מתחיל כאן.

כשחוזרים לטפל בסבך באותו יום או ביום שלמחרת, יכול להיות שהוא יראה לנו קצת אחר. ראשית הוא התדלדל כי כבר שלפנו חלק מהחוטים. עכשיו קל יותר לראות קצוות-חוטים שהסתתרו קודם. אם רואים אותם, שולפים אותם וממיינים כמו קודם. גם בשלב הזה – לא יותר משעה. אם צריך אז שוב הפסקה ואז עוד שעה של מיון באותו יום או למחרת.

עוד יותר חשוב:

המטרה לפעילות הזו היא סילוק הסבך. כל מה שעושים בשלב הזה, הוא זיהוי משימות בסבך, שליפה, בדיקה וקביעת דרך ומועד טיפול. לא מתחילים לטפל, לא מורידים אפליקציה למעקב אחרי משימות אם לא השתמשתם באחת עד עכשיו, לא לומדים או יוצרים שיטות עבודה. רק ממיינים כדי לסלק את הסבך. אם אתם קולטים שאתם מתפתים לעשות משהו "הוליסטי" יותר, הפסיקו מיד.

כעבור שלוש שעות מיון יקרה אחד משני דברים:

  • יישארו עוד כמה חוטים ברורים למיין, וזהו, הסבך ייעלם. זה הזמן לסלק גם אותם.
  • יישארו עוד כמה פלונטרים בלי קצה-חוט לרפואה. אם אתם במצב הזה כעבור שלוש שעות, אתם כנראה מסתכלים על משהו שדומה לקשר גורדי. לוקחים את מה שנשאר וזורקים לפח. פשוט כך. זה עמום מדי מכדי לבזבז עליו עוד זמן. אם יש שם משהו חשוב – הוא יחזור ותוכלו לטפל בו בלי שאר הסבך.
שומרים על עצמנו

אנחנו בעניין של להיפרד מפלונטרים, רצוי לתמיד. עם כל הכוונות הטובות, מה שהביא אותנו לכאן עדיין לא הלך. רק הסבך הלך. כדי לשמור על עצמנו אנחנו צריכים להתחיל מיד גם בתיקון התנהגותי: להציב גבולות, לנקוט משמעת עצמית ולדאוג לסיפוק צרכים בסיסיים – שהם אלה שמתחזקים את היכולת שלנו לפעול באופן בריא. אחרת נמצא את עצמנו בתוך סבך שוב ושוב, ושוב.

ממה בעצם אנחנו צריכים לשמור על עצמנו? ובמילים אחרות – מה הסכנה ואיך מזהים שהיא מתקרבת?

בהתחלה זה נעים, כייף, בדיוק המקום שרוצים להיות בו. יש כאלה שקוראים לזה להיות ב zone או להיות in sync או להיות במצב יצירה, להרגיש אחד, hype, לצלול ועוד כל מני שמות שמייצגים תענוג שמגיע מהתחושה שאנחנו יכולים, חדים, קרובים לגעת במשהו טוב. זה מושך להיות שם, להישאר. תחושת הזמן מיטשטשת, לא רעבים, לא צמאים, לא צריכים ללכת לשירותים או לישון.

זה מצב נרקוטי. אנחנו נמשכים להישאר בתחושת היכולת, במתוק הזה, בציפה לתוך הלא-נודע שמשם נביא חזרה בשורה חדשה או משהו קטן ויפה. עד שעוברים את הגבול וזה קורה בדרך-כלל בלי ששמנו לב לסימנים. יותר מדי כייף לנו מכדי לשים לב לסימנים, לטרדה שהם מייצרים במקום שיניחו לנו ויצטרפו לכייף.

הדוגמה הכי בוטה לסכנה במצב הזה היא שיכרון מעמקים. בשל צירוף נסיבות שלא אפרט כאן כי אתם יכולים לחפש בגוגל, הצוללן מגיע למצב בו הוא חש יכול להמשיך ולצלול לתוך האינסוף שהוא, לפחות בדמיון שלנו, יפהפה ושיא החופש שיכול אדם לאחל לעצמו. שיקול הדעת של צוללן במצב כזה דומה לזה של שיכור. הסיכוי היחיד שלו להיחלץ זה להבחין בתחושת השכרות כשהיא עוד קלה יחסית ולהפוך כיוון בבת אחת. להיפרד מהמשיכה להתמזג עם האינסוף, מתחושת הכל-יכול, מהמחשבה ש"לי זה לא יקרה". זה קשה, זה גם תלוי תרבות. לא כולם מצליחים.

נו, יחשבו לעצמם חלק מהקוראים, זו דוגמה דרמטית מדי. אלא שכל ההבדל בינה לבין ההתמסרות לתחושה הזו בעבודה, ביצירה, בכל פעילות אחרת, הוא טווח הזמן שעובר עד הנזק הסופי, פלוס כל השנים של ההיגררות באמצע. זה עוד יותר קשה כשזה תלוי תרבות. כבר הייתי בחיי במספיק חזרות, ישיבות, הפקות והשד יודע מה כדי לדעת שבמקרים רבים רוב השעות שמשקיעים שם מיותרות לגמרי. זו התנהלות שמעידה על היעדר תכנון ויכולת ניהול בסיסית, היעדר רצון להתחייב לדבר מוגדר, היעדר היכולת לנקוט משמעת, לעבוד על החלק שלי בלי שמישהו יחזיק לי את הכוס קפה, להכיל את עצמי. זה יותר לעוף על עצמי, להכריח אחרים לקבל אותי "כמו שאני" ולחשוב שאני ספונטנית, ממש מגניבה וקריאייטיבית או חשובה לאללה. שום דבר מהרשימה הזו אינו תנאי הכרחי, וודאי שלא תנאי מספק, ליצירה טובה.

כמו בצלילה, גם בכל המצבים האחרים הגוף נותן סימן ולסימן הזה צריך ללמוד להקשיב ולקחת אותו ברצינות מיד. סימן יכול להיות תחושת שכרות קלה, בחילה, סחרחורת, כאבים שמושכים משהו בגוף וגורמים לנו לרצות מסז' מכל עובר ושב, עיניים נעצמות, שכחה רגעית, חוסר ריכוז. סימן גם יכול להיות הרצון להדליק עוד סיגריה למרות שהרגע כיבינו אחת, להכין עוד קפה, צורך בלתי נשלט לקום מהכיסא ולצאת מהחדר כשאין שום סיבה טובה אחרת לעשות את זה. "זה קורה לי כל היום!" נכון. כל היום הגוף נותן סימנים ואנחנו, משום מה, בוחרים להתעלם מהם ברוב המקרים. למי יש זמן כשהכל דחוף?

כמו שציינתי ברשומה הקודמת – אנחנו יכולים לבחור. טכנית, התנהגות בעייתית והתנהגות בריאה נקנות דרך אותם מנגנונים. אם אתם מרגישים שאינכם יכולים לבחור כרגע, שימו לכם משגיחים חיצוניים:

לתחום את זמן העבודה לשלוש שעות בכל סשן. יותר משלוש שעות עבודה/חזרה בתחומי היצירה זה כבר לא אפקטיבי. כל החזרות האינסופיות של שחקנים טרוטי-עיניים, נגנים שחוקי עצמות ישבן ולילות ארוכים של כותבי קוד עם מבט מטורף אולי מרגיש מאוד רומנטי אבל לא שווה הרבה לטובת אפקטיביות. זה רק לתפור שעות. אם כבר הולכים על "במרוכז", אז שני סשנים של שלוש שעות ביום עם הפסקה משמעותית באמצע. לפחות שלוש שעות הפסקה וללכת לעשות משהו אחר או לישון, לאכול ושאר צרכים בסיסיים. עדיף – שלוש שעות ליום לאורך תקופה של כמה ימים או שלוש שעות בשבוע, כמו חזרה של הרכב.

תכנון לחוד, ביצוע לחוד. אלא אם מדובר במשהו ממש קטן שכרוך בעד חמש פעולות קצרות, לא מתכננים ומבצעים עבודה באותו סשן. תכנון לחוד, ביצוע לחוד, פינישים לחוד. התכנון דואג לכך שתגיעו למטרה אליה התכוונתם ולכן לא מדלגים עליו.

הפסקות יזומות. כמו שיותר משלוש שעות זה לא אפקטיבי, כך גם לא אפקטיבי שלוש שעות בלי הפסקה. לכל שעה וחצי עבודה מצמידים הפסקה של רבע שעה. לכל 45 דקות הפסקה של כמה דקות, נאמר חמש. כל 45 דקות אפשר לחלק לשני סשנים או שלושה. אני עובדת במקטעים של 15 דקות.

טיימר. ידידו הטוב של האדם ששומר על עצמו. להשתמש בו בקביעות.

איך דואגים לכך שזה לא יקרה שוב? זה כבר יותר ארוך, אז ברשומות הבאות.

כשהחוטים מסתבכים

לפעמים מגיעה רוח גדולה, מרצדת המיקודים מיטלטלת, מאבדת איזון, כל החלקים נדבקים זה לזה והחוטים מסתבכים. אנחנו מנסים להמשיך עוד קצת, מטפלים במשהו, מנסים להתיר פלונטר, רואים לידו עוד פלונטר, מנסים להתיר גם אותו, לא מסיימים כי יש עוד. לא יודעים כמה זמן זה ייקח, יודעים בלב שזה כנראה ייקח יותר ממה שחשבנו כשהמרצדת עוד הייתה תלויה יפה ובאיזון. מתנפלים על הערימה, מפחדים ממה שיקרה אם לא נטפל בה, נסחפים עד השעות הקטנות ונופלים מותשים.

למחרת, למרות שהראש יודע שזו לא המציאות, הכל נראה דחוף. הגוף כואב, אין חשק לעשות שום דבר חוץ מלשאת תפילה שקטה לחופשה של שבוע כדי להתיר את החוטים שהסתבכו. הדבר הנכון לעשות ברגע כזה, הוא לעצור. אבל אנחנו לא עוצרים. ממשיכים, מתעלמים מהמחיר הפיזי, הבריאותי, המחיר במערכות יחסים, בנפש וברוח. למי יש זמן לעסוק בזוטות כאלה כשהכל דחוף. חוץ מזה – כך לימדו אותנו – לקחת זמן לעצמנו זה אנוכי ולא מקבלים על זה נקודות. אנשים צריכים ממני דברים עכשיו, דחוף. רובנו לא עוצרים עד שמוכרחים, עד הקריסה. על קריסה מקבלים נקודות של מסכנות.

אנחנו חיים בחברה הנשלטת על-ידי הדחוף. אנחנו מצטיינים בלחיות, לעבוד ולחשוב בתגובה להנחתות. להצליח להתמודד עם הנחתה מספק לנו הרגשה טובה, אז לטובת עוד אנדורפינים אנחנו מחפשים עוד הנחתות ודחופים למלא בהם את הזמן. מול ערימת חוטים סבוכים אנחנו אמורים להרגיש על גג העולם, ב"היי" של החיים. אלא שלא. מרגישים רק את הגוף הכואב והסטרס שנכנס דרך חלון פתוח שאנחנו פוערים עבורו כדי שלפחות הוא יצליח לעצור אותנו.

וכולנו חכמים, כולנו בעלי ניסיון, כולנו יודעים שצריך לתכנן מחדש, לתעדף, להציב מטרות ברורות, לפרק פרויקטים למשימות קטנות, לכתוב משימות בדרך שתפעיל אותנו ולהתמקד בפעולה אחת כדי לסיים אותה. כולנו יודעים שאלה מיומנויות חשובות, שצריך להתאמן עליהן לאורך זמן, אבל למי יש זמן? והמצב המתסכל באמת, הוא להיות בעלת מיומנויות עם חוסר יכולת ליישם אותן, מול סבך החוטים שנראה כמו מצבה למה שהתכוונו שיהיו החיים שלנו.

יהיו קוראים שיאמרו "אבל אין לי את המיומנויות הללו!" לא בטוח. תבדקו איך אתם פועלים במקרים דחופים, כמו אפשרות לאחר לטיסה. ברור מה תעשו, לא? ברור גם מה לא תעשו – לא תעצרו לתכנן מהלכים, לא תעצרו לתעדף או לרשום משימות וודאי שלא תתלבטו ב"איך נראית הצלחה". תהיו ממוקדים לגמרי במטרה ברורה אחת – לא לאחר לטיסה – ותעשו מיד רק את מה שנדרש לעשות כדי להגיע לשם לפני שהשערים נסגרים. אולי בתוספת כמה צעקות בדרך אם אתם עם אנשים שלא קלטו מה קורה, או שאתם מקווים שמישהו שיכול לעכב את הטיסה ישמע אתכם ואף יעכב אותה.

אם אתם לא המקרה שראיתי פעם בבן-גוריון של בחור שהיה בטוח שהוא יכתיב לחברת תעופה זמן המראה חדש כי בא לו לעשן סיגריה וגילה שהוא טועה, אז יש לכם את המיומנויות. אולי הן בסיסיות, אולי לא מספיק מאומנות, אבל יש לכם. וכמו שכתבתי קודם, המצב המתסכל באמת הוא להיות בעלת מיומנויות עם חוסר יכולת ליישם אותן במצב יומיומי, לא קיצון.

הסבך האמיתי

כדי להצליח לשחרר את הסבך, נצטרך לשנות את האופן בו אנחנו מתקיימים בעולם. להכיר במידה בה אנחנו מזינים את אש הדחוף שאנחנו רצים לכבות. בגלל התחושה שאין לנו זמן, אנחנו לא מאפשרים זמן לעשות זמן. לכן יש לנו עוד פחות זמן ואנחנו כל הזמן מאחור. בגלל שאנחנו מתייחסים לגוף שלנו בעיקר כמשהו שסוחב את הראש, האנרגיה שלנו מיטלטלת כמו תורן ספינה בעין הסערה, הגוף כואב ואין לנו אנרגיה וחיות לזוז, לאכול טוב ולישון. איכות שיקול הדעת פוחתת. אין לנו גבולות, אין לנו אומץ לשים גבולות ואנחנו משלמים מס-עודף.

אנחנו נלכדים בתסבוכת דחיפות שמוזנת על ידינו. קל לעצור אותה בקריסה, יותר קשה לעצור אותה בהתרת חוטים מבוקרת. זו, דורשת תשומת-לב ליותר מרכיבים מאשר פשוט לקרוס. עוד דבר שמקשה על התרת חוטים מבוקרת היא העובדה שלא מעט ממה שאנחנו עושים קשור באחרים. לכל שינוי בהרגלים יש השלכות אישיות וחברתיות ואנשים לא אוהבים לוותר על החברים ומערכות היחסים שכבר יש להם.

החדשות הטובות הן שלולאת ההרגלים הבעייתיים, פועלת בדיוק באותה דרך בה פועלת לולאת ההרגלים המיטיבים. את שתיהן אנחנו מזינים בעצמנו. זאת אומרת שיש לנו בחירה. ההבדל היחיד נמצא ביכולת להתמקד ולנוע לכיוון המטרה. במקרה קיצון, אנחנו עושים בדיוק את זה. אבל איך רותמים את הבהירות שיש לנו במקרה קיצון, לפעילויות שבונות עתיד? לפעולה בתנאים אידיאליים על חוף-ים שקט ורגוע בלי מכשולים ואתגרים קיצוניים?

בגלל עריצות הדחוף, אנחנו מתקשים למצוא מיקוד והנעה כשאין דחוף. אנחנו יודעים בראש מה צריך לעשות, אבל איכשהו הלב והגוף לא נדרכים לפעולה. לא מסכימים ללכת אתנו באותה קלות בה הם מתגייסים כשדחוף. יותר קל לנו לצרוך את סם הדחוף אפילו שהוא גומר אותנו.

איך משתחררים מהסבך

כשהחוטים מסתבכים, הדבר הראשון לדאוג לו הוא עצמנו. הדחוף העריץ לא מקבל את מה שהוא רוצה והוא תוקף אותנו, דוחף לנו בכוח את סם הדחוף. בגלל שאנחנו הם אלה שמוציאים לפועל את המתקפה עבורו, אנחנו אלה שיכולים לעצור אותה. נראה לכם שהדחוף ייתן לנו? לא. לכן צריך לעצור את המתקפה באבחת-חרב. לעשות מיד ההיפך ממה שהדחוף מצפה.

עוצרים. סטופ כדור הארץ. מתנתקים, יוצאים מהבית והולכים. הולכים ללא מטרה רק כדי ללכת עד שהגוף ישתלט על הראש, עד שהנשימה תדרוש את תשומת הלב יותר חזק מהמחשבות. אם לא יכולים ללכת, אז לצאת ולהתבונן אל האופק, עשרים דקות לפחות, רצוי יותר. אם לא יכולים לצאת, לבהות דרך החלון. אם לא יכולים להתפנות כי יש אתכם ילדים קטנים – להיות עם הילדים, להיות ילד ולעשות מה שילדים עושים. שום דבר רע לא יקרה. הוא כבר קרה, מכאן מתחילה ההבראה.

ומה עושים אחר-כך?

המשך ברשומה הבאה. תנוחו. זה הורג את הדחוף לראות אתכם נחים. אז מה.