מלכודת 'שלב המחקר'

קרדיט צילום Clem Onojeghuo

לאנשים יצירתיים יש כישרון שעולה לפעמים על היכולת ליצור – הכישרון לשכנע את עצמנו שהסיבות שאנחנו ממציאים כדי לא ליצור, הן סיבות אמתיות. תמיד יש מה לארגן, להכניס לרשימות, לסדר, לנקות, לחקור או לגרד. אני תוהה לעצמי אם זו הסיבה שבגללה אני, כמו אנשים יצירתיים רבים אחרים, נמשכת כל-כך מהר לעבודת-מטא: להציף רעיונות, לחשוב עליהם, לחלום, לחשוב על המשימות הבאות שמחכות לי. רעיונות הם כייף. לעשות משהו עם הרעיונות האלה, לחשוף את העבודה לאחרים תוך כדי עשייה, לעבוד ממש, זה נו… לא תמיד ממש מה שבא לי לעשות.

בזמן שאני 'מטא עושה', אני במרחב נוח. אף אחד לא מודד את העבודה שלי, הביקורת שותקת, לא עומדים עלי עם שעון, אף אחד לא מחכה לתוצאה. אני יכולה להמשיך לספר לעצמי שאני יוצרת: מתכננת, מארגנת, מנקה את הראש או השד יודע איך אני קוראת לזה.

במילים אחרות, אני מחברת לעצמי בדיה אמינה שמניחה מדרגות של מכשולים ביני לבין העבודה היצירתית שאני צריכה לעשות. משום שרק יוצרת הסיפור צריכה להאמין לו, אני יכולה להישאר במרחב הבטוח שלי, שבדרך כלל קוראים לו 'שלב המחקר'.

איך נראה שלב המחקר? אנחנו קוראים כתיבה של כותבים אחרים, מתבוננים בציורים של ציירים אחרים, ברעיונות עסקיים של אחרים, הולכים להופעות של אמנים אחרים – במסגרת מחקר. אנחנו חוקרים ואוספים מחקרים שדנים במחקרים של אחרים. אנחנו מתייגים את המחקרים, ממיינים אותם לקטגוריות, מתייקים אותם ושומרים אותם בערימות עם עוד מחקרים אחרים שכבר יש לנו. כשיש לנו הרבה, אנחנו חוקרים את הדרך בה ניתן לתייק את המחקרים הללו טוב יותר, כדי להצליח להבין מה הקשר המעשי בין מה שכבר אספנו למחקר החדש, ו…

ככה בונים חומה. חומה שהיא חסם לעבודה ממשית. נכון, חלק מהתהליך היצירתי דורש חקר. אבל אם אתם מנידים בראשכם מול המסך כרגע, אתם יודעים בדיוק כמוני שיש נקודה בה יש לנו מספיק מידע כדי לעשות משהו, ויש נקודה בה יש לנו מספיק מידע כדי לחמוק מיצירה. שום כמות של מידע או השראה לא תפתור את הבעיה, כי לבעיה אין שום קשר עם מידע.

אני יוצרת, לא חוקרת. פעם לא ידעתי שמרמה מסוימת של מחקר והלאה, אני מאביסה את החלק המבוהל בתוכי, זה שמפחד ליצור, ומבהילה אותו עוד יותר. ראיתי את כל המומחים האלה, את הכמות המאסיבית של העבודה שלהם ואיך היא מגמדת בעיניי את היכולת שלי לתרום. אם אתם חושבים שאין טעם לנסות ומה הפואנטה – זה עוד סיפור שאתם מספרים לעצמכם, ומאמינים בו.

כיום, אני פשוט יוצרת. בוחרת נושא או רעיון מתוך עשרות הרעיונות שיש לי כל יום, ועושה משהו בקשר אליו. כותבת כמה מאות מילים, מציירת סקצ', מעצבת, נותנת שם לבעיה ויושבת לפתור אותה, לומדת עוד סיפור ומיד מספרת אותו למישהו אחר, אוספת כמה אנשים ופותחת אתם שיחה על משהו, איזה רעיון. עובדת שעה, עובדת שעתיים כדי להתקדם יותר, עושה גרוע, עושה טוב, העיקר עושה. לפעמים זה באמת לא שווה שיתוף. לפעמים אני זורקת מיד אחרי שעשיתי או נותנת לזה לנוח חודש. כמעט כל דבר שאני עושה, אני יכולה להתיר, להשיב. מה שאני לא יכולה להשיב זה את הזמן שהשקעתי בלהמציא סיפורים לעצמי. סיפורים מהסוג שנותן לי סיבה לא לעשות.

לעשות עושה טוב.

מה שמזכיר לי שפעם פעם, כשהייתי נערה והיה מגיע רגע בו לא הייתי ממש מוצאת את עצמי, אבא שלי היה אומר "תנגני קצת בפסנתר, יעבור לך." בדרך כלל זה היה מסתכם בכמה שורות מסונטה של בטהובן, תמיד אותה סונטה, תמיד אותה הערה שלו "את תלמידה מתמידה, את תמיד טועה באותו מקום," אבל אחרי כמה דקות סונטה ואקורדים סתם, באמת הייתי מרגישה יותר טוב.2020

אני מקבלת את מה שאני עובדת להשיג

Unsplash

בכל מסע יש כמה רגעי אמת, גם במסע לפיננסיה. רגעי אמת הם כאלה שאחריהם תפיסת המציאות שלנו משתנה. אני לא אומרת שהיא משתנה "לבלי שוב" כי החיים יותר מורכבים מהצהרות כאלה. אני אומרת שהיא משתנה בכך שאנחנו מבינים משהו שלא הבנו קודם ויש לנו בחירה – ללכת עם ההבנה החדשה או לסגת מההבנה.

המשפט "אני מקבלת את מה שאני עובדת להשיג" הוא רגע אמת כזה. הוא מציב אותי בפני תוצאות מעשיי ומאלץ אותי להבין איך הגעתי אליהן, כי אני עבדתי להשיג אותן. לא מוצאות חן בעיניי? אצטרך לעבוד להשיג תוצאות אחרות, מה שאומר שאצטרך לשנות את ה"עבודה". אחרת אשיג שוב את אותו הדבר.

אחרי כמה ניסיונות מסע לפיננסיה, זיהיתי עוד רגע אמת ברור: לא כל מי שנמצא שם רואה 1+1 באותו סוג מטבע. ועוד: לא כל אחד שמסתובב בפיננסיה, מתכוון להסתפק ב 2. ילדי לאונרדו עלולים למצוא את עצמם ממש לא מבינים מה קורה, על חשבונם המר. לכן הרשומה הזו, והיא כוללת ארגז כלים קטן שאספתי לעצמי כדי להבין מה קורה, להבין מה אני רוצה, ואיך אני עוקבת אחרי תפיסת המציאות שלי במהלך המסע בפיננסיה. אני רוצה להגיע להקלה פיננסית ובסופו של דבר – לעצמאות פיננסית. אצטרך לעבוד כדי להשיג את זה, את העבודה הנכונה.

אילוצים שקבעתי לעצמי

כיוון. במפת הדרכים, אלך רק קדימה. אעבור משלב לשלב ולא אשתקע עד שאגיע להקלה פיננסית, היכולת להגן על זכויות אדם שלי, וחופש – עצמאות פיננסית. אין ירידה בשלבים גם אם המסע ייקח כמה שנים.

זמן. בלי קשר לשלב במפת הדרכים ממנו אני מתחילה, המסע המלא לא ייקח יותר מחמש שנים. הוא יכול לקחת פחות אבל לא יותר.

כללי התנהלות שקבעתי לעצמי
  • להיות פרואקטיבית ולא ריאקטיבית. לסדר את הפעולות הפיננסיות שלי בהווה לפי כוונות העתיד, לפי המטרה וה'למה'.
  • להטיל ספק בכל דבר. אם מישהו רוצה את הכסף, הזמן, האנרגיה שלי – להטיל ספק. החכמה היא גם לדעת מה לא לעשות.
  • לא לאבד משאבים ובעיקר, לא לאבד כסף. אני לא אסכן כסף שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד. אין השקעה מסוכנת – יש משקיע מסוכן.
  • לתחזק את ההחלטות ואת המשאבים שיש לי, להפיק ערך. לא לצרוך עוד אם כבר יש לי.
  • לא ליצור חובות לא מתוכננים במובן שאני יודעת בדיוק איך ותוך כמה זמן אחזיר אותם.
  • לא לומר לא לכסף, אבל גם לא לקחת עבודה שמשלמת פחות ממה שאני צריכה.
כלים שאני יודעת שאני צריכה

יכולת תכנון. הזמן הכי טוב להוציא שקל זה אחרי שהוצאתי אותו על הנייר, מתוך תכנון וכוונה. להוציא כסף רק עם תכנית פעולה.

יכולת תיעדוף תשלומים שתומך בעצמאות כלכלית. קודם אשלם לעצמי: אכסה התחייבויות קבועות שלקחתי על עצמי שנושאות ריבית ו/או קנסות, אפריש לקרן 'חרות כלכלית' (הסבר יבוא). אחר כך אשלם חשבונות אחרים ואוציא כסף על 'מה שבא' לפי התכנית.

הבנת הסביבה ועצמי

ללכת במסע לפיננסיה בלי להבין את הסביבה ואת עצמנו – את זה סביר להניח שכבר עשינו. הפעם הולכים עם יותר הבנה, מתכוננים למסע. מה הכוחות שיפעלו עלי במסע לפיננסיה ובתוכה? באילו עניינים אצטרך להחליט? אילו פעולות אדרש לעשות? איך זה עובד שם? הנה רשימה שמתאימה לפיננסיה:

פיננסים חייבים לנוע. כמו מים. אם לא, הם נתקעים. מה מזיז אותם? כל מני כוחות, חלקם נראים רובם סמויים מן העין. הכוחות הללו הם אלה שדורשים מאתנו להחליט ולפעול, להתנהג. להתנהג זו מילת תנועה. שימו לב לכוחות ולאיך שאתם מגיבים אליהם ומתנהגים. כשרוצים, אפשר ללמוד להתנהג אחרת.

אתגרים. כאלה יש בכל מסע, גם במסע לפיננסיה. אתגר הוא הזמנה להתמודדות או הוכחת יכולת. כדי להצליח להתמודד עם אתגרים, כדאי לבחור אותם בהתאם ליכולת, ולצמוח מאתגר לאתגר. לא תמיד ניתנת לנו האפשרות לבחור את האתגרים, את סדר הופעתם או את העוצמה. עם זאת, בהרבה מקרים הבחירה בידינו.

שאלה מעניינת ששווה לחשוב עליה כשמדובר באתגרים: "מה הכאב שאתם רוצים בחייכם?" אני יודעת שזו שאלה פחות נוחה מ"מה את רוצה בחיים?" משום מה, השאלה הפחות נוחה מפיקה תובנות ממוקדות ואישיות יותר. מה הכאב שאתם רוצים במסע לפיננסיה ובתוכה? נסו את השאלה, יכול להיות שהיא תציף תשובות מפתיעות.

הזדמנויות. אווו, בפיננסיה יציעו לכם הרבה כאלה. כל הזדמנות שתיקרה בדרככם תדרוש החלטה – לקחת, לא לקחת, אולי לנהל משא ומתן. בשונה מאתגרים, הרבה הזדמנויות נראות כמו הבטחות. הבטחות יכולות לשבש שיקול דעת בקלי-קלות. הדרך להתמודד עם הסכנה שיש בהזדמנויות היא לזכור את מה שכתוב בכללים: אין השקעה מסוכנת – יש משקיע מסוכן. יש גם הזדמנויות מתאימות, לא אומרת שלא.

תחרויות. המכניקה של תחרויות חזקה על רובנו. לילדי לאונרדו יש קצת חסינות כשמדובר בתחרויות, כי הגמולים שאנחנו מעדיפים יותר פנימיים. פחות נידחף להתחרות על נקודות, יותר על הבנה, עשייה וידע. עם זאת, כבני אנוש, אנחנו לא חסינים לגמרי. גם תחרויות, כמו אתגרים והזדמנויות, גורמות לנו להתנהג, לפעול.

שיתוף פעולה. גם זה כוח שנפגוש בפיננסיה. גם הוא ידרוש מאתנו התנהגות, פעולה. שיתוף פעולה יכול למנף את המאמצים שלנו, לעזור לכולם להתקדם. כדאי לזכור ששיתוף פעולה הוא לא אותו הדבר כמו שווה בשווה או קונצנזוס. שיתוף פעולה מוצלח נותן לכל המעורבים את מה שהם צריכים.

משוב. כל מני אנשים יאמרו לנו כל מני דברים על ההתנהגות שלנו. חלקם אנשים חשובים מאוד בפיננסיה. להקשיב, להטיל ספק, ללמוד, לחשוב, לקחת אחריות ולהחליט.

רכישת משאבים. בלי משאבים אי אפשר להתקדם. לכולנו יש משאבים – זמן, אנרגיה, כסף. לא לכולנו יש אותה מידה מהם. פיננסיה היא מקום בו שואפים לרכוש משאבי כסף, כדי לרכוש בהם משאבי זמן ואנרגיה. לא ההיפך. אם אין כסף, נצטרך לשלם בזמן ואנרגיה, מה שמעמיד אותנו במצב מוגבל ופגיע.

גמולים. לא לשכוח לאסוף, כמה שיותר קרוב להתחלת המסע וכמה שיותר. הם לא תמיד צריכים להיות גמולים בכסף, אבל הם חייבים להיות שימושיים בטווח הנראה לעין.

עסקאות. עסקה היא חוזה. אני אתן לך כך וכך תמורת זה שאתה תיתן לי כך וכך. לחוזה צריכים להיות תנאים ברורים עם שורה תחתונה שמחוברת לפיננסים. אם התנאים לא ברורים ואין שורה תחתונה פיננסית, זו לא עסקה.

תורות. אלה הולכות יחד עם חלק מהמשובים שתקבלו והן תישמענה לכם חשובות והגיוניות. מי שהגו, כתבו ופיתחו את התורות האלה, אינם בהכרח בעד העצמאות הפיננסית שלי או שלכם דווקא. להטיל הרבה הרבה ספק.

מצבי ניצחון. במפת הדרכים יש כמה תחנות עיקריות. להגיע לכל אחת מהן זה ניצחון. במקביל, גבשו לעצמכם הגדרות לניצחונות קטנים. קטנטנים. עוד יותר קטנטנים, בלי להוריד את העיניים מהניצחונות הגדולים. לחכות עם חוויית ההצלחה עד סוף שלב גדול, מתיש את רוב האנשים וודאי שאת ילדי לאונרדו.

הרשומה הזו היא רשומת טרום-מסע. הזמן בו חושבים מחשבות על איך יהיה, מה יקרה, לטוב ולפחות טוב. זה הזמן לשבת מול הכלים שכבר יש לנו, להבין מה הם עוזרים לנו לעשות, אם יתאימו למסע או לא. אולי חסרים לנו כמה, אולי יש יותר מדי, אולי נעזרנו בהם לעשות עבודה אבל לא את זו שהשיגה לנו את מה שרצינו. התארגנות שקטה.

לתקצב יצירתיות

Hope House Press for Unsplash

יש סעיף אחד שילדי לאונרדו מתקשים במיוחד לתקצב – את היצירתיות של עצמנו. אחרים מסוגלים לנקז את היצירתיות שלהם לתחביב או עיסוק נוסף, אולי עסק קטן, לתקצב אותם ולעבוד עם התקציב הזה. לא ילדי לאונרדו. גם אם אנחנו מתקצבים את הפעילויות השונות שלנו, וחשוב שנעשה זאת, המעיין היצירתי שלנו לא מפסיק לנבוע וליצור עוד ועוד עניינים הדורשים התייחסות ותקצוב. אפשר להיות ממושמעים מאוד ולהניח אותם בצד לטיפול בזמן אחר בעתיד. מה שאי אפשר להניח בצד זה את היצירתיות עצמה. אותה צריך לתקצב. למה בעצם?

אנחנו מתכננים את הלו"ז שלנו, הכל ברור ורשום. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה למלא אחר המשימות שקבענו לעצמנו. אבל זה לא קורה כמו שהתכוונו. משימות נדחות מיום ליום ומשבוע לשבוע, נקודות ציון חשובות חולפות על פנינו, מה שאמור להיות קיים, בקושי התניע. מה קורה? מה שקורה הוא שמערכת הניהול העצמי שקבענו לעצמנו חסרה מרכיב חשוב – עלויות יצירתיות. כל עניין שנובע ממעין היצירה דורש תשומת לב – בין אם תשומת לב בדמות ההחלטה להניח את אותו עניין בצד, או להטמיע אותו בתכניות העבודה שלנו. בכל מקרה, תכנון דורש זמן וזמן איז מאני, שאמור להגיע מאיזה מקום.

הקרב בין תפוקתיות (פרודוקטיביות), יצירתיות וכסף

אנחנו יושבים לתכנן תכנית שנתית, רבעונית או שבועית. היומן פתוח. יש הרבה מקום לכל הרעיונות והחלומות שלנו. אנחנו משבצים את מיטב כוונותינו ביומן, מרגישים את פוטנציאל ההגשמה ויוצאים לדרך בתנופה. ואז קורה דבר מעניין. באופן מודע או פחות מודע, מתעוררת השאלה: האם אני יכולה להרשות לעצמי לעשות את כל זה? ומה אם יהיו לי עוד רעיונות טובים? בנתיב שפילסה השאלה מתגנבים פנימה ספק ומתח. הקרב מתחיל והתוצאה ידועה מראש – ההפסד כולו שלנו.

הפסד כזה לובש כמה צורות. אחת היא חבלה עצמית. ככל שאנחנו מתקדמים בביצוע של מטלות יצירתיות, מנהל החשבונות הפנימי שלנו משרבט יותר חזק בפנקס: "זה מה שאת עושה עם הזמן שלך? יכולת לעשות כסף בזמן הזה! זמן שעובר לא חוזר! את יודעת כמה זה עולה לך?! שלא תעזי להעלות עוד רעיונות, את שומעת? את בכלל מקשיבה?!" מנהל החשבונות הפנימי לא תמיד רואה שמטלות יצירתיות יכולות להכניס כסף. הוא כן רואה איך עוד ועוד רעיונות יידרשו עוד ועוד משאבים שלא תוקצבו מראש. יידרש תכנון מחדש, יש לתכנון הזה עלות וכבר חיבלנו בתכנית שלנו.

צורה נוספת של הפסד היא מעצור. אנחנו פועלים בדיוק לפי התכנית, מורידים מהרשימות משימה אחר משימה, מנהלים את העבודה היטב. רק שבסוף החודש, חשבון הבנק שלנו נראה לא טוב כי העבודה עלתה לנו יותר ממה שחשבנו שהיא תעלה. בהשוואה לאנשים שעובדים לפי נהלים ברורים, ילדי לאונרדו ניגשים לביצוע משימות בכל מני דרכים, בכל פעם קצת אחרת. יש לזה עלות. כשאנחנו רואים אותה, וכמעט תמיד אנחנו רואים אותה מאוחר מדי, אנחנו נבהלים ועוצרים חלק מהעבודה. לא רק שחלק מהתכנית שלנו תושבת, נצטרך גם לחשוב על דרך לסגור את הפער הכספי שיצרנו.

צורה שלישית של הפסד היא להסתער על המשימות, להמשיך לעבוד ללא חבלה עצמית או מעצור, להמשיך להוציא כסף שאין לנו ולהאמין שנצליח להרוויח אותו כשמה שאנחנו עושים כרגע יגשים את עצמו בעולם. זה יכול לעבוד עד שזה מפסיק לעבוד. בנוסף לפער הכספי שיוצר מעצור, נוצר עוד פער כספי שאינו מאפשר לנו להמשיך לדבר הבא בתכנית או אפילו לשלם לעצמנו על העבודה שעשינו.

ואז, בין אם חיבלנו, עצרנו או המשכנו להתגלגל עד שהמציאות עצרה אותנו, מגיעה נקודת מפנה שתדרוש מאתנו להתארגן מחדש. התבנית היותר שכיחה של ילדי לאונרדו תהיה לעשות אחד משניים: להיכנס למהלך תכנון מחדש, גרנדיוזי יותר מקודמו, לחפש כלי תכנון וניהול עצמי מדויקים יותר, ללמוד עוד שיטות וליפול לאותה מלכודת בדיוק. או, להחליט להאט, לקצץ בהוצאות ולנסות להרוויח כסף לפני שנמשיך עם ביצוע התכנית המקורית. שאיפה שקשה מאוד לילדי לאונרדו להגשים. לא בגלל שאנחנו לא יודעים לקצץ בהוצאות, אלא בגלל שאין לנו דרך להקפיא את היצירתיות. יש עוד משהו שאפשר לעשות.

לתקצב יצירתיות

לתוך תהליך התכנון השנתי, הרבעוני או השבועי, משלבים מרכיב של תקצוב יצירתיות. הנה כמה שאלות שכדאי לשאול כדי להצליח לתקצב נכון:

  • כמה יעלה לי להוציא לפועל כל פרויקט או עשייה יצירתית שרשמתי ביומן? לצורך ההדגמה, לכתוב את הרשומה הזו עלה לי ארבע שעות עבודה.
  • האם יש לי חסכונות שיכולים לכסות את העלות הזו? אם אני ממשיכה עם הדוגמה הקודמת אז לא, אין לי חסכונות המיועדים לכיסוי ארבע שעות שבהן אכין רשומה.
  • כמה חוב אני מוכנה לצבור כדי להוציא לפועל את התכניות שלי? לטובת רשומה, אני לא מוכנה לצבור חוב.
  • אם יש לי תזרים מזומנים חיובי, כמה ממנו אני מוכנה להשקיע בתכנית? לטובת רשומה, אם היא לא מכוונת ליצירת הכנסה, כנראה שלא אשקיע מתזרים המזומנים שלי. אם היא מכוונת ליצירת הכנסה, גם אם לא מידית, אני אתקצב אותה מתוך תזרים המזומנים. יכול להיות שאין לי מספיק. אז אצטרך להוריד קצב, לפרסם רשומות לעיתים רחוקות יותר ובמקום זה להשקיע בפעולות שירחיבו את מעגל ההפצה של הרשומות בעלות נמוכה יותר.

את השאלות האלה אני שואלת את עצמי לגבי כל תכנית שיש לי ביומן. בנוסף, אני מכניסה שאלה שנוגעת לעניין היצירתיות עצמה – כמה עולה לי לטפל בתופעה היצירתית? ברעיונות שצצים בהמוניהם כל יום? בנטייה ללכת בעקבות הסקרנות? באיסוף ובאכסון של רעיונות, חומרי יצירה, תהליכי תכנון?

אם רק המחשבה על חשבונאות מהסוג הזה מחלישה אתכם, אז הנה כלל אצבע שיכול לחסוך לכם הרבה זמן, אבל לא את כאב הלב של התובנה: אנשים יצירתיים מאוד צריכים למצוא דרך להרוויח את כל מה שדרוש להם כדי להיות עצמאים פיננסית, בתוך 40% מהזמן שהם יכולים להקדיש לעבודה. זה יפתור אתכם מהצורך להתעסק בחישובים. יכול להיות שתרוויחו כסף גם ממה שתעשו ב 60% האחרים של הזמן אבל באותה מידה יכול להיות שלא.

תפוקתיות, יצירתיות וכסף בלי מלחמה

ייתכן שהרשומה הזו מאכזבת אתכם. אולי ממש מוציאה את הרוח מהמפרשים. גם אם תיקחו אותה ברצינות ותכניסו שלב של תכנון פיננסי ליצירתיות, זה לא בדיוק כייף גדול. עם זאת, אם תלכו בדרך הזו בקביעות ותתאמנו על תקצוב יצירתיות, תצליחו לאתר את האיזון בין הדחף היצירתי, לתפוקתיות, ולכסף. איזון שמתאים לרמת הסיכון הפיננסי שאתכם יכולים להרשות לעצמכם. האיזון הזה יקנה לכם תחושת ביטחון, את האפשרות לקחת סיכונים מחושבים, לבחור טוב יותר את הרעיונות היצירתיים שכדאי להשקיע בהם ולהרשות לעצמכם את היצירתיות.