יצירתיות בחינוך, יצירתיות בעבודה, יצירתיות של מדינה

יצירתיות
קרדיט תמונה Jez Timms | Unsplash

רשומת המשך ל'על חטא שחטאנו לפנינו ואנחנו חוטאים לדור הבא, לפחות'.

הרשומה הזו לא תשנה את 'השיטה' שמועכת את ילדי לאונרדו. היא אולי תעורר הבנה בעניין הדרך בה כדאי לנו לפעול. מול הצדדים הבעייתיים של הז'אנר עליהם כתבתי ברשומה הקודמת, יש גם פן אקולוגי בדברים של ויינר ושל גלדוול: ההבנה, שגם אם יש גנטיקה של 'גאונות' ו'מצליחנות' היא זקוקה לנסיבות שיאפשרו לה להתממש בעולם. באותה מידה, גם אם הגנטיקה נעדרת, עדיין יכולות 'גאונות' ו'מצליחנות' להופיע ולהתקיים. לטובת הענווה, החלטתי להתמקד ביצירתיות.

כמה "אקסיומות" שכדאי להניח בבוידעם או לזרוק

השכלה גבוהה מוציאה את האדם מעבדות לחרות. אומר ויינר: "הנטייה המודרנית להשכלת יתר ולהתמחויות ותת התמחויות הורגת את היצירתיות". כפי שהוא מציין, השכלה גבוהה משפרת מאוד את הכישורים והמיומנויות, אבל לא את הסיכויים לגאונות ויצירתיות. ייתכן אפילו שהיא מחבלת בהם. כמו בכל דבר אחר, חשובה המידה. אם אדם הופך להיות עבד לתת-התמחותו זו לא ממש חרות. לילדי לאונרדו כדאי ללמוד מה וכמה שהם צריכים כדי להתקדם ביצירה ולאסוף מומחיות דרך התנסות ומשחק.

קשה להתעלם מכך שבלי תואר אקדמי קשה כרגע לנוע בעולם. זה סוג של מפתח. עם זאת, לא בלתי אפשרי.

גאונים הם אנשים שיודעים הרבה יותר מאחרים. זו טעות נפוצה הנשענת תחרותיות של מומחים. מזכיר ויינר – גאון הוא לא מישהו שיודע הכל. הוא מישהו שיודע דברים ובעיקר רואה חיבורים במקומות שאחרים לא רואים את הקשר. מומחה-על יכול להמשיך לחפור באותה ערוגה כל חייו, להכיר כל אטום ברגביה. אם לא ירים את הראש וידאג לאתגר את עצמו במשהו לא צפוי, משהו שהוא לא מומחה בו, הוא לא יגלה בערוגה שום דבר חדש ויישאר כלוא בערוגת מופת.

ילדי לאונרדו לא צריכים לדעת יותר מאחרים. אנחנו צריכים לדעת מספיק כדי להגיע למצב בו נוכל לחבר חיבורים ולהסביר את החיבורים שאנחנו רואים באופן שגם אחרים יוכלו להבין.

לחבר כמה שדות זה חובבני, שטחי, סוג של הפרעת קשב. זו תפיסה שיצרה מערכת המכוונת להניע אנשים לכיוון מטרות – מטרות שהיא קובעת כמטרות הנכונות. מי שלא נע לכיוון מטרה, לא עושה מה שהמערכת אומרת לו לעשות, מקבל נו נו נו. ומה עם מטרות שהמערכת לא רואה? מצד המערכת זו שאלה חתרנית, חמקנית, בלבול מוח. אז די, אם רוצים להתקדם, צריך להבין שיצירתיות היא לא רכוש המערכת. היא אולי משהו שהמערכת יכולה לאחל לעצמה, אם היא מעמידה את התנאים הנדרשים.

לילדי לאונרדו אין סיבה מוצדקת להפנים את ה"אקסיומה" הזו. שיחזיקו בה אלה המאמינים בה.

דמוקרטיזציה של הביטוי היא סביבה מצוינת ליצירתיות. אז לא ממש. אפשר היה לחשוב שהאינטרנט ישמש מקום שלישי מהסוג שויינר כותב עליו. ברמה מסוימת הוא אכן כזה. בעיקר בקבוצות סגורות ומנוהלות שנכנסים אליהן מי שיש להם עניין משותף ורצון אמתי לשתף ולהשתתף. מעבר לזה, האינטרנט עושה בדיוק ההיפך ממקום שלישי. כולם יכולים להגיב לכולם גם אם הם לא מביאים שום דבר לדיון, גם אם הם שם רק כדי להטריד. הרבה מצג שווא והרבה אנטי-חברתיות. חופשיות ודאי שאין. מי שטוען דמוקרטיזציה מול הכאוס הזה, שוכח שדמוקרטיה זו צורת ממשל. לא כרטיס פתוח לברדק.

לילדי לאונרדו כדי למצוא מקומות שלישיים מוגנים, בהם אפשר להביע דעה בחופשיות, להקשיב לאחרים, לזכות בהקשבה. גם אם הם מאוד קטנים. פיצים. לא רק זה, כדאי לקצוב את זמן השהייה במקומות כאלה. יש לנו צורך במקום שלישי ויש גם צורך בהתבודדות, מקום להתארגן מחדש.

העתיד הוא במדעים וטכנולוגיה, צריך להתמקד לשם. מדעים וטכנולוגיה נחשבים להגיוניים, מבוססים, רציניים ושם הכסף. אלא שטכנולוגיה לא יכולה להיות המדד היחיד ליצירתיות. גם לא כסף, גם לא פרסום. ספר השיאים של גינס הוא לא תעודת היצירתיות של העולם. מצער לדעת שלפי הסטטיסטיקה, מי שבוחר לעסוק באמנויות ועבודה סוציאלית, לא ישתכר כדי מחיתו. עם כל הכבוד לסטטיסטיקה, זו לא גזירת גורל. שינוי מערכתי יכול לאזן את התמונה, גם פרטים יכולים לאזן את התמונה בלי לחכות למערכות. יש יותר מדרך אחת להשתכר ולהתפרנס, צריך ללמוד אותן ולהתארגן בהתאם.

ילדי לאונרדו, תתמקדו במה שמושך אתכם ובאותו זמן תמצאו דרך ללמוד להתארגן ולהתפרנס מזה. זו אחת הסיבות בגגלן אני כותבת את הבלוג הזה.

הנקודה הישראלית

כמובן, אבל כמובן, שיש ישראלים שתמהים על כך שישראל לא נכללת בספר של ויינר. הסבר מופיע בסוף הכתבה של אריאלה. סיכומו:

  • אין כאן מספיק יכולת להכשיר אנשים יצירתיים
  • אנשים יצירתיים תופסים מעט מדי מקום או מקומות לא מספיק משמעותיים בחברה ובתעשייה
  • אין כאן פתיחות לרעיונות חדשים וחיצוניים (לא חיצוניים גיאוגרפית אלא חיצוניים לתפיסות רווחות קיימות השולטות במרחב)
  • המדינה היא מדינת מהגרים לסוג מהגרים מאוד מסוים, ואין לה אסטרטגיית מגנוט שמכוונת למהגרים מוכשרים דווקא. היא עסוקה יותר ביצוא מאשר במשיכה

רשימה יפה של תחלואים מערכתיים שלא קשורים רק במערכת החינוך. במקום לעוף על עצמנו בענייני טכנולוגיה ואקזיטים, הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולתקן את המעוות. יש הרבה מה לתקן.

מה צריך לקרות? בנייה של תשתיות, תהליכי עבודה מסודרים, חופש יצירתי, הערכה לכל שלב בדרך ולהישגים של כל אדם. מי בסופו של דבר ייספר כ'גאון' – את זה אי אפשר לדעת מראש, אותי מעניין לגלות איך אנשים יכולים למצות את פוטנציאל היצירה של עצמם ושל אחרים בסביבתם, ולגלות איך עוזרים לזה לקרות.

הבוגר המיטיב

לבוגר המיטיב – הורים, מורים, קרובים ועמיתים, יש כמה תפקידים חשובים באפשרות לעזור לאחרים למצות את הפוטנציאל היצירתי של עצמם:

להיות עדים לקיים. כל אחד מאתנו צריך לפחות אדם אחד שיהיה עד לקיומו ולמה שהוא עושה. מישהו שבאמת באמת רואה אותו כמות שהוא ומוכן להראות שהוא רואה. אל תספרו לי מה או מי אני צריכה להיות או אתם מקווים שאהיה – תראו אותי כמו שאני. תקבלו, לא תקבלו – זה כבר עניין אחר. לפחות תעידו על כך שאתם רואים את מה שיש.

ללמד את סדר הדברים הנכון ואת הקצב הבריא. התקופה הנוכחית דוחפת להאצה. ההאצה הזו היא לא כר גידול ליצירתיות אלא לתחרותיות מאוד לא בריאה. היא מבלבלת את הסדר. במקום ללמוד לעומק, להתנסות בתהליכים מלאים, להתגבש ולהבשיל לשלב הבא, אנחנו מקבלים – מיציתי, חפרת, טוב הבנתי, מה עכשיו? מה שבעיקר מקבלים זה חוסר התאמה בין היכולת לדבר על משהו לבין להבין אותו באמת. חוסר התאמה בין רמת טכנולוגית, זמינות משאבים ויכולת ליהוג, לבין בשלות רגשית והיכולת לשאת באחריות מא' עד ת'.

לומר אמת. צריך אומץ לומר אמת. צריך תבונה וחמלה לדעת מה לומר, ומתי. לפעמים לא יודעים וזה בסדר. הרבה יותר בסדר מלומר לא-אמת.

להנגיש שלל אפשרויות וכלים. מזה יש הרבה, כביכול. השאלה היא אם מנגישים את כל הכלים וכל האפשרויות. אם מנגישים כלים של תחום מאוד מסוים כדי לכוון התפתחות של יצירתיות בכיוון הזה – זו דרך מצמצמת. בוגר מיטיב מגשים את החלומות שלו בעצמו, או לא, אבל לא כופה אותם על אחרים שיגשימו אותם עבורו מכל סיבה שהיא.

המערכות הרחבות

ויינר רואה את מערכת החינוך כבעייתית. היא בעייתית אבל לא היחידה שאחראית לכשל בעניין יצירתיות. גם למערכות תעסוקה, חברה וקהילה, כלכלה ותקשורת, יש חלק בעניין. וכן, אני מאלה שמאמינים שמהלך כזה צריך להוביל ברמת מדינה. מה תפקידי המערכות הרחבות ביצירת התשתית ליצירתיות?

שימור רלוונטיות. אם אשתמש בדוגמה מוכרת כדי להסביר את העניין, היא קשורה באכזבה מסוימת שלי מנשיאנו היקר ז"ל – איש ספר, איש רוח, במקביל ל"מר ביטחון" וכל השאר. מוזר בעיניי כמה הוא דאג לקדם טכנולוגיה וכמה הרבה פחות דאג לקדם אמנויות וענייני רוח. כדי שיצירתיות תפרח, לא מספיק לקדם רק את המדע. כמו שאומר ויינר (ואני מסכימה אתו) – המדען צריך את האמן והאמן צריך את המדען. אם משאירים צד אחד בחוץ ולא משמרים עבורו רלוונטיות, הוא יגווע. היצירתיות תשתטח ולא תתפתח.

כדי להגיע למה שלא נראה לעין כרגע, בדרך שאין לנו מושג מה היא תהיה עד שלא נגיע לשם, אי אפשר לבטל את הרלוונטיות של איזשהו דבר רק בגלל כוחות שוק.

יש פן נוסף לשימור רלוונטיות ברמה מערכתית – שימור הרלוונטיות של ידע עבר ודיסציפלינות מרכזיות. במקום ללמוד את מה שידוע ויודעים שהוא טוב כבסיס להמשך, מדלגים מעל מה שהיה כ'מיושן' וממשיכים לעתיד מזהיר של לחזור על כל הטעויות שכבר נעשו, של רדידות, של מיתוג מחדש על מיתוג מחדש של הידוע כ'חדשני'. הבעיה הזו חמורה במיוחד כשמדובר בידע שאינו 'מוקלט' – לא מתועד בכתב, בצילום, בהקלטת אודיו/וידיאו וכו'. הרבה ידע כזה קיים כי הוא עובר בין אנשים, אבל המערכות מלמדות שלא לקחת אותו בחשבון.

הגדרות הצלחה רחבות, הקשורות יותר באפשרויות שהן פותחות לכלל האנשים. מצטערת, אקזיט של 200 מיליון דולר על משהו, אינו הגדרת הצלחה מיטיבה לכלל האנשים.

הגדרות מדויקות והטמעה. נגזר מהסעיף הקודם. כאן יש לי סיפורצ'יק על משהו שלמדתי מהמורה שלי לנגינה. הגעתי אליו יום אחד אחרי ששמעתי איזה נגן שנחשב אז לנגן הטוב בעולם בכלי שלי. את ה'נחשב' הזה שזרתי כנראה בסקירתי המתלהבת מספיק פעמים, כדי שהוא יאמר לי, "יש מקום לכולם. גם למספר 1, גם למספר 50 וגם למספר 500 ויותר." מודה שהטמעתי על המקום. כשניסיתי לברר מדוע הדברים שלו עשו עלי כזה רושם, הבנתי שזה קשור בכך שהוא הגדיר הגדרה מיטיבה, אחראית, פותחת אפשרויות. הוא לא אמר שמספר 50 זה יותר טוב ממספר 500, ובטח לא אמר שמספר 1 זה המקום הטוב מכולם. הוא גם לא אמר שאין דירוג. הוא רק אמר שיש מקום לכולם. אפשר לעבוד עם הגדרה כזו בתחושת חופש שאינה מעיבה על היצירתיות, בשונה מהגדרות כמו "המקומות היצירתיים בעולם" שלא מועילות ליצירתיות.

זה לגמרי בידיים שלנו ועוד בישראל, שהיא מדינה קטנטנה, תוססת (לטוב ולפחות טוב), שיצירתיות יכולה לשמש אותה כמשאב-טבע. זה קורה, זה רק לא קורה עבור כל האנשים. תארו לעצמכם מה היה קורה אם כן.

רשומה קודמת
רשומה הבאה
Loading Facebook Comments ...

2 תגובות בנושא “יצירתיות בחינוך, יצירתיות בעבודה, יצירתיות של מדינה”

  1. החופש מזין את האופי, את התרבות ואת הלמידה !

    בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

    ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים — אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

    אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

    התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת — וגם לאלימות — היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר — ועל הסטודנטים באוניברסיטה — כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר — חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

    נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר — למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.

    בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

    —————–
    * ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי – "מחר 98" (שימו-לב, שנת 1998 !!).

    ראו גם,
    קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !
    http://cafe.themarker.com/topic/2236986/

    ראו נא כאן בית ספר כזה:
    https://www.youtube.com/watch?v=awOAmTaZ4XI (9:13)

    1. שבוע טוב דוד,
      תודה לך. אני תוהה כבר די הרבה זמן מיהו התלמיד שמערכת החינוך רואה כ"מתאים" לה. מעניין אם יש כזה.
      מוסיפה לחופש גם את הצורך במבוגרים מיטיבים ומערכות רחבות שיודעות את מי ומה הן אמורות לשרת – שזה לא את עצמן.
      בברכה,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *