ילדי לאונרדו השלב הבא | עושים חיים

%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d

סיימתי עונה של כתיבת רשומות, שיחות והתכתבות עם אנשים. לקחתי לעצמי זמן לחשוב על השלב הבא. יש לי כמה כיוונים שאני רוצה ללכת בהם כדי להפוך את המקום הזה לשימושי ונגיש ביותר מדרך אחת:

  • לארגן מחדש את כל מה שנכתב בעונה הראשונה ולשלוף משם את הכלים הפרקטיים לפורמט פשוט יותר. מי שירצה יקרא את הכל, מי שירצה ייקח רק את החלק הפרקטי.
  • להתניע סדרה חדשה. אני קוראת לה 'עושים חיים – בונים תשתית לעצמאות ויציבות'. שם לא סקסי ועם זאת מסביר את עצמו ברור. פרקים קצרים ומעשיים.
  • לשלב גם כמה פרקי 'הגות' שיעזרו לבנות הקשר. להביא גם קולות אחרים.
  • לעצב מחדש את האתר.
  • להפיק ניוזלטר חודשי.

יש לי גם מחשבה על קהילה. נראה.

'עושים חיים' הרקע להתנעת הסדרה

הרבה כבר נכתב ועוד הרבה ייכתב על השינויים העתידיים בשוק העבודה. במציאות, השינויים התחילו כבר לפני מספר שנים. אנשים אבדו מקומות עבודה לטובת אוטומציה, ובמקביל עזבו מקומות עבודה בגלל תנאי העסקה ירודים, יחס גרוע ושכר נמוך מדי. בנוסף, שינינו את ההעדפות שלנו: אנחנו רוצים יותר גמישות בשעות העבודה, רוצים יותר זמן לעצמנו ולמשפחות שלנו, רוצים לנהל את סגנון החיים שאנחנו בוחרים – לא המעסיק. אצל ילדי לאונרדו, זו תמיד העדפה.

הסטטיסטיקה אומרת שיש גידול בכמות המשרות; השאלה היא באילו משרות. הגידול העיקרי הוא במשרות בתחומי הקמעונאות והשרותים הכלליים. אף אחד לא טוען שאלה משרות טובות. אנשים מעדיפים לא לקחת, אם הם יכולים.

החיים יותר יקרים, יש יותר הוצאות. יש גם הרבה שעות עבודה לא משולמות; הרבה שעות טיפול בילדים, קשישים, בעלי צרכים מיוחדים. עבודה סוציאלית שאינה מתוגמלת כמו שצריך. לילדי לאונרדו יש יותר שעות לא משולמות – בגלל העיסוק במספר תחומים, הזמן שלוקח לנהל אותם, לעבור ביניהם וללמוד בתוכם.

אנחנו מרגישים שעם כל העבודה שאנחנו עושים, אין לנו רשת ביטחון. אנחנו פוחדים משינויים כמו פיטורין, מעבר דירה, תחרות מתפרצת, מחלה וחופש מרצון.

עבודה אלטרנטיבית

חוסר היציבות של שוק העבודה, דוחק את האנשים למצוא פרנסות. כלכלני וול-סטריט קוראים להן "עבודה אלטרנטיבית". תחת הכותרת הזו הם כוללים סדרה של "כלכלות" חדשות: כלכלת שיתוף, כלכלת עבודה על-פי דרישה, כלכלת גיגים/חלטורות ועבודה מהצד. מאיץ מרכזי להתפתחות המהירה של הכלכלות הללו הן פלטפורמות תיווך אינטרנטיות. הראשונות היו זרוע שיווק-אינטרנטי לפרילנס ומקום מפגש עם מי שצריך מהם עבודה. העכשוויות התחילו כמקום מפגש בין אנשים יצירתיים ומיומנים שרוצים לעשות קצת כסף מהצד, לבין מי שצריכים שרות קטן. כיום הן זירה פרועה; רף הכניסה יורד, הקרב הפך להיות קרב על מחיר, ורוב הלקוחות לא יודעים לעבוד מול ספקים בצורה שיטתית. אין להם כלים לאבחן מיהו פרילנס מקצוען, מי אולי יודע לעשות משהו, ומי טוב יותר בשיווק עצמי מאשר בעבודה. כחות השוק מאלצים את הפרלינס המקצועיים והלא מקצועיים להתחרות זה בזה באופן פרוע, והם גומרים את עצמם בהדרגה.

את אנשי וול-סטריט זה מעניין כל עוד הם יכולים לנצל את התופעה. בנוסף, הם ששים לעוט על כל סטרטאפ שימצא דרך להחליף כוח אדם ברובוטים, כי רובוטים עולים להם פחות. מהם לא יגיע פתרון בר-קיימא.

מי שכן מתבוננים על המגמה הזו בדאגה הם גופי מחקר ציבוריים. הם מבינים היטב שהאלטרנטיבה תהפוך למיינסטרים ותידרש התערבות מערכתית כדי לנהל את השינוי. אי אפשר להשאיר מאות מיליוני אנשים ללא אמצעי קיום, פגיעים ונלחמים זה בזה. חייבות להימצא דרכים שפויות יותר לספק פרנסה ותעסוקה. חייבת להימצא הדרך לשלם על עבודה שכרגע  – אינה משולמת. הם גם יודעים שתהיה יותר ממנה ככל שתתארך תוחלת החיים. חייבת להימצא דרך ללמד ציבור רחב איך מתנהלים בשינוי שייווצר וכבר קורה.

המצב בו אין להרבה אנשים רשת ביטחון הוא מצב נפיץ ומסוכן. ביטוח לאומי הוא לא פתרון כולל. הטלת האחריות והמעמסה על העובדים עצמם, מה שקורה כרגע, אינה הוגנת וגם לא תחזיק מעמד. צריך לחשוב מחדש על קפיטליזם. למצוא דרכים לתמוך בו זמנית בעובדים ובחדשנות כדי לאפשר גמישות. צריך לקבוע נורמות חדשות לאיך נעשית עבודה ואיך מתקבל תגמול על עבודה.

מצד החוקרים, אלה הנושאים בהם מתמקדים כרגע:

  • מדיניות חברתית שתאפשר חיים טובים יותר לכולם
  • חלוקת רווחים המופקים מרכוש ציבורי – רווחים שיעברו לידי הציבור
  • טיפול בשאיפות ציבוריות
  • תכנית ביטוח מתניידת לעצמאיים
  • משכורת בסיס במזומן לכולם
  • חינוך בלהיות עסק קטן כחלק מכלכלה של מדינה

כמו שאנחנו יודעים, עד שהמחקרים האלה יהפכו למעשים, ייקח זמן. למערכות גדולות לוקח הרבה זמן לקבל החלטות ולהקים תשתיות. כדי להבטיח עצמאות ויציבות בשנים הקרובות, נצטרך לשבש את כוחות השוק הגורמים לשיסוי והתנהגות שאינה ברת-קיימא, ולהתחיל בבניין תשתיות בעצמנו. זו המחשבה וזה הרקע לסדרה 'עושים חיים'.

אם אתם מצטרפים למסע כדי לעשות חיים יחד אתי, כדאי לא להפסיד פרקים. אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה, זה הרגע.

יצירתיות בחינוך, יצירתיות בעבודה, יצירתיות של מדינה

יצירתיות
קרדיט תמונה Jez Timms | Unsplash

רשומת המשך ל'על חטא שחטאנו לפנינו ואנחנו חוטאים לדור הבא, לפחות'.

הרשומה הזו לא תשנה את 'השיטה' שמועכת את ילדי לאונרדו. היא אולי תעורר הבנה בעניין הדרך בה כדאי לנו לפעול. מול הצדדים הבעייתיים של הז'אנר עליהם כתבתי ברשומה הקודמת, יש גם פן אקולוגי בדברים של ויינר ושל גלדוול: ההבנה, שגם אם יש גנטיקה של 'גאונות' ו'מצליחנות' היא זקוקה לנסיבות שיאפשרו לה להתממש בעולם. באותה מידה, גם אם הגנטיקה נעדרת, עדיין יכולות 'גאונות' ו'מצליחנות' להופיע ולהתקיים. לטובת הענווה, החלטתי להתמקד ביצירתיות.

כמה "אקסיומות" שכדאי להניח בבוידעם או לזרוק

השכלה גבוהה מוציאה את האדם מעבדות לחרות. אומר ויינר: "הנטייה המודרנית להשכלת יתר ולהתמחויות ותת התמחויות הורגת את היצירתיות". כפי שהוא מציין, השכלה גבוהה משפרת מאוד את הכישורים והמיומנויות, אבל לא את הסיכויים לגאונות ויצירתיות. ייתכן אפילו שהיא מחבלת בהם. כמו בכל דבר אחר, חשובה המידה. אם אדם הופך להיות עבד לתת-התמחותו זו לא ממש חרות. לילדי לאונרדו כדאי ללמוד מה וכמה שהם צריכים כדי להתקדם ביצירה ולאסוף מומחיות דרך התנסות ומשחק.

קשה להתעלם מכך שבלי תואר אקדמי קשה כרגע לנוע בעולם. זה סוג של מפתח. עם זאת, לא בלתי אפשרי.

גאונים הם אנשים שיודעים הרבה יותר מאחרים. זו טעות נפוצה הנשענת תחרותיות של מומחים. מזכיר ויינר – גאון הוא לא מישהו שיודע הכל. הוא מישהו שיודע דברים ובעיקר רואה חיבורים במקומות שאחרים לא רואים את הקשר. מומחה-על יכול להמשיך לחפור באותה ערוגה כל חייו, להכיר כל אטום ברגביה. אם לא ירים את הראש וידאג לאתגר את עצמו במשהו לא צפוי, משהו שהוא לא מומחה בו, הוא לא יגלה בערוגה שום דבר חדש ויישאר כלוא בערוגת מופת.

ילדי לאונרדו לא צריכים לדעת יותר מאחרים. אנחנו צריכים לדעת מספיק כדי להגיע למצב בו נוכל לחבר חיבורים ולהסביר את החיבורים שאנחנו רואים באופן שגם אחרים יוכלו להבין.

לחבר כמה שדות זה חובבני, שטחי, סוג של הפרעת קשב. זו תפיסה שיצרה מערכת המכוונת להניע אנשים לכיוון מטרות – מטרות שהיא קובעת כמטרות הנכונות. מי שלא נע לכיוון מטרה, לא עושה מה שהמערכת אומרת לו לעשות, מקבל נו נו נו. ומה עם מטרות שהמערכת לא רואה? מצד המערכת זו שאלה חתרנית, חמקנית, בלבול מוח. אז די, אם רוצים להתקדם, צריך להבין שיצירתיות היא לא רכוש המערכת. היא אולי משהו שהמערכת יכולה לאחל לעצמה, אם היא מעמידה את התנאים הנדרשים.

לילדי לאונרדו אין סיבה מוצדקת להפנים את ה"אקסיומה" הזו. שיחזיקו בה אלה המאמינים בה.

דמוקרטיזציה של הביטוי היא סביבה מצוינת ליצירתיות. אז לא ממש. אפשר היה לחשוב שהאינטרנט ישמש מקום שלישי מהסוג שויינר כותב עליו. ברמה מסוימת הוא אכן כזה. בעיקר בקבוצות סגורות ומנוהלות שנכנסים אליהן מי שיש להם עניין משותף ורצון אמתי לשתף ולהשתתף. מעבר לזה, האינטרנט עושה בדיוק ההיפך ממקום שלישי. כולם יכולים להגיב לכולם גם אם הם לא מביאים שום דבר לדיון, גם אם הם שם רק כדי להטריד. הרבה מצג שווא והרבה אנטי-חברתיות. חופשיות ודאי שאין. מי שטוען דמוקרטיזציה מול הכאוס הזה, שוכח שדמוקרטיה זו צורת ממשל. לא כרטיס פתוח לברדק.

לילדי לאונרדו כדי למצוא מקומות שלישיים מוגנים, בהם אפשר להביע דעה בחופשיות, להקשיב לאחרים, לזכות בהקשבה. גם אם הם מאוד קטנים. פיצים. לא רק זה, כדאי לקצוב את זמן השהייה במקומות כאלה. יש לנו צורך במקום שלישי ויש גם צורך בהתבודדות, מקום להתארגן מחדש.

העתיד הוא במדעים וטכנולוגיה, צריך להתמקד לשם. מדעים וטכנולוגיה נחשבים להגיוניים, מבוססים, רציניים ושם הכסף. אלא שטכנולוגיה לא יכולה להיות המדד היחיד ליצירתיות. גם לא כסף, גם לא פרסום. ספר השיאים של גינס הוא לא תעודת היצירתיות של העולם. מצער לדעת שלפי הסטטיסטיקה, מי שבוחר לעסוק באמנויות ועבודה סוציאלית, לא ישתכר כדי מחיתו. עם כל הכבוד לסטטיסטיקה, זו לא גזירת גורל. שינוי מערכתי יכול לאזן את התמונה, גם פרטים יכולים לאזן את התמונה בלי לחכות למערכות. יש יותר מדרך אחת להשתכר ולהתפרנס, צריך ללמוד אותן ולהתארגן בהתאם.

ילדי לאונרדו, תתמקדו במה שמושך אתכם ובאותו זמן תמצאו דרך ללמוד להתארגן ולהתפרנס מזה. זו אחת הסיבות בגגלן אני כותבת את הבלוג הזה.

הנקודה הישראלית

כמובן, אבל כמובן, שיש ישראלים שתמהים על כך שישראל לא נכללת בספר של ויינר. הסבר מופיע בסוף הכתבה של אריאלה. סיכומו:

  • אין כאן מספיק יכולת להכשיר אנשים יצירתיים
  • אנשים יצירתיים תופסים מעט מדי מקום או מקומות לא מספיק משמעותיים בחברה ובתעשייה
  • אין כאן פתיחות לרעיונות חדשים וחיצוניים (לא חיצוניים גיאוגרפית אלא חיצוניים לתפיסות רווחות קיימות השולטות במרחב)
  • המדינה היא מדינת מהגרים לסוג מהגרים מאוד מסוים, ואין לה אסטרטגיית מגנוט שמכוונת למהגרים מוכשרים דווקא. היא עסוקה יותר ביצוא מאשר במשיכה

רשימה יפה של תחלואים מערכתיים שלא קשורים רק במערכת החינוך. במקום לעוף על עצמנו בענייני טכנולוגיה ואקזיטים, הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולתקן את המעוות. יש הרבה מה לתקן.

מה צריך לקרות? בנייה של תשתיות, תהליכי עבודה מסודרים, חופש יצירתי, הערכה לכל שלב בדרך ולהישגים של כל אדם. מי בסופו של דבר ייספר כ'גאון' – את זה אי אפשר לדעת מראש, אותי מעניין לגלות איך אנשים יכולים למצות את פוטנציאל היצירה של עצמם ושל אחרים בסביבתם, ולגלות איך עוזרים לזה לקרות.

הבוגר המיטיב

לבוגר המיטיב – הורים, מורים, קרובים ועמיתים, יש כמה תפקידים חשובים באפשרות לעזור לאחרים למצות את הפוטנציאל היצירתי של עצמם:

להיות עדים לקיים. כל אחד מאתנו צריך לפחות אדם אחד שיהיה עד לקיומו ולמה שהוא עושה. מישהו שבאמת באמת רואה אותו כמות שהוא ומוכן להראות שהוא רואה. אל תספרו לי מה או מי אני צריכה להיות או אתם מקווים שאהיה – תראו אותי כמו שאני. תקבלו, לא תקבלו – זה כבר עניין אחר. לפחות תעידו על כך שאתם רואים את מה שיש.

ללמד את סדר הדברים הנכון ואת הקצב הבריא. התקופה הנוכחית דוחפת להאצה. ההאצה הזו היא לא כר גידול ליצירתיות אלא לתחרותיות מאוד לא בריאה. היא מבלבלת את הסדר. במקום ללמוד לעומק, להתנסות בתהליכים מלאים, להתגבש ולהבשיל לשלב הבא, אנחנו מקבלים – מיציתי, חפרת, טוב הבנתי, מה עכשיו? מה שבעיקר מקבלים זה חוסר התאמה בין היכולת לדבר על משהו לבין להבין אותו באמת. חוסר התאמה בין רמת טכנולוגית, זמינות משאבים ויכולת ליהוג, לבין בשלות רגשית והיכולת לשאת באחריות מא' עד ת'.

לומר אמת. צריך אומץ לומר אמת. צריך תבונה וחמלה לדעת מה לומר, ומתי. לפעמים לא יודעים וזה בסדר. הרבה יותר בסדר מלומר לא-אמת.

להנגיש שלל אפשרויות וכלים. מזה יש הרבה, כביכול. השאלה היא אם מנגישים את כל הכלים וכל האפשרויות. אם מנגישים כלים של תחום מאוד מסוים כדי לכוון התפתחות של יצירתיות בכיוון הזה – זו דרך מצמצמת. בוגר מיטיב מגשים את החלומות שלו בעצמו, או לא, אבל לא כופה אותם על אחרים שיגשימו אותם עבורו מכל סיבה שהיא.

המערכות הרחבות

ויינר רואה את מערכת החינוך כבעייתית. היא בעייתית אבל לא היחידה שאחראית לכשל בעניין יצירתיות. גם למערכות תעסוקה, חברה וקהילה, כלכלה ותקשורת, יש חלק בעניין. וכן, אני מאלה שמאמינים שמהלך כזה צריך להוביל ברמת מדינה. מה תפקידי המערכות הרחבות ביצירת התשתית ליצירתיות?

שימור רלוונטיות. אם אשתמש בדוגמה מוכרת כדי להסביר את העניין, היא קשורה באכזבה מסוימת שלי מנשיאנו היקר ז"ל – איש ספר, איש רוח, במקביל ל"מר ביטחון" וכל השאר. מוזר בעיניי כמה הוא דאג לקדם טכנולוגיה וכמה הרבה פחות דאג לקדם אמנויות וענייני רוח. כדי שיצירתיות תפרח, לא מספיק לקדם רק את המדע. כמו שאומר ויינר (ואני מסכימה אתו) – המדען צריך את האמן והאמן צריך את המדען. אם משאירים צד אחד בחוץ ולא משמרים עבורו רלוונטיות, הוא יגווע. היצירתיות תשתטח ולא תתפתח.

כדי להגיע למה שלא נראה לעין כרגע, בדרך שאין לנו מושג מה היא תהיה עד שלא נגיע לשם, אי אפשר לבטל את הרלוונטיות של איזשהו דבר רק בגלל כוחות שוק.

יש פן נוסף לשימור רלוונטיות ברמה מערכתית – שימור הרלוונטיות של ידע עבר ודיסציפלינות מרכזיות. במקום ללמוד את מה שידוע ויודעים שהוא טוב כבסיס להמשך, מדלגים מעל מה שהיה כ'מיושן' וממשיכים לעתיד מזהיר של לחזור על כל הטעויות שכבר נעשו, של רדידות, של מיתוג מחדש על מיתוג מחדש של הידוע כ'חדשני'. הבעיה הזו חמורה במיוחד כשמדובר בידע שאינו 'מוקלט' – לא מתועד בכתב, בצילום, בהקלטת אודיו/וידיאו וכו'. הרבה ידע כזה קיים כי הוא עובר בין אנשים, אבל המערכות מלמדות שלא לקחת אותו בחשבון.

הגדרות הצלחה רחבות, הקשורות יותר באפשרויות שהן פותחות לכלל האנשים. מצטערת, אקזיט של 200 מיליון דולר על משהו, אינו הגדרת הצלחה מיטיבה לכלל האנשים.

הגדרות מדויקות והטמעה. נגזר מהסעיף הקודם. כאן יש לי סיפורצ'יק על משהו שלמדתי מהמורה שלי לנגינה. הגעתי אליו יום אחד אחרי ששמעתי איזה נגן שנחשב אז לנגן הטוב בעולם בכלי שלי. את ה'נחשב' הזה שזרתי כנראה בסקירתי המתלהבת מספיק פעמים, כדי שהוא יאמר לי, "יש מקום לכולם. גם למספר 1, גם למספר 50 וגם למספר 500 ויותר." מודה שהטמעתי על המקום. כשניסיתי לברר מדוע הדברים שלו עשו עלי כזה רושם, הבנתי שזה קשור בכך שהוא הגדיר הגדרה מיטיבה, אחראית, פותחת אפשרויות. הוא לא אמר שמספר 50 זה יותר טוב ממספר 500, ובטח לא אמר שמספר 1 זה המקום הטוב מכולם. הוא גם לא אמר שאין דירוג. הוא רק אמר שיש מקום לכולם. אפשר לעבוד עם הגדרה כזו בתחושת חופש שאינה מעיבה על היצירתיות, בשונה מהגדרות כמו "המקומות היצירתיים בעולם" שלא מועילות ליצירתיות.

זה לגמרי בידיים שלנו ועוד בישראל, שהיא מדינה קטנטנה, תוססת (לטוב ולפחות טוב), שיצירתיות יכולה לשמש אותה כמשאב-טבע. זה קורה, זה רק לא קורה עבור כל האנשים. תארו לעצמכם מה היה קורה אם כן.