על חטא שחטאנו לפנינו ואנחנו חוטאים לדור הבא, לפחות

%d7%a2%d7%9c-%d7%97%d7%98%d7%90-%d7%a9%d7%97%d7%98%d7%90%d7%a0%d7%95-%d7%9c%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%a0%d7%95

הטריגר לפוסט הזה היא כתבה של אריאלה בנקיר שהתפרסמה בסוף אוגוסט ב'הארץ'. הכתבה מתבססת על ריאיון עם העיתונאי והסופר האמריקאי אריק ויינר לכבוד הוצאת ספרו "הגיאוגרפיה של הגאונות – החיפוש אחר המקומות היצירתיים בעולם, מאתונה העתיקה ועד עמק הסיליקון". לא קראתי את הספר ועוד לא החלטתי אם אקרא אותו.

מדוע דגדגה אותי הכתבה? כי מעבר לכך שספרים על נושאים כאלה הם ז'אנר כובש, זו עוד דוגמה שממחישה שיש לז'אנר הזה גם יסודות וגם השלכות בעייתיים. חלק מהדברים נוגע ישירות לילדי לאונרדו.

מניע הנובע משיטה שמנציחה ניצול

המניע לחיפוש של ויינר אינו מניע חדש בזמן המודרני – נושא מחקר פופולארי במיוחד, שמנסה ללמוד משהו מהעבר כדי ליצור אקטיבית, באופן יזום, תוצאות רצויות בהווה. לא רעיון רע, אלא שכפי שניתן ללמוד מהדברים של ויינר ושל אחרים המצוטטים בכתבה – כמו שהעולם כרגע, הכל תלוי במי קובע את העקרונות, מספק את התשתית ואת הכסף. אם מי שעושים זאת הם אנשים שהאג'נדה האמתית שלהם היא להמשיך ולשלוט בעולם – יהיה קשה מאוד לשנות את אקולוגיית הגאונות והיצירתיות.

ספר ידוע בז'אנר הזה הוא Outliers – the story of success מאת מלקולם גלדוול. נושא מחקר פופולארי במיוחד, התבוננות על העבר, ניתוח מרתק של נתונים וכתיבה קולחת. את הספר הזה קראתי. מעניין ומעורר מחשבה.

עם זאת ובלי לזלזל חס ושלום במי מהחוקרים-עיתונאים-כותבים המצוינים האלה, אני שואלת את עצמי מה יוצא מזה. האם כתוצאה מחשיפת הקוראים לספרים כאלה העולם הופך מקום טוב יותר? זו אותה שאלה שמעסיקה אותי בעניין הרצאות TED. אני מדגישה שוב – כולי הערכה לעבודה של אנשים. השאלה היא אם שם זה אמור לעצור – בהערכה לעבודתם או בתהילה שהם קונים – או שצריך לצאת מזה משהו לטובת בני האדם, לפחות לדי הרבה מתוכנו.

כבר כתב על כך עיתונאי מצוין אחר, וכך הוא מסכם כתבה מבריקה לטעמי:

"קחו בחשבון את הנרטיב ממנו מורכבת ספרות היצירתיות. אלה סיפוריהם של אנשים מבריקים, לעיתים קרובות מתחומי האמנות והרוח. את הסיפורים האלה לומדים אנשים מבריקים אחרים, לעיתים קרובות מתחומי המדעים, הפיננסים או השיווק. הקוראים הם אנחנו – בני מעמד מקצועי-ניהולי – המחזיקים בליבנו אמונה עצמתית שאנחנו די מבריקים בעצמנו. […] המושא האמיתי של הספרות הזו הוא הקהל המקצועי-ניהולי עצמו, שחבריו שומעים היגיון ברור ומתוק כשהם מאזינים ל NPR וחושבים שהם בנוכחות משהו עמוק, או כשהם צופים באיזה מיליארדר נושא דברים בTED. מה שהספרות השאננה הזו מגרגרת לתוך אזניהם הוא שיצירתיות היא רכושם, היתרון התחרותי שלהם, תוקף מעמדם. יצירתיות היא מה שהם מביאים למאמץ הכלכלי הלאומי – מרגיעים אותם הספרים האלה – וזו גם הדוקטרינה הנדיבה שלאורה הם, בצדק, שולטים בעולם."

אם זה מה שיוצא מזה, הספרים האלה מועילים בעיקר למי שכותב אותם. הם לא מיטיבים את מצבם של יוצרים בתחומי האמנות ומדעי הרוח, לא דוחפים יותר אנשים לתחומים האלה ובוודאי שלא משנים את השיטה. שיטה בה מעטים שולטים ברבים ומנצלים את כישוריהם של אלה, כדי לבנות לעצמם דוקטרינה שמצדיקה ניצול.

שימוש בתעתוע פשוט ואפקטיבי להגברת מכירות

אני ממש לא בטוחה שגאונות ויצירתיות הולכות יד ביד. כותרת הספר כורכת אותן זו בזו בעזרת טריק המוכר לכל כותב כותרות מקצועי. הדוגמה הכי מוכרת של הטריק היא כותרת הספר How to win friends and influence people מאת דייל קרנגי. זו כותרת שמחברת שתי תועלות – לרכוש חברים ולהשפיע על אנשים. הכותרת 'מציעה' שאם נשיג את התועלת הראשונה, נוכל כביכול להשיג גם את השנייה. עובדתית, יש אנשים רבים שיש להם הרבה חברים, אבל מעט מאוד השפעה. אלא שהקשר סיבה-מסובב המשתמע מהכותרת עזר לספר להימכר ב 30 מיליון עותקים. ויינר משתמש באותה כריכה של שתי תועלות או שני מאוויים – גאונות ויצירתיות. המילה 'יצירתיות' תעזור לו למכור יותר ספרים כי יותר אנשים יכולים לראות את עצמם תחת המילה הזו. המילה 'גאונות' היא זו שקורצת להם באמת.

שימוש בנתונים וציטוטים מפי מדענים/ידוענים לעיגון 'אקסיומות'

כדוגמה פשוטה ביותר לאפקטיביות של שימוש בנתונים, עצרו רגע לחשוב מה נתפס אצלכם כאמין יותר: אם אכתוב שהספר של דייל קרנגי נמכר ב 30 מיליון עותקים, או אם אכתוב שהוא נמכר בעשרות מיליוני עותקים? מה שיותר נתפס (30), נתפס אצלנו כיותר אמין. כותבי חיבורים מהסוג שחיבר ויינר מקפידים להשתמש בנתונים או מידע ממחקרים. אם אין להם נתונים כאלה, השלב הבא יהיה 'לגייס' ציטוטים מפי דמויות שאנחנו נוטים להאציל עליהם סמכות, חשיבות או הערצה: מדענים, פוליטיקאים, מנהלים בכירים, עשירים וידוענים. לפעמים גם דמויות בכירות בממסד דתי/רוחני ואנשי מדיה.

ברור לי שיש מדענים שלא יסכימו עם זה שכללתי אותם באותה רשימה עם כל האחרים. ברור לי שיש אנשי מדיה שיחבקו את ההכללה שיצרתי למעלה. אלא שכתבתי "שאנחנו נוטים להאציל עליהם סמכות" ולא שיש להם סמכות. כמה סמכות באמת יש להם – תלוי את מי שואלים. בעיניי חלק גדול מהציבור הם סמכות או מושא הערצה. הדברים שהם אומרים נחשבים יותר ממה שאומרים אחרים, גם כשהם מדברים שטויות לא נורמאליות.

אז מה הבעיה? הבסיס הערכי ממנו הם יוצאים, או המטרה אותה הם משרתים. הנה ציטוט שמופיע בכתבה

"אני אגיד על מה אני לא מדבר כשאני מדבר על גאונות," אומר ויינר. "אני לא מתכוון רק לאיי-קיו גבוה. מישהו עם איי-קיו של 220 הוא לא העניין פה. מי שמפלס את דרכו קדימה הוא הגאון היצירתי, אנשים כמו איינשטיין או סטיב ג'ובס, אלה שמסוגלים לחבר את הגאונות שלהם עם חזון, עם רעיון, ועושים קפיצה קדימה בתחומם."

לא סתם מציין ויינר שמישהו עם איי-קיו של 220 הוא לא העניין פה. יש מעט מאוד כאלה ואני מתערבת שרוב האנשים שיקראו את הרשומה הזו לא יודעים מה שמותיהם. אם אנשים כאלה היו העניין, היו מעט מאוד רוכשים לספר. אגב, במדדי איי-קיו, 145 ומעלה הוא המדד לגאון. כאלה יש הרבה יותר. עדיין, זה לא מספיק להצלחה מסחרית של ספר.

ויינר מנסח מחדש הגדרת גאונות ושימו לב שהיא מאמצת לחיבוק את המילה 'יצירתי'. מי אמר שאנשים עם איי-קיו 220 הם לא יצירתיים? אבל נעזוב זה כרגע – ויינר מגייס דמויות מוכרות מאוד, מהלך שקרוי באנגלית name dropping ויורה הגדרה שסדר המילים בה הוא טקטי לגמרי. מכוון לגרום לנו לראות את עצמנו נכללים בקבוצה שספר כזה מעניין אותה:

"אנשים כמו איינשטיין" טוב, לא בטוח שאני…

"או סטיב ג'ובס" גם לא אני, אבל בדיבור הטרנדי על יזמות והגשמת חלומות הוא יותר קרוב…

"אלה שמסוגלים לחבר את הגאונות שלהם עם חזון" כן! אני מסוגלת! (מהמילה גאונות כבר שכחתי…)

"עם רעיון" אתם מכירים מישהו שאין לו רעיון?

"ועושים קפיצה קדימה בתחומם" אוטוטו זה קורה לי! לפחות אני שואפת.

השאלה מי מודד מה, וכמה היא קפיצה קדימה.

הנה עוד דוגמה:

"יש ציטטה של שופנהאואר שמסבירה את זה היטב: 'כישרון הוא לפגוע במטרה שאף אחד אחר לא מצליח לפגוע בה. אבל גאונות זה לפגוע במטרה שאף אחד אחר לא מצליח לראות.' וברגע שהגאון פוגע במטרה הבלתי נראית, פתאום כולם רואים אותה."

בדקתי את אריאלה בעניין תרגום הציטוט.

"Talent hits a target no one else can hit; Genius hits a target no one else can see."

Arthur Schopenhauer

התרגום נושא את כוונת המקור. האם אני מסכימה עם שופנהאואר? לא, ואני וודאי לא מסכימה עם הקביעה של ויינר "וברגע שהגאון פוגע במטרה הבלתי נראית, פתאום כולם רואים אותה". זה שויינר מושיב את עצמו ליד הציטוט של שופנהאואר בחיבוק אלגנטי, לא הופך את מה שהוא אומר לשווה. קרה הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה שמישהו פגע במטרה שאף אחד לא ראה. פתאום כולם ראו אותה? לא. לעיתים קרובות הם ראו יותר מקרוב את הוצאתו להורג או את השפלתו של מי שפגע במטרה הבלתי נראית.

מה הבעיה שלי עם דבריו של שופנהאואר? המילה 'מטרה'. זו מילה המעידה על צורת חשיבה דומיננטית מאוד בימינו. אלא שמי שעוסק ביצירה יודע היטב ש'מטרה' מכוונת את הכוונה ולא בהכרח תומכת ביצירתיות – שיש בה מרכיב כבד של אי-כוונה.

דירוג יכולות, ציונים שלא באמת צריך

גם המילה כישרון משתלשלת פנימה לא מעט פעמים בכתבה. גאונות, יצירתיות, כישרון באותה כריכה. האם יש לנו הגדרות מדויקות מספיק לשלושת העניינים האלה, שבעזרתן נוכל לענות על שאלות כמו – האם יש קשר בין הדברים, מה מידת הקשר אם קיים, מה תלוי במה וכו'? למיטב ידיעתי – אין הגדרות כאלה. אלה מילים שמשתמשים בהן לפי תחושה. מה שבמיוחד עושים אתן זה לדרג, לקבוע מידת הערכה. השאלה היא מה מכוון את ההערכה הזו, מה נמצא בבסיס הערכי, בכוונה שמאחורי הדברים, אצל מי שמחזיק את התשתית ליצירת מערך הערכה.

כשל מובנה בשיטה

כפי שמציין ויינר, השכלה גבוהה משפרת מאוד את הכישורים והמיומנויות, אבל לא את הסיכויים לגאונות ויצירתיות. ייתכן שהיא בכלל מחבלת בהם.

הדמויות אחריהן עקב ויינר, אותם גאונים עליהם הוא כותב, הם לא אנשים שיודעים הכל. הם אנשים שיודעים דברים ובעיקר רואים חיבורים במקומות שאחרים לא רואים. מומחה יכול להמשיך לחפור באותה ערוגה כל חייו, להכיר כל אטום ברגביה, אבל למצוא בה משהו חדש, הוא לא בהכרח ימצא. כל עוד לא יאתגרו אותו מכיוון חדש, הוא יישאר כלוא בערוגת מופת.

אם הצעד הבא בניסיון לטפח יצירתיות נמצא ביכולת לראות את הלא-נראה, ולחבר בין דברים שעל פניו נראים לא קשורים, זה מה שהשיטה צריכה לאפשר. אלא כמו שמציין ויינר עצמו – חיבור של כמה שדות עדיין נתפס כחובבנות, כשטחיות, כהפרעת קשב. כל זה כי המערכת מכוונת להניע אנשים לכיוון מטרות, מטרות שהיא קובעת כמטרות הנכונות. אם היא רואה את המטרות, אז איפה המקום ליצירתיות או לגאונות מהסוג ששופנהאואר התכוון אליה?

כרגע, מתמקדים במדעים וטכנולוגיה. זה נחשב להגיוני, מבוסס, רציני ושם הכסף. אלא שטכנולוגיה לא יכולה להיות המדד היחיד ליצירתיות. גם לא כסף, פרסום, יופי או טמטום. ספר השיאים של גינס הוא לא תעודת היצירתיות של העולם. רבים יאמרו שאני טועה ושזו השיטה שתוביל ליצירתיות רבה יותר.

מה שתמצת עבורי את הכשל באופן אלגנטי הוא ציוץ שראיתי לפני כמה ימים. מי שכתב אותו נחשב למוביל דעה חקרן וחדשן:

%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8

מה שגרם לי לענות לו

%d7%9e%d7%a2%d7%a0%d7%94

הוא נתן לייק, יצאה מזה תכתובת קצרה עם אדם פחות אופטימי ממני, וכשהלכתי לראות מה עוד יצא מזה – את כל שאר התכתובת אפשר להושיב תחת הכותרת "תן לנו את דעתך על מה שאנחנו כבר יודעים". יצירתי מאוד. בסביבה הזו, ה'גאונים' של ויינר לא יכולים להתפתח.

יש בכתבה גם התייחסות לסביבה הישראלית ולסיבות שבגללן היא בעייתית לפיתוח יצירתיות כתפיסת עומק. מבחינתי, מעניין יותר מה אפשר לעשות כדי לתקן את מה שכרגע מקשה על ילדי לאונרדו מצד השיטה.

ברשומה הבאה.