שיעור מקונדור

"את חושבת שילדי לאונרדו הם אנשים מופנמים בדרך כלל? ואם כן, למה זה בעצם?" משכתי בכתפיי. לא הייתה לי תשובה מגובשת, רק בליל מחשבות ראשוניות: פגשתי ילדי לאונרדו מוחצנים; מופנמות יכולה להיות תגובה לסביבה שלא מארחת כל-כך טוב אנשים שנוטים לפעול בדרך שונה מהמקובל; גם מוחצנות; האם זו שאלה שיש מה לעשות עם התשובה לה? מאיפה זה נחשב מופנמות, איך מודדים את זה? אני יודעת שאני מופנמת. באותו זמן, יש מרכיב ניכר של תקשורת בעיסוקים שלי – בסיפור סיפורים, בניצוח תזמורת, בהדרכה. זו תקשורת שדורשת להיות נוכחת לפני עיניים של אנשים, מחייבת קשב לאחרים, הדדיות. אני נהנית להיות שם, אז אני מופנמת או לא? מדוע זו שאלה והאם היא רלוונטית להבנה של משהו? לא באמת ידעתי מה לענות, רק ידעתי שזו שאלה שתרחף עד שאבין מהי, אולי.

קונדור

כעבור שבוע, תוך כדי הליכה לאורך הצוק, ראיתי מולי לא גבוה בשמיים ציפור גדולה. ירדתי בזהירות לתוך עמק חיי, הגעתי לתחתית המורד ועצרתי כדי לנוח רגע. הציפור דאתה מעלי, נראית כמו קונדור. הלכתי לתוך העמק על אחד השבילים החשופים. הצעדים שלי הפרו את השקט הגדול, מפזרים אבנים קטנות מדי פעם. גם הנוף שקט מלבד נקודה אחת גבוה מעל. מדי פעם עצרתי והתבוננתי בה, כמו ילדה בעפיפון. בקצה עלייה תלולה בדרך החוצה מהעמק, המתין הקונדור. נעצתי בו מבט מופתע וזהיר, הוא נעץ בי מבט לא טורף, השתהה עוד כמה רגעים, פרש כנפיים ונסק אל-על.

למה חיכה לי כאן ולמה נעלם רגעים אחרי שהגעתי? קודם להיות קונדור הרגיש לי חופשי-אינסופי. פתאום הזמן הפך נוכח והרגשתי פספוס בגלל שלא הספקנו לדבר. עדיין, מעוף הבדידות המזהיר שלו נראה לי כמו הצטיינות יתרה. ואז, נזכרתי בשאלה אודות המופנמות של ילדי לאונרדו.

יש סכנות בלעוף סולו

אני לא יודעת לפסוק אם ילדי לאונרדו מופנמים או לא. אין לי מדד מופנמות לשתף בו. אני כן יודעת שיש משהו בילדי לאונרדו שאוהב לעוף סולו, שמתחזק כשהוא עף לבד בין עולמות, מחשבות, רעיונות וחוויות גילוי. בזמן שאנחנו 'שם', אין אף אחד שיותר יכול מעצמנו. זו תחושה יצירה מדהימה בעצמתה, מרתקת, מוחלטת, מפתה.

אבל כשעפים לבד, מפסידים משהו. מפסידים את ה'החוצה' ואת כל מה שהוא יכול להביא לתוך חיינו: שיתוף ועזרה, עבודת צוות, רשת בטחון, חוסן חברתי, חלקים חשובים בצמיחה האישית ובוודאי שבצמיחה מקצועית ועסקית. מפסידים גם את החלקים הפחות נוחים, כמו תגובות וביקורת.

לעוף סולו ברום השמיים זו חוויה מזהירה. גם בודדה. ויכול להיות שהאבחנה אודות מופנמות קשורה בזה: בתחושת הבדידות שנשקפת מעיני קונדור שירד לרגע מהשמיים, מתבונן עין בעין אבל חייב לעוף משם לפני שיתגלה כמה קשה לו לדבר החוצה.

לפני שנים רבות, ציפור גדולה אחרת למדה אותי שיעור על חשיבות הפנייה החוצה. היא קראה לי למשרד כדי להפגיש אותי עם ההבנה שהשתיקה שלי, מפחידה את המדריכות בקורס קצינות. "בעיה שלהן," עניתי לה, "שתתגברנה על הפחד." רק שנים מאוחר יותר הבנתי כמה חכם מצדה היה לענות לי בחיוך, "את יכולה לעזור להן. תנסי." בחכמה ובעדינות, היא אילצה אותי ללמוד לפנות החוצה. להתנתק מזרמי הרעיונות והמחשבות עליהן אני חגה בנוחיות, לבחור דבר אחד לומר, לפחד את הדקות שעוברות עד שזה יוצא החוצה, לפתוח את הפה ולדבר בקול. להשתפשף ולתרגל עד שאתרגל.

ממה פחדתי? כנראה מכך שאחרי שאדבר יקרה אחד משניים: או שאגלה שיש מי שיכולה יותר מעצמי באותו רגע, או שאגלה שברגע שזה יצא החוצה חטפו לי, ועכשיו גם אחרים יכולים לעשות את הדברים המיוחדים האלה שאני יודעת. פחדתי על המקום שלי. בפנים הייתי רק אני וכל המקום היה שלי עד שלא הייתי מוטרדת בכלל מעניין המקום. בחוץ היו הרבה אחרים על מגרש שלא בניתי לי עליו מקום – כי העדפתי פחות אינטראקציה. זה אולי הקשר למופנמות.

אלא שעם הזמן והתרגול למדתי עוד כמה דברים:

  • שלעשות את אותו הדבר שוב ושוב, גם אם בדרך המאוד מיוחדת שלי, זה לא מעניין לי. זה הפוך מלהיות ילדת לאונרדו. למדתי למסור הלאה כדי להתפנות לדבר הבא.
  • שאי אפשר לשבת בבידוד ולצפות שדברים יקרו.
  • שלהתרועע עם אחרים, לקחת חלק, לא דווקא להוביל, לעזור לאחרים לזוז בכיוון חדש, משחרר אותי מספקות שביני לביני. פוקוס על אחרים הוא פוקוס יותר בריא.
  • שגם אם נדמה לי שיש לי אחיזה מוצקה במה שאני עושה, הפרספקטיבה של אחרים, אפילו בדברים שאני יודעת, יכולה לשחרר רעיונות חדשים אצלי.
  • שהיצירה העמוקה של ילדי לאונרדו היא לא יצירה חיצונית. אבל כדי שנוכל לחיות בטוב, היא חייבת לצאת החוצה. לא בהכרח כולה, לא דווקא כמו שאנחנו רואים אותה בפנים ובכל זאת, להתבטא חיצונית, בקול ברור, בשמנו.
  • שעם הדקות פחד שעוברות לפני שזה יוצא החוצה, אני לא יכולה לעזור לאחרים.
מורידה הילוך

את הבלוג הזה התחלתי לכתוב לפני כמעט שנה, כשיצאתי לשנת שבתון. עכשיו אני כבר בזנבנב השנה ובדרך חזרה לתוך הגעש שנקרא 'השוק'. כמו שהיה לפני השנה הזו, גם בהמשך אחיה כיוצרת עצמאית שהכל מתערבב לה בדרך יפהפייה ומעניינת. החיים של ילדת לאונרדו לא מסתדרים למחלקות קטנות ומסודרות כמו שקעים בחמגשית; הם דומים יותר לנזיד סמיך, שהכל נמס בתוכו ליחד שסך חלקיו טוב מכל חלק בנפרד. אני נדחפת ליצור, ולא לגמרי מרוצה אלא אם מאתגרים אותי ברעיונות חדשים ומפחידים.

מה שהכי למדתי בשנה הזו, זה לשחרר את הברקס על הלאונרדו. לא שהיה לי ברקס חזק, ההיפך הוא הנכון, אבל בכל זאת היה שם משהו ששרט את הדרך מדי פעם ועיכב אותי בהרעשה מיותרת. שאריות של הקושי לפנות החוצה.

אני רוצה לארגן את המקום הזה מחדש, להכין אותו לשלב הבא. לכן, אני מניחה את המקלדת עד סוף חופשת הקיץ. פרויקט 'בית יוצר 30/100' ממשיך.

תודה לכם על הקריאה, התגובות, התכתובות הפרטיות, הרעיונות, השאלות והמחשבות ששלחתם אותי לחשוב.

קיץ טוב, לימור.

המחברת הלא משונה שלי

[רשומה משלימה לרשומה 'מקום לעודף רעיונות']

"מה זאת המחברת המשונה שלך?" שואל כמעט כל מי שיוצא לו לראות את המחברת שלי מונחת פתוחה על שולחן. מלבד העובדה שיש מי שמפנקת אותי במחברות מ Moji בלונדון, אין במחברות שלי שום דבר משונה. מה שכן, אני משתמשת בהן בצורה מסוימת, שעוזרת לי לנהל את העבודה ואת עצמי. זאת במקביל לעובדה שאני משתמשת בתכנה לניהול משימות. מה רע בתכנות דיגיטליות? שום דבר ספציפי מלבד העובדה שהן מרוכזות בתנאים הנוחים להן. אני צריכה לפחות כלי אחד שמרוכז בתנאים הנוחים לי:

  • לראות כמה אני עובדת כדי לדעת מתי לעבור תחום, מתי לעשות הפסקות ומתי מסתיים יום עבודה
  • לרשום במהירות כל מטלה נוספת שעולה לי בראש
  • לרשום פירוט מהיר של תת-מטלות
  • לרשום מידע שאני רוצה לזכור
  • לראות את כל המידע הנ"ל במקום אחד…

… בלי להצטרך להיכנס לאיזו אפליקציה ולהקליד את מה שאצטרך לקרוא אחר-כך שוב. זה מיותר, כי רוב מה שאני רושמת במחברת הן מטלות לביצוע. זאת אומרת שהמחברת הזו היא כלי מהיר, לשימוש יומי ומידי. עד סוף היום כל מה שרשמתי במחברת טופל, ואני לא חוזרת אחורה ליום קודם.

צורת השימוש הזו עונה על צורך שנובע מהנטייה לעסוק במגוון עניינים ולנהל כמה עלילות מחשבה בו-זמנית: הצורך בגמישות. המחברת עוזרת לי להחזיק את עצמי במסגרת שקבעתי, ובאותו זמן מאפשרת נשימה, חופש, בחירה ופשטות. לפעמים, תכנת ניהול מסבכת את העניינים בדרישותיה המוגזמות למידע מפורט על כל תת-מטלה.

איך זה עובד

[מטעמים מובנים, טשטשתי חלק מהמידע]

המחברת של לימור

אם תציצו על השול הימני של כל עמוד, תראו רצף סימנים קטנים. כל סימן פותח שורה ויש שלושה סימנים כאלה:

ריבוע: פעולה לביצוע

עיגול: תזמון אירועים

נקודה: מידע

השורות שמתחילות בריבוע הן מטלות. ברגע שביצעתי את המטלה או העברתי אותה לתכנת ניהול המשימות הראשית שלי, אני מסמנת את הריבוע בV. כל הריבועים צריכים להיות מסומנים עד סוף יום העבודה.

השורות שמתחילות בעיגול מפרטות תזמונים של עבודה. בימים בהם אני לא יוצאת, אני עובדת במקטעים של 15 דקות עבודה/ 5 דקות הפסקה, בכל שעה מקסימום עוברת נושא, ואני עובדת שש שעות ביום נטו. לפעמים אני חורגת לשבע שעות, לא יותר. כמו שרואים, אין במחברת ציון של השעה ביום כמו שיש ביומן, רק תזמונים. התנהלות כזו בזמן מאפשרת לי הרבה גמישות והספקים. לא משהו שהיה קורה במסגרת תשע-עד-חמש.

כל השורות שמתחילות בנקודה מכילות מידע שאני רוצה לזכור. המידע קצר מועד – מספרי טלפון, סיסמאות, זמני נסיעות ברכבת וכד'.

כל יום מתחיל בציון תאריך (אפשר לראות את אתמול מתחיל קרוב לאמצע העמוד הימני) ועבודה לפי רשימת המטלות שרשומות לי בתכנת ניהול המשימות שלי. כל השורות שמתחילות בריבועים ונקודות, מכילות מידע שנוסף מעבר לרשימה במהלך היום. פחות מעשרה אחוז מהריבועים עבר לתכנת ניהול המשימות, כל השאר בוצע. איך זה לא מתנגש עם מה שרשום בתכנה? כי מי שמסדרת ומתעדפת את המשימות בתכנה, דואגת להשאיר זמן למשימות נוספות ולמיילים בלתי צפויים.

אני מתכננת מראש רק 50% מהזמן.

את ההשראה קיבלתי מ Bullet Journal שהוא רעיון מדליק, אבל לא לגמרי מתאים לילדי לאונרדו. עם זאת, שווה לראות מדי פעם משהו לא מתאים אבל מושקע, כדי לדעת מה אנחנו לא מפסידים…