עומק ורוחב הם לא הפכים

לפני כמה ימים נסענו לבקר אישה אחת. רצינו לשמוע אודות מחקר שהיא עורכת בתחום מדעי ההתנהגות. המחקר מתבונן על מחקרים אקדמיים, היא עורכת אותו מטעם עצמה. דרכה, קיווינו לגלות משהו שיתמוך, אולי ישלול, ואולי יסיט לכיוון חדש איזו מחשבה שיש לנו.

בת שמונים ושש, קורנת סקרנות לחיים. מתהלכת בין חדרי ביתה בקפיציות של ילדה בת חמש שרק התחילה ללמוד בלט. השיחה אתה שזורה שליפת ספרים ממדפים, ציטוטים מספרים של סופרים וחוקרים, סרטונים ביוטיוב, תשומת לב מוחלטת למילה, שמחה בתבונת הטבע שלומדים מהתבוננות בתינוקות, קריקטורות שמרגשות אותה, ציורים קטנטנים שהיא מציירת כדי להסביר את הרעיונות שלה, גרפים, תכתובות מייל עם חוקרים יידועי-שם, שאלות נוקבות על חוסר כבוד אדם, שמחה בכל צורת חיים ואינטליגנציה רגשית רוטטת.

כדי לא לסטות מנושא הרשומה וגם כי לא ביקשתי רשות, אני לא נכנסת לפרטי המחקר והתגליות שלה. רק אוסיף שהיה די עצוב לגלות כמה מוגבלים המחקרים עליהם מתבססות תפיסות טיפול וחינוך ידועות מאוד. להבין שחוקרים מתבוננים רק על חלק מצומצם מהתמונה הכוללת ולא בהכרח רואים את הטעויות של עצמם. מצאתי את עצמי שואלת "אבל למה…" לגבי דרך הפעולה שלהם, פחות או יותר כל עשר דקות. אני מסכמת שבעניין מה שקיווינו לגלות, התשובה לא נמצאת במדע המודרני. הדמיון המדעי מוגבל מדי, לפחות לעת עתה.

שאלנו אותה מה היא הייתה רוצה שיקרה עם העבודה שהיא מקדישה לה כל כך הרבה שנים ותשומת לב. היא רוצה שייקחו את הרעיונות שחשפה ויבדקו אותם, יחקרו אותם במעבדה מסודרת. היא רוצה לקבל מילות הערכה מחוקרים שהיא מחשיבה. למרות שהיא לא אמרה זאת במפורש, לי נראה שאם היום חוקרים את הרעיונות שלה ומגלים בעזרתם את מה שיכול להשפיע לטובה על שיטות הטיפול הקיימות, זה מה שהיא הייתה הכי רוצה. אני משערת שזה כך, כי מלשמוע את הסיפורים הקטנים שלה על מקרים שהיא טיפלה בהם, לראות את הדחף שלה לעזור, להקל על מצוקות אנושיות, ברור לגמרי שהיא מעולם לא נעצרה בטיפול במה שהמחקר הרשמי לימד אותה. היא מצאה את הדרך לעזור.

מה שציער אותי בכל זה היה להבין שאישה רבת עניין ופעלים, סקרנית ויסודית כל-כך, בכל זאת מתדפקת עד עכשיו על השערים הגבוהים של עולם אקדמי-מדעי צר-מבט, כדי לראות יותר 'רצינות' במפעל חייה. עולם שלא מתכוון לפתוח פתח למה שיכול להטיל ספק במחקרים שמשפיעים על חיינו, גם אם הם מוגבלים ולעיתים קרובות השפעותיהם מזיקות עבור חלק מהאנשים.

להערכתי, השערים לא ייפתחו. לו רק בגלל שהמסקנות אליהן היא מגיעה, נסמכות בין השאר לא רק על ידע מחקרי והבנתו, אלא גם על הרבה פיסות מידע לא מדעי שמגיעות מכל מני כיוונים. היא הרכיבה פאזל עשיר שמה שעולה ממנו זו מסקנה מתקבלת לגמרי על הדעת, שכל ישר, היגיון בריא. אבל הדרך בה הגיעה למסקנה הזו, לא עומדת בדרישות הסף של מחקר אקדמי. היא שבה ואמרה, "אף חוקר עדיין לא ראה…". רוצה לומר שרק אם חוקר יראה זה ייחשב. אני רציתי לומר לה שאולי לא ראה במעבדה, אבל אם היה מביט החוצה מחלון המעבדה, הוא היה רואה את הדבר ההוא פחות או יותר בכל מקום. לא אמרתי.

מתנה מאישה קורנת סקרנות לחיים

כל זה החזיר אותי לחשוב על עומק ידע ורוחב ידע, ולחשוד בכך שהפרספקטיבה הרווחת גורמת לנו להסתכל עליהם כהפכים. כמו בקביעה העממית הידועה – Jack of all trades, master of none או כמו שבעברית – אם תתעסקי ביותר מדי דברים תהיי שטחית ולא טובה בשום דבר.

מהחוויה האישית שלי אני יודעת שהקביעה הזו אינה נכונה. לא במקרה שלי, וודאי שלא במקרה שלה ולא במקרים רבים אחרים. אז יכול להיות שהשאלה היא איך ואיפה מודדים – עומק, רוחב, רמה, אפקטיביות. אם אנחנו מודדים לפי קטגוריות מוגדרות מראש שמגיעות בדרך-כלל ממערכות השכלה או תעשיה, אז עומק ורמה נקבעים לפי היקף ידע, מיומנות או וותק באותה קטגוריה. רוחב הוא לא דבר רצוי. לאור התפיסה הזו, לא כל-כך מפתיע שאנשים העוסקים בכמה תחומים נתפסים כאחד מכמה סוגי חריגים: או שהם מבולבלים, או שהם לקויים, או שהם גאונים, או שהם מאחזי עיניים.

אלא שבמציאות, החיתוך הברור בין קטגוריות, שאני לא בטוחה שבאמת התקיים מעולם מחוץ לחלקים מסוימים בעולם האקדמי והעולם התעשייתי, מיטשטש והולך. סימן קטן לכך הוא מטרד מוכר לא רק לילדי לאונרדו: כמה פעמים קרה שהייתם צריכים לבחור לעצמכם קטגוריית תעשיה או סוג השכלה מתוך רשימה באיזה אתר, ולא הצלחתם למצוא את הקטגוריה המדויקת שלכם כמו שאתם רואים אותה? ברוב המקרים, אחרי שגיליתם שאין 'אחר', בחרתם פשרה.

עוד מטרד בעניין מדידה לפי קטגוריות קבועות מראש היא העובדה שאנחנו משקיעים לא מעט ברכישת השכלת המשך, שרובה אינה אקדמית ולא 'נחשבת'. בהתחשב בכך ששוק העבודה דורש למידה מתמדת והסתגלות מהירה לשינויים, אין שום סיבה שלימודי המשך, השתלמויות, סדנאות, השתתפות באירועים מקצועיים וכו' לא ישוקללו כחלק מסך ההשכלה שלנו. בעניין הזה שווה לבדוק את open badges project, מערכת טכנולוגית שעוזרת לשקלל ידע ומיומנויות שנרכשו במגוון מקומות, כדי שלומדים יוכלו לזכות בהכרה ראויה על מאמציהם.

באותה מידה נראה לי נכון לצבור לזכותי את כל מה שעשיתי, בכל תחום ובכל שילוב. איך מודדים? לא שאלה שאין לה פתרון. אפשר למדוד כל סוג של השפעה, שינוי או תרומה – אם רק רוצים. זה עניין של תפיסה.

סימן חשוב לכך שרוחב מתפתח להיות מדד בעל ערך הן התכניות הבין-תחומיות, הרב-תחומיות והעל-תחומיות. מהאחרונות יש כרגע מעט מאוד, נקווה שתהיינה יותר. כאן נכנסת לתמונה אפקטיביות כמדד משמעותי. תכניות כאלה שואפות לספק ללומד את כל הכלים הדרושים להיות אפקטיבי בהתמודדות עם סוגיות המשתרעות על שניים או יותר תחומים, או כאלה שלא נפתרו עדיין בעזרת מומחיות בתחום אחד או שניים.

יש עוד כמה אפשרויות לבדוק

אם חייבים קטגוריות, אפשר להמציא קטגוריות חדשות שמשלבות ידע מכמה תחומים. ידע שיש ממנו בדיוק מספיק כדי ליצור קטגוריה חדשה. יש כבר קטגוריות חדשות ומי יודע אילו עוד פטנטים ימציא לנו הדמיון האנושי.

אפשר להסתכל על כל העניין מהקצה השני – מצד המטרה. קודם לקבוע מטרה ואז לבדוק מה צריך לדעת כדי להגיע אליה. לא פחות אבל גם לא יותר.

יש גם את האפשרות להעביר ידע מתחום אחד לתחום אחר וליצור קפיצת דרך. נראה לי שאני עושה את המעבר הזה לא מעט.

הכי מעניין לדעתי, יהיה להגיע למצב בו צרכים מוצגים לפתרון, בלי להכתיב את הדרך או התחום ממנו יגיע הפתרון. מצב בו רעיונות יעמדו לבדיקה בשל מידת ההשפעה לטובה שהם יכולים לחולל בחייהם של אנשים, לא בשל מי שהגה אותם. אולי מצב בו צרכים מוצגים לפי קטגוריות צורך, לא לפי קטגוריות מקצועיות.

מי יודע.

הרכבה
מקור: פליקר

אמר לי פעם מישהו שבמקום להתלונן על מה לא טוב, עדיף לבנות חדש, יותר מוצלח. אני נוטה להסכים. אני רואה מה יכול להיות אחרת לטובה כשמקטינים את המגבלות המנטליות של כל מי שקשור, כולל הילד לאונרדו עצמו.

יש לי הרגשה שיותר קל לקבל עזרה כילד לאונרדו, מילד לאונרדו אחר. אולי אנחנו יכולים לחשוב יחד, לדמיין מצב חדש ואז לעשות צעדים כדי למצוא את הדרך ליצור אותו. המניע המרכזי שלי הוא לכנס את מה שצריך כדי שאנשים יוכלו להניע שינוי בחייהם.

בודקת כרגע מה תהיה הדרך הקלה ביותר לנהל שיחה כזו.

מה אתם קונים, מומחיות או פתרון?

הרשומה הזו הייתה אמורה להיות כתובה כמו שאני כותבת בדרך כלל. אני יודעת שלא לכולם נוח לקרוא את הכתיבה שלי. היא כזו כי אני מנסה לאזן, לא להדיר אפשרויות, באופן כללי להיות מנומסת. אלא שאתמול בבוקר, ממש לפני שהתכוונתי לפרסם, מישהו זרק לכיווני "את מתעסקת ביותר מדי דברים". זה היה בסוף פגישה שהסיבה להזמין אותי אליה הייתה העובדה שאני יודעת 'להתעסק ביותר מדי דברים'. במקום להתנפל עליו, חזרתי למחשב והתנפלתי על הרשומה המנומסת שהייתה כאן לפני שהתנפלתי עליה.

כשאנשים בבעיה אמתית, הם מחפשים את בעל הסמכות. זה שיש לו גם את המומחיות וגם את הניסיון, שהוא יודע שהוא יודע ושאחרים יודעים להעיד עליו שהוא כזה. אני מומחית בלהתעסק במה שנראה כ'יותר מדי דברים'. יש אחרים שהם יותר מומחים או יותר בעלי ניסיון ממני בתחומים כאלה ואחרים, אבל יהיה קשה למצוא מישהו יותר מומחה ובעל ניסיון בלהתעסק 'ביותר מדי דברים'.

אלא שכמעט אף אחד לא מחפש בעל סמכות ב'להתעסק ביותר מדי דברים'. אז איך מגיעים אלי, על מה מחפשים אותי? על רשימה ארוכה של עניינים. לחלק מהם יש שם ברור וידוע כמו 'שיווק' 'סיפור סיפורים' 'ניהול עצמי'. האם זה באמת מה שהם צריכים? לא. אף אחד לא צריך ממני את כל מה שיש בשיווק או את כל מה שיש בסיפור סיפורים או את כל מה שיש לדעת ולהציע בניהול עצמי. מעטים האנשים שיודעים לומר בדיוק איזה חלק של ידע בשיווק הם צריכים ממני, או אפילו פשוט מזה – לומר מה הבעיה או הצורך שהם רוצים לפתור.

יוצא מזה שאם אני רוצה שיגיעו אלי, יתייעצו אתי ואף ישכרו את שירותיי, אצטרך להציג את עצמי כבעלת סמכות, מומחית רבת ניסיון בכל דבר שאני אומרת שאני יודעת לעשות או לפתור. אם למדתי את התחומים האלה לרמה של ידע היקפי, עמוק, ושלחתי את עצמי להתנסות בכל אפשרות, והשוק קונה ממני רק 10% ממה שאני יודעת – זה בזבוז אדיר, על חשבוני. אם לא למדתי את כל זה ואני עדיין מציגה את עצמי כסמכות – אני מבלפת. גם זה בזבוז אדיר, על חשבונכם. מעבר לזה, למדתי שמומחיות וניסיון מעניינים עד לרמה מסוימת. מומחיות עושה רושם – כמו הרושם שעושה עלינו תואר אקדמי – אבל היא לא מבטיחה יכולת. ניסיון גם הוא לא תמיד הפתרון. אפשר להיות עם הרבה ניסיון בלעשות דברים עקום ובלי שכל. מה שאנשים באמת צריכים זו סמכות. רק שהם לא כל כך יודעים איך לאתר אותה.

ובכל זאת, פונים אלי. לא משנה תחת איזו כותרת, בסוף יוצא שהם מקבלים את מה שהם צריכים. זה בגלל שאני דואגת להיחשף. לא ברמה של כוכבת קולנוע, אבל מספיק כדי שמי שצריך אותי ימצא אותי, אם יואיל בטובו לחפש קצת. זה מצליח כי בסופו של דבר אנשים זקוקים לפתרונות ועזרה בכל מני דברים – קטנים, גדולים ובינוניים. מומחה, לא מומחה, הם צריכים תשובה לשאלה והם מחפשים עוד ועוד עד שהם נעצרים. אצל מי? אצל מי שייתן להם את התשובה השימושית ביותר עבורם ויעזור להם להתקדם צעד אחד קדימה. זה ברוב המקרים. תמיד יהיו אלה שחייבים לשלם המון על רושם.

הבעיה שיש לילדי לאונרדו במקומותינו

אני ראש בקיר. מצליחה איכשהו להתנהל בעולם עם ה'יותר מדי דברים'. גם לי היה הרבה יותר נוח אם הסביבה הייתה משתנה להבין שהיכולת למצוא דרך פעולה אפקטיבית במצבים שיש בהם יותר מדי דברים בהרבה תחומים, זה ממש מקצוע. אפשר לפתח מומחיות בזה, לצבור ניסיון ולהפוך סמכות. אלא שבאופן צבוע ביותר, וכן, המילה היא 'צבוע', הסביבה שדורשת מאנשים 'חשיבה מחוץ לקופסה', דורשת מומחיות וניסיון בתחום אחד. אחרת זה לא נחשב.

זו בעיניי הסיבה העיקרית לכך שילדי לאונרדו לא אוהבים את השאלה "מה את עושה?" אם אני עונה שאני עושה זה וזה וזה – זה לא נחשב. האם מובן מה מרגיש מישהו שכל מה שהוא עושה, לא נחשב? במקביל, אם אני עונה רק דבר אחד, בעיניי עניתי משהו שהוא לא אני. כבר כתבתי על תשובות לשאלה "מה את עושה?". יש דרכים לפגוש את השאלה הזו בטוב. עם זאת, מצבם של ילדי לאונרדו בכלל לא נוח. זה לא אמור להיות קשה עד כדי כך.

הבעיה האמתית שיש לילדי לאונרדו במקומותינו

מתוך דברים שכתב לי נ.:

אני אוהב לעשות הרבה דברים אבל לרוחב, חסר לי ממד עומק. מה שמאפיין את ההתנהלות שלי הוא חקר נושא עד הרגע שאני מרגיש שאני יכול להמשיך עם רמת הידע הזו. אני מרגיש לעצמי, בלי קשר לדרישות ידע או ניסיון בתחום שאולי צריך, כדי להיחשב מומחה. בנוסף, סוג הידע או הניסיון שארכוש הוא לא בהכרח היקפי לאותו תחום, אלא רק אותו חלק שמעניין אותי ומשמש אותי. זה יוצר את המצב בו אני חושש להציג בעולם את הנושא שמעניין אותי, מחשש שמישהו יבקש ממני משהו בתחום שאני לא יודע, או פחות מבין.

אנחנו אוהבים לרכוש ידע שמשמש אותנו. אין לנו צורך בידע היקפי או ניסיון עצום לפני שאנחנו דוחפים את הידיים לארגז החול. עומק ידע מעניין אותנו אם הנושא מושך אותנו מאוד ואנחנו סקרנים לחקור אותו יותר ויותר. בדרך כלל, מעניין אותנו לדעת מספיק כדי להתקדם וכדי לחבר בין דברים. כמו שכתוב בדברים של נ., "אני מרגיש לעצמי." זה בדיוק כך, המוטיבציה שלנו היא פנימית ואנחנו לא מבזבזים זמן על מה ש"אמורים" לדעת.

הבעיה האמתית צצה מול האפשרות שאנשים ייוועצו בי, יפנו אלי, ישאלו אותי, יעסיקו אותי או יקנו ממני משהו שאני יודעת לעשות והם צריכים. מול האפשרות שתהיה בינינו עסקת חליפין ששני הצדדים רואים בה ערך. זו בעיה שמורכבת מכמה רבדים:

הרבה אנשים מחפשים עדות למומחיות, במקום לחפש מישהו שמבין צורך או בעיה ויכול לענות עליהם.

  • בגלל החשש להיתפס כלא מומחים, הרבה ילדי לאונרדו לא מציגים ומשתפים את מה שהם יודעים לעשות.
  • אם מי שצריך את השרות לא מבין בתחום, הוא מוכן לשלם הרבה למומחה בעל ידע היקפי, גם אם הוא לא צריך מומחה כזה. הוא לא מוכן לשלם את אותו סכום למי שיפתור לו את הצורך או את הבעיה, אם הוא לא מומחה.
  • מול התנהלות כזו, ילדי לאונרדו לא רק שלא מציגים ומשתפים את מה שהם יודעים, הם גם מפחדים להציג מחיר, אפילו אם הם יודעים לפתור את הצורך.
  • תרבות ה"מומחה" – שדורשת מיקוד בתחום אחד ובניית שם לרמה שתעורר תחושת סמכות גם בלי ניסיון וידע מעשי, בעייתית לילדי לאונרדו בכל מה שנוגע לבניית שם ותמחור הולם לפתרונות שאנחנו יכולים להציע.

יש כאן גם משהו שנוגע בגיל ובציפיות שלנו מהחיים ומעצמנו בגילאים מסוימים. בסביבות גיל ארבעים אנחנו כבר מצפים להגיע לקצת נחת. כשזה לא המצב, עולה הדאגה. היום-יום יכול להרגיש כמו חיים שזורמים לתוך בריכה של חוסר רלוונטיות ונעצרים שם. זו מלכודת שאני עלולה להשקיע את עצמי בתוכה ולהשתתק.

מקור Unsplash
מקור Unsplash
הצעה לדרך

ההצעה שלי היא לא לחכות לזה שקודם יבינו ילדי לאונרדו, ולא לחכות לרגע שנהיה בטוחים שנקבל רק תגובות חיוביות והרבה כסף. זה סוג של חידת ביצה ותרנגולת, שאגב, כבר פתרו – קודם הייתה הביצה.

כלומר שקודם ילדי לאונרדו ידעו לשחק, לעשות הרבה דברים ולהראות אותם בשמחה לאנשים. רק אחר כך שאלו אותנו שאלות ששיתקו אותנו. השאלה היא איך אנחנו חוזרים לשחק, לעזור לאחרים ולהתפרנס בכבוד, בלי לפחד יותר מדי מזה שינפנפו לעברנו בתרנגולת.

כשחוזרים לשחק, ליצור דברים ולהראות אותם לאנשים, עולה חשש מהתגובות. אנחנו לא רוצים להיות במצב פגיע, ויש כאלה שששים לפגוע. יש גם מצבים של ספק פנימי, יש גם את תסמונת המתחזה שצריך לקחת בחשבון. עם זאת, לשחק לידי החרדה אין באמת טעם. במקום להיכנע לחששות, צריכים לקרות שלושה דברים:

  • התמדה בעשייה
  • שכלול היכולת להפגיש בין מה שאנחנו יודעים לעשות, לבין מי שצריך את זה
  • תמיכה של עוד אנשים

התמדה בעשייה – כי זה הכלל הכי חשוב במשחק, שכלול היכולת להפגיש – כדי לחבר את היכולת לצרכים אמתיים של אנשים, תמיכה – כי הבידוד והלבדיות מחלישים, וכי נחמד לעזור ולהיעזר בקבוצה שמבינה אותך. אפשר לעבוד בצמד, אפשר לחבור לקבוצה קטנה של אנשים שעוזרים זה לזה, אפשר לחבור למישהו משלים במיומנויות, ובעיקר אפשר להתמקד בעזרה לאחרים במקום להתמקד בקשיים של עצמי. העיקר להמשיך לנוע.

מה אם נמצא דרך לעודד את עצמנו להתמיד לעשות דברים ולשתף אותם עם אחרים? זה יכול להיות אימון מצוין בכמה דברים חשובים:

נתאמן בלשחק. בלהשקיע את האנרגיה היצירתית בדברים שאנחנו עושים מתוך הנאה. נתאמן בלספר לאחרים. אם אחרים לא יודעים, היצירה מתקיימת אבל לא בהכרח מגיעה לפוטנציאל המלא שלה. בשיתוף יש חשש ומבוכה, ויש גם צמיחה. תגובות עוזרות לראות את מה שלא ראינו קודם, להבין מה אחרים צריכים מאתנו, להבין מה הם מזהים שאנחנו יכולים לעשות עבורם. לעשות ולשתף זו מיומנות ואפשר להתאמן עליה, כמו להתאמן על נגינה בפסנתר. לא כולם יאהבו את כל מה שנעשה וזה בסדר גמור. אלה שיאהבו או יהיו סקרנים, יעזרו לנו לחזק את השריר של לעשות ולשתף. יהיה קל יותר.

בעניין מומחיות וניסיון – נראה לי שדרך כזו יכולה לעזור לילדי לאונרדו להבין איך נבנים כמומחים ובעלי ניסיון בתערובת של יכולות וכישורים, בלי להיות 'ה'מומחים או 'ה'בעלי ניסיון בכל תחום.

מתבשל פה איזה רעיון. אני צריכה לארגן אותו קצת כדי שהוא יהיה מובן לא רק לי, לכן אציג אותו ברשומה הבאה. יכול להיות שייקח לי שבועיים הפעם. בינתיים, אם יש סקרנים שרוצים לחשוב יחד אתי, אתם מוזמנים לתת לי סימן. נעשה קצת בלגן.

איך למצוא רעיונות למוצרים ושירותים II

ברשומה הקודמת הצעתי דרך לאיתור רעיונות דרך גישוש חשוף וגלוי לב. ברשומה הזו אציג עוד דרך מבוססת גישוש, פחות חשופה, יותר שיטתית.

כדי לאתר ולבדוק רעיונות בדרך הזו, אנחנו עוקבים אחרי אנשים. אנחנו מחפשים עקבות, שינויים, מטענים שהם משאירים מאחוריהם. אנחנו מנסים להבין התנהגויות, מצוקות, בעיות, צרכים וחשקים. בשלב הזה לא כל כך משנה לדעת אם קיים כבר פתרון או קיימים כמה. אם יש צורך או בעיה, כנראה שהם לא נענו – לפחות עבור חלק מהאנשים.

מה אנחנו מנסים לגלות? אנחנו מנסים לאתר ולהבין את המציאות הנוכחית של ציבור מסוים, כדי להבין היכן יכולות להיות נקודות המפגש בין מה שאנחנו יודעים לעשות, לבין המציאות שלהם. הטכניקה הזו מכוונת לחילול רעיונות, סוג של סיעור מוחין מתקדם. הטכניקה הזו לא מכוונת להבין אם הרעיונות רווחיים או לא.

פרט מתוך צילום שהופיע במגזין 'טיים'. מקור: http://images.google.com/hosted/life/376768b3374fef9b.html
פרט מתוך צילום שהופיע במגזין 'טיים'. מקור: http://images.google.com/hosted/life/376768b3374fef9b.html
שלבי עבודה
בחירת ציבור יעד
  • איזה ציבור אני מכירה היטב? מכירה את הערכים שלו, סגנון חיים, טרדות, שמחות, שאלות?
  • לאיזה ציבור יש לי נגישות, על מי אני יכולה להתבונן בלי להיראות כמו פיל מסתתר בערוגת צנוניות?
  • איפה הם מתכנסים ולאן הם מסתכלים – בעולם הממשי ובעולם הווירטואלי?

ככל שתהיו כנים ומדויקים יותר בתשובות, התועלת שתפיקו בדרך הזו תהיה יותר גדולה. אם אתם מאמנים אישיים ששואפים להציע משהו למנכ"לים של חברות שמגלגלות מחזור של 20 מיליון שקלים בשנה, ולא הייתם בסטטוס כזה או קרוב מעולם, הסיכוי שלכם להבין מה הבעיות האמתיות שלהם זעיר – בלשון המעטה.

הקמת מערך גישוש-בילוש

אחרי שבחרתם ציבור יעד ואתם יודעים היכן הם מתכנסים, אתם מקימים מערך שיעזור לכם לגשש ולבלוש. אם הם מתכנסים במקומות ממשיים, אתרו את לו"ז המפגשים שלהם כדי שתוכלו להגיע בזמן הנכון למקום הנכון ולהיות בחברתם. אם הם מתכנסים במקומות וירטואליים, שמרו לעצמכם את הכתובות של המקומות האלה בסימניות של הדפדפן. אם אתם יודעים ליצור לעצמכם פיד והתראות – עוד יותר טוב. אם לא הבנתם את המשפט האחרון, זה בסדר. לא חייבים. עוד דבר אחד – קבעו לכם ביומן זמני ביקור קבועים במקומות הווירטואליים האלה.

התבוננות, הקשבה, עשיית שכל, הקשר

אתם רוצים להתבונן על ציבור האנשים שבחרתם, להקשיב להם. מה המציאות הנוכחית שלהם? מה הם אומרים, עושים, חושבים, מרגישים? מה הנושאים המרכזיים שעומדים על הפרק ביניהם, איפה יש להם קשיים, בעיות, תסכולים, רצונות, חשקים, תקוות?

אחרי תקופה של מעקב, תבחינו בכך שהמחשבות שלכם מנסות לעשות שכל במה שהם אומרים ועושים, מנסות לחבר תמונה גדולה יותר, מנסות להבין את המציאות שלהם. עכשיו הגיע הזמן לשאול שאלות לתוך ההקשר הזה.

אם אני רואה שהציבור מדבר במילים שלו על צורך בשינוי, אני אשאל את עצמי:

  • באיזה עניין נראה לי שהאנשים האלה רוצים שינוי?
  • איזה שינוי הם רוצים לעשות?
  • מה הם מנסים להשיג?
  • מה הם כבר מנסים לעשות, באילו פתרונות הם כבר משתמשים, איך הם חושבים שצריך לפתור את העניין?

יכול להיות שהציבור לא מדבר על צורך בשינוי. עם זאת, אני מזהה שיש משהו שהם צריכים לפתור, או משהו שהם רוצים להשיג. אני אשאל את עצמי:

  • האם הם מודעים לקיומה של בעיה או לקיומו של צורך שאני רואה בתקשורת שלהם?
  • איפה אני רואה או שומעת ראיות בעניין קיומם של בעיה או צורך?

הקפידו להתבונן על כל זה מהפרספקטיבה של אותו ציבור. עוזר מאוד אם לא חושבים כל הזמן על איך אפשר לפתור להם בעיות ולענות להם על צרכים. התמקדו יותר בניסיון להבין את הצרכים והבעיות במציאות חייהם, נסו "להיכנס לראש" שלהם.

איסוף שפה וסגנון תקשורת

כשנראה לכם שאתם מבינים מה הם צריכים, הקדישו זמן לאיסוף שפה. באילו מילים וביטויים הם משתמשים כדי לשוחח ולהתכתב על מה שמעסיק אותם? מה הקצב? האם יש מובילים לדיונים האלה או שהם יותר מעגליים או רשתיים, בלי מוביל ברור? מה משלב השפה? האם הם נוטים להצמיד הפניות למקורות או שכל אחד כותב "מדם ליבו" בלי שהוא מרגיש צורך לתקף את דבריו באמצעות ציטוט של אחרים? מה מוביל את הדיון – היגיון, רגש, רוח? האם הם מגיבים הרבה זה לזה או לא?

הצטרפות

כשנראה לכם שאתם יכולים להשתלב בשיחות האלה, צעדו צעד קדימה לתוך האור והצטרפו. הגיבו לאחרים, שתפו במידע שנראה לכם שיכול לעניין את הקבוצה הזו, קחו חלק. בשלב הזה המטרה היא להשתלב, להפוך להיות נוכחות בקבוצה.

יש רבים שנסוגים בנקודה הזו, בעיקר בגלל הסתבכות בשרוכים של מחשבות על אינטרסים, ולהיטות להתקדם מהר יותר. אני עונה על כמה מהשאלות השכיחות:

  • לא, אנשים לא יודעים מה המחשבות שלכם, אלא אם אתם אומרים אותן בקול או רושמים אותן בגלוי.
  • גם אתם לא יכולים לדעת מה המחשבות של אחרים. אל תיכנסו לסחרור שמתחיל במילים, "הם בטח חושבים ש…" תבדקו, תשאלו אותם מה הם חושבים (עצה כללית לחיים).
  • נכון, אתם שם כי אתם מנסים לאתר רעיון שיהפוך, יש לקוות, למשהו שיניב הכנסה. עם זאת, אם ההצעה העסקית שלכם מתבססת על צורך אמתי של הציבור הזה, הפתרון מועיל ברמה כזו או אחרת וכל שאר חלקי האריזה ודרך השיווק מתאימים להם, מובנים להם, הגיוניים למציאות הנוכחית שלהם – אתם תעזרו להם והם יעזרו לכם.
  • להפוך להיות נוכחות קבועה אצל קהל היעד שלכם, זו פריבילגיה שצריך להרוויח. אם הצלחתם לקנות את אמונם של אנשים, אל תזלזלו בו.
תוך כדי מעקב ואחרי שאתם מרגישים שאתם מבינים מה המציאות הנוכחית של קבוצת היעד, חזרו לשולחן העבודה שלכם כדי לחשוב על מפגש אפשרי בין המציאות שלהם ליכולת שלכם. מקור תמונה: https://unsplash.com/photos/32YLLwBI8Q4
תוך כדי מעקב ואחרי שאתם מרגישים שאתם מבינים מה המציאות הנוכחית של קבוצת היעד, חזרו לשולחן העבודה שלכם כדי לחשוב על מפגש אפשרי בין המציאות שלהם ליכולות שלכם.
מקור תמונה: https://unsplash.com/photos/32YLLwBI8Q4
שיקוף וניצני רעיונות

כשאתם כבר חלק מהקבוצה, מתבוננים, מקשיבים, לוקחים חלק בשיחה, מגיע הזמן לשאול – מה משתקף מתוך התקשורת בין האנשים? מה המציאות הנוכחית שלהם? מה אני רואה כאן? האם יש לי רעיון לפתרון? משהו שיכול לעזור להם להתקדם, להתפתח בכיוון השינוי שהם מחפשים או צריכים?

אם אתם חושבים שיש לכם רעיון כזה, אז עוד שאלה – איך ישתלב הרעיון הזה לתוך המציאות הנוכחית שלהם? אם הוא ישתלב, מה תהיה המציאות החדשה או החלופית? איך היא תיראה?

אם אתם יכולים לראות בדמיון את השינוי, ממש לראות אותו מול העיניים ואיך הוא קורה בעזרת הרעיון שלכם, הגיע הזמן להציע אותו לציבור שאתם מסתכלים עליו.

הצעת רעיון התחלתי ומציאות חלופית

אתם רוצים להציע את הרעיון בפשטות. "בקשר ל [העניין שבגללו אתם מציעים רעיון], מה דעתכם על [הרעיון שלכם לפתרון בעיה, מענה על צורך, הצעה לשינוי]?"  בנוסף, אתם רוצים לתאר עבורם איך הרעיון קשור למציאות הנוכחית שלהם ואיך הוא ישנה אותה. בלי להבין את ההקשר, יהיה להם קשה להתייחס. גם כאן מתעוררות שאלות ואני עונה על השתיים השכיחות:

  • אין מחסור ברעיונות, יש מחסור ביכולת להוציא אותם לפועל. לכן, אל תעצרו את עצמכם במחשבה שמישהו יגנוב לכם, בעיקר כשהרעיון בוסר והאפשרות לקבל משוב היא יקרת ערך. אם זה רעיון לא מוצלח, יגידו לכם. יחסכו לכם הרבה כאב לב. אם זה רעיון טוב, יהיה לכם אור ירוק להתקדם לשלבים הבאים מתוך ידיעה שיש עניין.
  • אתם לא חייבים להיות מומחים גדולים או אוטוריטה מוכרת בתחום הרעיון. כרגע, אתם שואפים להציע רעיון שימושי בעניין שאתם מבינים בו ברמה כזו או אחרת, לפחות קצת יותר מחברי הקבוצה שאתם מדברים אתה. זה מספיק.
איסוף תגובות

הכלי הפשוט ביותר לבחינת תגובות הן שלוש השאלות הבאות:

  • מה קרה? (נתון מדויק)
  • מדוע זה קרה? (סברה שאתם רוצים לבדוק)
  • מה אני רוצה לעשות עם זה? (החלטה לגבי הפעולה הבאה שתבצעו כדי לבדוק את הסברה)

הנה כמה דוגמאות לשימוש בכלי:

מה קרה? נתון:
אף אחד לא הגיב.

מדוע זה קרה? סברות:
1. הצגתי את הרעיון בזמן הלא מתאים. אף אחד לא שמע ולא ראה.
2. הצגתי את הרעיון מוקדם מדי. אף אחד עוד לא יודע מי אני, לא ביססתי את מקומי בקבוצה.
3. שכחתי ליצור הקשר ולתאר מציאות חלופית.
4. הרעיון מסובך מדי, לא מבינים אותי.

מה אני רוצה לעשות עם זה? פעולות לבדיקת הסברות:
1. אני אתבונן בקבוצה עוד זמן, אגלה מתי מתאים להציג רעיונות, ואז אציג את הרעיון שוב.
2. אני אקדיש עוד זמן לשילוב עצמי בקבוצה, אצור קשרים ואלמד מאחרים מתי מתחילים לקחת אותי בחשבון.
3. אני אמשיך את השיחה ואוסיף הקשר לרעיון.
4. אני אחזור למעבדה שלי כדי לפשט את הרעיון ולהציע מחדש את הדבר הכי קטן ופשוט שאפשר להציע. בנוסף, אשפר את הניסוח כדי שיהיה מובן ואבדוק אותו עם מישהו כדי לוודא שהרעיון מובן לפני שאציע אותו שוב.

כל סברה שתבדקו תוליד תוצאה חדשה שגם עליה תוכלו לשאול: מה קרה? מדוע זה קרה? מה אני רוצה לעשות עם זה? אם אחרי שניים-שלושה סיבובים של דיוק והרחבת ההקשר אתם מרגישים שלא הצלחתם ליצור תהודה, הגיע הזמן להניח לרעיון או לשנות אותו. אם אתם מצליחים ליצור תהודה, מתעוררות שאלות ישירות אליכם, חברים בקבוצה רוצים לדעת עוד, מציעים הצעות על ההצעה שלכם, ומתפתחת דינאמיקה של פעולה ועניין – זה רעיון שאפשר לחזור אתו למעבדה ולבדוק בדיקות נוספות שקשורות יותר לחשיבה עסקית. יש מתעניינים.

דגשים ורעיונות נוספים

הקפידו לא להחליט מה אחרים חושבים ואל תניחו שאתם יודעים. כל עוד לא שמעתם אותם אומרים דברים מפורשים בקול, או ראיתם אותם מתכתבים על העניין, אתם רק מנחשים.

התחילו את בדיקת הרעיון שלכם בשאלה, בתפיסה מוטעית שאתם רואים, בניסיון להגדיר בעיה, צורך. הציעו רעיון או פתרון בשורה אחת, כותרת, תפיסה, ובחנו את התגובות.

עולה הרבה פחות לשחק עם הרעיון בתוך קהל היעד, לכתוב עליו, לדבר אותו, לדייק אותו יחד אתם – לפני שמפתחים אותו. משחק כזה מאפשר לכם לבדוק מה גורר הכי הרבה תגובות, מה לא, מה נתפס, מה נופל, מה לא מובן.

משחק כזה עוזר להבין מה הכיוון לפתרון. הוא עוזר גם להבין איך לשווק ולמכור את הפתרון בהמשך. שימו לב לכל תגובה, דינאמיקה, שאלה. מה אתם לומדים שתוכלו להשתמש בו אחר-כך?

אל תחכו עד שיהיה לכם מוצר או שרות. הציעו קודם תוכן – רשומה, מאמר, עדכונים במדיה חברתית, אירוע קטן, כלי מינימלי.

אם אתם לא מצליחים ליצור תהודה, כנראה שהרעיון לא מתאים או שהוא צריך להשתנות. חוזרת על מה שכתבתי ברשומה הקודמת: כדאי ללמוד להיכשל מהר כדי להמשיך הלאה.

יכול להיות שתוך כדי הגישוש-בילוש, יסתבר לכם שיש להם הצעה קיימת, מוצר או שרות שכבר עובדים, שאתם יכולים להציע גם לציבור הזה. במקרה הזה, אתם עוברים לחפש רעיון שיעזור לכם לחבר את מה שיש לכם לאותו חלק במציאות שלהם שהם רוצים לשנות. אל תמציאו להם סיבות להשתמש בהצעה שלכם (שיווק רע). עקבו אחריהם בתשומת לב מספיק זמן כדי לגלות אם יש סיבה אמתית. אם תנסו לדחוק את התהליך, יראו לכם את הדלת.

סיכום

הצעתי שתי דרכים לאיתור רעיונות בדרך של גישוש. זו התחלה. יש עוד דרכים ולכל אחד יש דעה בעניין הדרך הטובה ביותר. תהיה הדרך אשר תהיה, נצטרך לתבוע לעצמנו את התהליכים היצירתיים שלנו, את דרך היישום, העשייה והתועלת שאנחנו רוצים להפיק מתהליכים כאלה. לכן כדאי לנסות, להתאים את הדרכים לעצמנו, לבדוק ולשפר עד שתהיה לנו דרך שהיא שלנו, שמתאימה לנו בדיוק; אולי כמה דרכים שמתאימות לכמה מצבים.

איך למצוא רעיונות למוצרים ושירותים I

תהליך אימות קבוע של כל רעיון שאנחנו רוצים להוציא לפועל, הוא חיוני. אבל מה קורה כשאין רעיון? כשאני לא יודעת מה אני רוצה למכור, או שיש לי יותר מדי רעיונות אבל אין לי מושג אם הם טובים? ברשומה הזו וברשומה הבאה אני מציעה שתי דרכים מבוססות גישוש, שעוזרות לגלות את התשובות לשאלות האלה. בדרך הראשונה יש משהו פתוח וגלוי לב למדי. אם היא מרגישה חשופה מדי, חכו לרשומה הבאה.

רעיונות כמו שילדים יודעים

כשמניחים קופסה סגורה ליד ילד בן שנתיים-שלוש הוא שואף לגלות מה יש בפנים. אם לא עוצרים אותו, הוא פותח את הקופסה ומציץ פנימה. אם יש בפנים משהו או כמה דברים, הוא שולח יד קטנה כדי להוציא אותם, לבחון אותם. הוא מנסה להבין מה זה, מה זה עושה ומה אפשר לעשות עם זה. כעבור דקה-שתיים, הוא מתחיל לבדוק שימושים לפריטים וחיבורים בין הפריטים השונים. יש חיבורים שמרתקים אותו ויש כאלה שלא. גם אם הילד מוצא חיבור שמרתק אותו להרבה דקות, מתישהו הוא שומט אותו ועובר לנסות עוד חיבורים. אם זה היה חיבור טוב – הוא יחזור אליו וישחק בו עוד, יפתח אותו ויחבר אותו לעולמו הקטן מחוץ לקופסה.

(יכול להיות שלזה התכוונו ב"לחשוב מחוץ לקופסה". מי יודע)

מה קרה כשג'ק דורסי הציג בפני קבוצת עמיתים את הרצון שלו לבנות מערכת מסרונים שתשלח הודעה אחת לכל החברים שלו כדי שהוא יוכל לעדכן אותם ב'מה הולך'? בדיוק מה שקורה עם פעוטות שמניחים לידם קופסה שהם מרגישים נוח בנוכחותה, והיא מעוררת את סקרנותם. תוך דקות הם ניסו להבין מה זו הבקשה הזו, מה היא יכולה לעשות ומה אפשר לעשות אתה. הם התחילו לבנות את המרכיבים הטכנולוגים הבסיסיים, יצרו ביניהם חיבורים, שיחקו בהם, הכניסו פנימה עוד כמה אנשים, שיחקו בחיבורים עוד, הסתכלו על אחרים משחקים. החיבורים המרתקים ביותר הניעו אותם לפתח עוד, להבין מה הם עושים ומה יכול לצאת מזה. כך נולדה טוויטר.

"איך קשור מנצחת תזמורת למספרת סיפורים?" מתישהו הבנתי שכדאי שאניח למזוודה המנטלית שלי; זו שדחוסה בדעות לא-טובות על השאלה הזו ולפעמים גם על מי ששואל אותה. עברתי לענות, "תגיד לי אתה – איזה קשר יכול להיות לך שימושי?" מאותו רגע התחלתי לחייך. גם כי ירדה ממני המזוודה אבל בעיקר בגלל שאני שולחת את האנשים לחשוב, ויש להם תשובות. התשובות לימדו אותי מה אנשים רוצים לעצמם בחיבור הזה, ומה – אחרי בדיקת כדאיות – כדאי לי למכור. כך יצא לי:

  • לספר לילדים סיפורים על מנצחים ומה הם עושים.
  • להרצות בפני מנהלים ומורים על מה אפשר ללמוד מתזמורת ומנצח על עבודת צוות וניהול.
  • לכתוב ולבצע תכנית לילדים עם התזמורת הקאמרית הישראלית.
  • לפתח תפיסת עבודה בשיווק המתבססת על ההבנה שבשני המקרים – גם בניצוח וגם בסיפור סיפורים – יש דרך לגרום לאחרים להפיק מתוך עצמם את היותר טוב שלהם לטובת מטרה: ללא מגע יד אדם, בלי שוחד ובלי איומים.
  • לפתח גישת עבודה עם סיפורים בארגונים שהנחיתה אותי לרשימה מכובדת בלי שאפילו ביקשתי.
  • לפתח גישת חקר ייחודית בתחום אמנות הסיפור המתבססת בין השאר על הידע שלי במוסיקה ועל הבנת הקשר ההדוק בין שתי האמנויות.

חלק מהתוצאות האלה הן תולדה של השאלה "איזה קשר יכול להיות לך שימושי?" השאר התפתח תוך התבוננות בתגובות ובצרכים של האנשים ששיחקו במה שכבר הצעתי להם. אמנם שאלתי מה הם רוצים, אבל את החיבורים המתוחכמים יותר, אלה שמתבססים על הבנה עמוקה של מרכיבי האמנויות, את ההבנה שהמשחק יכול להיות אפילו יותר מרתק, רק בעל הידע עצמו יכול לראות. הוא היחיד שרואה את כל התמונה.

אותו הדבר קרה בכל פעם שהנחתי בתוך הקופסה שניים שלושה דברים והצעתי לאנשים למצוא את החיבורים ששימושיים להם. לא כל חיבור, לא כל כיוון שהדמיון הולך אליו – רק מה שנראה להם שימושי. בכל זאת, אנחנו מנסים לפתח כאן יכולת חשיבה עסקית. את החיבורים ה'לא שימושיים' אני משאירה לעצמי. במעבדה הפרטית שלי אני משחקת איך שנכון לי. הכלל היחיד הוא להתייצב למשחק.

וריאציה: אם יש לכם מעגל חברים קרוב שאפשר לשאול שאלה כנה וגם לקבל תשובה, נסו אתם את השאלה הבאה: אתה מכיר את מה שאני עושה ויודע שאני עוסקת בכל מני תחומים, מחליפה, משנה, מפתחת. מכל מה שאתה יודע, מכיר ,יצא לך להתנסות אתי או לא – על מה היית גם מוכן לשלם לי?

תגלו שחלק גדול מהתשובות מגששות אחר הקישורים השימושיים (להם) בין מה שאתם יודעים לעשות. אם תשאלו עשרים אנשים ואחר-כך תנתחו את התשובות, תגלו כמה דברים: רעיונות שכבר חשבתם עליהם ומקבלים עכשיו אימות ראשוני, רעיונות שלא עברו לכם בראש בכלל, הסברים אודות הצרכים שלהם, הסברים אודות הדרך בה הם רואים את הקשר בין הדברים השונים שאתם עושים, רעיונות ל'אריזות' – לאופן בו הם מעוניינים לצרוך את מה שתציעו, מידע על מי מלבדם יכול לרצות כזה דבר (קהלי יעד), מה הולכים להיות אתגרים שתצטרכו לפגוש ולפתור. גם לא מעט פרגון ולא מעט תהייה.

מה ההיגיון בלקבל רעיונות מאחרים?

סיבה טובה אחת היא שעדיף לפתח מוצר או שרות שהשוק מבקש וצריך, על פני לפתח משהו בלי לבדוק ואז לנסות להכריח את השוק לקנות.

סיבה טובה אחרת היא שבאמת, אף אחד לא יכול לחשוב על הכל.

סיבה ממש טובה וחשובה לילדי לאונרדו, היא סינון שמאפשר לנו להתקדם. כמות הרעיונות שאנחנו מסוגלים לחולל, להצליב ולחולל שוב עד אין-סוף, מבלבלת אותנו. הכל נראה לנו מעניין, מעורר, מסקרן, למה לא לנסות? בקצב רעיונות כזה אי אפשר לנסות כל דבר, נדרש סינון. רעיונות שנראים שימושיים לאחרים מסננים החוצה את מה שכרגע לא ירצו מאתנו בוודאות. עם כמות קטנה של רעיונות, אפשר להתחיל לזוז קדימה לתהליך אימות ובדיקת כדאיות עסקית.

הסיבה הכי חשובה היא שכל השיחות והתשאולים האלה מעוררים עניין אצל האנשים, סקרנות. חלק מהם יהיו הראשונים לנסות את מה שתציעו ברגע שזה יקרה, גם מתוך תחושת מעורבות, אפילו קטנטנה.

יש לי רעיון או כמה רעיונות. מה עכשיו?

עכשיו חוזרים לשולחן העבודה כדי לפתח משהו. את המשהו הקטן ביותר שיאפשר לנו לבדוק כמה דברים לפני שנחליט אם להשקיע יותר. כאן יש לי משהו להאיר: בין אם הבחנתם או לא, עברנו מלחשוב על איך אנחנו מתהלכים בעולם עם כל הכישרונות שלנו וזוכים בהכרת-נצח על היותנו מאוווד מגוונים (אני מסלסלת קצת), לחשיבה על צרכים של אחרים והדרך בה נוכל או לא נוכל לעזור להם. זה מצוין להיות ורסטילי ורב יכולות. כשמדובר בצרכים של אחרים ובשיווק, נצטרך להיות מאוד ספציפיים. זה אגב המקור לכינוי "מתמקדת רב-תחומית". אני רוצה לפגוש את הצורך של אנשים בדרך הכי ממוקדת שאני יכולה – שזה צורך שלהם, ובהרבה תחומים – שזה צורך שלי.

ברור לי שכאן קופצת לחזית שאלה בקשר לדרך הצגת הדברים, מיתוג, אתר אחד או כמה אתרים, מה לכתוב על הכרטיס ביקור וכו'. חכו, אנחנו לא שם. כדי שיבינו מה היצירה שלי אני צריכה לעשות, לצאת מתוך הראש שלי לעולם. כדי שאני אבין מה היצירה שלי, אני זקוקה לאפשרות להתבונן בה, להבין מה אני עושה, איך אני עושה, למה ואיפה נמצאים העורקים המרכזיים של גוף העבודה שלי.

רעיונות בודקים בקטן

בדיקת רעיון מתחילה בקטן

ילדי לאונרדו נוטים לחשוב בפרויקטים. המילה 'פרויקט' יכולה לבלבל כי אנחנו נוטים לחשוב שהיא מייצגת משהו גדול ומורכב כמו ב"חתיכת פרויקט" או "מכל דבר את עושה פרויקט". פרויקט מוגדר כמאמץ, תחום בזמן, ליצירת משהו. הוא יכול להיות ארוך, מורכב, עתיר שלבים ומשאבים. כדי לבדוק רעיון בקטן, כדאי ליצור פרויקט קצר, פשוט, דל שלבים ומשאבים.

דוגמה לתכנית פרויקט בדיקת רעיון בקטן

הרעיון, מקור הרעיון ואיך אני רואה אותו כרגע
סדנה להורים שרוצים ללמוד איך לספר סיפורים לילדיהם. זה משהו שכל מני הורים ביקשו ממני לאורך השנים. כדי שהסדנה תהיה אפקטיבית וההורים ירכשו כלים אמתיים ולא רק טיפים, משך הסדנה האופטימלי הוא שניים-עשר מפגשים בני שעתיים כל אחד, למקסימום עשרים משתתפים.

הקטנה
מה הדבר הקטן ביותר שאני יכולה לפתח או להרכיב כדי לבדוק אם הרעיון הזה שווה המשך השקעה לפני שאפתח את כל הסדנה? המחשבה המידית היא סדנת היכרות או ניסיון. מפגש כזה יעזור לי להבין יותר. עדיין, אני מחפשת משהו עוד יותר קטן. ככל שאקטין, יישאר לי יותר מקום לבדיקת רעיונות נוספים – בקטן. הדבר הכי קטן שאני מצליחה לחשוב עליו כדי לבדוק את הרעיון הזה הוא גלוית שיווק או עלון קטן.

תוצאה רצויה ומדדים
עכשיו אני קובעת מה התוצאה הרצויה, ומה המדדים של השקעה בזמן, כסף, ותשומת לב או רגש. אני קובעת מדדים להתקדמות – כן, כדאי להתקדם עם הרעיון, ואני קובעת מדדים לעצירה – לא מתקדמת יותר עם הרעיון.

תוצאה רצויה – עשרה אנשים יתקשרו כדי לקבל פרטים.

מדדים להתקדמות – אגיע לתוצאה הרצויה תוך שבוע, כל הפעילות תעלה עד 500 ₪ ותיקח ממני עד כשש שעות. בנוסף, אני רוצה ליהנות ולהרגיש שאני זורעת משהו שיכול לצמוח.

מדדים לעצירה – אגיע לתוצאה הרצויה תוך שלושה שבועות, הפעילות תעלה יותר מ 1,000 ₪ ותיקח ממני יותר מעשר שעות. גם אם הביצועים יהיו יותר קרובים למדדים להצלחה אבל ארגיש קשה, דוחפת במעלה הגבעה ושאנשים בקושי עושים לי טובה, אני אעצור.

רואים שיש רווח משחק בין שני סוגי המדדים? אכן. מדדים לעצירה הם לא ההיפך של מדדים להתקדמות. הם יותר כמו קו המפלס התחתון של הכנרת – יכול להיות שאני לא בקו המפלס העליון, אבל מתחת לתחתון אני לא יורדת. אם זה לא מצליח בקטן, זה ודאי לא יצליח בגדול בלי לסחוט אותי בזמן, משאבים ותשומת לב.

אגב, מאיפה אני יודעת לקבוע את המדדים? מניסיון. אם אין לי, אני שואלת את מי שיש לו.

תכנית פעולה
מה אני הולכת לעשות, ואיך? יש לי שבוע, 500 ₪ וכשש שעות לגרום לכך שעשרה אנשים יתקשרו לקבל פרטים על סדנת סיפור להורים. זה אומר שאת עיקר המאמץ אצטרך להשקיע בהפצה וקידום העניין, לא בעלון. נדרש תכנון אבל אל תגזימו בתכנון יתר, אחרת תתעכבו והתנופה תגווע.

עלון – משהו שלוקח חצי שעה להרכיב. אם אני לא יודעת אני אשלם לגרפיקאית חלק מה 500 ₪ או שאבקש טובה מחברה זריזה. ובלי ניסוחים מסובכים בבקשה, זה יכול לטרוף את כל הזמן שהקצבתי לבדיקה. פשוט לרשום את המידע, איך ליצור קשר ולהוסיף איזה טיזר נחמד או ציטוט יפה.

הפצה – אני אתחיל מאנשים שכבר מכירים, אוהבים וסומכים עלי. גם אם יש רק שניים כאלה. אני אבקש מהם לעזור לי להפיץ לכמה שיותר אחרים שהם יודעים שזה יכול לעניין אותם ולבקש גם מהם להפיץ אם זה לא מעניין אותם בדיוק כרגע.

אחר-כך אעלה את העלון למדיה חברתית בכל המקומות שיש לי בהם נוכחות. גם שם אבקש לעזור בהפצה ואדאג להיות זמינה במקרה שמישהו רוצה לשאול משהו. עוד אפשרות היא להשקיע חלק מהתקציב בקידום בפייסוש. תתפלאו לדעת מה 100 ₪ יכולים לעשות אם המודעה טובה. אם לא יודעת איך, אבקש ממישהו לעזור.

אחר-כך איידע את מנהלות מוסדות החינוך לילדים צעירים בסביבה. אני אדאג להשיג את הרשימה ואגש אליהן פיזית. נכון שיש איסור על תליית מודעות פרסום במוסדות חינוך, אבל מספיק שהן תדענה שיש פעילות כזו. אולי זה יעניין אותן ואולי הן תספרנה להורים. כדי לקדם את הסיכוי לכך שזה יקרה, אני אבקש מהן יפה לספר להם. אולי אחת מהן תרצה לפתוח סדנה כזו אצלה.

אז אשב לחשוב את מי אני מכירה קצת פחות, שיכול לעזור. אני אשלח להם מיילים או אתקשר אליהם.

וכו' וכו' – התפקיד שלי בשלב הזה הוא לקדם ולהפיץ את העלון לכמה שיותר אנשים, לדרבן אותם להפיץ לחברים שלהם ולחשוב על עוד ערוצים ומקומות אליהם אני יכולה להגיע. כמובן – בלי להיות ספאמרית ונודניקית ועם להיות זמינה לשאלות ומסירת פרטים.

מה אני מנסה להשיג דרך הפעילות הזו? שני סוגים של מידע:

גורם ההנאה – איך זה מרגיש לעשות את מה ש"מגרד" לי לעשות? גם אם אני בודקת משהו חדש לגמרי וזה קצת מפחיד, זה צריך להרגיש כמו התקדמות בכיוון הנכון.

גורם המציאות – כמה קשה או קל להוציא לפועל את הבדיקה הקטנה הזו? האם היא מתפתחת כמתוכנן? מה אני לומדת שאיישם בעתיד?

עבר שבוע, מה קרה?

אני אדע בדיוק איפה אני נמצאת על הציר התקדמות-עצירה. אם פגעתי במדדי ההצלחה, יש לי אור ירוק להמשך בדיקת הרעיון. אם לא הגעתי אפילו לקו המפלס התחתון, ההחלטה הבריאה היא לעצור. אני יכולה להחליט שאני ממשיכה עוד שבוע אבל באותו מרץ אם לא יותר. לפי מדדי העצירה שקבעתי יש לי עד שלושה שבועות לבדוק. המלצה שלי: ללמוד להיכשל מהר.

סקירת תוצאות

בין אם התוצאות מראות שעמדתי במדדים להתקדמות ובין אם אני מחליטה לעצור את הרעיון, יש עוד כמה דברים שאני רוצה לדעת במסגרת ההתבוננות על כל פעולה כניסוי. הנה הדברים שאני רוצה לדעת במסגרת הפרויקט הזה:

  • לכמה אנשים פניתי כדי להגיע לתוצאה הזו?
  • כמה טלפונים, פגישות, ביקורים עשיתי?
  • אילו ערוצי שיווק עבדו ואילו פחות או בכלל לא?
  • כמה זמן לקחו הכנות כמו הרכבת העלון, איתור מוסדות, הכנת מודעות פייסוש וכו'?
  • כמה עלה העלון?
  • כמה זמן השקעתי בכל הפעילות?
  • איך הגיבו האנשים?
  • איך הרגשתי אני? למה זה היה נפלא או נורא?
  • אם אני אצטרך לעשות זאת שוב, מה אעשה אחרת? מה ברור שלא אני צריכה לעשות אלא מישהו אחר (כי הוא הרבה יותר טוב בזה)?
  • יש צעדים שאני יכולה לייעל?
  • יש לי אפשרות להגיע ליותר אנשים? כמה זמן אני יכולה להתמיד בפעילות שיווקית כזו?
  • האם פגשתי בדרך תגובות שביקשו ממני משהו קצת אחר ממה שהופיע בעלון? מה ביקשו? שווה בדיקה?
  • כמה זמן ייקח להפיק רווח מפעילות כזו ומה זה ייקח אם ארצה להפיק רווח?
  • האם אני רוצה להמשיך לעשות את זה?

שאלות כאלה, כששואלים אותן שוב ושוב, עוזרות להבין אם המאמץ גדול מדי או לא, איך אפשר לייעל או לא, ומה גודל ההשקעה, כולל ההשקעה הרגשית. אם המאמץ גדול, מתיש, משתלט על הזמן וקשה לייעל אותו – אני לא אעמוד בזה לאורך זמן. יכול להיות שהרעיון שימושי לאחרים, אבל אני לא אתקדם אתו לשום מקום. יש לנו רצון גדול לעזור לאחרים וכדאי שנוציא אותו לפועל. אם נעשה זאת על חשבון המאגרים האישיים שלנו, נצליח לעזור למעט מדי אנשים לפני שנישחק.

וזה, לא רעיון טוב.

כשרוצים ליצור משהו שיהפוך להיות תוספת משמעותית לגוף העבודה שלנו, מתחילים מהקצה השני – מבדיקה קטנה.

קיצורו – תבנית לתכנית פרויקט בדיקת רעיון בקטן

מה הרעיון, מה מקור הרעיון, ואיך אני רואה אותו כרגע?

הקטנה – מה הדבר הקטן ביותר שאני יכולה לפתח או להרכיב כדי לבדוק אם הרעיון הזה שווה המשך השקעה?

מה התוצאה הרצויה? מה אני רוצה להצליח להשיג בבדיקה הזו?

מדדים להתקדמות – אם אשיג את התוצאה שרשמתי למעלה תוך ______, בעלות של עד  _______ ₪ , אשקיע בזה עד __ שעות עבודה, וארגיש לפחות שאני _______, אני יכולה להתקדם בבדיקת הרעיון.

מדדים לעצירה – אם אשיג או לא אשיג את התוצאה שרשמתי למעלה תוך ________, בעלות של יותר מ ________ ₪ , אשקיע בזה יותר מ ___ שעות עבודה, וארגיש פחות מ ________, אני אעצור ולא אתקדם עם הרעיון המסוים הזה.

תכנית פעולה – כדי להשיג את התוצאה ולפי המדדים שקבעתי, מה אני הולכת לעשות ואיך?

סקירת תוצאות

מה קרה? מה התוצאה שקיבלתי? איפה אני מול המדדים?

נהניתי? זה משהו שאני באמת רוצה להמשיך אתו? זה מרגיש כמו התקדמות?

מה המציאות? כמה זה היה קשה או קל?

מה עוד אני רוצה לדעת? מה למדתי? איפה אפשר לייעל? מה עבד טוב? מה עבד פחות טוב? מה לא עבד בכלל?

רעיון סיפא

אם מלמדים ילדים לערוך בדיקות קטנות כאלה בכל פעם שיש להם רעיון, זו הזדמנות ללמד אותם שיעור גדול-גדול לחיים.

דוכן לימונדה

אם יש לכם זמן לקרוא אז – סיפור מוער על בדיקת רעיון בקטן כמו שילדים יודעים

כמעט כל ילדה וילד חושבים מתישהו על איך להרוויח כסף. מה עושים מה עושים? יש כאלה שמוציאים שולחן קטן מהבית אל המדרכה ברחוב שאין בו תנועה כי אמא לא מרשה ללכת למרכז, מניחים עליו כמה בובות וצעצועים ומחכים לדגים. אלה בדרך כלל השכנים שעוברים ומחייכים ולפעמים שואלים רק כדי לעודד ולשמוע את התשובות החמודות. יש כל מני יזמות כמו צמידים, קוקיות, שזירת צמות והרווחת מכולן – דוכן לימונדה. זה קשור ברעיון העסקי המצוין של מכירת מים לצמאים במדבר, רק המדבר… בכל מקרה, מנסים. כוס בשקל.

לפני כמה שבועות עברתי במרכז המסחרי וראיתי דוכן כזה. שלושה ילדים עמדו לידו – שזה לא מבריק אם חושבים על חלוקת רווחים – אבל שכיח. כולם רוצים להרגיש חלק מהצלחה. שתי בנות שנראו לי בנות 8-9 ובן שנראה קצת יותר בכיתה ה'. על השולחן היו מונחות כמה כוסות פלסטיק מלאות לימונדה, ולרוחב השולחן נמתח שלט מקושט שהכריז על הסחורה. תקשורת שיווקית זה חשוב.

ישבתי בבית הקפה ממול והתבוננתי בהם. בכל פעם שמישהו התקרב לשולחן – את החלק על מיקום טוב הם דווקא קלטו הילדים האלה – הם נדרכו והתבוננו לעברו מלאי תקווה. הם ממש ליוו כל אחד בעיניים, מנסים להסיט אותו מלחלוף על פניהם או מנסים לרמוז לו לקרוא את השלט שהם השקיעו בו כל כך.

כעבור חצי שעה הם הבינו ששום דבר לא קורה והעלו הילוך: הם התחילו לשיר ולרקוד ליד השולחן. כשהם קלטו שהם מקבלים תשומת לב, הם עברו לשיר ולרקוד לפני השולחן, קרוב לנתיב ההליכה של העוברים והשבים. אנשים עברו, הפעם גם חייכו, אבל לא עצרו לקנות. מה לעשות, השקעה בתקשורת שיווקית ללא אסטרטגיה היא לעיתים קרובות השקעה מיותרת.

אפשר היה לראות אצלם סדקים של ייאוש. עכשיו הם פנו ישירות לאנשים שעברו והציעו להם לקנות לימונדה בכל מני סיסמאות מצחיקות. אם לא הולך, תגביר מאמץ. שלח איש מכירות. חלק מהאנשים שעברו חייכו או צחקו, שניים קנו רק בגלל הקטע כי הילדים באמת השתדלו. בשלב הזה כבר לא יכולתי להתאפק וחציתי את הכביש לכיוונם. קניתי כוס מיץ, הסברתי להם למה אני חושבת שאני יכולה לעזור להם, וסיפרתי להם שאני מסתכלת עליהם כבר הרבה זמן. שאלתי אם הם מוכנים לשמוע את דעתי. הם התייעצו ביניהם במבטים ואז הנידו בראשיהם לחיוב.

הצעתי להם לבחור אחת או אחד מתוכם, שיעשו את הדבר הבא: בכל פעם שמישהו עובר וזורק מבט, יוצר קשר עין, 'הנציג' ייגש אליו, וישאל אם הוא יכול לשאול אותו שאלה. אם הבן-אדם יגיד שכן, 'הנציג' יציע לו לכבד אותו במיץ בלי לקחת תשלום. יהיו כאלה שירצו מיץ אבל כולם ירצו לדעת מה השאלה כי הם רוצים לעזור אבל ממהרים. אז ישאל הנציג, "מה יגרום לזה, מה אתה צריך, כדי שתעצור ליד הדוכן שלנו ותקנה מיץ?" אחרי שהבן-אדם עונה, אומרים לו תודה יפה, אם הוא לא לקח קודם מיץ מציעים לו שוב, ואם הוא לקח, לוקחים ממנו את הכוס הריקה וזורקים לפח כדי שהוא לא יצטרך לטרוח.

"אז מה אתם אומרים? מי האמיץ שישאל על מיץ?" עד לאותו רגע הם הקשיבו בדריכות רבה. הסלוגן הגרוע שלי הצחיק אותם. שוב הייתה התייעצות מבטים והבן אמר, "אני". ביקשתי ממנו שאחרי שיקבל תשובות משלושה אנשים – כי לא כולם יענו על השאלה – יסמן לי ואני אבוא שוב.

ראיתי אותו עובד. בהתחלה בהיסוס, אבל אחרי שהוא הצליח לעכב אדם אחד שנראה היה שהוא עונה לו מתוך מחשבה, הוא נכנס לשוונג. כעבור עשרים דקות הם עשו לי סימן שהיה קשה לא להבחין בו. עברתי אליהם ולא הספקתי אפילו לשאול מרוב שהם היו נלהבים לספר לי מה האנשים אמרו. שניים אמרו שלעצור בשביל כוס מיץ באמצע הסידורים זה לא מתאים, אבל אם יהיה תרכיז של לימונדה אמתית שאפשר לטעום, ואם זה טעים אפשר לקנות הביתה בבקבוק, אז זה יותר הגיוני לעצור. השלישי אמר שאם היה לו שקל מוכן בכיס והם היו עם כוס מיץ על הדרך, הוא היה קונה.

"מה אתם מבינים ממה שהאנשים אמרו?" שאלתי. "יש איזה דבר בדברים שלהם שמלמד אתכם משהו שלא ידעתם עליהם קודם?" הם לא ידעו באמת לומר. אז הצעתי שהם ינסו לאסוף תשובות מעוד שלושה. אחת הבנות אמרה שהיא רוצה עכשיו להיות ה'נציג' והם הסכימו. שוב חציתי כדי לחכות להם בבית הקפה. עברה רבע שעה וקיבלתי סימן. ככל שמתאמנים, משתכללים ביכולת והתהליך מתקצר. חזרתי ואלה היו התשובות: אולי לא ביום שישי כשאנשים בסידורים וממהרים, אולי כוסות יותר קטנות שאפשר לשתות מהר, אין להם מטבעות בכיס.

רשמתי עבורם את הדברים על דף וביקשתי מהם לקרוא בשקט ולהשתדל לא להתמקד ברעיונות או לבחור אחד, אלא לנסות להבין מה הבעיה האמתית שבגללה קשה לאנשים לעצור ליד הדוכן ולקנות לימונדה בשקל (לא דיברנו על רווחיות). הם הצמידו ראשים ושקעו בקריאה וחשיבה. "אני חושבת שאני יודעת" אמרה הבת שלא הייתה ה'נציג' עד עכשיו. "קשה להם לעצור כי הם עסוקים וממהרים." "אנחנו ממש נתקעים להם" הוסיף הבן. "מה נעשה?" שאלה השלישית.

ביקשתי מהם לחזור לדף ועכשיו דווקא כן להסתכל על הרעיונות של האנשים. מה הרעיון שיהיה הכי קל לנסות? תרכיז דורש הכנות רציניות, לא ביום שישי זה לא טוב כי הם לומדים, כוסות יותר קטנות זה עוד כסף לקנות כוסות יותר קטנות (ואולי יהיו כאלה שדווקא יהיו להם טענות על כוס קטנה) ושקל בכיס הם לא יכולים לשים לאנשים.

"על מה אתם הכי יכולים להשפיע? או, למה אתם יכולים לגרום?" שוב הם הסתכלו על הרעיונות. זה לא פשוט. "תנסו להשלים את המשפט ונראה איך זה נשמע: אנחנו יכולים לגרום לזה שיהיו כאן בקבוקי תרכיז מיץ. כן?" לפי הפרצופים שלהם – לא בדיוק. "אנחנו יכולים לגרום לזה שהיום יהיה לא יום שישי!" הם צחקו. "אנחנו יכולים לגרום לזה שיהיו כוסות יותר קטנות!" אולי. "אנחנו יכולים לגרום לזה שיהיה לאנשים שקל בכיס!" הם לא ידעו מה לחשוב. "איך אנחנו יכולים לעשות כזה דבר? מה, נכניס להם את היד לארנק וניקח משם שקל לכיס שלהם?" שאלה ה'לא נציגה'. "לא. רק הם יכולים לעשות שיהיה להם שקל בכיס," עניתי, "הם רק צריכים לדעת שהוא צריך להיות שם כי אם הוא יהיה, הם יוכלו לקבל כוס לימונדה טעימה בשקל ולהמשיך לדרכם בלי לעצור ליותר מכמה שניות."

סיפרתי להם שכמו שהסתכלתי עליהם אני מסתכלת על כל מני אנשים. ושמתי לב שבתחנות הרכבת, איפה שיש חבר'ה צעירים שמנגנים ומקווים שישימו להם טיפים בקופסה, יש לא מעט אנשים שמקשיבים ולפני שהם ממשיכים הם עוצרים להוציא מטבע מהארנק, מחכים קצת, ואז עוברים ליד הנגן ומשליכים את המטבע לקופסה שלו באלגנטיות, כאילו שהמטבע הייתה להם בכיס כל הזמן. זה נראה להם ממש פלא.

"אבל אותם שומעים מרחוק. אותנו רואים רק כשמתקרבים ממש ואז עוברים," אמר הבן. הנדתי בראשי מתאפקת שלא לתת להם רעיונות. "אז איך נעשה שהם ישמעו אותנו מרחוק וידעו שהם צריכים להכין שקל אם הם רוצים מיץ?" אני מקצרת את השיחה החמודה מאוד שהתנהלה ביניהם ואת כל הרעיונות והבדיקות שהם עשו לפני שהם גבשו דרך פעולה: הם המציאו סיסמה והתאמנו בלומר (לצעוק) אותה ברור. הם התפזרו רחוק מהדוכן, כל אחד לכיוון אחר (הגדלת שטח פנים והגברת reach) והתחילו בקטע. "עצור! לימונדה לפניך. רואה את השולחן שם? שים שקל, קח כוס לימונדה ושתהיה שבת שלום!" (בחיבור נכון בין תוכן לפלטפורמה, אפילו קופי גרוע עובד)

זה עבד בדיוק כמו בתחנת רכבת. חלק מהאנשים באמת עצרו כדי להוציא שקל ואז פסעו לעבר השולחן, הניחו את המטבע ולקחו כוס. אחת הבנות חזרה מדי פעם לשולחן כדי למלא עוד כוסות. הם היו כל כך בעניין שחלק מהאנשים שישבו בבית קפה עברו כדי לקנות מיץ ולחזור, רק כדי לעזור להם. גם חלק מהעובדים בחנויות מסביב, גם חלק מהאנשים שישבו בתחנת הטוטו/לוטו. מתישהו הם גילו שהיו אנשים שהשאירו שנקלים והיה גם מטבע אחד של חמישה שקלים. הם היו בעננים. (לא מדברים על רווחיות כרגע, כן?)

פתאום יצא פקח עירוני מתחנת הטוטו ועבר את הכביש לעברם. האנשים מסביב צעקו אליו שיעזוב את הילדים. הוא ניגש, הניח מטבע, לקח כוס מיץ, וחזר לכיוון התחנה מחייך ומסמן לכולם להירגע. הפעם לא. כנראה שגם פקח עירוני רוצה שבת שלום.

שיחה במלודיה איטלקית

ברשומה 'מתכווננת לעידן הבא' כתבתי שבעולם העבודה החדש, מה שיקבע את יציבות התעסוקה שלנו היא היכולת להעריך, לתכנן, לעצב, לבצע ולשנע סדרות של פרויקטים במהירות, בכל מני תחומים, כל מני פורמטים וביצירתיות. כתבתי גם שכאן לדעתי מגיעה שעתם הגדולה של ילדי לאונרדו. בתיאור עולם העבודה החדש, אני רואה גם משהו שיכול לשתק אותנו. מה עם החופש לחלום, לתהות, לתת להגיגים זמן להתגבש? מה עם לעבוד בלי הוראות, לוח זמנים קשיח, או תוצר מוזמן? לגלות, להמציא, ללכת בנתיב אחר מהצפוי? מה קורה כשאין מי שמשלם על זה?

שיחה משחררת את המחשבות לחופשי

"Ahh … pensieri, pensieri" שמעתי מאחוריי וכעבור כמה שניות הופיע מולי גבר לבוש בגדים מהסוג שאני מעריכה, כאלה שבא לי לגנוב מתיבות תצוגה במוזיאונים היסטוריים. הוא הציג את עצמו תוך קידה מדודה, "לאון בטיסטה אלברטי, סניורה." האיטלקים האלה. יש להם טריק.

"הייתי חייב לבוא, שמעתי את המחשבות שלך חורקות. אני סקרן לדעת איך מוסיקאית יכולה לארח דיסטופיה כזו. יש לך צלילים רעים בראש."

"לך אין מחשבות כאלה?"

"יש, אני מסדר אותן. כמו במוסיקה, דיסוננס חייב להיפתר." "לא במוסיקה מודרנית," החזרתי. "אקו, בואי נדבר על מודרנה. לא סתם בחרת בלאונרדו. לאונרדו הוא המודרנה." להבעת פני הוסיף "פרופורציות, סניורה, זה לא היה לפני כל כך הרבה זמן."

"לאונרדו, בדיוק כמוני וכמו שאר אנשי האשכולות, הוא איש עם הרבה צבעים, סקרן, עסיסי בכישרונותיו, ועתיר הישגים בתחומים רבים. שלא כמוני וכמו אחרים שחיו לפני, לאונרדו הוא פרמנטריו, מקוטע באופיו, כמו המודרנה. לאונרדו התיר את הקשר בין כל חלקי הקיום וויתר על איזון. התרה כזו אפשרה לו להרחיק לכת בכיוונים מסוימים. בכיוונים אחרים הוא לא שלם. תראי לאן הגיעה המודרנה בהישגים שלה. מצד שני, היא יצאה מאיזון. כמה צלילים רעים היא מפיקה!" נאנחתי. "מה אתה מציע?"

"אני מניח שאת מכירה את הרעיון 'אדם אוניברסלי'. זה הביטוי המאוזן של איש האשכולות. כמו שמצטטים אותי עד היום, אני באמת מאמין שאדם יכול לעשות כל דבר אם יכוון דעתו לכך – במסגרת היותו אדם אוניברסלי. בשונה מלאונרדו, אני איני מקוטע באופיי גם אם עסקתי בתחומים רבים מאוד. שאפתי להישגים במדע, כתיבה, אמנות, התנהלות חברתית, פיתוח וטיפוח הגוף. לא התרתי את הקשר בין כל חלקי הקיום, לא ויתרתי על איזון והגעתי אף אני להישגים מכובדים מאוד."

"אני בזמן אחר. 'יש דברים שהזמן לא יתקן. יש פצעים עמוקים מדי…' שמעת על פרודו באגינס?" שאלתי. "'לא אומר לכם אל תבכו, כי לא כל הדמעות רעות הן,' המשיך אלברטי בחיוך, "שמעת על גנדלף? לכן, אני חושב שבחרת נכון כשבחרת בלאונרדו. לאונרדו מסקרן את המודרנה כי הוא דומה לה. אם היית בוחרת בי, רבים לא היו מבינים כיצד הדמות שלי יכולה לעזור. אם הדברים יתנהלו באופן בו נראה שהם עתידים להתנהל, בעוד שני דורות מישהו יכתוב על 'הילדים של לאון'. יש לי זמן. פרופורציות, סניורה."

הוא הביט בשמיים שמעל העמק. "מרצדת המיקודים – זה דימוי טוב לתפיסה הלאונית. האיזון חייב להישמר כדי שהיא תנוע בחופשיות. בכל פעם שאת לא בטוחה, הביטי בה. מה יש שם? אלמנטים מתקרבים, מתרחקים, מוצגים לעינינו מזווית שונה, נעלמים לשעה קלה ושוב צצים. הכל תלוי בהכל. זה יפה. את יכולה לתלוש חלק אחד, להתאמץ לשגר אותו רחוק או גבוה מאוד ולערער את כל השאר, לעורר צלילים רעים בתוכך. את יכולה להוביל את המרצדת כולה למרחקים, בעדינות, לפתור דיסוננטים לאורך הדרך, להשאיר אותם קטנים. את יכולה לבחור."

"מה שהיה כבר לא יהיה. הקצב המסחרר והתועלתנות מטרידים אותי, מחניקים."

"את נולדת לתוך תקופה שהכל בה רפידו רפידו, אקסלרציון. אין לכם סבלנות אפילו לעצמכם. מה אם אני אשיב על השאלות שהצגת ברשומה הקודמת?" הוא שלף דף מגולגל מבין קפלי הגלימה שלו. "אקו. יש לי רעיון שקשור בביג-דטה." המבט המופתע שצץ על פני לא עצר אותו, "מה אני רוצה ליצור? אפליקציה. אני רואה את הקשר בין האפשרות לאסוף ולנתח ביג-דטה לאפשרות לפתור בעיה שיש לנו עם סטודנטים מבטיחים באוניברסיטאות. מה שחשוב בשאלה הזו הוא הרעיון והעובדה שיכולה להיות לו אריזה. זה מה שאת שואלת כאן. באיטליה של המאה ה 15, לא הייתה לרעיון כזה אריזה פשוטה.

למי זה מיועד? מי ישתמש בזה? מי ישלם על זה? היישום מיועד לסטודנטים מבטיחים שיודעים שיש להם נטייה להיסחף לבילויים שלא מוסיפים להם שעות לימוד, בהגדרה עדינה. היא תציג בפניהם בעוד מועד את העובדה שהם נכנסים ל'אזור סכנה' שלהם. לדעתי הם ישתמשו בזה וגם ישלמו על זה. אם את סטודנטית מהסוג שתיארתי, תשתמשי באפליקציה כזו? תשלמי עליה?" "אם זה כלי שרק אני אשתמש בו עבור עצמי – כן. גם כלא סטודנטית. אם זה משהו שגם אחרים יכולים לראות – כמו המרצים שלי או הנהלת האוניברסיטה – אז לא." "מצוין! כמו שהצעת, בדקתי את הרעיון עם מישהו אחר – אתך. כבר למדתי, שיכולה להיות רגישות לעניין הפרטיות. אם אבדוק את הרעיון הזה עוד עשרות ומאות אנשים, אקבל הרבה מידע. המידע הזה ילמד אותי למי יישום כזה יכול להתאים באמת. אולי לא סטודנטים אלא ציבור אחר? אולי יהיו מוכנים לשלם יותר או פחות ממה שנדמה לי? את מבינה, אם מישהו צריך לשלם על היישום, אני לא יכול להחליט מראש שאני יודע מה טוב עבורו. אני יכול לשער, להפתיע אותו ברעיון שהוא לא חשב עליו. אלא שזה יישום, משהו שאמור להיות מאוד שימושי. זה לא אותו הדבר כמו לתכנן עיטורים לקתדרלות. גם במקרים כאלה רצוי לא להגזים ולחשוב שמתפקידי ליצור איזו קראטורה-דל-מונדו פנטסטית. הציבור צריך ליהנות ממה שהוא רואה, גם אם הוא לא מבין."

"אם אתה יודע ביג-דטה ודאי שמעת על 'אמנות עכשווית'? זה בעניין הציבור צריך ליהנות ממה שהוא רואה גם אם הוא לא מבין…" בטיסטה התעלם מדברי והמשיך. "למה צריך לעשות את זה? כי לא ייתכן שאדם צעיר שעתידו פרוש לפניו או סניורינה גאונית, יאבדו את הערכת הממסד שבסך הכל זקוק להם מאוד, רק בגלל מעידה טיפשית. בזמן שלכם הפיתויים יותר חזקים, זו תעשיה מאסיבית. אותה טכנולוגיה המשמשת את תעשיית הפיתויים, יכולה גם לעזור להם לשמור על עצמם. למה אני חושב שצריך לעשות את זה? כי לתפיסת עולמי, זה הוגן. לתפיסת עולמי אין צורך להשמיד את הטכנולוגיה והתעשייה וגם לא לרדוף ולהעניש אנשים צעירים. לתפיסת עולמי הוגן לתת להם כלים וחינוך שיעזרו להם להבין את העולם כמות שהוא ולשמור על עצמם." הוא עצר את השטף לרגע, נאנח לצורך המנוחה ואז הוסיף –

"התשובות לשאלות 'למה צריך' ו'למה אני חושב שנכון', יחד עם הרעיון עצמו ובשילוב התשובות לשאלות אודות למי זה מיועד, מי ישתמש, ואם יהיה מוכן לשלם, צריכות להראות לנו כבר בשלב הזה שיכול להיות קשר בין מה שאני רוצה ליצור לבין צרכים של אחרים. אני מכיר את הציטוט הידוע של הנרי פורד 'אם הייתי שואל את הלקוחות שלי מה הם רוצים, הם היו אומרים סוס מהיר יותר' ואת דבריו של סטיב ג'ובס על כך שלקוחות לא יודעים מה הם רוצים, אבל בואי, אלה סיסמאות טובות להיזכר בהיסטוריה. בפועל הם עשו בדיוק את מה שעשיתי עכשיו – ניסו להבין את הקשר בין רעיון שכבר היה להם, לצורך קיים או מתפתח, ולאפשרות שמישהו יהיה מוכן להשתמש בו ולשלם עליו. זה לא יש מאין. זה כן בירור מאוד מאוד חשוב.

מי יושפע? מי שעתידו לא ישתבש, בוודאי יושפע. גם המוסדות שלא יאבדו את הסטודנטים שלהם. גם כל מי שהשקיע באנשים האלה ומי שמכוון להפיק מהם תועלת, אוהב אותם, או מתכוון לחיות אתם בעתיד. קטיעה כזו של מסלול היא טראומה. כל קטיעה של מסלול היא טראומה. אני רוצה לעזור למנוע את הטראומה המסוימת הזו. אני מבין אותה, קרוב אליה, יכול לעזור. אני בטוח שיש לזה עוד שימושים.

איך אני בונה פרויקט כזה? אין לי אידאה, אצטרך למצוא מישהו שכבר בנה דבר דומה או קרוב, ולשאול אותו. מתי צריך לסיים? מוטב מוקדם ממאוחר וסביר להניח שבאקסלרציון שלכם יגידו 'לאתמול' אבל זה פחות מעניין אותי. מסגרת הזמן היא מסגרת הזמן שאוכל לאפשר לפרויקט כזה אם אחליט לשלב אותו בעיסוקים שלי. במאות השנים האחרונות יש לי קצת יותר זמן פנוי…

נשאר העניין האחרון – האם ואיך זה מתאים למרצדת המיקודים שלי. זה מתאים בגלל השאיפה לאיזון, העניין שלי במתמטיקה והקרבה לכנסיה ולענייני מוסר פרקטיים. אני יכול להיות ארכיטקט מוצר מצוין. יש לי גם ידיעה מסוימת בעניין היכולת לשרוד טראומה קשה כסטודנט. יש ברעיון הזה משהו קרוב ללבי, לכישורים ולניסיון שלי. כרעיון, הוא עומד לחיוב בכל השאלות שלך, מה שאומר לי שאפשר להמשיך אתו. אם מישהו רוצה להשתמש ברעיון הזה, אני מוסר אותו בחיבה.

כמה זמן נמשכה השיחה בינינו? לא הרבה ומספיק כדי להבין את הגדרות הבסיס לרעיון. גילינו שהוא יכול להיות שימושי. אם היינו מגלים ההיפך, הנזק היה מסתכם בזמן השיחה הנעימה, זה הכל. ועכשיו סניורה, אריבדרצ'י ובהצלחה." שוב קד קידה מדודה, סב על מקומו ופסע לעבר העמק. "גרציה מילה," קראתי אחריו והוא נעלם מקו האופק.

אפשר בלי צלילים רעים בראש. אפשר בשלווה. זה לא משנה את קצב התקדמות הזמן ואת קצב ההתקדמות שלנו בתוכו. יש אפשרות לבחור להתיר את הקשר בין כל חלקי הקיום ולוותר על איזון, יש אפשרות שלא. יכול להיות שמדי פעם צריך – כדי להתקדם במהירות. אבל לחיות כך כל הזמן, לא צריך.

שיחה עם אדם פתוח לשיחה יכולה לעזור לחדד רעיון, לחלום אותו, לתהות, לפתח אותו, להבין אותו, לחיות או לפסול אותו. השאלות הענייניות לא נשמעות כמו שירתו של התוכי המסרס. הן נשמעות כמו הקליק של מפתח הכלוב שמתוכו עפות המחשבות לחופשי, והרעיונות למילים שאפשר לעשות אתן משהו.