מתחילים לחשוב עסק

אנחנו מבקשים לעצמנו יציבות תעסוקתית כילדי לאונרדו; שואפים לקרב את מרצדת המיקודים – העיסוק בכמה דברים שמעניינים אותנו – להיות מקור פרנסה עיקרי ויציב לאורך זמן. כלומר שאיפשהו בסיפור הזה, כסף הולך להחליף ידיים וצריך להתחיל לחשוב עסק, חשיבה עסקית. זה נכון גם לשכירים. גם כשכירים יכול להיות שתרצו לעבור תחום או כמה תחומים ותעסקו בהם במקביל להעסקתכם במקום עבודה מסוים.

כשמתחילים לחשוב 'עסק', הנטייה הטבעית היא לחזור לתוך המלכודת ולחפש את התשובה לשאלה "מה את עושה?", כדי שיהיה לי מה לענות אם ישאלו אותי "על מה העסק?" או "איך קוראים לעסק?" או "מי הלקוחות שלך?" וכד'. אם עד לרגע הזה השאלה "מה את עושה?" היוותה בעיה ברמה האישית והתשובה לה השאירה ילדי לאונרדו הזויים קצת בעיניי הסביבה, עכשיו אותה בעיה עוברת לרמה העסקית שהיא זירה הרבה פחות סובלנית.

בכל זאת, בשל הצורך החזק בהגדרה שתוליך אותנו בעולם, אנחנו נכנסים למהלך של חיפוש והרכבת הגדרת-על שתכנס את כל המיקודים תחת כותרת אחת. מנסים לצרף, מפרקים, מושכים מילה מפה, מילה משם, מכתירים כותרות ומוחקים אותן. כל הפעילות הזו מונעת ממשאלת לב פשוטה – שיקבלו אותי כמו שאני, עם כל מה שיש לי לתת. אחרי שנדמה לנו שהצלחנו, אנחנו יוצאים עם ההגדרה החוצה לעולם ו… העולם לא מבין מה אנחנו רוצים.

כדי להתחיל לחשוב 'עסק' אצטרך להכיר בעובדה פשוטה: אני האמתית והמלאה מעניינת את קהלי היעד העסקיים שלי, כל עוד זה עוזר להם להתקרב למטרות שלהם. הם מעוניינים בתועלת. הכי רחוק שהם מסוגלים ללכת, זה לקבל שילוב בין מי שאני רוצה להיות, לבין מי שהם רוצים שאני אהיה עבורם. כלומר שהגדרת הזהות העסקית של כל עסק, מושפעת גם ממה שקהלי היעד רוצים לראות בו, גם הזהות העסקית של עסק לאונרדו.

לכן, אני רוצה להציע לכל הילדי לאונרדו שחושבים מחשבות עסקיות, לא להתחיל מהגדרת העסק, אלא מחשיבה עסקית: כדי לקיים פעילות עסקית שתניב רווח לשני צדדים או יותר, עסק צריך להציע שילוב בין מה שאתם (יוזמי ובעלי העסק) רוצים להביא לתוך העולם, לבין מי שקהלי היעד שלכם רוצים שהעסק יהיה עבורם. זה אומר שתצטרכו לגלות מה אתם רוצים להביא לתוך העולם. באותה מידה, תצטרכו לגלות מה קהלי היעד שלכם רוצים שהעסק יהיה עבורם.

המחשבה הלא מאוד מסובכת הזו, אמורה להיות תפיסת ליבה בשיווק. מתוך הפעילות שלי בתחום אני יכולה להעיד על כך שרוב העסקים והחברות מתקשים לעבוד עם המחשבה הזו. במקום, כדי להצליח לגרוף תועלת מהר ככל האפשר – כי זה צו השעה ההרסני – הם עושים הרבה טעויות, עסוקים בעיקר בעצמם ובניסיון לחולל מכירות בכל מחיר. אם יש להם משאבים לכסות על טעויות, הם שורדים. אם אין להם משאבים לכסות על טעויות, הם לא שורדים.

יש דרך יותר ברת-קיימא, יותר טובה ומיטיבה לכולם: להבין מי צריך מה, להבין איפה זה נפגש או לא נפגש עם מה שאני רוצה ויכולה לעשות, ואז לחבר בין הקצוות.

פגישה

אולי עדיף לפנות ליעוץ עסקי?

מתוקף התקווה המוטעית שיועצים מחזיקים אבקת קסמים בכיסים, השאלה "אולי עדיף לפנות ליעוץ עסקי?" היא שאלה שאני פוגשת הרבה. עם זאת, מכל המקרים בהם נשאלתי, היה רק מקרה אחד שהפניתי ליועץ עסקי. הסיבה המרכזית לכך שאני נוטה שלא להפנות ילדי לאונרדו ליועצים בתחילת דרכם העסקית היא זו: כדי לפגוש יועץ עסקי כעסק מרובה תחומים, בלי שאתם יכולים לעזור ליועץ לעזור לכם – אין טעם. ברוב המקרים, אם אין לכם תשובות מוכחות לשאלות עסקיות, כלומר שכבר התנסיתם כעסק מרובה-תחומים ויש לכם נתונים לשתף בהם יועץ, הם ייעצו לזרוק את הרוב הצידה ולהתמקד בדבר אחד 'כי ככה העולם'.

שאר הסיבות:

יועצים עסקיים מעדיפים לשרת אנשים שכבר יש להם מומנטום עסקי. הם לא יכולים ליצור אותו עבורכם. קודם תצטרכו להגיע למצב בו אתם מסוגלים לגרום לאחרים לקנות את השירותים והמוצרים שלכם, כי יועץ לא יעשה זאת עבורכם. אותו הדבר עם משקיעים. כמעט תמיד, משקיעים יעדיפו להשקיע בקונספט מוכח מאשר לסכן כסף על רעיון. אלא אם יש לכם דרך להוכיח שהרעיון שלכם כבר בתאוצה מטורפת, אין מה לגשת אליהם בכלל. גם לא צריך.

יועצים מנוסים נוטים להתרחק מעסקים בתחילת דרכם. הסיכוי שלהם להשתכר כראוי, נמוך מאשר אצל בעל עסק שכבר יש לו תזרים מזומנים בריא ומספיק בשר לחתוך ממנו שכר ליועץ או להיכנס אתו לחוזה על אחוזי הצלחה. בצדק.

אל תחפשו דרך לחמוק מבלי לעשות את העבודה. אם אתם מתכוונים לעשות עסקים, תצטרכו לצאת לשם ולעשות את מה שצריך לעשות. זו אחת הסיבות לקיומו של האתר הזה – לעזור ללמוד את מה שצריך ללמוד ולעשות. אם אני רוצה להיות זמרת, אני צריכה לזמר. אם אני רוצה להיות שחקנית כדורגל, אני צריכה לשחק כדורגל. אם אני רוצה להיות בעלת עסק, אני צריכה להתעסק. בהמשך התהליך לא רק שיהיה נכון להכניס עזרה – אתם תצטרכו אותה. בתחילת הדרך, יועץ עסקי בתפקיד הקוסמת הטובה זה כמו המחשבה להינשא לג'סטין ביבר כפתרון לחלום ה'להיות מפורסמת' של בת-עשרה. (יסלחו לי היועצים העסקיים על הדוגמה הקיצונית, הייתי חייבת כדי שזה יהיה מובן).

ללמוד לחשוב עסקית

לילדי לאונרדו לא חסרים רעיונות. הם מגיעים כל הזמן – מבפנים, מבחוץ, מהצלבות בין מיקודים. אם מסתכלים על הרעיונות הללו דרך הפריזמה של פוטנציאל עסקי, חלק ניכר מהם לא יעמוד במבחן השוק. לא כל דבר שנעשה חייב לעמוד  במבחן השוק או להיות מקור פרנסה. יש יותר שורות תחתונות מכסף; יש כל מני סוגים של שינוי. ללמוד לחשוב עסקית, זה ללמוד לחולל שינוי שהשורה התחתונה שלו היא רווח כספי.

מצאתי שהדרך להצליח להתנהל יפה הלוך וחזור על הציר יצירה>עשייה>תועלת>כסף בלי לאבד איזון, היא להתנהל בשלושה מישורים או עם שלושה כלים:

להפעיל תהליך אימות קבוע על כל רעיון שמחובר בעינינו לאיזושהי שורה תחתונה (כסף, שינוי חברתי, סביבתי, למידה, קשרים וכו' – התועלת שאנחנו רוצים להפיק). לקבוע לתהליך הזה צורה, תוצאה רצויה, ומשך זמן מוגדר.

ללמוד להסתכל על כל הפעילות כעל סדרה של ניסויים. גם על עשייה ועל הרצון להפיק תועלת ורווח כספי, לא רק על תהליך היצירה. רצוי ניסויים קטנים וקצרים שיאפשרו להמשיך להתקדם, לעשות דברים בכיוון.

לפרק, לנתח, לטפח קול כדי לבנות גוף עבודה המשקף וגם מזין את המרכיב היצירתי. המונח 'גוף עבודה' מוכר יותר בתחום האמנות. זו צבירה של עשייה שעוזרת לאחרים להבין מי אני בעיניהם. במקביל, היא עוזרת לי להבין מי אני בעיניי.

שלושת המישורים או הכלים האלה מופעלים יחד ומזינים זה את זה. עם זאת, כדאי ללמוד לשלוט בכל אחד בנפרד, כדי שתהיו בטוחים שאתם מכסים את כל הגזרה של יצירה>עשייה>תועלת>כסף באופן מאוזן ובדרך שמשרתת את הצרכים שלכם.

עושים שוק

הפעלת תהליך אימות קבוע

אני מתחילה מהנושא הזה כי הדבר הראשון שעסק רוצה לגלות זה מה קונים ממנו, במקביל למה הוא רוצה למכור. מה המוצרים והשירותים שעבורם תצליחו לקבל תשלום הולם, לא רק מה אתם רוצים להציע תמורת תשלום. כמו שציינתי קודם, רעיונות לא חסרים. השאלה היא איך בודקים אם כדאי ללכת אתם, אם הם עומדים במבחן השוק. יש הרבה דרכים להפעיל תהליך כזה. אסקור כמה מהן ברשומות הבאות. בינתיים, הנה תרגיל שעוזר להתאמן בהגדרות בסיס.

לכל רעיון שיש לכם, נסו לענות על השאלות הבאות:

  • מה אני רוצה ליצור? התשובה צריכה לתאר בקצרה משהו ממשי: ספר, כתבה, מכשיר, משרה חדשה, מודעת פרסום, טקס, כלי. התשובה יכולה להיות גם 'לא יודעת בדיוק' אבל זה בסביבות של מה שאני יודעת לעשות, או קרוב לזה.
  • למי זה מיועד? מי ישתמש בזה? מי ישלם על זה? לפעמים מדובר באותו אדם, לפעמים לא. אם אחרי דקה של חשיבה יש לכם הרגשה שאתם ממציאים תשובה מהראש ולא באמת יודעים אם יש צורך בדבר שאתם רוצים ליצור, עצרו כאן. לכו להקשיב לאנשים שנמצאים במעגלים שלכם. אתם יכולים לשאול אותם מה דעתם על הרעיון ואם הם יקנו כזה או וריאציה שלו, להקדיש כמה זמן למעקב אחר שיחות במדיה חברתית, להעלות את הנושא במפגש חברתי. כל התנסות בהקשבה והצגת הרעיון שלכם בפני אחרים תחדד את היכולת שלכם להגדיר לעצמכם ולאחרים למי מיועד הרעיון שלכם, בי באמת צריך אותו, איך הוא קורא לצורך הזה והאם הוא מוכן לשלם על עזרה, אפשרות חדשה, פתרון כלשהו בנושא.
  • למה צריך לעשות את זה? כאן תופיע הסיבה שבגללה אתם חושבים שנכון להביא את היצירה הזו לתוך העולם. בכל מקרה, התשובה לשאלה הזו לא יכולה להחליף את התשובה לשאלה הקודמת, אחרת אתם עדיין בתוך הראש של עצמכם.
  • מי יושפע? מה התוצאות החיוביות שתופענה כתוצאה מהשלמת הפרויקט? כאן תופיע הסיבה היותר ברורה שבגללה מישהו ישלם על הרעיון הזה. אם הרעיון לא ישפיע על אף אחד אחר ולא יעמיד עבורו ועבור אחרים בחייו תוצאות חיובית, הוא לא ישלם. זה לא רעיון שאפשר לעשות אתו משהו עסקי. יכול להיות שמישהו אחר צריך את זה? מישהו שלא חשבתם עליו? אולי בשינוי קל של הרעיון?
  • איך אני בונה פרויקט כזה? האם אני יודעת מה אצטרך לעשות, מה השלבים בדרך, איך יעבוד המודל העסקי? האם יש איזו דוגמה קרובה שאני יכולה ללמוד ממנה?
  • מתי צריך לסיים? ציר זמן, תאריך יעד או כל דבר אחר שייתן מסגרת זמן.
  • איך זה מתאים למרצדת המיקודים שלי? לגוף העבודה שאני רוצה לבנות? אם זה לא מתאים ונמצא מחוץ למרצדת, או שתשנו את המרצדת, או שתשמרו את הרעיון לזמן אחר. אחרת אתם מבלבלים את עצמכם.

היכולת לענות על השאלות האלה צריכה להפוך לטבע. כלומר – נא להתאמן. קחו דוגמה אחת, אחר כך עוד דוגמה, אחר כך עוד עשר ויותר – רק לצורך האימון. תגלו שאתם משתכללים ביכולת לפלח רעיונות גדולים ורחבים לרעיונות הרבה יותר קטנים וממשיים, ביכולת להציף רעיונות שלכם בפני אחרים ולקבל משוב ועזרה, ויכולים לראות יותר בקלות על מה כסף יכול להחליף ידיים ועל מה לא.

מתכווננת לעידן הבא

ילדי לאונרדו מתכוננת לעידן הבא

ילדי לאונרדו יכולים לגלוש ליצירה עמוקה והרפתקנות של מגלי ארצות, ולהשתיק די בקלות את התוכי שמצפצף "ומה עם כסף?". זה לא שאנחנו לא צריכים כסף ולא שאנחנו לא רוצים כסף. אלא שברוב המקרים, מי שרוצה לשלם כסף לא מוכן לשלם על מרכיב היצירה. הוא רוצה תוצר, תועלת, ורק את הביס שהוא צריך כרגע. הדרישה הזו, נראית לנו לא הוגנת. בשוק שהפך את התחרות על מחיר לאמצעי בידול מרכזי, ומחיל על תהליכי יצירה תפיסה תעשייתית, דורשים מאתנו להתמקד בדבר אחד ולהפוך אותו לפס-יצור. דוחפים אותנו לעגל פינות עומק ואיכות כדי לשרוד בסך הכל, לא יותר. אנחנו לא אוהבים את זה. אנחנו נאלצים לוותר על זמן שאמור להיות מוקדש ליצירה ומאבדים את הגישה למעיין שבגללו מחפשים אותנו מלכתחילה. יש לזה פתרון, קודם נסתכל קצת יותר על הבעיה.

אנחנו חיים בתקופה מוטת-תועלת מיידית. אנשים נמדדים על-פי כמה תועלת הם מספקים ובאיזו מהירות, וכמה תועלת הם מצליחים לגרוף מהר ככל האפשר. מה שפעם למדו ביסודיות, רוצים עכשיו בחצי-יום סדנה, רצוי בהרצאה של שעה, עדיף בטיפים, והכי טוב – בתובנה בת שורה. נתח גדול מהעולם לא באמת מעוניין לדעת, לחשוב 'מחוץ לקופסה' או להיות יצירתי, אלא אם אלה מאוששים ומחזקים את מה שהם כבר מאמינים בו, או שאפשר להפיק מהם רווח כספי. אם אנגלית נוחה לכם, שווה לקרוא את המאמר TED talks are lying to you.

אם אתם ילדי לאונרדו שכבר חיים כמה שנים על הכדור:

  • כפייה של מושגי תועלת ומיקוד חד על התהליך היצירתי מרפה את ידיכם. לעיתים קרובות יוצא שאתם ממלאים את השדה 'מטרות ויעדים' במידע שנראה לכם לגופו של עניין, רק כדי לגלות שהתכוונו שתכתבו בז'רגון פדגוגי-ביורוקרטי, מדיד וקצר או בסיסמאות.
  • יש לכם משאלת לב – למצוא דרך להימלט למקום בו לא לכל פעולה יש מטרות ויעדים.
  • מדי פעם אתם פוצחים במבצע 'להיות בסדר'. זה לא מחזיק מעמד ומצריך משאבים רגשיים ונפשיים מונומנטליים.
  • ככל שהדיבור על מיקוד ותועלות מתגבר, וכל זבוב משוכנע שהוא פיל, אתם מתקדמים במחשבות לכיוון ההפוך: הרעיונות שלכם ממריאים עוד יותר קרוב למקום בו יושבים המלאכים שאחראים על להציל את העולם.
  • אתם יודעים שהתוכי צודק בהקשר מסוים. מה שמעצבן בו היא ההתעקשות לצפצף את אותו צפצוף ללא אבחנה.

עבור יוצרים, המצב הזה בלתי נסבל. יש מקום לתועלתנות, בעיקר במה שנוגע לעשייה; לא בהכרח במה שנוגע ליצירה ולתהליך היצירתי. יש אפשרות לחיבור בריא בין הדברים ובתנאי שהעשייה והתועלתנות לא תקבלנה את כל המגרש לעצמן. אחרת קורה שכותב מצוין שאני מכירה, מכנה את עצמו "פועל עברית". זה היה לפני עשר שנים, היום מחליף אותו רובוט. חלק מזה קשור בוויתור שלו על יצירה. כשמוותרים על יצירה, משאירים את המגרש למי שיעשה את העבודה מהר ובזול, ואת הרווחים למי שמעסיק אותו.

אז איך עשו את זה פעם? ההבדל בינינו לבין אנשי אשכולות בתקופות שקדמו למהפכה התעשייתית הוא זה: קצב, סוג ההזמנות, סדר גודל המשאבים. פעם היו מזמינים פרויקטים גדולים, שקיבלו את הזמן והמשאבים המתאימים לפרויקטים כאלה, כל פרויקט לפי טיבו. לא שחסרו לקוחות רודנים. אלא שהסדרי גודל אפשרו להתקיים ולהתפתח, אם ידעתם לעשות עבודה. הם שילמו גם על תהליכי החקר, או על מה שמכנים היום מחקר ופיתוח.

כיום, הזמנות כאלה נדירות ולא תמיד מי שזוכה בהן הוא זה שיודע לעשות עבודה. בכל מקרה, הן נדירות. בעולם העבודה החדש, מה שיקבע את יציבות התעסוקה שלנו היא היכולת להעריך, לתכנן, לעצב, לבצע ולשנע סדרות של פרויקטים במהירות, בכל מני תחומים, כל מני פורמטים וביצירתיות. כאן לדעתי מגיעה שעתם הגדולה של ילדי לאורדו.

זה עדיין לא אומר שיהיה קל יותר באופן מיידי. זה רק אומר שאם אנחנו מוכנים ללמוד ולהתפתח – שזה משהו שאנחנו אוהבים לעשות – נוכל להגיע למצב של יציבות תעסוקתית כילדי לאונרדו, ולהפיק רווח כלכלי. לא נצטרך לוותר על יצירה ולהתחפש למתמקדים.

מכאן והלאה, החלק העיקרי של הרשומות יעסוק בלמידה הזו: שיעורים ותרגילים, תשובות לשאלות, השראה ויצירה, ובהמשך גם רשומות בהן אארח ילדי לאונרדו אחרים. אין שאלה קטנה או טיפשית מדי, אין מישהו שאין מה ללמוד ממנו. השאיפה שלי היא לעזור לכולנו להתפתח, בתקופה מבולבלת מאוד.

לפני שאני מתחילה את ה'מכאן ואילך', אני מניחה כאן מחשבה שמתאימה לזמן הזה, של עיסוק ברעיון היציאה מעבדות לחרות: זו הולכת להיות חתיכת דרך. התוכים יצוצו שוב ושוב. רעיונות ומיזמים ייכשלו בדיוק כמו שרעיונות ומיזמים אחרים יצליחו. זה בלתי נמנע. חיפשתי משהו שיעזור לי לזכור שהתוויות שנוטים להדביק לכל דבר הן לא תעודת ביטוח ולא תעודת פטירה לכלום. אני מעדיפה אמפתיה והתקדמות. מכל מה שמצאתי, אלה למטה הם השניים שטובים לי ואני מקווה שיהיו מספיק טובים גם עבור חלק מכם. יש עוד, ואני בטוחה שתמצאו את אבן הקסמים שמונחת בכיס למתי שצריך – אם רק תחפשו.

שיהיה חג-שמח ואביב נהדר.

"אתה בונה על כישלון. אתה משתמש בו כקרש קפיצה. סגור את הדלת על העבר. אתה לא מנסה לשכוח את השגיאות, אבל אתה לא מתעכב עליהן. אתה לא נותן להן טיפה מהאנרגיה שלך, מהזמן שלך, ולא מפנה להן מקום במרחב שלך." – ג'וני קאש

התהליך היצירתי

הרשומה הזו מתמקדת בתהליך היצירתי; במה שמרכיב אותו, ובתנאים הדרושים לקיומו התקין.

התהליך היצירתי הוא הרפתקה. משהו, מישהו קורא לנו לצאת לשם.  יש בו חלקים גלויים ונסתרים, אתגרים ואוצרות, מרכיבים שאפשר לאבחן בבירור, ורגעים שאף אחד לא מצליח להסביר איך בדיוק הם מתגלגלים להיות מה שהם. אם דואגים למרכיבים הברורים, הנסתרים מופיעים מאליהם. אי אפשר לאלץ אותם, אפשר רק לעבוד ולסמוך על כך שברגע המתאים, הם יופיעו.

ילדי לאונרדו חיים בכמה תהליכים יצירתיים, בכמה הרפתקאות – בו זמנית. כן. שבו רגע עם הרעיון, כמו שאומרים. שבו עוד רגע. יש לרעיון הזה הרבה השלכות, והוא יכול להסביר כל מני דברים שילדי לאונרדו מרגישים וחווים.

אנחנו חיים בכמה הרפתקאות בו זמנית, אנחנו דמות אחת שמכילה כמה דמויות – כל אחת שואפת לאוצר שונה, נמצאת ברמת מיומנות שונה, זקוקה לכלים, לחשים, הגנות וגיבורים משלה. לעיתים קרובות הדמויות מפרות זו את זו. זו הסיבה לכך שילדי לאונרדו מצטיינים בטיפול בבעיות שגרות בחיבורים, וגם יוצרים יצירות מופלאות במרחבים בינתחומיים. לפעמים הדמויות משתלטות אחת לשנייה על ההרפתקאות – מתוך פער או רצון לעזור, מה שדוחף אותנו למצוא פתרון שיכיל את כל הקולות. במקרים האלה אנחנו מוצאים את עצמנו ממציאים חלליות, כשבסך הכל התכוונו לכתוב סיפור על הירח…

התהליך היצירתי – להתארגן להרפתקאות

השאלה הגדולה היא איך אני מחברת בין עבודה והרפתקה. החיבור דורש התארגנות. הנה כמה שאלות שכדאי לשאול תמיד, ולכל הרפתקה בנפרד:

לאן יכולה העבודה על המיקוד הזה לקחת אותי?

עם מה אצטרך להתמודד?

אילו דרקונים יופיעו בדרך? עם אילו אצטרך להתמודד? עם אילו אצטרך להתיידד?

אילו מיתוסים אצטרך לבדוק?

אילו אתגרים מחכים לי? איזו חיה אצטרך לשחרר מכבליה?

איפה יש סיכוי שאתאהב?

איזה פס-קול ילווה אותי בדרך? איזו מוסיקה תסחף אותי למחול? איזו לאבדן המודעות?

מה אני צריכה לקחת? מי אני צריכה לקוות שיופיע? את מי אני רוצה לזמן?

יש לי מושג מה אני עושה? באיזו דרך אלך, בקצרה או בארוכה?

שאלות כאלה ואחרות עוזרות להניע את הדמיון והכוונה לקראת הרפתקה. הן עוזרות להתארגן, להבין מה יידרש. הן גם בונות התרגשות לקראת היציאה לדרך, ומפגישות אותנו עם פחדים עוד לפני שתהיה לנו סיבה טובה.

Alex Jones for Unsplash
Alex Jones for Unsplash
התהליך היצירתי – פיתוח מומחיות עמוקה

אין הרפתקה שהיא אי בודד. בטח שלא אצל ילדי לאונרדו שחיים בכמה הרפתקאות במקביל. לכל הרפתקה יש את זו שהייתה לפניה, זו שתהיה אחריה, זו שמימין וזו שמשמאל. הסקרנות תמיד תמשוך אותנו הלאה וכך גם הרצון לפתח מומחיות עמוקה.

מומחיות עמוקה קשורה בזמן. בשילוב שאר המרכיבים שיפורטו להלן, מומחיות מתגבשת בזמן הנכון. כשהיא נוצרת, מתחיל פרק חדש בדרך. לא צריך לעבוד מאוד קשה. צריך לעבוד כל יום, בלי לאלץ את התהליך או את התוצאה.

תלמיד אמנויות לחימה ניגש למורהו ואמר בכנות, "אני מסור ללמידת דרך האמנות שלך. כמה זמן ייקח לי להיות בקיא בה?" ענה המורה בנינוחות "עשר שנים." התלמיד אמר בקוצר-רוח, "אבל אני רוצה בקיאות מהר יותר. אני אעבוד מאוד קשה, אתאמן כל יום, עשר שעות ביום אם אצטרך. כמה זמן זה ייקח אז?" חשב המורה לרגע וענה, "עשרים שנה."

ללמוד סבלנות. השאיפה לסיים ראשון מנוגדת לפיתוח מומחיות עמוקה. למדו להיות סבלנים לעצמכם, לאחרים, לתהליך. מומחיות מאטה את הקצב. כל ניואנס וכל רגע הופכים חשובים. כשמתרגלים לצורת החיים הזו, מבינים שמומחיות היא לא נקודת פסגה במסע, רק פתיחה לשלב נוסף.

כשלומדים דבר חדש, מתמקדים בטכניקה. מתחילים לאט כדי להרגיש איך נכון לבצע כל פעולה. כשרוכשים ביטחון בטכניקה, אפשר להוסיף מהירות. כששולטים בפעולה ויודעים לבצע אותה במהירות שוב ושוב, מוסיפים לה עצמה ואופי. זו הדרך בכל תחום – כתיבה, מחול, צילום, מוסיקה, ציור, פיסול, שירה. בהתחלה אנחנו מרגישים עילגים. כל פעולה דורשת מאתנו לא מעט תשומת לב. אנחנו לא בטוחים. תוך אימון, הביטחון שלנו עולה. אנחנו מרגישים מיומנים יותר, שולטים ברמה הטכנית. כשהפעולה מיומנת אנחנו בטוחים מספיק כדי להוסיף לה עצמה ואופי. להוסיף משהו משלנו, כדי שהיא תהפוך לשלנו. כשאנחנו מסוגלים לשים לב לעוצמה שעולה מתוכנו ולכוון אותה למטרה, הגענו למומחיות. אז מתחיל שלב חדש.

כשלא לומדים סבלנות, תהליך היצירה נתקע בתחילתו. כשילד שלמד שני שיעורים בחלילית, מצפה מעצמו לדעת לנגן את 'יהונתן הקטן' בלי טעויות, מהר, ולהישמע לפחות כמו המורה שלו, הוא נתקע. הוא חוזר על התווים שוב ושוב, מתעלם ממה שלמד שייקח אותו הלאה: נשיפה נכונה, הצבת האצבעות על הפתחים בחלילית, זווית החזקה ושאר הנחיות. למרות שהמורה מתקדם הלאה, הילד נשאר תקוע עם הרצון 'להצליח'. שם בהרבה מאוד מקרים, גם מסתיימת ההתנסות המעשית שלו בנגינה.

במציאות, להצליח להפיק צליל יציב מחלילית בפעם הראשונה זה הישג בפני עצמו. זה הישג להצליח לכסות את הפתחים. זה הישג ללמוד לקרוא תווים. זה הישג לחבר כמה תווים למנגינה קטנה בשמיעה. עם הזמן, משפרים את הטכניקה, את מהירות הנגינה, את העצמה והאופי. כל פעולה שעוברת את התהליך הזה נצברת לטובת מומחיות. רק נדרשים סבלנות ואימון.

להמשיך להתאמן על מיומנויות בסיס. קשה לי לשכוח מתי למדתי את שיעור הזה. זה היה באחד השיעורים האחרונים עם המורה שלי לאבוב, כשהוא הרשה לעצמו לשחרר קצת את העניבה ולדבר אתי כמו קולגה. דיברנו על תכניות לעתיד. אחת האפשרויות הייתה להתחרות על מקום אצל מורה ידוע מעבר לאוקיינוס. בכל שנה זכה רק נגן אחד להתקבל אצלו כתלמיד חדש. "מה לומדים אצלו בשנה א'?" שאלתי. במילים אחרות – אם אני כבר שולטת ביצירות הכי קשות ברפרטואר הקלאסי של הכלי, מה מחכה לי? "בשנה הראשונה," ענה המורה שלי במבטא גרמני ובחיוך זהיר, "מותחים צלילים ארוכים, קרשנדו ודימינואנדו, שלושים פעימות לכל כיוון. כל שיעור, כל השנה." (אם המשפט האחרון לא אומר לכם שום כלום, נסו להרים זרוע מהמצב בו היא תלויה לצד הגוף ועד למעל הראש, בתנועה אחידה לאורך שלושים שניות, ואז הורידו אותה באותו אופן. משך שיעור הוא שישים דקות והמורה משגיח בכל שנייה. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל מרגיש דומה…)

בדרך הביתה, החלטתי שזה לא מה שאני שואפת אליו – לנסוע לאמריקה כדי להתמחות בנגינה באבוב. החיידק שלי היה ניצוח תזמורת. בכל זאת, הבנתי את השיעור: שנה של עבודה סיזיפית על הבסיס, מציבה את הנגן על הדרך לפסגת היכולת. אם הייתי עושה את השנה הזו, היו לי שפתיים מפלדה ושליטה מוחלטת בהפקת הצליל מהכלי הבוגדני והיפהפה הזה.

גם אחרי שהצלחנו, אם לא נתאמן בכל יום על הבסיס, נאבד את הביטחון. אם היכולת שלי לא חדה ולא עומדת לרשותי בשליפה, לא בטוח שאני באמת יכולה את מה שאני חושבת שאני יודעת. זו הדרך להידרדר במהירות לכל מני התנהגויות לא טובות של יוצרים, ולהתנתק מהתהליך היצירתי.

Hazyrah Mokhlas for Pexels
Hazyrah Mokhlas for Pexels

לטפח מרחב פיזי מכובד ומכבד. יש כאלה המכנים את המקום בו מתרחש התהליך היצירתי 'חלל מקודש' או 'חלל קדוש'. אני כוללת במרחב הזה את המקום, הכלים וחומרי הגלם. עבודה טובה עשויה מחומרים טובים, נעשית בעזרת כלים טובים, ובידי אנשים המעריכים את המרחב ואת מה שהם עושים. המרחב, הכלים והחומרים העומדים לרשותנו בתהליך היצירתי צריכים להיות הטובים ביותר שאנחנו יכולים להשיג באותו שלב. מתפקידנו לשמור עליהם, לטפל בהם, להחליף אותם כשמגיע הזמן.

ילדי לאונרדו שחיים בכמה הרפתקאות במקביל, ומחליפים הרפתקאות בכל תקופה, צוברים כמות מרשימה של כלים וחומרים. לזרוק?! למחזר. תנו מתנות להרפתקנים מתחילים.

לטפח מרחב פנימי מכובד ומכבד. להציב גבולות. ליצור מתוך התגוננות מתמדת הוא מצב בלתי אפשרי. זוללי זמן, כייסי תשומת לב, שואבי אנרגיה –  הציבו בפניהם גבולות ברורים. עדיף כאלה שהם תוצר של הסכם שלום, לא מלחמה. אם אתם סוחבים אתכם חוסר גבולות פנימי, טפלו בזה. לבלוע את הכבוד. מומחיות מונעת מפליאה עצומה ואהבה לדבר. אני רוצה להלחין יצירה מצוינת, לכתוב פסקה מצוינת, לספר סיפור בדיוק כפי שמתאים לספר אותו. אני רוצה שהמקצוע שלי יהיה גאה בי, להוסיף לו, להעמיק אותו, להודות לכלים שלי ולכל היוצרים שהיו לפני. אם מבקרים את עבודתי, אם היא לא עומדת בסטנדרטים שלי, אני לא לוקחת את זה קשה. אם אני מקבלת הרבה שבחים, אני לא נותנת להם לעלות לי לראש. כך או כך, אני חוזרת לשולחן העבודה ומחזיקה מיקוד על הכבוד למקצוע. לא להתנקם בחקיינים, להתחדש. את זה לימד אותי עורך דין לענייני קניין רוחני. כשאנחנו טובים מאוד במה שאנחנו עושים, אנשים ינסו לחקות אותנו. לגנוב ידע, תלמידים, עובדים, מודל עסקי, ז'אנר אמנותי. זה מרגיז, בטח. במקום להתנקם, עדיף להתקדם. אם אני עושה עבודה טובה, היא מתפתחת וצומחת בהתמדה. את זה קשה לחקות.

ללמוד להתבונן על התהליך היצירתי כעל סדרת ניסויים. ליצור היפותזה לעבודה, לבחון אותה, לצפות מתוך סקרנות, לשאול מה קרה ולמה, לדייק, לבחון מחדש וחוזר חלילה, עד שאפשר לומר די. ללמוד לומר די מוקדם יותר. כשמתבוננים על התהליך היצירתי כעל סדרת ניסויים, העבודה מעניינת, מעוררת אינטלקטואלית ודומה לפתרון חידה. כשמסתכלים על התהליך היצירתי כעל דרמה סוחפת, מחויבת הצלחה מסחררת או כישלון צורב, קשה לשרוד רגשית.

לפרק, לנתח, לטפח קול. יוצרים רבים יודעים שלעיתים קרובות, ההצלחה מקרית. היא אינה תולדה ישירה של כישרון, וכישרון אינו ערובה להצלחה שחוזרת על עצמה. מה שעוזר להוביל עבודה לכיוון הצלחה הם פירוק, ניתוח וטיפוח קול. ככל שמצליחים להניח בצד את האמונה בעניין השפעתם של כישרון, מוזה ומצבי-רוח, ונותנים מקום להתבוננות, פירוק וניתוח, יודעים יותר על הדרך שכדאי לקחת. מגבשים תפיסה, קול. הקשיבו לאינטואיציה, רשמו מחשבות, פתחו רעיונות כתרגיל גם אם הם לא יצאו לאור בקרוב. אל תסיחו את הדעת באהבה לקולו של אחר.

זכרו שאתם פועלים בכמה תהליכים יצירתיים במקביל. הניתוח והפירוק יכולים לשמש אתכם בכולם. להבין איך חמקתם מדרקון בהרפתקה אחת, יעזור לכם להימנע מדרקון בהרפתקה מקבילה.

ללמוד לכוון למטרה שמעבר למטרה. את זה למדתי בסרט של ברוס-לי (כמו מיליונים רבים אחרים). הציבו מטרה קצת מעבר למטרה וכוונו לשם. כוונו הלאה. להמשך ההרפתקה, להרפתקה הבאה, גם כשהמטרה ממש לפניכם. עוד יותר כשחיים בכמה הרפתקאות בו זמנית. לכוון מאמצים להמשך בהרפתקה אחת, יכול לקטוף עבורכם הישג מידי בהרפתקה אחרת. חשבו קדימה.

זהו להפעם. בפעם הבאה אתבונן על חיבור התהליך היצירתי לעשייה ותועלת.