איך למסד את המחויבות לעצמנו | טיפים

בתגובה לרשומה 'איך להתקדם כשאף אחד לא משגיח מאחורי הכתף', מתייחסת תמי למיסוד המחויבות בכל הסעיפים: " מה שאני עוד מתקשה בו זה להיות מחויבת לעצמי בכל הסעיפים. מאחר ואני גם וורקוהולית וגם מתפזרת- הייתי כל כך שמחה למצוא דרך למסד את כל ה"קטנות". בעיקר אלה שהכי נוטות לחמוק. מכירה אותן. אני חושבת שזה סופר חשוב לשמור עליהן בשביל התקינות והבריאות הרוחנית שלי. אבל אני עובדת על זה!!! אשמח מאד מאד לטיפים איך לעזור לעצמינו לדבוק בקשת הצבעים כולה (אם כי תוך כדי שאני שואלת את זה נדמה לי שעצם יצירת ההרגלים בהדרגתיות תעלה את התחושה הטובה ואז יהיה לנו יותר קל לתדלק את עצמינו ולהיות מחויבים לעצמינו בכל הספקטרום)."

מיני-הרגלים עוזרים להיבנות. לילדי לאונרדו יש מן הסתם הרבה סעיפים בהם אנחנו רוצים לפתח הרגלים. גם הרגלים שקשורים בעבודה, גם כאלה שקשורים בגוף, במערכות יחסים, בנפש, ברוח וכל דבר אחר שאינו בהכרח תועלתני במושגי צריכה. ההדגשה מכוונת. מאוד.

איך מנהלים את כל זה? טיפים בסיסיים

בוחרים שיטת ניהול אחת ונצמדים אליה. מה שיטת הניהול שמתאימה לכם, רק אתם יכולים לברר. בחרו מה שתבחרו, חשוב שתיצמדו לשיטה אחת. אחרת תמצאו את עצמכם מנהלים שיטות. הנה כמה שיטות שפגשתי:

מה שבא לי. שיטה קלה להקמה, קלה לתחזוקה, לא אפקטיבית במיוחד ותנודתית. מה שאתם נדרשים לעשות הוא זה:

  • לערוך רשימה של דברים שאתם רוצים לזכור לעשות באופן קבוע
  • לקבוע זמן יומי או שבועי בו תבצעו משימות כאלה
  • כשמגיע הזמן, לעשות את מה שבא לכם לעשות ולסמן שביצעתם

זו שיטה שיש בה הרבה חופש, פחות תחושת מחויבות, אבל כדי שהיא תעבוד תצטרכו לעשות עוד משהו: לאזן את ההתייחסות לדברים שברשימה ברמה שבועית או חודשית. אחרת הספינה תיטה על הדופן.

תכנון יומי. שיטה קלה להקמה, דורשת התייחסות יומית לתכנון, יכולה להיות די אפקטיבית אם אתם מקפידים על הרגל תכנון יומי. מה שאתם נדרשים לעשות הוא זה:

  • לערוך רשימה של הדברים שאתם רוצים לזכור לעשות באופן קבוע
  • כל בוקר לקבוע מה מתוך הרשימה תעשו באותו יום, או כל ערב לקבוע מה מתוך הרשימה תעשו ביום שלמחרת
  • לעשות באותו יום את מה שקבעתם לעשות ולסמן שביצעתם

גם בשיטה הזו יש הרבה חופש, גם בעניין זמן הביצוע. יש בה יותר תחושת מחויבות ואם אתם טובים בתכנון יומי, היא תעבוד יפה. גם כאן תצטרכו לאזן ברמה השבועית או החודשית.

תכנון שבועי. שיטה קלה להקמה, דורשת התייחסות שבועית לתכנון, יכולה להיות מאוד אפקטיבית אם מקפידים על הרגל תכנון שבועי. מה אתם צריכים לעשות כבר די ברור ובשיטה הזו, אתם מאזנים מראש ברמה השבועית ורושמים לעצמכם מה לעשות כל יום.

כל זה טוב ויפה, גם קצת מעייף לטעמי, כי בכל השיטות האלה יש יותר מדי עיסוק בתכנון.

בוחרים טכנולוגיה אחת ונצמדים אליה. מעבר לפתקים ומחברות (שאין לזלזל בהם כלל), זכרו שיש לכם אפשרות להיעזר בטכנולוגיה. יש אפליקציות שעוזרות לשמור את ההחלטות שלכם, לתזכר אתכם במשימות חוזרות, להראות לכם במה התמדתם ולאורך כמה זמן. אם תהיו טובים ואם אתם אוהבים, תוכלו לקבל נקודות, מגנים ותרועות. בכל מקרה, בחרו אחת והיצמדו אליה.

איך מנהלים את כל זה? טיפים למתקדמים

הדרגתיות. בכל מה שקשור בפיתוח מיומנויות ורכישת הרגלים, הדרגתיות היא הדרך. מי שהשתתף בסדנה שלי לניהול עומסים בעבודה עם מייל, מכיר את התרשים הבא:

רכישת מיומנויות והפיכתן להרגלים

בתרשים מופיעות שלוש מיומנויות, הרעיון ישים גם אם עובדים על חמש, שבע, או עשרים. עם זאת יש לזכור שככל שאתם מכניסים יותר מיומנויות או הרגלים למערכת, ייקח יותר זמן להגיע לשליטה בכל אחד מהם. לכן, כדאי לחלק את רשימת המחויבויות לפי אופי ופעימה (ראו למטה), אולי לרוחב תקופה, ולא להסתובב עם רשימה כוללת שעוברת בשלמותה מיום ליום.

אופי ופעימה. לכל סעיף ברשימת 'מיסוד המחויבויות שלנו לעצמנו', יש אופי ופעימה שונים במקצת. יש סעיפים שאופיים שיפור והם דורשים פעימה יומית. יש סעיפים שאופיים חווייתי והם דורשים פעימה שבועית או חודשית. יש סעיפים של חקר והפעימה שלהם קשורה במה שאתם רוצים להשיג ותוך כמה זמן. וכו' וכו'. נתחו את רשימת המחויבויות שאתם רוצים למסד, גלו את האופי והפעימה של כל סעיף, והיעזרו בהבנות האלה כדי לשבץ את המטלות בלו"ז בצורה חכמה.

לשבץ בלו"ז. חסמו ביומן בלוקים של זמן לדברים החשובים באמת. למה שחייב לקרות. אם לא תייעדו זמן, זה כאילו שאתם אומרים לעצמכם "לא עקרוני לי" וזה מה שיקרה כמעט תמיד.

אם טכנולוגיה, אז זמינה מכל מקום ומכשיר. בעידן העננים והסינכרוניות אין סיבה להשתמש בטכנולוגיה שמאלצת אותנו להיצמד למכשיר מסוים ולהיגרר אתו ורק אתו לכל מקום. יוצאת מן הכלל היא מחברת, כי אלה שמשתמשים במחברות לצרכי ניהול עצמי הם זן מיוחד ונאמן למחברתו.

מערכת. מה שקוראים 'סיסטם' שזה אותו הדבר, רק באנגלית נשמע יותר טוב. עיקר הרעיון: להקדיש פעם אחת זמן לניתוח הצרכים שלי ולהקמה, ואז לרתום את הטכנולוגיה כדי למזער תכנון ותחזוקה בהמשך.

מערכת הרוטינות של לימור וזה עובד כך…

קודם חשבתי על הצרכים שלי: רשימת הרוטינות שאני רוצה למסד, ההבנה שמעבר להקמה אני לא רוצה להקדיש זמן לתכנון, ואני בטח לא רוצה להצטרך לזכור. אני גם רוצה הפרדה בצבע בין מטלות שהן רוטינות למטלות אחרות.

ניתחתי את רשימת הרוטינות ומצאתי שיש ביניהן יומיות, שבועיות, חודשיות ורבעוניות.

אחר כך חיפשתי כלי לניהול משימות שמסתנכרן בין המכשירים שיש לי, שיאפשר לי לטעון את הרוטינות לפי הקטגוריות האלה ויאפשר יצירת תזכורות בקצב הקטגוריה. לא רק זה, רציתי שכל רוטינה תוכל להיות מטלה חוזרת ושכאסמן שביצעתי, התזכורת תקפוץ קדימה מעצמה: ליום הבא, לשבוע הבא, לחודש הבא, לרבעון הבא. מחתנים יש דרישות יותר גבוהות.

הכלי שבחרתי נקרא Todoist, הוא מוצא חן בעיניי, הוא גם האפליקציה היחידה שאני מוכנה לשלם עליה דמי שימוש שנתיים כדי לקבל את כל המאפיינים והעדכונים, הוא לא הכלי היחיד. זו הבחירה שלי.

בפועל, זה נראה כך:

רוטינות

בכל יום, צצות בצהוב לתוך רשימת המטלות שלי הרוטינות שאני רוצה למסד. כל 'הקטנות' שעלולות להיבלע. במקביל יש לי זמן ביומן לביצוע, או שני זמנים, וזהו.

אם אני רוצה להוסיף רוטינה, אני מחליטה לאיזו קטגוריה היא נכנסת לפי האופי והפעימה (יומית, שבועית וכו') ומכניסה אותה. לפעמים אני מסירה, מחליפה או מדייקת רוטינה.

טוב, יש עוד טריק אחד: המטלות השבועיות לא מתוזמנות כולן לאותו יום, אלא לימים שונים בשבוע. אותו הדבר גם במשימות החודשיות. כך שלא יוצא שיש יום עמוס במיוחד. לזה דואגים החיים.

עיקר העניין: מערכת כזו מנתקת את הקשר הרומנטי שיש בהגיגים על מה בא לי ועל הרשימה שלי. אם אתם מוכנים לוותר על רומנטיקה של מטלות, כדאי לבדוק את האופציה הזו.

 

 

איך להתקדם כשאף אחד לא משגיח מאחורי הכתף

ילדי לאונרדו 'עובדים מהבית'. גם כשאנחנו שכירים, המרחב הפנימי שלנו חזק ממקום העבודה הרשמי. שם אנחנו מעדיפים להיות כשאנחנו עובדים על המיקודים שלנו, ושם יש לנו הרבה דברים מעניינים לחקור ולעשות. האתגר הוא להצליח להיות פרודוקטיביים כשאף אחד לא משגיח: להגיע למצב של עבודה ממוקדת, לא לשכוח לבצע את המשימות החשובות, להבדיל בין עבודה ולא עבודה, לעשות את מה שהחלטנו לעשות ולא משהו אחר.

כשעובדים מהבית, הסיכוי להצליח בדברים האלה אמור לעלות. עם זאת, יש לילדי לאונרדו כמה מאפיינים שיכולים להסיח אותנו מהנתיב, דווקא בבית. הרשומה הזו עוסקת במה שמקשה ובמה שיכול להקל.

הנטייה לעשות סדר

אנחנו נוטים להיות מוסחים ממה שנראה לנו כהזמנה לעשות סדר: לברר מתי ואיפה, להחזיר דברים למקום, לשכלל תהליך, לסדר יפה או נכון יותר, רק להציץ כדי לבדוק אולי צריך, לפתור איזה משהו קטן. אנחנו בטוחים שזה ייקח דקה-שתיים, מקסימום כמה דקות. דוגמה שכיחה מתגלגלת כך: אני קמה משולחן העבודה כדי לאתר בספריה ספר, שבתוכו מסתתר ציטוט שאני רוצה להטמיע במאמר שאני כותבת. זו המטלה שרשומה לי ברשימת המטלות. אני מחליטה להיות יעילה, ומקליקה על הקלטה שרציתי לשמוע; שתנגן ברקע תוך כדי שאני מחפשת את הספר והציטוט. כעבור כמה דקות, הקול בהקלטה אומר משהו שמעורר אצלי סקרנות. אני מניחה לחיפוש הספר כדי לרשום את הדברים. כשאני מרימה את הראש מהמחברת אני קולטת בעין שהפרחים באגרטל מתו בעשור הקודם מייבוש החולה. אני מסלקת את הפרחים ומניחה את האגרטל בכיור. אם אני כבר באזור, אני גם תולה כביסה. חוזרת לשולחן ופונה לאתר את המידע עליו דובר בהקלטה שהסתיימה. מוצאת, מעיינת קצת, מחליטה שלא באמת, חוזרת לחפש את הספר. עברו עשרים וחמש דקות והמטלה המקורית לא הושלמה עדיין. הזמן התאדה.

הצעות לנטרול ההסחה

ללכת למקום אחר. לספריה אני לא אשלח אתכם. לשלוח ילד לאונרדו לספריה, זה כמו לשלוח ילד צעיר לחנות ממתקים. קשה מאוד להתמקד בסביבה הזו כשצריכים לעבוד על מטלה ספציפית. אם אתם כבר יוצאים מהבית כדי לא להיות מוסחים ממנו, לכו למקום בו אין לכם אפשרות לטפל בכל מני דברים שקשורים בסדר; למקום שהוא לא שלכם.

להתנתק מהסביבה המידית בעזרת מיסוך. כדי למצוא את המיסוך הנכון, אתם צריכים לדעת איזה מהחושים שלכם אחראי במיוחד על הסחות מבית. אני למשל, מוסחת מאוד בשמיעה. לכן, כשאני צריכה להתמקד במטלה אחת ולא רוצה להיות מוסחת, אני חובשת אזניות ומשמיעה לעצמי רעש לבן או מוסיקה חסרת כיוון, ללא מילים.

"לא לא לא לא לא". בכל פעם שאני מבחינה בכך שאני בדרך לעשות משהו אחר ממה שתכננתי לעשות, אני אומרת לעצמי בקול "לא לא לא לא לא. עצרי. לכי בחזרה למקום אליו התכוונת ללכת". אותו הדבר קורה גם כשעולה לי רעיון תוך כדי עבודה ממוקדת. במקום לתת לו להציק לי, אני רושמת אותו, אומרת לו בקול "לא עכשיו" וחוזרת למטלה המקורית.

קרדיט תמונה Masayoshi Yanase for Unsplash
קרדיט תמונה Masayoshi Yanase for Unsplash
בניית הרגלים שיתמכו בפעילות רב-ערוצית ובמעברים חלקים

כשמדובר ביכולת להיכנס למצב  ממוקד של עבודה, לכולנו יש הרגלים. חלקם עובדים בעדנו, חלקם נגדנו, כשלעיתים קרובות אנחנו אפילו לא מבחינים בהם. כוס קפה ראשונה, כוס קפה שנייה, סיבוב בוקר טוב במסדרונות או באינטרנט, הפסקת סיגריה, ניקוי שולחן, חידוד עפרונות, עוגת בריוש הנרכשת מדי יום רק בקונדיטוריה מסוימת. אם ההרגל האחרון נראה לכם מוגזם כהרגל כניסה לעבודה, זכרו שהכל עניין של פרופורציה: אחד הקצינים בצוות שלי בצבא, התחיל כל יום עבודה רק אחרי שהרג מאה מזבובי בקעת הירדן בעזרת סרגל פלסטיק. הוא הגיע למשרד רק בתשע, הרג זבובים עד שתיים-עשרה בצהריים, ואז נכנס לחדר שלו ועבד עד חצות. כל יום.

הרגלים נותנים צורה ליום, לשבוע, לחיים. אנחנו זקוקים להם. הרגלים טובים עוזרים לבנות מערכות פעולה אמינות, המאפשרות התמדה. הרגלים פחות טובים עוזרים לדחיינות להשתלט. כולנו, ובעיקר היצירתיים והפרודוקטיביים במיוחד, משתמשים בהרגלים כדי להתניע את עצמנו.

ילדי לאונרדו שעובדים תמיד 'מהבית', זקוקים להרגלים פשוטים, המאפשרים גמישות תכולה ומעבר מהיר בין עניינים.

המלצות להרגלים פשוטים, מותאמים לילדי לאונרדו

נעלו נעלי הליכה. הרבה ילדי לאונרדו עובדים באמת מהבית הפיזי. השיח על עבודה מהבית מלווה בהזיה אודות עבודה בפיג'מה ונעלי בית. יש גם המלצה הפוכה המעודדת להתלבש כל בוקר כאילו שיש לכם פגישה בוול סטריט, על כל המשתמע. ההמלצה שלי – נעלו נעליים שתומכות ברגל, נותנות תחושת מסגרת ומעודדות תנועה. נעליים כאלה משפיעות גם על בחירת הלבוש.

התניעו על מים. כמעט לכל אחד יש משקה כניסה לעבודה. ההמלצה שלי – התניעו על מים. המוח לא מצמיד מים לסיסמאות כמו "מפנק" או "רגע לעצמך", ולכן גם לא קושר מי-שתייה לעצירה או טקסיות. הגוף צריך מים ובהתחשב בכל המעברים – להכין מים לוקח מעט מאוד זמן.

תזמנו הפסקות. אחד המניעים העיקריים של ילדי לאונרדו לעבודה 'מהבית' – בין אם מהבית הפיזי או מהבועה שאנחנו יוצרים לעצמנו – הוא הרצון למזער הפרעות ובזבוזי זמן שיוצרים אחרים. מצד שני, הנטייה לשקוע בריכוז עמוק משכיחה מאתנו את הצורך בהפסקות. אנחנו צריכים הפסקות למוח, לנפש ולגוף. אנחנו צריכים לזוז. קצת תזוזה הרבה פעמים ביום, עדיפה על בליץ פעילות גופנית פעם ביום. בנוסף, זו דרך שעוזרת לפתח הרגל של פעילות גופנית.

אכלו את מה שמספק לכם אנרגיה יציבה. אם עבודה מהבית היא סוג של הכרזת עצמאות ונטילת אחריות, היא כוללת גם את פריט הציוד החשוב ביותר לעבודה שלנו – אנחנו עצמנו. הפסקות ותנועה כבר ציינתי, גם אכילה הגיונית היא חלק מהעניין. בפשטות – כדאי לאכול אוכל של מבוגרים ולא כימיה. לאכול ליד שולחן אוכל, לא ליד שולחן עבודה. הכי חשוב – שימו לב איך המזון גורם לכם להרגיש. זה המדד שעוזר לבנות הרגל אכילה תומך, שמשפיע לטובה על היכולת שלנו להיות מה שאנחנו יכולים להיות.

התראו עם אנשים אחרים. ילדי לאונרדו רבים מעדיפים להימנע מלפגוש אחרים כהרגל קבוע. עם זאת, זהו הרגל הכרחי לשמירה על איזון.  אחרת אנחנו נמשכים לעבוד כל הזמן, נבלעים לתוך הסקרנות של עצמנו, ונשחקים. ככלל, כדאי לנסות להיצמד לסדר עבודה לחוד, מנוחה לחוד, חיי חברה ופעילות פנאי לחוד.

תגמלו את עצמכם. ילדי לאונרדו אוהבים גמול כמו כל אחד אחר. גמולים ופרסים עוזרים לחזק הרגלים. אין סיבה להימנע מגמולים חיצוניים על עבודה, התמדה או הישג משמעותי. באותו זמן ובאופן שוטף, גמולים פנימיים עובדים על ילדי לאונרדו טוב יותר. אני בטוחה שתמצאו לעצמכם גמולים יצירתיים ולכן רק מחדדת אפשרות: חלק מהגמולים יכולים להיות התנהגות שמקדמת אותנו. מיני-מעשה שיחזק את מה שאנחנו רוצים לחזק. כמו להפוך את "לא לא לא לא לא" לריקוד אינדיאני, לקחת סיכון, לבקש עזרה, לפגוש אנשים, לשנות את מקום העבודה לכמה ימים וללכת למקום-חלום, לא לפעול מיד אלא בעיכוב, לעצור עבודה אפילו כשאנחנו 'באמצע' וכד'.

הכירו בקיומם של גבולות. כן, יש כאלה… הרגל תומך בעניין הזה, יכולה להיות ההחלטה להתאמן בהצבת גבולות מוקדם יותר, קרוב יותר, ברור יותר, עם פחות התלבטויות ורגשות קשים. אתם יודעים איפה הגבולות נפרמים אצלכם, אין לי מה לפרט. דוגמה אחת בכל זאת חשוב לי להניח כאן: עבודה ממוקדת בנוכחות יצורים אחרים, בעיקר ילדים צעירים או כאלה שמתנהגים דומה. לפעמים, לעבוד מהבית פירושו לעבוד ממקום אחר. כשיש ילדים צעירים בבית, קשה לעשות עבודה ממוקדת. יש כאלה שמצליחים בין לבין, זה אפשרי, העלות באנרגיה גובה מחיר. עדיף למתוח גבול, לקחת שמרטפ/ית לכמה שעות וללכת למקום אחר, בלי שום נקיפות מצפון או תחושות אשם. אנחנו לא חייבים להקשות על עצמנו.

הרגל-על להרגלים: ההתמדה עוזרת להתמיד

ההרגל הזה מתאים לכל אחד, ועוד יותר לילדי לאונרדו. בקריאה ראשונה הוא מעלה את חשדנו, כי הוא נראה כמו התחייבות לטווח ארוך ואנחנו לא ששים להתחייבויות כאלה. למה הוא טוב? הוא הרגל שעוזר להתחייב לדרך שבחרנו כשמופיעות הישורות המתמשכות, השגרה. ילדי לאונרדו חוששים משגרה. לא כי אנחנו עצלנים או כי לא נאה לנו – אנחנו חוששים משגרה כי דווקא היא מזמינה הסחות דעת. אם "לא לא לא לא לא" עוזר לעקוף הסחות רגעיות, ההרגל הזה עוזר להתמיד במה שקבענו, עד שנקבע אחרת.

הרעיון המלא מוצג בספר Mini Habits מאת Stephen Guise. שווה קריאה. בכל מקרה, יש שני תנאים בסיסיים להצלחה, ושניהם מכוונים להכשיל את האפשרות להיכשל:

תנאי 1 – בחירת מטלה קטנטנה, או קטנה באופן מגוחך.

תנאי 2 – 'את לא מרמה אפילו פעם אחת' ובמילים אחרות 'ללא יוצא מן הכלל'.

אם אני כותבת ספר, וקצב טוב נחשב כאלף מילים ביום, בשיטה הזו ההתחייבות תהיה לכתיבת מאה מילים ביום, או חמישים מילים ביום – כל יום. ללא יוצא מן הכלל. אם כדי לא להפר את התנאים להצלחה כדאי שאבחר לכתוב עשרים מילים ביום – זה גודל המטלה שעלי לבחור. עשרים מילים ביום אני יכולה להספיק לכתוב גם אם שכחתי ונזכרתי רגע לפני השינה.

אם תנסו, תגלו שהצלחה גוררת הצלחה. לעיתים קרובות עוברים את מטלת המינימום ועושים יותר. אלא שההתחייבות היא למה שקבענו, לא להעלאת הרף. גם אם יש חריגה כלפי מעלה, ההתחייבות  היא למטלה הקטנה – בלי לרמות אפילו פעם אחת.

ההרגל הזה מתאים במיוחד לילדי לאונרדו משתי סיבות:

כשעוסקים בשלל עניינים בו-זמנית, אי אפשר לתת לכל העניינים כובד משקל זהה. אם תשתמשו במיני-הרגלים, תהיו בטוחים שהכל מתקדם גם אם לא באותו קצב.

קורה שלא מתחשק לבצע את ההתחייבות היומית של אחד או יותר מהמיקודים. בשיטה הזו המטלות כל כך קטנות, שבקלות אפשר להשלים את החסר ברמה השבועית, ללא תחושת מצוקה או רצון להרים ידיים. זו גמישות רצויה לילדי לאונרדו ואנחנו עובדים אתה טוב.

אם אתם מתכוונים להכניס את ההרגלים המופיעים כאן לתוך חייכם, כדאי לקחת גם אותם אחד אחד, להצליח בהטמעת מיני-הרגל ראשון לאורך מספר שבועות ורק אז להוסיף שני, שלישי ואת הבאים אחריהם.

יש לכם המלצות להרגלים פשוטים התומכים באפשרות לעשות עבודה ממוקדת? מוזמנים להשאיר בתגובות.

 

תיעדוף מיקודים, פרנסה וזמן

איך אפשר לסדר את המציאות מחדש, בעדינות, ולהתקרב להגשים את מה שחשוב באמת? הרשומה הזו מתבוננת על האפשרות לשלב את מה שחיוני, את הרצון להפליג קדימה, את הצורך בעגינה, את התעסוקה והפרנסה – בסגנון שמתאים יותר לילדי לאונרדו.

אני משתמשת במילה 'פרנסה' בשתי כוונות – הכנסות בכסף ושווה כסף שהן חיוניות ומעבר לחיוניות, ומה שדרוש כדי להזין אותנו כבני-אנוש וכילדי לאונרדו.

ברשומה הקודמת כתבתי על השימושים שאנחנו עושים בזמן:

  • זמן חיוני אישי מזין את המנוע.
  • זמן תועלות, תפוקה, תרומות, רגיעה – הוא זמן הפלגה.
  • זמן בריחה, ועבודה ללא תפוקה – הוא זמן עגינה.

בממוצע, אנחנו צריכים תשע שעות זמן חיוני אישי ביממה, בין שבע לתשע שעות תפוקה – כדי להתקרב להגשים את המטרות שלנו, את המיקודים, ובין שש לשמונה שעות זמן תועלות, תרומות, רגיעה ובריחה. מדגישה – אלה ממוצעים. זמן ללא תפוקה, כלומר עבודה מיותרת, לא באמת נחוץ לנו. כדי להצליח לזהות עבודה מיותרת ולשמוט אותה, נדרש מאתנו להתכוון, וזו לא תמיד משימה פשוטה. בעיקר אם מישהו אחר מטיל עלינו את העבודה המיותרת הזו, או אם התרגלנו לעשות עבודה מיותרת, להרגיש מאוד נחוצים ובאותו זמן להתלונן באזני כל מי שמוכן לשמוע.

כדי לשבץ את המיקודים לתוך שטף החיים, צריך לקחת בחשבון את הפרנסה – הכנסות בכסף, ומה שדרוש כדי להזין אותנו כבני-אנוש ובמיוחד כילדי לאונרדו. זאת משום שילדי לאונרדו מסוגלים די בקלות לשקוע לתוך המיקודים ולרוץ אחרי עוד כמה דברים שמעניינים אותנו בנוסף (תמיד צץ 'בנוסף'), בלי לחשוב על כמה מתוך הזמן הזה משולם וכמה לא. ברשומה 'מישהו עוד ישלם על זה' פרטתי את חמשת הקריטריונים שעוזרים להבין אם מישהו משלם על זה או לא.

הפעם אני מתבוננת על הקשר בין הכנסה כספית ישירה, לשימושים בזמן. הכי פשוט וחסר דאגות, הוא להצליח להכניס את כל הכסף הדרוש לנו כשאנחנו משתמשים בבין שבע לתשע שעות לתפוקה; ליצור חפיפה מלאה בין הגשמת המטרות שלנו, להכנסה כספית. המציאות מורכבת יותר:

  • כשכירים, ייתכן שזמן העבודה שלנו מכניס את מה שאנחנו צריכים בכסף. אלא שרק לעיתים נדירות, כל מה שנמצא על מרצדת המיקודים של ילד לאונרדו, נכנס לתוך מה ששכיר עושה בעבודה.
  • כעצמאיים יש לנו יותר יכולת לשלוט על מה שאנחנו עושים תחת הכותרת "תפוקה". באותו זמן, אנחנו מטפלים בדברים שאינם תפוקה. בעיקר אם אנחנו עובדים לבד.
  • כמתנדבים וכמתלמדים יש לנו יותר חופש בחירה בעניין התוכן, אך ללא הכנסה כספית ישירה.

אלה רק כמה דוגמאות. נראה שהניסיון ליצור חפיפה מלאה בין הגשמת המטרות שלנו להכנסה כספית, דומה לניסיון לכסות מזרן בסדין סאטן: זו פעולה מתישה והתוצאות שלה קצרות מועד. המציאות דינאמית, הסדין חלקלק.

ילדי לאונרדו זקוקים לדרך התנהלות המאפשרת התמדה ללא השקעת מאמץ מיותר במסגרת. מקימים את המסגרת (שזה מה שאני עושה כאן בינתיים) ומפליגים. פעם בשבוע עוגנים, מרעננים קצת את סידור הסדין, וחוזרים להפליג. המסגרת צריכה לכבד מצבי-אנרגיה משתנים, נטייה להסחת דעת, צלילה לעומקים, סקרנות, למידה, הזנה ופרנסה. כמו גומי לסדין סאטן.

מרצדת המיקודים וכסף

אני מתבוננת על מרצדת המיקודים שלי. בודקת את הקשר בין כל מיקוד וכסף.

מה תומך בי כספית או קרוב לזה מאוד?
מיקודים כאלה אני מכניסה לזמן תפוקה.

מה אני רוצה שיתמוך בי כספית?
מיקודים כאלה אני מכניסה לזמן תועלות או רגיעה.

מה אני לא רוצה שיתמוך בי כספית, או לא יוכל לתמוך בי כספית?
מיקודים כאלה אני מכניסה לזמן תועלות, רגיעה או תרומות.

עכשיו קל לראות מדוע ילדי לאונרדו נוטים להיות עצמאיים. לעצמאי, קל יותר להיות אדון לזמנו. עם זאת, כבר ראינו שילדי לאונרדו שהם שכירים, יכולים לשפר את השימוש בזמן תפוקה שהם נותנים למעסיק לטובת המיקודים שלהם, ולמנף את הנגישות שלהם למשאבים.

עכשיו קל גם לראות מדוע ילדי לאונרדו רבים, לא מתפרנסים בכסף כמו שאנחנו צריכים. הנטייה שלנו לייחס חשיבות גבוהה למדדי הצלחה פנימיים כמו פתרון בעיות ואתגרים לגופו של עניין, באה על חשבון מדדים חיצוניים. כסף הוא מדד חיצוני.

לא כל מה שאנחנו מחשיבים כתפוקה גם מתוגמל כספית. אם המרצדת שלנו בנויה ממיקודים שרוב העבודה עליהם לא מתוגמלת כספית, ומה שנשאר לא מכסה אפילו את ההוצאות שלנו – אנחנו בבעיה.

כשאנחנו בבעיה כספית, לא רק החשבונות הופכים להיות אויבים. כל שאר הדברים שאפשר לקרוא להם פרנסה, אלה שמזינים אותנו כבני-אנוש וכילדי לאונרדו, נפגעים. אין לנו די כסף לרכוש חומרי יצירה או כוח להשיג אותם בדרך אחרת, החלומות שלנו מתרחקים מעבר לקו האופק או גבוה מדי, אנחנו יוצאים מאיזון, הסביבה נראית יותר עוינת, תחושת החופש שלנו דועכת. ובזהירות עם מחשבות על ספונסרים ופטרונים – יש לפתרון הזה גם מחיר. לפעמים המחיר הגיוני ואפשר בהחלט לחיות אתו, לפעמים המחיר בלתי נסבל. בסיפורים המלהיבים על חייהם של אנשי אשכולות בתקופת הרנסנס, שזורים גם סיפורים קשים שרבים נוטים להעלם מהם. סיפורים על חיי דחק תחת פטרון שמימן עבודה, אבל לא הרבה יותר מזה. פטרון שדרש לקבוע תוכן, טכניקה, שעות עבודה, סדר עדיפות, צנזורה, וכפה שותפים לא רצויים.

הדרך הבריאה היא למצוא מקור מימון שלא יכריח אותנו לחנוק את הנטיות הטבעיות שלנו. יש ילדי לאונרדו שיש להם מקור הכנסה יציב או מספיק כסף כדי לא להיות מוטרדים בסוגיה הזו. אם אנחנו לא במצב הזה, השאיפה היא להפוך כמה שיותר מזמן התפוקה שלנו למקור הכנסה. גם אם כרגע אנחנו רחוקים משם, זו שאיפה ראויה, סיבה טובה לתכנן איך להתקרב, וסיבה טובה לפעול בכיוון. בכל שבוע קצת.

הפיאטה של מיכלאנג'לו. איש רנסנס שחייו ועבודתו במימון פטרונים כאלה ואחרים לא נטפו דבש. By Juan M Romero (Own work) [CC BY-SA 4.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)], via Wikimedia Commons
הפיאטה של מיכלאנג'לו. איש רנסנס שחייו ועבודתו במימון פטרונים כאלה ואחרים לא נטפו דבש. By Juan M Romero (Own work) [CC BY-SA 4.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)], via Wikimedia Commons
כמה זמן אני צריכה למיקודים?

בעולם אידיאלי התשובה תהיה – כמה זמן שיש מעבר לזמן הדרוש לחיים של החיים. בעולם פרקטי, הקו המנחה הוא זה: כמה זמן בשבוע נראה לי שאני צריכה לכל מיקוד (לא למשימות), כדי להרגיש שהתקדמתי ושיש לי זמן לכל השאר? כדי להרגיש שאני מנהלת את עצמי באופן מבוקר ולא הולכת לאיבוד בארץ הפלאות? שאני מתפרנסת וגם מתקדמת להגשמת המטרות שלי?

מתחילים בהערכה: רושמים את המיקודים ולידם את הערכת הזמן השבועית שלנו לכל מיקוד.

הערכת זמן למיקודים – דוגמה

פיסול – 10 שעות שבועיות

הרכבת תכנית חדשה – 4 שעות שבועיות

פיתוח קורס חדש – 6 שעות שבועיות

גיבוש הצעה לפרויקט – 3 שעות שבועיות

מחקר על פרוזודיה בתרבויות עתיקות – 3 שעות שבועיות

זוכרים שהייתה גם משימה קבועה שבחרתי כדי להתחזק? משהו שאני יודעת שקשה לי ואני רוצה לשפר? – 2 שעות שבועיות

סה"כ – 25 שעות שבועיות למיקודים שלי

זה הגיוני? זה לא הגיוני? זה משהו שאני יכולה לעמוד בו? אולי זה מעט מדי כדי להתקדם? תיכף נראה, קודם החלקים האחרים של המציאות: יש לנו 168 שעות בשבוע, מהן יורדות 63 שעות בממוצע לטובת מה שחיוני לנו אישית, נשארנו עם 105. מכאן, לכל אחד יהיה סיפור שונה קצת בקשר לאיך מסודר השבוע שלו. זה תלוי בעונה שלנו בחיים, בתדירות המפגשים החברתיים, בסמיכות בני משפחה אחרים הזקוקים לזמן ולתשומת לב שלנו, בשעות עבודה שדורשים מעסיקים, ברמת הצורך שלנו בבריחה ועוד הרבה משתנים המשפיעים על השימוש שלנו בזמן.

אם אין לי 25 שעות חופשיות לאכלס בהן את המיקודים שלי, יש כמה דרכים למצוא למיקודים מקום:

  • לוותר על מיקוד אחד או שניים לעת עתה.
  • לקצר את פרק הזמן המוקדש לדברים אחרים שמאכלסים לי את השבוע, לפחות באופן זמני. רצוי מאוד לא לוותר על זמן אישי חיוני וזמן המוקדש למשפחה.
  • לסדר את הפעילות כך שמיקוד אחד או שניים יקבלו תשומת לב מרוכזת פעם בתקופה, רק בחופשות או בעונה מסוימת בשנה.
  • להכניס מיקוד או יותר ממיקוד אחד לזמן תפוקה משולם.

ההחלטות שלנו תלויות בתחומי המיקודים, ברמת המיומנות שלנו, באם יש מי שמתעניין בתוצר שנפיק בהמשך או לא. למשל, את העניין שלי בפרוזודיה בתרבויות עתיקות לא נראה שיש לי למי להציע כרגע – זה משהו שמעניין אותי כתת-סעיף של משהו אחר שאני בודקת ביני לביני. גם העניין שלי בפיסול הוא לעצמי. אם הייתי פסלת פעילה, ייתכן שהיה מי שיזמין את הפסל הזה מראש. לעומת אלה, פיתוח קורס חדש בתחום בו אני מוכרת בשוק, יכול להפוך די בקלות לפיתוח מוזמן וממומן. המצב דומה בבניית תכניות חדשות. לא כל תכנית היא כזו שמישהו ישלם על פיתוחה ועם זאת, יש תכניות שכן.

כל הרעיון הוא לבחון את מה שמעניין אותי כרגע, גם דרך המשקפיים שבוחנות פוטנציאל הכנסה. לפעמים, מה שנראה לא קשור להכנסה בכלל, יכול בשינוי קטן להפוך למיקוד שהעבודה עליו תחשב לזמן תפוקה משולם. הרבה פעמים זה יהיה משהו שהוא תוצר לוואי של העבודה בכיוון המטרה הראשית של אותו מיקוד. הבנתי את האפשרות הזו בפעם הראשונה, כשמישהו שראה גלויית שיווק שכתבתי, ביקש לקבל שיעור על הדרך בה אפשר למקד לגלויה כל כך הרבה מידע בכל כך מעט מילים. המידע על הגלויה עסק במשהו שונה לחלוטין, שלא עניין אותו.

תכנון זמן שבועי למיקודים

אחרי שאני יודעת מה מתוך המיקודים נספר כזמן תפוקה משולם, מה משתבץ בעבודה שלי כשכירה (אם אני שכירה), מה מתאים לזמן תרומות, תועלות, רגיעה, כמה זמן אני צריכה לחיים של החיים, אני נכנסת ליומן, בודקת מה כבר יש שם לשבוע הקרוב, ומוצאת את הזמנים שאחסום ביומן כדי להקדיש אותם לעבודה על המיקודים שלי.

אני לא רושמת על יחידות הזמן שאני חוסמת באילו מהמיקודים אעסוק. החלטה מקדימה כזו יכולה להיות מאוד לא נוחה לילדת לאונרדו. אני רק יודעת שבזמן הזה, אשתמש לטובת המיקודים שלי. בכל פעם שמגיע זמן מיקודים אני מסתכלת על המרצדת ומחליטה על מה מתאים לי לעבוד כרגע. לאחר מעשה אני רושמת מה עשיתי, ופעם בשבוע בודקת באילו מיקודים התקדמתי ובאילו לא. אם יש מיקוד שזנחתי באותו שבוע, אני אשתדל לאזן לטובתו בשבוע הבא. אם יש מיקוד שדחפתי קדימה על חשבון השאר, אני אנסה לאזן לטובת השאר.

עוד מילים שאני לא רושמת על יחידות הזמן ביומן הן מילים כמו 'זמן פנוי' או 'שעה חופשית'. אם אתם עובדים בארגון, אלה בדיוק המילים שתעזורנה לאחרים לגזול את הזמן הזה מכם, לטובת המטרות שלהם. אם אתם לא עובדים בארגון, אלה בדיוק המילים שתעזורנה לכם לוותר על המטרות שלכם לטובת זמן תרומות לאחרים או הסחות דעת. זה לא זמן פרום ולא זמן בריחה. אם חסר לכם כזה, הכניסו אותו לשבוע שלכם. על יחידות הזמן רשמו את מה שיעזור לכם לשמור עליו.

בעניין זמן להסחות דעת – עם כל הכבוד למשמעת עצמית, ילדי לאונרדו לא יכולים שלא להיות מוסחים גם אם אנחנו שולטים בכל הדרכים למניעת הסחות. הסקרנות שלנו היא הסחה רבת-עצמה וגם תענוג גדול. למדתי לתזמן אותה. כשמדובר במיקודים שלי, אני מוסיפה 10% זמן מה"ד – מס הסחת דעת.

יש מיקודים שצריכים טיפול שונה. אלה מיקודים שדורשים 'זמן צלילה רצופה'. בדרך כלל, אני משבצת עבורם נתחי זמן ארוכים ומרוכזים ולא מכניסה אותם לשגרה השבועית. הופכת אותם לפרויקטים גדולים וחד-פעמיים ששווים התנפלות מרוכזת והשקעה של הרבה זמן ברצף.

קיימת גם אפשרות של עודף זמן פנוי. אם זה המצב, אל תטעו לחשוב שלא נדרש תכנון. עודף זמן לילד לאונרדו יכול להפוך לערימה גבוהה של זמן בריחה. אני מקבלת את מה שאני עובדת להשיג. אם אני לא עובדת להשיג, שלא אתפלא שאני מקבלת משהו לא מספק.

אם מסתכלים על כל הדרך עד עכשיו, רואים שעסקתי בהבנת עצמי, בניקוי שולחן ובארגון המציאות מחדש כך שאוכל להתמקד במיקודים שבחרתי. זה המיקוד המפורסם שכולם אוהבים לדבר עליו, בגרסת ילדי לאונרדו.

למה באמת אני מעניקה חשיבות עכשיו?

אם היה אפשר לאסוף את התשובה לשאלה 'מה באמת חשוב לך' מכל האנשים בעולם ולעבד את התשובות, היינו מוצאים שיש כמה מילים וביטויים שחוזרים על עצמם באופן בולט. באותה מידה היינו מוצאים שרובנו לא בדיוק עושים את מה שנדרש כדי להגיע ל'מה באמת חשוב לך' שהגדרנו. איך יודעים? מהתבוננות. אם 'העיקר הבריאות', התבוננות פשוטה מלמדת שיש הרבה אנשים לא בריאים. אם 'הם חיו באושר ועושר', גם את זה לא רואים בשכיחות גבוהה. גם לא הרבה 'ביטחון' ו'שלווה' ו'מספיק כסף כדי לחיות את החיים שאני רוצה'.

מה מפריע? מפריע שקשה לדמיין איך נראים 'אושר' 'שלווה' 'הגשמה עצמית'. אם קשה לדמיין, אם אין צורה ברורה של משהו מול העיניים, קשה לכוון לשם.

יש כל מני טכניקות שאמורות לסייע לראות תמונת עתיד; הרכבת 'לוח שפע' שיש עליו תמונות של כל מני דברים שאנחנו מאחלים לעצמנו, או כתיבת הספד על עצמנו בו מסופר מי היינו ומה עשינו, או לחילופין – כתיבת ברכה ליום ההולדת השבעים שלנו כשאנחנו עדיין בני ארבעים.

יש מי שטכניקות כאלה עובדות עבורם. יש מי שלא. לילדת לאונרדו שמתקשה לענות על השאלה "אז איך את רואה את עצמך בעוד חמש שנים מהיום?" הטכניקות האלה הן אולי בבחינת שעשוע, יותר בבחינת מעשה מתסכל. במבחן המציאות הן לא עומדות, ויש לי הרגשה שלא רק עבור ילדי לאונרדו. לכן אני מציעה תיעדוף לא מנוקדת מבט של כל החיים, אלא של החיים עכשיו, בשנה הקרובה. תיעדוף ולא מטרה סופית.

אמנם, אם אתם עוקבים ועושים את התרגילים ברשומות השונות, קבעתם לעצמכם מרצדת מיקודים ולכל מיקוד מטרה. משהו שיעזור לכם להגדיר לאן אתם רוצים להגיע ואיך תדעו שהגעתם. השאלה הפעם היא מה תעשו כדי להתקרב לשם – באמת. כי התשובה לשאלה 'מה באמת חשוב לך?' לא רלוונטית, אם לא נתקרב לשם. ההצעה שלי ברשומות על 'תיעדוף כמיומנות חיים' היא להתבונן על מה אפשרי בתנאים העכשוויים ולפי זה לתכנן תכנית התקדמות אפשרית ומספקת. בעוד שנה, תבדקו מה קרה.

כמעט תמיד, התנאים העכשוויים נראים מסובכים מכל מני סיבות. קל לדחות את עכשיו לאחר-כך. לכן, אני מתבוננת ברשומה הזו על סוגיית זמן – על מה אנחנו עושים אתו. כן, זמן, הידבר הזה שאי-אפשר לדחות לאחר-כך.

ילדי לאונרדו שימושים בזמן

מה אנחנו עושים עם הזמן?

יש לנו 24 שעות ביממה, 168 שעות בשבוע, 756 שעות בחודש ממוצע. מה אנחנו עושים אתן? שבעה שימושים שתחתם אפשר לכלול כל פעולה שאנחנו מבצעים במציאות:

חיוני לקיומנו. שינה, אכילה, היגיינה בסיסית. מעבר לשלושת אלה תוסיפו את כל מה שאתם עושים שנראה לכם חיוני לקיומכם. שבלעדיו חייכם אינם חיים. שבלעדיו אינכם יכולים לתפקד.

תועלת אישית, כיצור אנושי. יש כאן הרבה אפשרויות מ'אני לא עושה שום דבר שמביא לי תועלת ברמה האישית', דרך פעילות גופנית, קריאה, תפילה וכל דבר אחר שעוזר לנו לצמוח.

תפוקה. זמן בו אנחנו עובדים על דברים שמקדמים אותנו לכיוון מטרות שאנחנו רוצים להגשים. יהיו כאלה שיכתבו כאן בפשטות 'שעות עבודה'. מציעה לנסות להחזיק את העיניים על דברים שאתם רוצים להגשים במסגרת העבודה או בכל מסגרת אחרת, יותר מאשר על המסגרת עצמה.

ללא תפוקה. זמן בו אנחנו עובדים, אך לא מתקדמים לכיוון הגשמה. אלה פעולות שגם לא נכנסות תחת סעיפים אחרים אלא בפשטות – עבודה מיותרת.

תרומות. זמן שאנחנו תורמים לאחרים מרצוננו, שלא מרצוננו, אבל בכל מקרה – בידיעתנו. התנדבות נכנסת לכאן, גם להקשיב ארוכות לקיטורים של חברים, גם 'לא נעים לי' מכל מני סוגים, גם 'תן לי, אני אעשה את זה בשבילך' שאנחנו מציעים כדי להקל על אחרים.

רגיעה. יש כאלה שיכניסו דווקא לכאן פעילות גופנית. ספא, קריאה, מדיטציה או קפיצת בנג'י – זמן רגיעה הוא זמן בו אנחנו עושים במודע את מה שעוזר לנו להירגע. רגיעה היא חלק מצמיחה ועם זאת, לא בדיוק אותו הדבר.

בריחה. זמן בו אנחנו מבצעים פעולות שאין לנו מושג ברור לגבי למה הגענו לעשות אותן. גלישה לא מתוכננת ברשת ('איך הגעתי לדף הזה?!') צפייה לא מתוכננת בטלוויזיה ('למה אני בכלל מסתכלת על התכנית הזו?!'), שיטוט סתמי בקניון וכד'. במובדל מזמן רגיעה, מה שאנחנו עושים בזמן בריחה נעשה שלא במודע. עדיין, אנחנו זקוקים לבריחה.

כדי להיות בטוחה שההבדלים בין השימושים השונים בזמן שלנו ברור, אני מחדדת: מה שקובע לאן כל פעולה נכנסת, תחת איזה שימוש, הוא לא רק תוכן הפעולה. מה שיותר קובע היא הכוונה או חוסר הכוונה בביצוע אותה פעולה. אם אני גולשת ברשת חברתית למשך שעה כי החלטתי שאני צריכה להתעדכן במה שקורה עם החברים שלי – זו פעולה מכוונת שלא נכנסת תחת 'בריחה' אלא יותר תחת 'תרומות' או 'תועלת אישית' או 'רגיעה'. אם אני גולשת באותו מקום לאותו פרק זמן, בלי שאני שמה לב לסיבה שבגללה הגעתי לשם אלא פשוט בוהה בפיד, זה זמן 'בריחה'. אותו הדבר אם אני משתתפת בישיבה חסרת תכלית שהגעתי אליה כי זימנו אותי, ואין לי מושג למה אני אמורה להיות מוכנה ומה צריך לצאת ממנה. אפילו אם אני זימנתי את הישיבה הזו בעצמי. מה קורה פחות עקרוני מלמה הוא קורה, לפחות כשמדובר בשימוש בזמן.

שורה תחתונה

זמן חיוני לקיומנו מזין את המנוע.

זמן תועלות, תפוקה, תרומות, רגיעה – הוא זמן הפלגה.

זמן בריחה, ועבודה ללא תפוקה – הוא זמן עגינה.

תורכם

קחו דף וסדרו לכם את החיים לתוך שבעת השימושים שאתם עושים בזמן. לא מה אתם רוצים לעשות בזמן, אלא מה אתם באמת עושים אתו ומה נכנס תחת כל סעיף שימוש. ההחלטה לאיזה שימוש לייחס כל דבר שאתם עושים היא שלכם לגמרי. יש כאלה שיכניסו פעילות גופנית לרשימת הדברים החיוניים לקיומם, יש כאלה שיקבעו שזו תועלת אישית, ספורטאים יראו פעילות גופנית כשימוש שונה וכו'. אתם מחליטים.

כשיהיה לכם דף כזה, תדעו למה אתם באמת מעניקים חשיבות כרגע. אתם הרי משקיעים בזה זמן, גם אם לא תאהבו את מה שכתוב על הדף. גם אם כן תאהבו.

יהיה לכם הסבר מציאותי ודי מפורט, ללמה יש לכם הרגשה שאתם מתקדמים מצוין. או ללמה יש לכם הרגשה שאתם תקועים, למה שבועות מסתיימים בהרגשה טובה או לחילופין, מתסכלת. למה יש לכם הרגשה שאתם נשחקים או מלאים חיות, או איפשהו בדרך בין השניים. הסבר לתחושות שמלוות אתכם. הפירוט יעזור להבין איך אפשר לשנות את המציאות לטובת תחושות אחרות, רצויות יותר, או להמשיך באותה דרך. לעשות את מה שיקרב אותנו ל'מה באמת חשוב לך?' אחר, אם כתוצאה מהתרגיל יסתבר שכרגע, אנחנו מעניקים חשיבות למשהו שלא לגמרי רצוי לנו. אולי בעוד שנתיים כן, אולי פעם היה, כרגע לא.