איך לתעדף כשהכל (נראה) חשוב

מישהי אמרה פעם שיש לי סוד שאם אגלה אותו הוא יהיה שווה מיליון דולר. הנה אני מגלה אותו, מתוך בטחון שהוא שווה הרבה יותר ממיליון דולר. רק מה, הוא מגיע עם קצ' קטן: אני לא מחדשת לכם כלום, גם לא בידיעה שאם לא עושים אותו, הוא לא שווה כלום.

כל יום מתחיל בבחירה: מה לעשות קודם? יכול להיות שהבחירה ללבוש תחתונים לפני שלובשים מכנסיים כבר לא נראית לכם משמעותית, אבל היה גיל בהיסטוריה שלכם בו עדיין התלבטתם בשאלה. מה לעשות אחרי זה? ואחרי זה? מרגע שאנחנו פוקחים עיניים ועד שהולכים לישון, אנחנו נדרשים לחשוב, לעבד, להחליט מה לעשות עכשיו, ומה לעשות אחרי זה.

גם כשיש לנו שגרות ברורות כמו שגרת בוקר ושגרת ערב, שגרת טיפוח, שגרת פעילות גופנית וכד', יש מספיק רגעים ביום בהם אנחנו נתקעים עם המחשבה 'אז מה לעשות עכשיו?' או 'מה בא לי לעשות עכשיו?' וגם 'מה יותר חשוב שאעשה עכשיו?'

יש כל מני שיטות שעוזרות להחליט החלטות כאלה: מסגור זמן, איחוד משימות מאותו סוג, טיפול במשימה הפחות נעימה ישר על הבוקר ואז היא מאחורינו, מטריקס תיעדוף משימות, אבנים גדולות אבנים קטנות, HIME – High Impact Minimum Effort, רשימת הדברים שחייבים לקרות השבוע, ועוד.

בעוד שכל השיטות האלה יכולות לעזור להתנהל בצורה יעילה בזמן, הן לא בהכרח מבטיחות שנתקרב למטרות שלנו. המפתח לידיעה מה לעשות קודם (הסוד ששווה מיליון דולר ויותר, כן?) נמצא בידיעה מוקדמת יותר של תכלית, של מה חשוב לנו מאוד בחיים, ונמצא בעדיפות עליונה בכלל תמונת החיים שלנו כרגע. עם כל הכבוד לבוסים, לקוחות, ילדים, הורים, חברים, הקהילה וכל שאר האנשים והארגונים בחיינו, האתר הזה מסתכל על 'עמק חיי'. שם, אני קובעת את התיעדוף, גם כשאחרים וחזקים ממני קובעים את הכללים.

אם אתם ילדי לאונרדו ומתנהלים על כמה נתיבים באותו זמן, תיעדוף הוא חבר טוב שלכם. אני מודה שהוא לבוש פחות צבעוני מ'מה שבא לי לעשות עכשיו'. עם זאת, הוא יותר שפוי וגם יודע לקחת בחשבון את מה בא לי, את רמת האנרגיה והקשב שלי, ומסוגל לעזור לארגן את האינסוף חלונות שנפתחים לי בראש כל הזמן (ובגרסת השכירים – גם את התיעדופים המשתנים בחטף וללא הסבר ראוי, של הבוסים שלי).

דרקון

על קוצו של י'

כשמתכוננים לטפל בדרקון, במקרה הזה הדרקון שמקשה עלינו לקבוע מה חשוב לעשות עכשיו, יותר מכובד לדעת קודם איך קוראים לו ומאיזו משפחה הוא בא. ככה זה בעולם הסיפורים, יש כבוד לשמות של דברים, למשמעות ולכוונה שמאחוריהן. מה גם, שדרקונים לא אוהבים שמתעלמים מהם. בעניין הזה כדאי לקרוא את הספר של ג'ק קנט 'דרקון – אין דבר כזה'.

לדרקון שמפריע לנו לדעת מה לעשות עכשיו, קוראים 'סדרי עדיפויות' ובלועזית Multiple Priorities (מושג חדש יחסית). במובדל מדרקונים מכובדים ומלכותיים, הוא דרקון מומצא. מלאכותי, לא מלכותי. מי שהמציא אותו העדיף לתת שם לטרגדיה במקום לטפל בה.

משפחת המוצא של הדרקון 'סדרי עדיפויות' נקראת 'יותר'. לאשתו קוראים 'עריצות המטלות הקטנות' ולילדים שלו 'עסיקות' או בגרסה הלועזית המוכרת יותר 'busy work'. זו משפחת דרקונים מלאכותית לגמרי, שטורפת את הזמן, האנרגיה, תשומת הלב והכסף של כל מי שבטוח שמשפחת 'יותר' היא משפחת מלוכה.

מעניין לראות איך מחלות מתגנבות לתוך השפה והופכות להיות ביטויים מקובלים וראויים:

"הוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה ללשון העברית (יש דרקון כזה) דנה במילה תיעדוף והחליטה שאין צורך לקבוע אותה כמונח רשמי, שכן בשימוש הכללי די בצירופים הוותיקים 'קביעת סדר עדיפויות', 'קביעת סולם עדיפות' וכדומה. ומכל מקום רצוי מאוד שלא להשתמש במילה תיעדוף כשהכוונה פשוט להעדפה."

שמתם לב? קביעת סדר עדיפויות או סולם עדיפות. אבל לא סדרי עדיפויות וודאי שלא 'ריבוי סדרי עדיפויות' שאני שומעת יותר ויותר. על קוצו של י' משתבש העולם, אז הנה אני עושה סדר ששווה מיליון דולר ויותר:

או שיש עדיפויות שעושים בהן סדר (מסדרים אותן בשורה)

או שיש משהו שמודד עדיפות לאורך סולם (גם סולם הוא שורה)

אבל אין סדר בריבוי סולמות של ריבוי עדיפויות באותו זמן (מה שאי אפשר לדמיין גם אי אפשר לנהל אבל זה נראה מאוד מתוחכם וחשוב)

מתי זה כן אפשרי (נגיד)? בארגונים ופרויקטים גדולים, איפה שיש אנשים שמתפקידם לנהל סדר עדיפויות, אחרי שאחרים קבעו סולם עדיפות. זה המקצוע שלהם, בעוד אחרים מבצעים חלקים אחרים של העבודה. וזה מצליח? על הנייר או בתוכנה. במציאות זה מצליח בערבון מוגבל מאוד.

בכל מקרה, צריך לקבוע סולם עדיפות, לייצב אותו ולעבוד לפיו. לא לנדנד את הסולם כל הזמן.

מי שמאמין אחרת, מזמין לעצמו צרות מכל מני סוגים. משפחת הדרקונים 'יותר' אוהבת צרות. יותר צרות. זה עושה אותה מאוד חשובה ומלכותית בעיניי הסביבה שתולה במשפחת 'יותר' את התקווה שהיא זו שתוציא את הסביבה מהצרות.

משפחת 'יותר' תמשיך לתחזק את כמות הצרות המרבית שהיא יכולה לתחזק, הכי שהיא יכולה ויותר, כל עוד היא לא צריכה לשלם מחיר כבד מדי. כל עוד לא מצביעים על אחראי ישיר, על אחראית ישירה ל'יותר', כל עוד לא מעמידים אותם על מקומם ותובעים מהם לשאת באחריות על מעשיהם, משפחת 'יותר' תמשיך לשגשג כמשפחת מלוכה.

מאוד פשוט הסיפור המסובך הזה.

הדרך לפתור אותו היא לברר מה התכלית, מה התיעדוף-על, מה באמת חשוב, ולהתנהל לפי ההבנות האלה. דרך פעולה כזו מחלישה את הדרקון מהבטן שלו, כי השיר שלו 'צרות', לא עובד על מי שיודע לאן הוא הולך. הוא עובד רק בכוח, וכוח זה מסוכן מעבר למידה מסוימת. לפחות במקומות ששמו לעצמם את השלט 'דמוקרטיה' מעל שער הכניסה.

איך עושים את זה? ובעיקר – איך ילדי לאונרדו, שנראה שיש להם יותר חלקים זזים עושים את זה? על כך ברשומות הבאות. כדי שהכל יהיה ברור, פשוט וישים, הפעם לא אחכה שבועיים. במקום, אפרק את התהליך לכמה ביסים קטנים לאורך השבועיים הקרובים (אם לא יצוץ איזה דרקון).

מחויבות | אומץ

עשיתי את כל הדרך עד כאן. יש לי אבני בוחן, מרצדת מיקודים, אני מבינה את ההעדפות שלי לפעול כך ולא אחרת. לדעת את כל זה על עצמי זה טוב.

עכשיו אני צריכה לפעול בכיוונים שקבעתי. לקרב את האפשרות שאוכל לעסוק במה שתליתי על מרצדת המיקודים שלי ואם ארצה – גם להתפרנס מזה. איך אני יודעת שבחרתי נכון? איך אני יודעת שלא אבזבז זמן יקר בפיתוח המיקודים על המרצדת, רק כדי לגלות שפספסתי? שזה לא באמת מה שאני רוצה לעשות? והכי מהכל – איך אני יודעת שזה יצליח?

שובו של התוכי

יכול להיות שזו הפעם הראשונה שאני חושבת במודע ובצורה מסודרת על ריבוי עיסוקים – על כמה דברים שאני רוצה להגיע אליהם יחד, או בזה אחר זה. על כך שזו הדרך שלי, שהיא מתאימה לי, שאני רוצה ללכת בה. "ללכת בה? כמו בלהתחייב? ממתי את יודעת להתחייב? את מתכוונת לחייב את עצמך לפעול בגלוי או בנסתר? לאן את מתכוונת להגיע?" תוכים חוזרים ברגעים כאלה. הם לא מתים, רק הולכים לאכול ארוחת צהריים, לנמנם קצת, ואז חוזרים.

אני עומדת על שולי עמק חיי מתוך כוונה לרדת פנימה וללכת בדרך. התוכי מלווה אותי. הוא מרגיז, אבל יש משהו בשאלה "לאן את מתכוונת להגיע?" מעניין אם התוכי קרא את אליסה בארץ הפלאות.

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." – אמר החתול

"לא אכפת לי כל כך לאן. – " אמרה אליס

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.

" – בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר

"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה".

נניח שעם ההנחיות האלה אני עוד יכולה לחיות. אבל בריבוי? בכמה דרכים? לכמה אנשהו?

הצבת מטרות

סליחה אם עשיתי למישהו צמרמורת עם הכותרת הזו, אבל כן, אני רוצה לדעת לאן אני הולכת עוד לפני שארד לעמק חיי. להיות ילדת לאונרדו לא פוטר אותי מאחריות לעצמי ומהתחייבות. רק שקשה לי להשתמש בכלים מקובלים להצבת מטרות כמו תכנית חמש שנים. המרצדת שלי יכולה להשתנות בזמן הזה. יותר מפעם אחת. אני נוטה להיות מוסחת, מוקסמת, סקרנית. אם שואלים אותי "איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?" קשה לי מאוד לומר. כשקשה לי לומר איפה, קשה לי להתחייב להגיע לשם. אני לא מושיטה את הרגל כי אני לא בטוחה. אם אהיה יותר בטוחה, יהיה לי קל יותר להתחייב. רק אז אוכל להתקדם.

אומץ

איך אני יודעת שבחרתי נכון?

חזרתי להתבונן על המרצדת שלי. איך אני יכולה לדעת? הרי הבחירות הקודמות לא שרדו לתמיד. אני צריכה לבדוק. המרצדת נעה לאיטה, המיקודים עליה התקרבו והתרחקו בנחת. זה כל כך דומה למה שקורה לילד לאונרדו בראש. הנחתי את המרצדת על הארץ. כדי שאוכל להיות כנה וחדה, כדאי שהיא תפסיק לזוז לזמן מה. פרקתי ממנה את המיקודים. הרמתי מיקוד אחד והתבוננתי בו. ג'אגלינג לא מתחיל ישר עם חמישה כדורים וגם לא עם שלושה. מתחילים להתאמן בכדור אחד.

מה בעצם מייצגת חתיכת המרצדת הזו? מה מייצג המיקוד? כשבניתי את המרצדת רשמתי שם 'פיסול'. אז לאן אני הולכת עם המיקוד הזה? לאן בממוקד אני רוצה להגיע? הגיע הזמן להגדרה ברורה יותר. "אני רוצה ללמוד מספיק כדי ליצור פסל אחד, ולהבין דרך לימוד ועשייה מהו פיסול, במובחן מאמנויות אחרות שאני מעורבת בהן". זה כבר יותר ברור.

מה יעלה לי להגיע לשם? אני מעריכה שכשנתיים, למצוא מקום מתאים ללמוד בו, להשתתף בשיעורים בקביעות, עלויות לימוד, חומרים, נסיעות, תשומת לב, אנרגיה שדורש פרויקט ארוך. יכול להיות שזה יהיה על חשבון משהו אחר. יכול להיות שהמחיר גבוה מדי, אולי אני יכולה לשנות קצת את המיקוד ועדיין לחוש מסופקת. מה בדיוק יש כאן, במיקוד הזה, שאני כל כך רוצה?

נזכרתי במיקוד אחר שהולך אתי הרבה שנים – 'ניצוח תזמורת'. התחלתי לנצח בגיל חמש-עשרה. ניצוח תזמורת זה חיידק. החלומות שלי היו דומים מאוד לחלומות של כל מנצח צעיר. אלא שכמו החיים, כעבור כמה שנים, אחרי שכבר ילדתי ילדה חמודה אחת, הבנתי שעל המסלול הבינלאומי יהיה לי קשה מאוד ללכת בלי תמיכה מוחלטת של עזר כנגדי. כזה לא היה. המחיר הפך מחסום סופי. פתחתי בחזרה את המחשבה על ניצוח ושאלתי את עצמי מה בדיוק יש שם. גיליתי שיותר משיש שם רצון לקריירה בינלאומית ותדמית השמורה רק למנצחי תזמורות, יש שם אהבה גדולה למוסיקה ורצון להניע אחרים לשמוח בה כמותי – באמצעות ניצוח. לעשות מוסיקה יחד. שם נזלה האכזבה למקום אחר והמשכתי לנצח מתוך הכרה בתשוקה האמיתית שלי. בגודל הנכון של החלום, עבורי. ניצחתי על תזמורות נוער ותזמורות חובבים בארץ וקיבלתי מהם 110% רצון. שזה הרבה יותר ממה שמקבל מנצח של תזמורת מקצועית.

איך נראה היום-יום של המיקוד הזה, 'פיסול'? מה המציאות של המקצוע? הוא איטי, לוקח זמן להתבוננות, קשוב, קווי הזמן שלו ארוכים. זו עבודה בחומר פיזי, בזה עסוקים רוב הזמן.

מזכיר מחשבה נפוצה על פתיחת בית-קפה או בר בתל-אביב. לשבת בבר ולנהל בר זו לא אותה חוויה. אם יהיה לי בית-קפה בתל-אביב, אני אוהב את זה? האם אוהב את המציאות של החלום? מה יקרה בכל יום? במה אהיה עסוקה רוב הזמן?

ולמה בחרתי 'פיסול'? למה זה נראה לי מעניין? זה מסתדר עם אבני הבוחן שלי? תומך בנפש שמסתתרת לה אי שם בפנים? למה אני נמשכת לזה? כמה זה יקר לי? להבין זה יקר לי. להבין איך עובדת אמנות מסוימת יקר לי עוד יותר. כדי להבין אני צריכה להכניס את הידיים לארגז החול, חוץ מלקרוא את האינסוף. להבין איך עובדת אמנות בחומר, שזה בדיוק ההיפך מהאמנויות שאני כבר מבינה, מסקרן אותי מאוד מאוד.

איזו הבנה בדיוק? איך אדע שאני מבינה, שהגעתי למיקוד, למטרה, שהצלחתי? ילדי לאונרדו מבינים הצלחה קצת אחרת מרוב האנשים. המדדים שלנו הם קודם כל פנימיים. אנחנו מודדים הצלחה במושגי פיצוח ועמידה באתגרים שקבענו לעצמנו לפני כל מדד אחר. "אני רוצה ללמוד מספיק כדי ליצור פסל אחד, ולהבין דרך לימוד ועשייה מהו פיסול, במובחן מאמנויות אחרות שאני מעורבת בהן". אני אדע אם אראה לנגד עיניי פסל גמור שאני יצרתי. אני אדע אם אוכל לומר לעצמי "זה בפיסול? ככה זה במוסיקה. זה בפיסול? ככה זה בסיפור סיפורים. הנה ההבדלים, הנה הדמיון, האמנות הזו תפקידה זה ,הכלים שלה הם אלה, תהליכי העבודה שלה מובנים לי, במובדל מאמנויות אחרות ששם אני כבר יודעת להגיד." כך אדע שהגעתי. זו צורת ההצלחה ואלה הממדים שלה, עכשיו אני יודעת ולכן יכולה לשתף אתכם. עכשיו אם תרצו, קל לכם יותר להציע לי עזרה במשהו. ככל שאני יודעת לומר יותר בבירור מה אני עושה ולאן אני שואפת, קל יותר לאנשים להתייחס.

ומשהו עם מספרים אני יכולה להניח כאן? כן. שנתיים. פסל אחד. שלוש אומנויות. שמונה פרמטרים מתודולוגיים. הכי חשובה היא מסגרת זמן ריאלית. אחריה –  תוצרים, תעודות, משקל, מרחק, סכום, מספר לקוחות, ארצות – כל מדד מספרי שיכול להיות רלוונטי למיקוד שבחרתי.

ילדי לאונרדו, אומץ

רשמתי את כל התובנות וההחלטות שלי כדי שאדע למה התכוונתי בדיוק ב'פיסול'. אחר-כך, המשכתי למיקוד הבא ושאלתי את אותן שאלות. מיקוד אחד הבנתי שאצטרך לדחות למועד מאוחר יותר. העלות שלו הייתה גבוהה מדי. מיקוד אחר הגדרתי מחדש. כשעניתי על השאלה "איך בדיוק?" הבנתי שהוא צר מדי. לא מספק לכוונות שלי.

המיקודים התבהרו, דמיינתי אותם בבירור. בו זמנית הבחנתי בכך שאחת מאבני הבוחן שלי מזמזמת. ככל שהמיקודים התבהרו, היא זמזמה חזק יותר. תחושת לחץ לא נוחה התגנבה לתוכי; ההרגשה שהולכים לשלול לי חופש, לסגור עלי. אני מכירה את התחושה הזו ויודעת שהיא מופיעה בכל פעם שאני מתקרבת להתחייבות למסגרת. היא תחושה נורמטיבית לילדי לאונרדו. תוצאה של חוויות עבר במסגרות נוקשות מדי. התוכי שאוהב לחבר אי עמידה בתכניות עם כישלון, ורצוי שיהיה כישלון פומבי.

בהיתי בשמיים שמעל עמק חיי. חיפשתי את מה שירגיע את אבן הבוחן.

מה אני רוצה? להיות כל מה שאני יכולה. לחיות חיים מלאים. המבט שלי ניתק מהשמיים וירד לתוך העמק. שם היו מראות ברורים של חיים – בתים, דרכים, אנשים עוברים, דברים שיש להם קצב. כשהבטתי בחזרה למעלה נפתח האופק, אינסוף. "השמיים הם רק ההתחלה" צץ פתאום מאי-שם.

לשם בדרך-כלל מכוונים אותנו בהצבת מטרות. לתוצאה הגדולה והמרשימה ביותר, בזמן הקצר ביותר. להיות מטאורים. מכוונים אותנו למרוץ.

זה לא מה שאני רוצה.

התבוננתי באבן הבוחן המזמזמת. אם אני בוחרת למה אני מתחייבת, אם אני בוחרת את המספרים, אני אוכל להושיט את הרגל. זו התחייבות שנותנת לי מידה טובה יותר של בטחון. כל העניין כאן הוא לעזור להתמקד בהצלחה בכמה עניינים בבת אחת. הרי כך אני קוראת לעצמי, "מתמקדת רב-תחומית". מספרים כמו תאריכים עוזרים ליצור מפה, תכנית. הם רק צריכים להיות מספרים ריאליים ואז אדע לעבור בין המסלולים, אדע איפה המעברים, ולא אתרוצץ כמו עכבר במבוך.

אני צריכה לקחת בחשבון את אני השלמה, את כולי. לקחת בחשבון את הטבע שלי, את העונה בחיי, משאבים כלכליים. לא לדרוס חלקים ממני בשם המטרות. להיות אדיבה אלי. להתקדם כ'מולטי' זו תרכובת. מצד אחד יש לי את האפשרות לשגר את עצמי לכיוונים חדשים, לראות דברים שלא ראיתי מעולם, לגלות, אולי אפילו אוצרות. מצד שני זה לשגר את עצמי אל הלא נודע, לאפשר ביתר קלות לחוסר נוחות ולפחדים להיכנס לחיי.

לאונרדו פחד שיגנבו לו ידע. הפחד הזה התגלם בחשדנות. החשדנות מנעה ממנו לבקש עזרה מאחרים, להכניס אותם לתוך עולמו, לסמוך, לפתור שאלות גדולות מדי עבור אדם אחד.

מאיה אנג'לו פחדה שלא יאהבו אותה. היא גדלה לרצות ולשרת רצונות של אחרים הרבה יותר מדי, עד שעמדה על דעתה.

לא מעט ילדי לאונרדו פוגעים באפשרות להיות כל מה שהם יכולים בגלל חוסר סבלנות לתהליכים. בגלל חליפת המשוגעים שנתפרת למי שרוצה להיות כל מה שהוא – בסגנון מטאורי. זה לא עובד כך. זה קורע את הנפש.

אומץ. זה לוקח אומץ לעשות את מה שבריא לעשות כדי להיות כל מה שאני יכולה. אומץ זו לא תכונה מולדת. זו המוכנות להתאמץ, שוב. שוב. לשפר יכולות במה שקשה לנו, בלי לקלקל את מה שאנחנו טובים בו ובלי למוטט את רוחנו.

חזרתי למיקודים המונחים על הארץ. אבן הבוחן כבר לא זמזמה. התבוננתי במיקוד 'פיסול' ועל הדף עם כל ההחלטות שלי. מה קשה לי במיקוד הזה? שאלתי. דברים שאומרים אנשים סביבי בעניין הבחירה שלי להיכנס לזה. דברים שלהם, לא שלי, אבל הם דוחפים אותם לעברי. כמו "זה הולך להיות מאוד מסובך" או "למה שלא תתחילי ממשהו יותר פשוט?". מה שקשה לי במיקוד הזה, היא התגובה שלי לדברים שלהם. התקשחות כזו, זנב-כעס שאני מחזיקה שלא יתפרץ על מישהו.

מה בונה את ההתנהגות הזו – להתקשח, להחזיק זנב-כעס? זה שאני שותקת, מקשיבה, מכילה. איזו התנהגות אני יכולה ללמוד במקום, גם אם כרגע זה מפחיד אותי? מה יהיה המאמץ כאן? לדבר, להגיב, לשחק על המגרש שלהם כמו שאני מרשה להם לשחק על שלי. בהתמדה, לא בהתפרצות.

הוספתי את ההבנה הזו לדף המיקוד. זו עשייה שאני יכולה להתמקד בה, ללמוד ולהתקדם בה, במקום להתמקד בהדיפה שלוקחת הרבה יותר אנרגיה. אם אצליח, זה יהיה ניצחון קטן ושווה. לא על כל דבר אני יכולה להשפיע. איפה שאני יכולה, שווה לי לבנות אומץ.

ילדי לאונרדו, אומץ

מבחן הערכה למיקודים – תרגיל

התרגיל הזה דורש כנות עצמית. המטרה היא לדייק את הגדרת המיקוד לרמה שתדעו שבחרתם נכון ואתם יכולים להתחייב בהרגשה בטוחה יותר. יש בתרגיל הזה 'רגע אמת' עם המיקודים, עם הכוונות שלכם ועם עצמכם. נא להיות חדים ועם זאת אדיבים.

לכל מיקוד, נסחו הגדרה מרחיבה, ברורה יותר, שתעיד על הכוונות היותר ספציפיות שלכם.

אחר כך שאלו את חמש השאלות הבאות:

  • מחיר – מה יעלה לי בזמן, כסף, אנרגיה ותשומת לב?
  • מציאות – כשאגיע למיקוד, לתוצאה, מה תהיה המציאות שם? איך יראה היומיום? אני אוהב לחיות ביומיום כזה?
  • מהות – מדוע זה נראה לי מעניין? במה זה תומך בי כאדם? כמה המיקוד הזה יקר ללבי?
  • מידה – איך אדע שהגעתי? מה יהיה הסימן?
  • מספרים – מה המספרים שאני יכולה לחבר למיקוד הזה?

כדאי לרשום את התשובות, הן חלק ממפה שעוזרת להתקדם ולשמור על נתיבים ברורים. ואז שאלו עוד שלוש שאלות:

  • מה נראה לי שקשה לי או עתיד להיות קשה לי במיקוד הזה?
  • ממה מורכב הקושי הזה? מה בונה אותו?
  • מה אני יכולה לעשות בקשר למרכיבים האלה? איזו משימה קבועה אני יכולה לקחת על עצמי, שתעזור לי להתחזק?

גם את התשובה לשאלה האחרונה כדאי לרשום. היא חלק מההתחייבות שלכם לעצמכם.

אחרון: ייתכן וכשתשתפו אחרים בהחלטות שלכם, בשינויים שערכתם בבחירות שלכם, יופיע תוכי. התוכי הזה אומר, "מה קרה?! הרי את תמיד…" או "את כל הזמן משנה את דעתך." אתם יכולים להגיד לו שזה מופלא שאתם יכולים לשנות את דעתכם, לעשות משהו שלא עשיתם, להיות כנים ואם צריך – לעשות ההיפך ממה שחשבתם קודם ולדבר אחרת. אחרת הייתם תוכי.

לכל מי שמשוכנע שאי אפשר להצליח כמולטי

הרשומה מוקדשת לדונה פלורה. היא כבר תדע שזו היא.

מכירים את אמילי וופניק מהסרטון טד על למה יש בינינו כאלה שיש להם יותר מ'קריאה' אחת, יעוד אחד? הסרטון הזה רץ ברשת מאמצע 2015. אם לא ראיתם, אז כאן. הדיבור של אמילי עשה טוב בלב ושכל בראש להרבה אנשים ששיתפו אותו שוב ושוב, קיבלו ממנו השראה וכתבו סטטוס מתוודה על עצמם.

אלא שכשמגיעים לפרנסה ותעסוקה, פתאום שומעים קולות אחרים. זה הגיוני, כי לא כל אחד רוצה או רואה איך הוא בונה את עצמו כמולטי בשוק התעסוקה או כעסק. מתי לא הגיוני ואפילו מעליב? כשאותם אנשים שבנו את עצמם כמולטי, פתאום כשהם נהיים גדולים, ידועים ומתפרנסים טוב – מטיפים בדיוק ההיפך. על התופעה הזו עלתה אמילי כבר לפני ארבע שנים. לפני חודש הפיצה את הסרטון הבא שוב:

תגידו 'אני לא יודע איך'. תגידו 'אני מפחדת'. תגידו 'אני לא בטוח שאפשר'. אל תגידו 'במציאות זה לא עובד ככה' 'העולם קבע אחרת' ו'זו טעות יסודית בשיווק', כי מעבר לכך שזה מפוקפק לעשות דבר אחד ולהטיף ההיפך, כל המיתוסים האלה ניתנים להפרכה בקלות.

התשובה לשאלה 'מה, את דון קישוט?' היא 'כן'. אני מודעת לכך שהביטוי 'דון קישוט' מייצג דמות ספרותית של "אדם מתבגר בעל תפיסת מציאות מעוותת בהשפעת קריאה מופרזת של סיפורי אבירים" (ציטוט מהויקיפדיה). לא רק זה – אם זו הייתה דמות אמיתית, אני לא מכירה מישהי בארץ שהיא יותר קוראת סיפורי אבירים ממני. רק שבמקביל, אני גם קוראת את המציאות, במיוחד את האנליטיקס. בגלל שאני דמות אמיתית אני גם צריכה להגיב באופן כזה שישאיר אותי בחיים, ומתפרנסת.

הפרכת מיתוסים

'במציאות זה לא עובד ככה' – במציאות של מי? במציאות שלי זה עובד ככה מהיום שעמדתי על דעתי. יש עוד כמוני ויהיו עוד הרבה. מה זה לוקח? זה לוקח, ואת זה צריך ללמוד. צריך ללמוד כי זו דרך שלא חקרו אותה מספיק בתקופה שלנו, זה לא מידע זמין בכל מקום. הדרך דורשת התנהלות אחרת מזו שנדרשה בתקופת הרנסנס. אנחנו רק בהתחלה, עדיין בחוד החנית, וככל שיהיו רבים יותר שילכו עם המולטי שלהם כך יהיה קל יותר לכולם. לדעתי כבר כתבתי את המשפט הזה באתר איפשהו.

'העולם קבע אחרת' – העולם שמדובר בו מורכב מאנשים, הוא לא ישות עצמאית וסמכות עליונה. זו קביעה שיש לה ניחוח דתי-מונותאיסטי משהו. יש כל מני אנשים, עם כל מני צרכים ויכולות, עם שלל דרכים, אפשרויות ובחירות. 'העולם' לא קובע כלום, אלא לכאלה שחושבים שקל יותר אם מישהו אחר קובע לך.

'זו טעות יסודית בשיווק' – מי שאומר את זה הסתבך אתי לגמרי גם אם לא בכוונה, בטח בעידן בו ניתן בקלות לבצע סגמנטציה לכל פיפס ולהתאים כל סטטוס לקהל יעד שונה. על זה יש לי הרבה מה להרחיב וההרחבה הזו תתגלגל ברשומות האתר בעתיד הנראה לעין. בינתיים, משהו קטן לנגוס בו – design thinking. מונח מודרני המייצג את התפיסה שכל דבר שאתה רוצה לפתח ולהציע, חייב להתחיל מהבנת הצורך של הלקוח הפוטנציאלי. משהו שאנשים מבינים בחוש מתולדות האנושות, במיתוג מחדש.

אם תיקוף היסטורי לא נראה למישהו, שייגש ל IBM לברר אתם למה הם עסוקים לאחרונה באיתורם של אלף וחמש מאות מעצבים שעברו הכשרה כזו.

מה מקור העיוות?

תפיסת זמן מעוותת ושקרים שקשורים בזמן שלוקח להגיע למטרה מסוימת. להיות ילד לאונרדו זו נטייה, לא אופנה חולפת. זו דרך חיים ואג'נדה. זו השאיפה להיות כל מה שאני יכולה, לא כל מה ש'העולם' (ההוא מקודם) החליטו שנוח להם שאני אהיה. דרך חיים זו ריצה למרחקים ארוכים, זו בנייה, לא "להביא ת'מכה". ההאצה הטכנולוגית, הרעש המטורף שאנחנו חיים בו, עושים הרגשה שהכל צריך להיות מהר. עושים הרגשה שמי שלא עושה מהר מהר, מפגר. שחייבים להביא תוצאה אגדית. שמי שהביא ת'מכה, עשה את זה בין-לילה. כמו שאמר המנכ"ל של Waze – עשר שנים עבודה סביב השעון של בין-לילה…

ילד שחי בסביבה בה מדברים שפה אחת, מדבר כעבור שנתיים. ילד שחי בסביבה מה מדברים ארבע שפות, מדבר כעבור שש או שמונה שנים – אבל את ארבעתן.

מספיק, תרגיעו.