קורות חיים בלי לחזור לתחתית הסולם

קורי מאירלנד, היא קולגה שלי בסיפור סיפורים. כמו רבים מילדי לאונרדו, היא לא התחילה את הדרך עם מחשבה על ג'וב נכסף. בזמן שרבים מחבריה מצאו לעצמם מקום עבודה שיבטיח העפלה בסולם דרגות מקצועי וארגוני, קורי לא ידעה מה לבחור. היא הבינה שכמו החברים, היא צריכה לדאוג לפרנסה, רק בהבדל אחד: היא ניגשה לכל העניין כמו להרפתקה גדולה כדי לגלות מה הג'וב הנכסף.

לא לפי הסדר ולא כל ההרפתקה, הסיפור של קורי התגלגל כך: עיטוף סנדביצ'ים היה הפרק הקצר ביותר בהרפתקה. אחרי יומיים של ישיבה ליד שולחן מול קיר בטון ללא חלון וגלגול סנדביצ'ים בתוך ניירות עטיפה, היא הבינה שזה לא. שמרטפות הייתה נחמדה אבל לא יציבה, כי בכל פעם שההורים החליטו שקשה להם עם הברדק למרות שהילדים מאוד נהנו, הם נפרדו ממנה לשלום. הכי מגניב היה להיות מנהלת במה בתיאטרון פרינג' – אלא שקורי התמסרה לצפייה במחזות יותר משהתמסרה לתפקיד. להיות עוזרת בספרייה היה ג'וב נהדר. כל כך הרבה מה לקרוא. רק שלקרוא בא על חשבון קצב החזרת ספרים למדפים והמנהלת לא אהבה את זה. תואר ראשון בלימודים כלליים באוניברסיטה – מעניין, לא מביא פרנסה, מעניין בכל זאת. בעיקר הקריאה, פחות העבודות. קורי החליטה להיות 'רצינית' ופנתה לעבוד במחלקה האדמיניסטרטיבית של משרד עו"ד גדול. הלקוחות דווקא נהנו לדבר אתה בטלפון, ולתייק מסמכים לא הפריע לה כי אפשר לבהות באותו זמן, אבל קורי ותחפושת משרד עו"ד לא הולכים ביחד. להיות סייעת בגן ילדים היה חלום, רק לא החלק של השוויון בנטל בניקיונות. עוזרת עוזרת-מלבישה בתיאטרון, מחלקת דואר, זבנית במכולת השכונתית… אתם יכולים לנחש מה חשבו ההורים של קורי במיוחד כשהיו צריכים להסביר לחברים שלהם, "מה עם קורי? מה היא עושה בימים אלה?" גם החברים שלה לא הבינו בדיוק מה העניין ואיך היא מרשה לעצמה להיעלם לנסיעות מזמן לזמן, כשהם מחזיקים את העיניים על קידום.

"תמיד תישארי תקועה בתחתית הסולם?!" שאלו. מבחינתם, קורי התחילה כל הזמן מהתחלה ולא התקדמה לשום מקום. בדמיונם, הם ראו את החברה המוכשרת תקועה עם משכורת מינימום כל חייה, עסוקה במלאכות שוליות רק כדי לחמוק מהכנת קפה לבוס. אחרי כמה שנים של ביקורת, חקירות חוזרות והרגשה שלא מבינים אותה, קורי עברה לעיר אחרת בארץ אחרת וחיה לבד. גם שם עברה בין עבודות מזדמנות כאלה ואחרות אבל בלי לאבד את תחושת ההרפתקה – היא תמצא את מה שמתאים לה.

יום אחד זה קרה. היא הזדמנה לאירוע של מספרי סיפורים, אחת מהן מאירלנד. קורי נשבתה בקסם, נגשה לבת-ארצה ואמרה 'אני רוצה לעשות את זה'. המספרת הזמינה אותה לכמה ימי חניכה אינטנסיביים שבסיומם אמרה לה, "צאי לדרך. כשתצטרכי אותי שוב, את יודעת איפה למצוא אותי." קורי יצאה ועשתה דרכה. אספה סיפורים, פיתחה לעצמה סגנון, הופיעה במרתפים חשוכים, אחר-כך מעל פני האדמה, צברה קהל אוהדים, בנתה שם ויכולת. היא משכה את תשומת הלב של מפיקי פסטיבלים, קודם ביבשת אחת, אחר-כך ביבשת אחרת ונסעה לכל מקום אליו הזמינו אותה.

עשר שנים מאוחר יותר, זכתה במשרה הנחשקת artist in residence באוניברסיטה גדולה בקנדה. חצי שנה שם, חצי שנה בבית ובדרכים, מספרת סיפורים. גילתה מה הג'וב הנכסף וזכתה בו.

ילדי לאונרדו בדרך
קרדיט תצלום Michelle Spencer on Unsplash

אם יש לילדי לאונרדו או להורים שלהם החשש מכך שבכל פעם שהם משנים נתיב הם מתחילים מהתחתית, אז לא – זה לא חייב להיות כך.

דרך אחת היא הדרך של קורי – לפתח יכולות ולצבור ניסיון לפני שמוצאים את הג'וב שאוסף את כל המיקודים והתשוקות למקום אחד.

דרך שנייה היא הדרך של תכל'ס – לעבוד כשכיר, לטפס שם בלי יותר מדי יומרות, ותוך כדי לפתח יכולות וניסיון שקשורים במרצדת המיקודים.

דרך נוספת לא להתחיל תמיד מהתחתית היא להימנע מעבודה כשכיר ולפתוח עסק או להיות פרילנס. ההבדל הגדול בין השניים תלוי בהעדפה או בחשש לגעת בשיווק ומכירות. עוד ניגע בשתי האפשרויות האלה לא מעט.

תבחרו איזו דרך שתבחרו: כשאתם מרגישים מוכנים להתחיל לגבות תשלום על מה שאתם אוהבים לעשות, בין אם דבר אחד או כמה, בין אם לתמיד או לפרק זמן מוגבל, סביר להניח שיש לכם להציע יותר מכפי שנדמה. השאלה הגדולה היא –

איך אתם מתרגמים את הניסיון, המיומנויות ושאר המידות שלכם,
כך שאתם ומעסיק או לקוח פוטנציאלי תוכלו לראות עין בעין למה שווה לכם לעבוד יחד,
כבר ברזומה של 'ילד לאונרדו' שיכול להיראות מאוד מאוד 'רנסאנסי'. 

הרשומה הזו עוסקת בתשובה לשאלה הגדולה. כמה הבהרות:

אל תצפו ל'טיפ שיפור הופעה' של דף הקורות חיים שלכם. לכתוב רזומה כזה זו עבודת שכבות, זה ללמוד כלי. שווה לכם ללמוד את הדרך ולהתאמן עליה, כי אם אתם ילדי לאונרדו, תפנו לאורך חייכם ליותר ממעסיק אחד וליותר מלקוח אחד, ליותר ממשרה אחת ופרויקט אחד, ביותר מנושא אחד וכו' וכו'. כדאי ללמוד כלי במקום להיתקע שוב ושוב מול הדף ולהתחיל מהמחשבה "איך לעזאזל אני דוחסת, מורידה, משנה קצת כדי שזה יתאים?!"

ההצלחה לא תלויה רק במסמך קורות חיים, ברור. באותו זמן, הכלי הזה ילמד אתכם עוד כמה דברים שישמשו אתכם גם בראיונות, הגשת הצעות, ותרגום שלל היכולות שלכם כך שמי שצריך חלק מהן, יבין שיש לכם.

ילדי לאונרדו כתיבת קורות חיים ופרופיל ספק
קרדיט תצלום Tran Mau Tri Tam on Unsplash

שכתוב קורות חיים או פרופיל ספק בהתאמה למשרה או לקוח/פרויקט

שלב א

מצאו את הקורות חיים שלכם. אם לא עדכנתם אותם בשנתיים האחרונות בהשכלה, ניסיון, עבודות, פרויקטים – זה הזמן. אותו הדבר אם אתם פרילנס או בעלי עסק שעובדים מול לקוחות – אם יש לכם פרופיל ספק, הביאו אותו לשולחן ודאגו לעדכן אותו.

שלב ב

חשבו על משרה שאתם רוצים להתקבל אליה, תפקיד, פרויקט, לקוח שאתם רוצים להשיג. אם לא עולה לכם בראש, גם משרה או פרויקט שרציתם ולא קיבלתם טובים לצורך התרגיל.

עכשיו, החליפו כסא עם מי שנמצא בעמדה ההפוכה – זה או זו שיש להם את הסמכות להחליט אם לשכור את השירותים שלכם או להעסיק אתכם. אילו מידות אתם מחפשים במי שאתם מחפשים להעסיק? כדי למלא את התפקיד ולהשתלב בסביבת העבודה אצלכם, מה הוא היה צריך לעבור ולצבור? אילו תפקידים, מיומנויות, ניסיון, מאפייני אישיות (ערכים, חוזקות) ויכולות אתם צריכים שיהיו לו?

שימו לב – אתם רוצים למנות את המידות למשרה או עבודה מסוימת, לא למקצוע או תחום עיסוק שלם. השתדלו להיות כמה שיותר ספציפיים. אם אתם לא יודעים מה באמת צריך, אפשר לשאול מישהו שכבר מחזיק בתפקיד כזה או מכיר סוג כזה של לקוח. אל תחפשו את התשובה במודעת גיוס, אלא אם אתם נופלים על אחת שמסבירה את עצמה כמו שצריך. אם תמצאו, אני אשמח שתשלחו לי אותה.

שלב ג

בחזרה לקורות חיים שלכם/פרופיל ספק. הוציאו לדף נפרד רשימה של כל משרה, תפקיד או התנדבות שמילאתם, בין אם בתשלום או לא בתשלום. אם אתם פרילנס או בעלי עסקים, הוציאו לדף  נפרד את רשימת העבודות/לקוחות מהשנה האחרונה. אם לקחתם חלק בפרויקטים גדולים, כשכירים או עצמאיים – הוציאו לדף גם אותם. ליד כל משרה/עבודה, רשמו את המידות הרלוונטיות, את התפקידים, המיומנויות, הניסיון, הערכים והחוזקות שהיה צריך כדי להצליח. יכול להיות שלא ראיתם את התפקיד הזה כך בעבר. כרגע אנחנו מסתכלים על העתיד.

שלב ד

קחו את הדרישות שפרטתם כ'מנהלי גיוס' או כמי שיש לו הסמכות להחליט אם לקחת אתכם לעבודה שאתם רוצים. המשרה, התפקיד, הפרויקט, הלקוח שחשבתם עליהם בשלב ב'. זה יהיה הסרגל אתו אתם עוברים עכשיו על רשימת המשרות והמידות שלכם משלב ג.

מה רוצה 'מנהלת הגיוס'? יש לכם מידה כזו? סמנו אותה. סמנו את כל המידות שהיא רוצה ויש לכם.

אם יש לכם את המידות הנדרשות, עברו לשלב הבא. אם חסרות לכם כמה מידות משמעותיות ואתם עומדים בפחות מ 70% דרישות, אתם רואים את זה עכשיו. כאן הזמן לשאול את עצמכם אם כדאי לגשת או שכדאי לקחת התלמדות, התנדבות, עבודה חלקית שתחזק את המידות החסרות – כי הן משמעותיות. תמיד אפשר להגיש ולקבל סירוב – יותר מדי סירובים לא בונים ביטחון.

שלב ה

הגיע הזמן לשכתב את הקורות חיים/פרופיל ספק, תוך מסגור העבר לאור המידות שמנהלת הגיוס מחפשת (לדעתכם או אחרי שהתייעצתם) ויש לכם. אלא אם אתם צעירים מאוד, לא כל מה שעשיתם חייב להופיע בקורות חיים, לא כל תכונה ומידה שניחנתם בה. המטרה היא לכתוב קורות חיים או פרופיל ספק כך, שכל מה שיופיע שם מעבר למידע הבסיסי, מדגים בבירור שאתם מצוידים במידות המתאימות לדרישות ולצרכים של המעסיק או הלקוח. לא פחות, אבל גם לא יותר.

נראה הגיוני, לא? הגיוני, אלא שרוב הקורות חיים של ילדי לאונרדו לא כתובים כך. הם רשימה ארוכה של פריטי מידע, לפעמים עושים בהם סדר ומדגישים חוזקות והישגים, לעיתים רחוקות מתאימים אותם לדרישות של משרה או לקוח מסוימים.

למנהלות גיוס ובעלי עסקים אין זמן לדוג את המידות הרלוונטיות שלכם מתוך המסמך. שימו אותן לפני האף שלהם בניסוח בהיר מאוד.

עבור מי שאינו ילד לאונרדו, כל ה"בנוסף" שאתם מביאים לא תמיד נראה כמו ערך מוסף. הם לא מבינם את הקישוריות בין הדברים, עלולים לחשוב כמו רבים אחרים שמי שמרבה עיסוקים הוא שטחי, ובמקרה היותר גרוע – ייקחו אתכם לעבודה כדי להעמיס עליכם עבודה של שניים לפחות ויתנו לכם את התנאים של הזול מביניהם.

עוד דגשים

אם אתם חוששים שכישורי הכתיבה שלכם לא מספקים, היעזרו באנשי מקצוע ובקשו מהם להדגיש את המידות הנדרשות בשכתוב.

אם אתם אוספים מכתבי המלצה וממליצים, בקשו מהם להדגיש את המידות הנדרשות בהמלצתם. תנו להם את רשימת המידות ואם הם לא יצירתיים או עסוקים – תנו להם גם כמה דוגמאות לאיך המידות האלה באו לידי ביטוי כשעבדתם יחד. קחו בחשבון שהם עלולים ל copy-paste את הדוגמאות, אז כדאי לכתוב אותן טוב ותמציתי.

אם תרצו לדייק עוד יותר, השקיעו קצת זמן בעיון באתר של המעסיק או הלקוח הפוטנציאלי. טוב מזה יהיה לשוחח עם מישהו משם. מה אתם מחפשים? להבין מה נדרש כדי להצליח במקום העבודה שאתם רוצים להשיג. מה האתגרים, איך אנשים מתמודדים אתם ביומיום ועומדים בהם. אתם גם מחפשים שפה שתוכלו להכניס לקורות חיים שלכם ולריאיון או לשיחת היכרות. איך הם מתנסחים, "ערכי ליבה" או "מיומנויות בסיס"? גוף ראשון או גוף שלישי? בעברית או בהיבריש (עברית שעושה קולות של אנגלית)? שפה שיווקית ושפת מכירות או שפה מקצועית שמדייקת במונחים מקצועיים?

לדוגמה: לפני שנים רבות שכרו את שירותיי לטובת סדנה בבית הספר של חברת חשמל. תוך כדי השיחה המקדימה שאל מנהל בית הספר, "כמובן שתעברי אתם על הנטש"ות?" נתקעתי לשתיקה. הוא הבחין בשתיקה ואמר, "את רוצה לומר לי שאת לא יודעת מהן נטש"ות?!" עניתי, "אני יודעת ששוכרים את שירותיי כשרוצים שאנשים יבינו." הוא נתקע. אז זה הצליח ואפילו התגלגל להיות סיפור משעשע, אבל זה לא תמיד מסתיים כך. לכן כדאי לבדוק מה השפה המקומית. נטש"ות, אם רציתם לדעת, הן "נקודות טעונות שיפור". כל יום לומדים משהו חדש…

אם מדובר במשרה נחשקת, אתם רוצים לגלות גם את המנהגים השבטיים – סגנון לבוש, סגנון דיבור, סגנון התנהלות. אם אתם מוכנים ללכת עם זה, זה יעזור לכם. בסך הכל כילדי לאונרדו, אתם יותר גמישים לשינוי מהאדם הממוצע, אם השינוי נראה כמו משהו חדש ומעניין ללמוד.

ילדי לאונרדו נוטים לברוח לכתיבת קורות חיים מסוגננים כרשימת מיומנויות. זה נוח כי אז לא רואים כמה שינויים, כמה מקומות עברנו לאורך הדרך. השתדלו להימנע מהתעלול הזה, כי הוא נראה כמו הסוואה למשהו שלא כתוב שם ועלול לעבוד לרעתכם. מנהלי גיוס ולקוחות זקוקים להקשר. הם רוצים לדעת שכבר התמודדתם עם נסיבות דומות לנסיבות שלהם. מצד שני, אין לכם מה להתנצל על הרצון לבצע שינוי ואפילו לעבור תחום מקצועי. אם יש לכם את המידות שהצד השני צריך, זו נקודת הפתיחה ולכו ממנה קדימה, לא אחורה.

להיות ילד לאונרדו צעיר, שגדל בסביבה צעירה וקישורית, שיש בה מעסיקים צעירים מאוד בייחוד בתחומים הטכנולוגיים והקריאייטיבים של האינטרנט, זה משהו שמסתדר עם עצמו. לגשת לסביבה הזו כשאתה בן יותר משלושים, זה פחות פשוט. בעניין הזה כדאי לכם לקרוא את הרשומה הנוקבת של טל עירוני 'איך זה שיום אחד הפכתי להיות לא רלוונטית?'. בלי להתעלם מכל מה שגרוע בהתנהלות שטל מתארת, יש בכל זאת שני דברים שכדאי להתכונן אליהם באופן פרו-אקטיבי: מעסיקים צעירים מוטרדים מהיכולת של מבוגרים לקבל מהם הוראות, ומוטרדים מרמת המיומנות הטכנולוגית שלהם. אני יודעת שזה מרתיח, בעיקר אם אתם אנשי מקצוע שכבר שכחו את מה שהם חושבים שהם יודעים, ובכל זאת:

העלו את עניין הגיל בעצמכם, לפני שהם ידברו על כך. באופן הזה, אתם קובעים את הכללים והכללים הם לנהוג בבני-אדם מידת כבוד. "אני אשמח לעבוד עם אנשים צעירים וגם ללמוד מהניסיון שלכם." אם זה מרגיז אתכם אפילו לחשוב על משפט כזה, קחו את הרמז הבא מהמנצח הגדול לאונרד ברנשטיין זכר לא-צדיק לברכה: בחזרה הראשונה שלו עם תזמורת אירופאית ידועה, הוא אמר שלכבוד יחשב לו, לנגן עם תזמורת שכל כך מייצגת את התרבות שהולידה את יצירות המופת של המוסיקה הקלאסית. אחרי סיבוב ראשון של נגינה הוא אמר, "עכשיו, בואו תראו איך עושים את זה כמו שצריך."

טכנולוגיה, תוכנות, פלטפורמות, אפליקציות – רשמו הכל בקורות חיים שלכם ובתנאי שאתם לא חושפים יותר ממה שנראה שצריך.

מישהו עוד ישלם על זה

תכל'ס חזר עם טבלת מידות מלאה. "היה מעניין" אמר, "גם לאמא שמילאה לעצמה טבלה כזו – היא ביקשה שאמסור לך. מה אני עושה עם זה עכשיו? במה הטבלה הזו מקרבת אותי להבין איך אני מגשים את המרצדת וגם דואג לפרנסה באותו זמן?"

מי שמבקש לעצמו תעסוקה המערבת מגוון עבודות, תשוקות ותחומים, יידרש להשמיש את המידות שלו בדרכים שונות ובתרכובות משתנות. למה זה דומה? לבישול. יש לנו כמות מסוימת של מרכיבים, כלים, ידע וניסיון. מתוך המרכיבים האלה אנחנו יכולים להפיק רשימה ארוכה של תבשילים. אף תבשיל לא יכיל את כל המרכיבים שיש לנו – חלק יכילו יותר מרכיבים, חלק פחות. לפעמים יחסר לנו מרכיב ונלך לרכוש אותו. לפעמים ניתקל בתבשיל מסובך ונפרק את העבודה ליותר שלבים, או ניעזר במישהו אחר כדי להצליח. התפקיד הבסיסי של הטבלה הוא היכרות עם המרכיבים, המידות שלנו.

"תגידי, מה אני צריך טבלת מידות כדי לרוץ את מרתון הכנרת? ברור שאני צריך להיכנס לכושר, להכין לעצמי תכנית אימונים, להתחיל מספיק זמן קודם, להירשם בזמן לאירוע, אולי לשפר את התזונה שלי. אם אני לא בטוח שאני יכול לבד, אז גם להירשם לקבוצת אימון."

"ומה עם לדאוג לפרנסה באותו זמן? כי אחרת אתה חוזר על התבנית הקיימת – פרנסה לחוד, מרצדת לחוד. ההכנה למרתון הכנרת תידחק לזמן שיישאר, אם תישאר לך אנרגיה. תכל'ס." זה לא הצחיק אותו. "אני עדיין לא מבין. כל מה שאמרתי שאני צריך כדי לרוץ את המרתון אפילו לא מופיע בטבלה, וכל הדברים האלה לוקחים משאבים ולא מביאים פרנסה."

מידות בעולם מבוסס פרויקטים מוגדרים מראש

בהשפעת תפיסות הניהול במרחב העבודה, כמעט כל דבר שאנחנו עושים מוגדר כפרויקט או כמורכב מפרויקטים: פיתוח מוצר חדש, הפקת חתונה, קמפיין גיוס כספים, מעבר דירה, הכנה למרתון הכנרת, הכנה לקידום בעבודה. צורת ההתבוננות הזו ממוקדת ב'שורה תחתונה' כלשהי. כל מה שקורה בפרויקט אמור להיגזר מהשורה התחתונה הזו. כל מה שלא מחובר אליה ישירות או משרת אותה בבירור, נחשב לחוסר יעילות, בזבוז משאבים. יש תועלת בתפיסה פרויקטלית. כשמדובר בילדי לאונרדו יש בה גם סכנה: היא עלולה לפגוע בחלק מהתשתית הפנימית שלנו.

מה שתכל'ס עשה קודם זה להתחיל למנות את רשימת המטלות הנדרשות להגשמת הרצון שלו לרוץ במרתון הכנרת. המטרה שהוא רואה זו הריצה במרתון וכל המטלות נגזרות משם. סביר שחלק מהמידות שלו עוזרות לשרת את המטרה הזו, אבל תשימו לב איך הוא מתבונן עליהן כרגע – הוא בודק אם יש מידות שמשרתות את המטרה. זו התבוננות צרה מדי. זה כמו לבשל רק לפי מתכונים. בשלנים לא עובדים כך – הם בודקים כל מני חומרים, עורכים ניסיונות, מערבבים מרכיבים כדי לבדוק מה יוצא, מרחיבים את רפרטואר התוצאות שהם יכולים להפיק מכמות מסוימת של מרכיבים, במקביל לעבודה עם מתכונים.

"יפה להם," אמר תכל'ס, "אבל מי משלם על זה?"

Untitled

חמשת הקריטריונים שעוזרים להבין אם מישהו משלם על זה או לא

לא כל דבר שנרצה לעשות מסוגל להחזיק את עצמו ברמת הפרנסה. יהיו לנו רעיונות שלטובת ההגשמה שלהם נזדקק לתמיכה בכסף, בדיוק כמו שסטרטאפיסטים מחפשים משקיע. באותו זמן, יש הרבה יותר דברים שמסוגלים להחזיק את עצמם ממה שנדמה. כלל אצבע: כדי להבין אם מישהו משלם על זה או לא, כל דבר שאנחנו רוצים לעשות צריך לספק לפחות 2-3 מחמש התועלות הבאות.

הכנסות, הנחות או טובות הנאה שימושיות

עבודה תמורת הכנסה ישירה בכסף זה יופי. גודל ההכנסה תלוי בצרכים ובכוונות שלנו. אם מה שאנחנו עושים מכסה את כל מה שאנחנו צריכים ומשאיר רווח שעוזר לנו להתקדם – זה מצב מצוין. עבודה יכולה להשיג לנו עוד סוג של רווח באמצעות הקטנת הוצאות – הנחות וטובות הנאה שימושיות. יכול להיות שההכנסה לא תהיה מספקת אבל ההנחות שאנחנו יכולים לקבל דרך אותו מקום מקדמות אותנו לחלק במרצדת. אם אני חושבת על המרצדת של תכל'ס – הוא יצטרך לטוס לטורקיה יותר מפעם אחת, לגור שם לתקופות קצרות, תהינה לו שם כל מני הוצאות. אם הוא יעבוד, אפילו במשרה חלקית, עבור מעסיק בתחום התיירות/נסיעות שעובד מול טורקיה, ישמיש חלק מהמידות שלו כדי לעשות משהו שהמעסיק צריך, הוא יוכל ליהנות מהנחות עובדים ומהידע הנצבר שיש בחברה, בנוסף לשכר עבודה. הוא יפיק תועלת כספית ישירה, תועלת כספית עקיפה וגם יתקדם להגשים את אחד החלקים במרצדת.

הכשרה וציוד

אם אני ממשיכה לחשוב על הפוטו-בלוג שתכל'ס רוצה להקים, הוא יצטרך גם ציוד צילום מקצועי וידע בצילום. הוא יצטרך לדעת משהו על הצד הטכני של בלוגים ועל כתיבה, הפצה ועוד. כל עבודה שיכולה לספק לו גישה לציוד והכשרה תעזור לו לקדם את המרצדת. תחשבו על כמות המשאבים האדירה שיש בכל מני מקומות: ספריות, מאגרי ידע, הכשרות חינם במסגרת עבודה, תכנות מחשב יקרות, כלי עבודה מיוחדים, סדנאות. כל מה שאנחנו צריכים זה את הגישה וניתן לקבל אותה דרך עבודה עם אותו מקום שיש בו את משאבי הציוד וההכשרה שאנחנו צריכים.

זמן

מכירים את התמונה של פקיד קבלה או שומר רכון על ניירת לימודים? זו הדרך של סטודנטים בכל העולם להפיק תועלת בזמן. הם מחפשים עבודה שיכולה לחסוך להם זמן כי במסגרת אותה עבודה מותר להם לקרוא או לעבוד על המחשב – כל עוד הם מבצעים את העבודה כראוי ואין תלונות. לפעמים, יש מרכיב במרצדת שדורש זמינות זמן מסוימת. אם תכל'ס רוצה להתכונן למרתון, סביר להניח שהוא יצטרך להתאמן כמעט מדי יום, לפרק זמן לא מבוטל ופחות או יותר באותו זמן בכל יום. הדרישה הזו יכולה להיתפס כמשהו ש'תוקע' את היום. מצד שני, היא יכולה להיות חלק מהעבודה אם בוחרים עבודה עם דרישה כזו.

הזדמנויות ליצור קשרים ולבלוט כדי להתקדם

כמעט כל דבר שאנחנו עושים יכול לקרב אותנו להגשמת חלקים במרצדת. לפעמים אנחנו מתחילים די רחוק משם, יודעים שיש מטרה אבל מתעלמים ממה שהדרך נותנת לנו בהזדמנויות ליצור קשרים ולבלוט לטובה כדי ליצור עוד קשרים, יותר מדויקים למטרות שלנו. אם משהו שאנחנו עושים יכול לספק לנו הזדמנות טובה לרישות ויצירת קשרים שמזהים את היכולות שלנו ועוזרים לנו להתקדם – כדאי להיות שם.

אנרגיה

כל דבר שאנחנו עושים צריך להשאיר לנו מספיק אנרגיה לעסוק בדברים נוספים. אם כבר מדברים על מידות – גם אם מישהו משלם על כך שנצלול לתוך עניין אחד, ניקח את כל הזמן שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים, נשתמש באופן חופשי בכל המשאבים הנדרשים, יכול להיות שלא נעמוד בזה מצד האנרגיה, נחלש ובסוף נעצר וניתקע לתוך תפארת המשימה שלא נגשים כמו שצריך לעולם. על הסעיף הזה נתקע לאונרדו דה וינצ'י לתוך פסל הסוס שלו. על הסעיף הזה נתקע טולקין לתוך הסילמריליון שהושלם על ידי בנו. למשאבים שלנו יש גבול ולא חייבים להגיע אליו או לעבור אותו.

עכשיו, כשיש לנו מרצדת, מידות, והבנה לעניין איך בודקים 'מי משלם על זה', בואו נראה איך מרכיבים הכל יחד באופן שפוי, ומחברים תעסוקה ופרנסה.

פרויקטים בעולם מבוסס מידות-מרצדת; או איך להמציא את העבודה של עצמך כדי לקרב מרצדת ופרנסה

"קדימה תכל'ס. יש לך טבלת מידות. עכשיו אנחנו רוצים לבנות בה איזה הקשר. בוא תגיד לי: מאילו מהמידות בטבלה אתה הכי מתרגש כרגע או מרגיש גאה לגביהן? במה בא לך להשתמש אפילו בלי לדעת לטובת איזה פרויקט או חלק במרצדת?" תכ'לס התבונן קצת על הטבלה ואמר, "אני אוהב את החוזקה שלי של לעזור לאחרים לראות מה טוב אצלם או מה חיובי כרגע. זה משהו שבא לי בקלות וזה עושה טוב – שזה ערך שלי, לעשות טוב. יש לי מיומנות עבודה עם אחרים, בצוות. קל לעבוד אתי ולי קל לעבוד עם אחרים. למדתי את זה כבר בבית הספר בשיעורי ספורט במשחקי כדור ותחרויות. זה התפתח אצלי בתנועת נוער כשהחלטתי להיות מדריך. גם בצבא – אני איש צוות, לא סולן. גם בעבודה. בשלושת המקומות האלה גם עברתי הדרכות שקשורות בעבודת צוות. במידות האלה בא לי להשתמש כרגע." "יש מיומנות שאתה רוצה ללמוד או ניסיון לרכוש לטובת פרויקט או חלק במרצדת?" שאלתי. "יש מלא דברים שאני רוצה ללמוד אבל אני לא יודע להגיד מה כרגע."

אז תכל'ס יודע שכרגע, מתוך טבלת המידות שלו, הוא ישמח להשמיש את:

  • חוזקה – היכולת לעזור לאחרים לראות מה טוב אצלם או חיובי כרגע
  • ערך – לעשות טוב
  • מיומנות – עבודת צוות

וכרגע הוא לא יודע מה הוא רוצה ללמוד או לחוות במיוחד, מתוך כל מה שהוא רוצה ללמוד ולחוות.

"עכשיו תסתכל על המרצדת ותבדוק אם יש בה משהו שאתה יכול להביא אליו את המידות האלה ככישורים ייחודיים שהם לטובת העניין." "את שתי המידות הראשונות אני יכול לרתום לרצון ללמד חבר'ה בחטיבת הביניים מתמטיקה. השלישית פחות מתחברת." זו בחירה הגיונית מאוד. עם זאת, את מה מתוך המרצדת היא עוזרת לקדם? עניין אחד – ללמד חבר'ה בחטיבת הביניים מתמטיקה. אם תכל'ס יעשה את עבודת השיווק הנדרשת, ויבנה לעצמו בסיס לקוחות מסוים, הוא יצליח לחולל הכנסה ממשהו שהוא רוצה לעשות, שזה יפה. כמה זה יקרב אותו להגשמת חלקים נוספים במרצדת?

בהכנסה שהוא יחולל הוא יוכל להשתמש כהשקעה במיקודים אחרים. החשיפה להורי התלמידים יכולה להביא לו תועלת – אם ידע למנף אותה. אם יתבונן על דרך העבודה הייחודית שלו כתהליך פיתוח הדרכה, יתעד לעצמו מה הוא עושה, מה משפר את יכולות התלמידים, איך הוא מודד התקדמות וכו' – הוא כבר מפתח מוצר בו יוכל להשתמש בהמשך, ואפילו לפתח סביבו עסק שלם. כמה יצליח להרוויח, כמה זמן יצטרך להקדיש, לאן הוא רוצה להגיע עם המיקוד הזה – גם אלה פרמטרים שהוא יצטרך לקחת בחשבון. ועדיין לא התייחסנו למיקודים אחרים ולתחרות – יש עוד כמה אנשים שרוצים ללמד מתמטיקה, חלקם כמקור הכנסה עיקרי לאורך שנים. מה יש במידות של תכל'ס שיעזור לו לבלוט ולהצליח?

"רגע," התפרץ תכל'ס, "זה מיקוד על המרצדת. אני יודע שמתישהו המרצדת תשתנה. יש הרבה אנשים שמלמדים מתמטיקה פרטי ויש להם פור רציני עלי. אני לא בטוח שאצליח להגשים את החלק הזה ולחולל הכנסה מספקת, לפני שארצה לשנות את המרצדת."

נאמר כך – העובדה שמישהו כבר עושה משהו אינה סיבה מספיק טובה להימנע מלעשות דבר זהה או דומה. יש יותר מדרך אחת לענות על צורך או לפתור בעיה ויש כל מני העדפות בשוק. עם זאת, תכל'ס צודק כאן. בעיקר כי בהשוואה לשאר המורים הפרטיים למתמטיקה בשוק, המידות שהוא מביא לא מקנות לו יתרון יחסי בולט מול התועלות שהוא יכול להפיק: הכנסה מסוימת תהיה לו, הנחות או טובות הנאה שימושיות אחרות – לא ידוע, הכשרה וציוד – לא, זמן הוא ישקיע ואולי יחסוך אם ימשיך עם הכיוון הזה – מה שלא ברור כרגע, רישות – אולי דרך ההורים ואנרגיה – כן, תישאר לו אנרגיה לדברים אחרים אם הוא לא יגזים במספר התלמידים.

בחשבון הסופי תכל'ס מבין שבין המידות הרלוונטיות שיש לו להציע, לבין הרצון שלו ללמד חבר'ה בחטיבת הביניים מתמטיקה, לבין תועלת וחצי, "אף אחד לא באמת משלם על זה". לפחות לא כרגע ולא כמקור הכנסה שיפנה לו משאבים למיקודים אחרים במרצדת.

לכן, בכל פעם שאנחנו ממציאים עבודה לעצמנו, אנחנו רוצים להשמיש לפחות שלוש מידות, ולקדם יותר ממיקוד אחד. כך סביר שנפיק 2-3 תועלות לפחות. אני חוזרת למיקודים של תכל'ס:

  • ללמוד צרפתית, לפחות לרמת דיבור סבירה
  • להשתתף במרתון הכנרת
  • ללמד חבר'ה בחטיבת הביניים מתמטיקה
  • לפרסם פוטו-בלוג על בעלי מלאכה בטורקיה
  • להיות הבעלים/המנהל של גלריה או סדנה למלאכה – תצוגה, העשרה, מכירה

תכל'ס רוצה להשמיש את החוזקה שלו – לתמוך באחרים, את הערך – לעשות טוב ואת המיומנות – עבודה בצוות. מה יקרה אם הוא יאתר מנהל קבוצה שמתאמנת לקראת מרתון ויציע לו לעזור בכמה דרכים תמורת השתתפות בחינם (חיסכון בעלויות הכנה למרתון) ו/או שכר בסיסי (הכנסה צדדית)? הוא יכול להציע ללוות את המתקשים, להתאמן יחד אתם, לחזק אותם; לעזור לגבש את הקבוצה לצוות עבודה, ולעבוד טוב מול המאמן, שלא יכול להתפנות לתת תמיכה כזו ברצף. אם יש למאמן תכל'ס כזה, הוא יכול להציע ללקוחות הצעה ייחודית וליצור לעצמו יתרון תחרותי.

ומה אם תכל'ס יאתר קבוצה כזו באזור שגרים בו הרבה עולים מצרפת? הוא יעבוד אתם, הם ילמדו אותו, הוא יחסוך חלק מההוצאות שלו על לימוד שפה ויתקדם. כל אותו הזמן, בגלל שהוא יתחייב לאימון יומי של חלק מחברי הקבוצה, הוא יתאמן בעצמו. אם הוא יתחבב עליהם ומתישהו יספר להם שהוא גם נותן שיעורים במתמטיקה, יכול להיות שהוא מחולל כאן הכנסה נוספת ומקדם עוד מיקוד – בלי לבנות מזה עסק בינתיים, בלי לעזוב את העבודה.

"זה משאיר אותי ברמת התחביב ומצד שני לא מסכן את מקור ההכנסה שלי, מקסימום מעשיר אותו וחוסך לי הוצאות על הגשמת החלומות שלי. מישהו משלם על זה," חייך תכל'ס. כן, יש בתכנית כזו כל מני סוגים של חליפין מול כסף ושווה כסף. היא עדיין לא חפיפה מלאה בין מרצדת המיקודים ופרנסה ועם זאת – בדרך לשם. אם יש לתכל'ס עבודה מסודרת כשכיר זה גם מהלך זהיר המאפשר לו עקומת למידה ובדיקה. כרגע הוא לא יודע לומר אם ירצה ללמד מתמטיקה לאורך שנים או איפה יחליט להיעצר בלימודי צרפתית ולהרגיש שהגשים את החלום. "הבנתי איך זה עובד, זה כמו פאזל כזה. החלק שקצת משונה לי זו המחשבה שאפשר להמציא את הפאזל."

פאזל

בהחלט. לכן כדאי להתאמן קודם על הרכבת פאזלים. על נייר, הרבה פעמים, להרכיב ולפרק רק לצורך התרגול. אם תעשו את זה, תרגישו מתישהו ודי מהר, שצורת ההתבוננות שלכם על הזדמנויות תעסוקה תופסת תפנית. תראו יותר הזדמנויות ומה שיישאר לכם זה לבדוק אם מישהו משלם על זה או לא לפני שאתם מחליטים כיצד לפעול. אם כבר פעלתם, התהליך ישמש אתכם ככלי בדיקה שיעזור לכם לברר מדוע יש דברים שעובדים לכם יותר או פחות, איפה יש משהו מיותר ומכביד ומה יקל על המרצדת ועל הפרנסה לנוע ביתר חופשיות.

הערה: תכל'ס בתחילת הדרך וצורת ההתבוננות הזו מתאימה לשלב בו הוא נמצא. בהמשך אתייחס גם לכאלה שנמצאים בשלבים בוגרים יותר של חיבור בין ריבוי כישרונות ופרנסה. ה'כאלה' יודעים שילדי לאונרדו טובים בלהרכיב פאזלים כי זה כלי חיוני, כמו פטיש לנגר. בכל זאת, גם ל'כאלה' כדאי להתאמן לטובת שימור היכולת ושכלול המיומנות, כדי להפיק תוצאה מדויקת יותר בפחות מאמץ. נגרים שעובדים אלגנטי מרוויחים יותר.

עכשיו תורכם

החומרים הדרושים:

  • מרצדת מיקודים
  • טבלת מידות מלאה
  • רשימת תועלות (חמשת הקריטריונים שעוזרים להבין אם מישהו משלם על זה או לא)

שלב א' – בניית הקשר

בוחרים לפחות שלוש מידות שכרגע יש לכם דחף חזק להשמיש אותן. לא כדאי פחות משלוש. אלה צריכות להיות מידות שאתם גאים בהן, מתרגשים מהן, רוצים לעשות אתן משהו כרגע אפילו בלי לדעת מה בדיוק.

שלב ב – אופק צמיחה אישית

בודקים אם יש משהו שבוער לכם ללמוד או לחוות כרגע. מיומנות חדשה, התנסות. יכול להיות שיש, יכול להיות שלא. אם יש, גם את היש הזה תרצו לקחת בחשבון בשלב הבא.

שלב ג' – המצאתיות ללא מגבלות

חושבים – איזו עבודה או פרויקט אני ממציאה לעצמי כדי להשמיש לפחות שלוש מידות, לקדם יותר ממיקוד אחד ולהפיק 2-3 תועלות לפחות? מה אני יכולה להציע, מי צריך את זה ומה יש לו שיכול לקדם אותי להגשים מיקודים במרצדת? איזו עבודה חלקית, זמנית, שעתית, התנדבות, פרויקט פרילנס או כל צורה אחרת אני יכולה לקחת כדי להתקדם?

נסו להמציא יותר מרעיון אחד, כרגע אתם רק על הנייר. רצוי להתפרע ללא הפרעות.

שלב ד' – בין רעיון למציאות

עכשיו אתם רוצים להסתכל על היומיום שלכם, על מקור הפרנסה ופורמט העבודה הנוכחי שלכם, ולבדוק אם ואיך אתם משלבים פנימה את אחד הרעיונות שהמצאתם בשלב הקודם. שכירים במשרה מלאה – יכול להיות שכל מה שתצטרכו לעשות זה לבקש נגישות למשאבים שאתם צריכים למיקודים וכבר יש בחברה, אבל לא חשבתם לבקש כי המשאבים האלה לא קשורים לתפקיד שלכם. יכול להיות שזה ידרוש להישאר עוד חצי שעה בכל יום או להגיע מוקדם יותר כדי לעבוד עם המשאבים – שווה לכם כדי להתקדם למיקודים? פרילנס – יכול להיות שאתם מציעים מוצר חדש שיש בו צורך בשוק ובאותו זמן הוא בכלל רכישת מיומנות חדשה עבורכם, משהו שמקדם אתכם למרצדת. לא כל לקוח צריך את שיא היכולת בכל דבר, יש כאלה שצריכים עבודות קטנות, פשוטות ואתם תוכלו להתאמן בזמן שמישהו משלם על זה. יכול להיות שיש לכם קצת חסכונות שאתם יכולים לשחרר לטובת רעיון שיאפשר לכם לעבור למשרה חלקית ולפתח עסק מניב שקשור במרצדת במהירות יחסית.

רמז: ממש, אבל ממש לא חייב להיות קשר בין מה שאתם רוצים להשיג במיקודים לבין מה שאתם מציעים כעבודה. אם מה שאתם יכולים להציע זה הקלדת מידע לתוך מאגר, ומשרד התיירות שעובד מול טורקיה ממש צריך את השרות הזה, תקבלו אותן הנחות ונגישות למידע כמו כל עובד אחר במשרד. אם אתם זקוקים לנגישות לאובניים כי אתם לומדים לעבוד בחימר, אתם מאתרים כדר שצריך עזרה עם דף הפייסבוק שלו ואתם יודעים לעזור לו – זה חיבור רלוונטי. אם ספא צריך מישהו לשבת בקבלה לכמה שעות והלקוחות שלהם הם לקוחות פוטנציאליים שלכם להצעה לא מתחרה אלא משלימה – תקבלו נגישות לקהל יעד. וכו' וכו' רק להפעיל את הראש כדי להבין איפה ההזדמנות להפיק תועלות לטובת קידום המרצדת.

סיפא

בשלב הזה מתחילים להופיע החששות משינוי, מהליכה לתוך משהו לא מוכר, לאיבוד איזון קיים גם אם הוא לא מספק. למרות שכל התפיסה הזו מונעת מידות ותשוקות, מונעת ליבה וזהות, אנחנו לא רגילים להתנהל כך. לכן, אם אתם לא מרגישים מוכנים לזינוק, לכו עקב בצד אגודל כדי ללמוד את צורת ההתנהלות הזו ולרכוש ביטחון. לא חייבים לעבור בטסט ראשון ואתם לא בתחרות עם אף אחד. תהליך ההמרה ממצב מרצדת לחוד-פרנסה לחוד למצב חפיפה לוקח זמן, למידה, בדיקה, פרידות ופגישות חדשות. אתם לא אמורים לדעת הכל מראש. יותר מאשר לדעת, זה להצליח לפעול פעולה משמעותית בעניינים שחשובים לכם, אלה שנמצאים על המרצדת.

מידות

כעבור שבועיים חזר תכל'ס מלווה באישה. מרחוק היא נראתה קרובה אלי בגיל, צעדה נמרץ יותר מצעדו של הבחור שלידה. "שלום, נעים מאוד," הושיטה לי יד ללחיצה, "אני נועה. אני מניחה שאת זו שמבלבלת לי את הילד. לימור?" הצגתי את עצמי כדי שהיא תהיה בטוחה. "תכירי… אמא תכל'ס," אמר תכל'ס בקול חגיגי תוך שהוא מחווה תנועת קבלת פנים מלכותית עבור אמו. "אנחנו חלוקים ביחס שלנו למילה הזו," הוסיף בחיוך נבוך והמשיך, "היא ראתה אותי משרבט את רשימת הדברים שאני יודע לעשות שיכול להיות שמישהו צריך מבחור צעיר, ורצתה לדעת למה אני צריך את הרשימה. סיפרתי לה על המרצדת ועל השיחות שלנו והיא התהפכה עלי בגדול. אחרי שהבנתי שההסברים שלי לא חודרים אותה, שלחתי לה קישור לבלוג והנה אנחנו. אני מקווה שזה בסדר."

נועה התרחקה מאתנו לכיוון העמק והתבוננה בנוף. התקרבנו ועמדנו לצידה.

ילד אחד ניסה להניף אבן גדולה, אבל לא הצליח אפילו להזיז אותה.
אביו שעבר במקום, עצר להתבונן במאמצי בנו. לבסוף אמר לו, "האם אתה משתמש בכל הכוחות שלך?"

הילד צעק בכעס, "כן! אני כן."

"לא, אתה לא," אמר האב ברוגע, "לא ביקשת ממני לעזור לך."

נועה התבוננה בי וחייכה. "הוא הסכים להראות לי את הרשימה. אני חושבת שיש עוד הרבה דברים. הוא לא רק מה שהוא יכול לעשות. יש לו עוד חלקים, עוד מרכיבים."

"מרכיבים זו מילה טובה," היה תורי לחייך. "שנעזור לו להבין מאילו מרכיבים הוא עשוי?" תכל'ס קרב כמה אבנים גדולות כדי שנוכל לשבת. אחר-כך שלף מהכיס רשימה די ארוכה של כל מני מיומנויות. "יפה," אמרתי. "עכשיו בוא תוסיף ליד כל מיומנות מאיפה יש לך אותה." תוך כדי, הבין תכל'ס שיש ברשימה כמה דברים שהם בבחינת מובן מאליו, שכמעט כל אחד יודע לעשות. נועה הציעה לו להוציא את המיומנויות האלה הצידה לרשימה נפרדת, ולקרוא להן 'מיומנויות בסיסיות'. המיון הזה קיצר משמעותית את הרשימה המקורית ובאותו זמן עשה בה שקט. כל שורה ברשימת המיומנויות של תכל'ס נראתה בעלת משקל גדול יותר.

"עכשיו ברור מה המיומנויות שלך. בוא נתקדם לשאר המרכיבים – שזו מילה שאמא הציעה. אתה מורכב מכל מני דברים, לא רק ממיומנויות. תערובת המרכיבים שלך, היא זו שהופכת אותך למעניין ובעל יכולת בדרכך הייחודית. כשאתה יודע ממה אתה מורכב, קל יותר להבין מה כדאי לעשות ומה פחות כדאי לעשות. באיזה כיוון ללכת ובאיזה פחות. במה שווה להשקיע. אלה שאלות עקרוניות לילדי לאונרדו, כי כל הזמן יש לנו רעיונות, רצונות וחשקים לעשות עוד דברים. זוכר את האיש ממשרד ההגנה שאמר שהוא מגיע לוועידה כי היא המקום היחיד בו הוא יכול להיות כל מה שהוא? המשתתפים בוועידה הזו מגיעים אליה על חשבונם. אנחנו משלמים על כרטיסי הטיסה שלנו, אנחנו מוותרים על שווה ערך של שבוע עבודה לפחות. זה הרבה כסף. לאמנים ולעצמאיים שבינינו, זה הרבה מאוד כסף. למה שנעשה את זה ועוד שנה אחרי שנה? כי תערובת המרכיבים שלנו היא כזו, שאם מישהו נותן לנו במה חופשית לבטא את כל מה שאנחנו למשך שבוע שלם בלי לכפות עלינו תנאים שלא שייכים לגופו של עניין, אנחנו עפים לשם. זה שווה לנו את ההשקעה, מאוד."

לכולנו יש מספר עצום של מרכיבים בכל רגע שנבדוק. אנחנו אוספים אותם לאורך חיינו. המרכיבים בהם מדובר כאן, הם אלה שמוסיפים ליכולת שלנו לעשות משהו מעבר לבסיס. הם מוסיפים לכשירות, לבידול שלנו, לעומק הרגשי, לסמכות. מוסיפים משמעות לאופן בו אנחנו חיים את חיינו.

"מה כתוב על כרטיס הביקור שלך?" שאלתי את נועה. "אני מנהלת אופרציה בחברת טכנולוגיה גדולה," ענתה. "מה אתה חושב על התשובה הזו כעדות למרכיבים של האישה הזו, אם נניח בצד את העובדה שהיא אמך?" שאלתי את תכל'ס. "זה בקטנה. אני יודע שזה נשמע שווה אבל זה בקטנה. את יודעת שהיא יכולה לארוז חצי ארון בטרולי? היא אנציקלופדיה למידע על תערוכות בגלריות לאמנות בפריז. היא מתנדבת בעמותה לקידום נשים. היא מתה על נעלי עקב מעוצבות, יש לה אוסף. כשאמרתי לה שלכאן זה לא מתאים היא כמעט ויתרה. את צריכה לראות אותה מעבירה דירה. היא רק מבקשת דברים כזה בשקט, כמעט באדישות, ומסביבה הכל קורה. כשהייתי ילד הייתי בטוח שהיא קוסמת. שהיא יכולה להזיז ארגזים בכוח המחשבה. עכשיו היא לומדת ניהול של פרויקטים חברתיים. יש עוד מלא דברים, היא תותחית, תכל'ס."

נועה פרצה בצחוק, "זה כייף, אבל זה לא קשור למה שכתוב על הכרטיס ביקור." תכל'ס פנה אליה ישירות, "את בטוחה? כי אני לגמרי יכול לתאר לעצמי איך הרבה ממה שאמרתי קשור לאיזו מנהלת אופרציה שאת, ומה העולם היה מפסיד אם היית מתמקדת רק בטווח הצר של מרכיבי התפקיד שלך כדי להצליח."

נועה שתקה.

"הבטחתי לעזור להבין איך להתקרב להגשים את המרצדת וגם לדאוג להכנסה באותו זמן. בואו נתקדם," אמרתי ושרטטתי על החול טבלה בת שש עמודות.

מרכיבים מידות

מי שבוחרים בעיסוק יחיד או בהתמחות, נדרשים מלכתחילה למערך מסוים של מיומנויות וניסיון כדי להתקבל לתפקידים שהם רוצים או ליצור אותם. גם החוזקות והערכים שלהם ישחקו תפקיד. על צלקות לא כל-כך ידברו עד שלב די מתקדם, מתוך הנחה שתפקידים מביאים אתם צלקות שהן מרכיב מסוים בניסיון ובחוזקות.

לילדי לאונרדו כדאי להסתכל על מרכיבים קצת אחרת. גם אם חלק מסוים ממה שאנחנו עושים הוא התמחות או התמחויות, התמונה הגדולה של העיסוקים שלנו נוטה יותר למה שקוראים 'גוף עבודה'. כדי ליצור גוף עבודה משמעותי, עדיף להיסמך על כל המרכיבים שלנו, גם על אלה שיכול להיות שאנחנו לא מחשיבים כרלוונטיים לקריירה מקצועית. כשאנחנו בוחרים מה לעשות, נכון לתת משקל זהה לכל אחת מהעמודות בטבלה. כשאנחנו משווקים את מה שאנחנו עושים, מגישים מועמדות לתפקיד, לפרויקט, מציעים הצעה, נכון לתת משקל גדול יותר למה שהצד השני צריך ורוצה לשמוע. זה חשוב לצרכי תמחור פרויקטים והצעות וזו עוד דרך להסתכל על התשובה לשאלה "מה את עושה?"

תפקידים זו רשימת תפקידים שמילאתי עד עכשיו. גם תפקידים בחיים האישיים כמו 'הורה' 'מלווה קבועה של קרוב משפחה חולה' 'מארגנת מסיבות משפחתיות' וגם תפקידים מקצועיים.

מיומנויות זו רשימת מיומנויות מדידות. את הבסיסיות או הלא-מדידות כדאי להכניס לרשימת-בת נפרדת. ליד כל מיומנות מדידה רושמים איך והיכן היא נרכשה. כדאי להוסיף גם את מה שאנחנו עושים כדי לפתח אותה לאורך זמן.

חוזקות זו רשימת הדברים שאני חזקה בהם, שבאים לי בקלות, נטיות טבעיות.

ניסיון זו רשימה כפולה – בעבודה ובחיים. ניסיון בעבודה קשור בתפקידים וממקד את פורמט התעסוקה, את המקום בו הוצאתי לפועל את היכולות שלי עד עכשיו: יזמות, אקדמיה, חברה פרטית, מגזר ציבורי, פרילנס, עמותה וכו'. ניסיון בחיים שנכנס לרשימה הזו הוא ניסיון יוצא מגדר הרגיל, לא היום-יום הממוצע. עניינים כמו: לימודים בחו"ל, התנדבות של כמה חודשים באזור אחר בעולם, התמודדות עם בעיה רפואית כרונית, חיים בבית עשיר מאוד או עני מאוד, צורת חיים המושפעת מהעיסוק של ההורים כמו חוויית המעבר התדיר בין מקומות מגורים ותרבויות שחווים ילדים של דיפלומטים, הגירה, חיים בבית שיש בו הורה אחד, טיול של שנה.

ערכים זו רשימת 'אבני הבוחן' שלי, הדברים בהם אני מאמינה.

צלקות זו רשימת ההתנסויות שהעמידו אותי במבחנים קשים. היא שונה מהרשימה 'ניסיון בחיים' בגלל שנשארה צלקת. כדי להתקדם צריך לטפל בצלקות. אלה יהיו דברים כמו: פציעה או מחלה מסכנת חיים, נפילה כלכלית, קלון, דחיה קשה, התעללות, מוות של אדם קרוב מאוד.

אנשים שונים יתנו דגש ומשקל שונה בטבלת המרכיבים שלהם לאותם אירועים בדיוק. בטבלה שלי הבחירה היא שלי בלבד, בלי להשוות לאחרים. זה חשוב, כי אחרת לא נדע אף פעם מה המידות האמתיות שלנו ונהיה עסוקים במידות של אחרים.

"מידות זו מילה טובה," אמרה פתאום נועה, "לזה בעצם מתכוונים כשאומרים 'מידותיו של אדם'. אלה הדברים מהם אנחנו מורכבים ושואפים לשפר, להיות שלמים יותר." בחיי שמזל שיש נועה. גם אני אוהבת 'מידות' יותר מ'מרכיבים'. אז מעכשיו מידות. "ומה עושים עם מידות, איך לקרוא להן… 'לא אטרקטיביות' במיוחד? דברים כמו כאב, סבל, הפסדים, כישלונות, שמשאירים אצלנו צלקות?" הוסיפה.

בצלקות צריך לטפל כדי להתקדם. אחרת הן חסם רב-עוצמה ומקור למחלות. מי שנושא צלקת פיזית וטיפל בה, יודע שהטיפול שואף להחזיר את זרימת החיים לאזור הצלקת. היא כמעט אף פעם לא נעלמת לגמרי, אבל היא כבר לא סכר, החיים זורמים גם דרכה. אותו הדבר עם צלקות רגשיות שנוצרו בעקבות אתגרי-חיים. אנחנו יוצרים עבורן הקשר ומשמעות כדי שהן לא תהיינה סכר ונוכל להמשיך בחיים מתוך עמדת חוזק.

"יש לך התנסות קשה שאת יכולה לשתף ליד תכל'ס?" שאלתי את נועה. הם הצליבו מבטים והוא חייך אליה ברכות עצובה, קצת. "לצערי, יש. נקרא לזה 'ניצולת מסכת גירושים קשים'."

מתוך ניסיון, ידעתי שהשאלה שאני עומדת לשאול בקול הסמכותי שיש לי בדרך-כלל, עלולה להרגיש לנועה ממש לא במקום. שרבטתי לה על החול, "איזה שיעור למדת מההתנסות הזו?" נועה בהתה באופק ארוכות, לקחה ממני את המקל ושרבטה בחזרה, "שהחלטות משמעותיות צריך לעשות מתוך בחירה." תכל'ס התבונן במילים של אמא שהוסיפה בקול, "לא כתגובה, התרסה או מרד מול הדעות של אנשים אחרים. זו לא באמת בחירה." היא חייכה, קצת. "יש עוד?" שאלה.

"כן, עוד שתיים. קודם – אם את מסתכלת על ההתנסות הזו ואם את מסתכלת על הערכים שלך, על מה שאת מאמינה בו, את יכולה לראות איך ההתנסות מחזקת או מתקפת את הערכים?" "כן," ענתה נועה, "אמרתי שאני 'ניצולת'. יצאתי משם בשיניים אבל יצאתי. זה מתקף את הערך 'חופש' שהוא הכי חשוב לי בעולם." היא השתהתה קצת והוסיפה, "מוזר כמה שהמילים שלי לא נשמעות לי שמחות. אני אמורה לעוף על עצמי בצרחות שמחה על איך שיצאתי משם ומה שבניתי, אבל אני לא. אמרת שיש עוד שאלה."

"אם השיעור הוא 'שהחלטות משמעותיות צריך לעשות מתוך בחירה' והערך הוא 'חופש', איך את משחררת את 'לצערי'?" נועה פרצה בצחוק. הסכר נסדק.

אין לנו מידות לא אטרקטיביות. יש לנו חוויות חיים קשות שיוצרות צלקות, ואלה בתורן נותנות לנו את ההרגשה שיש בנו מידה לא אטרקטיבית. ההרגשה הזו לא נוחה. רבים קוראים לה 'בושה'. אני לא בטוחה שזו המילה הנכונה, רק יודעת שיש שם משהו מאוד לא נוח, מצער. משהו שמערער את תחושת הביטחון והעוצמה האישית עד כדי כך שאנחנו עלולים להאמין בו ולהתנהג בהתאם.

ילדי לאונרדו רבים מאוד אוספים תחושות כאלה. הסביבה שמתקשה 'לקלוט את הראש' מעמידה מולנו כל מני חומות, אפילו שאנחנו בכלל לא במלחמה. אפילו כשלעיתים קרובות מדובר באנשים הכי קרובים או משמעותיים כמו הורים, חברים ומורים. יכול להיות שנשבור את החומות, נעקוף אותן, נקדח בהן חור כדי להמשיך להתקדם, יכול להיות שלא. כל התמודדות כזו גובה מחיר. יש מחירים ששווה לשלם; להרגיש שמשהו לא בסדר אתנו, שאנחנו רעים או לא טובים מספיק – את אלה לא כדאי לשלם. ילדי לאונרדו פוגשים חוויות מטלטלות ומצלקות לעיתים קרובות מהממוצע. לכן, אנחנו צריכים לפתח כושר התאוששות מהיר מהתחושות הקשות שהן משאירות. לעשות את כושר ההתאוששות לשריר גמיש וחזק, במקום לחיות בתחושת מרד מתמיד שמקשיח או מחליש אותנו.

הקשר לצלקות

לפעמים יש בתשובות לשאלות האלה משהו שיכול להיכנס בחזרה לטבלת המידות. לא חובה. בכל מקרה, גם אחרי שענינו והסכר נסדק, נצטרך להקפיד על עבודה פנימית שתרחיב את הסדק ותחזק את האמון שלנו בעצמנו.

"טוב, תכל'ס. תביא חלק מהמרצדת." תכל'ס זינק ממקומו כדי לשלוף מהכיס פתק נוסף. הוא עיין בו קצת ואמר, "אני לא יודע מה לבחור. יודע שכבר היינו בשיחה הזו – זה לא לבחור, זה לבחור לעשות."

"יודע מה," אמרתי, "בוא נלך ההיפך. בוא נלך דרך המידות. אתה הולך הביתה, מכין את טבלת המידות שלך, אם יש צלקות בטבלה אתה נותן להן הקשר בעזרת שלוש השאלות, וחוזר." נועה קמה ממקומה וצילמה את הטבלה. "יהיה מעניין לנסות ולבדוק כמה דברים, תודה."

ילדי לאונרדו באיטליה

talitaly1

הפעם הראשונה בחיי שהייתי מאושרת לאורך תקופה ולא פה ושם איזה היי, היתה כשעברתי לגור באיטליה.

אפשר למצוא לזה מיליון הסברים, לא קשה להיות מאושר באיטליה…אבל אני נסעתי ללמוד, ואני הכי מאושרת כשאני לומדת, כי אני פשוט רוצה לדעת ה-כ-ל-! זה מה שעושה אותי מאושרת. בארץ בבית הספר לא ממש נהנתי כי לא הרגשתי שאני לומדת באמת, הרגשתי שאני משננת.

הבן אדם היחיד שבאמת לימד אותי היה אבא שלי. כשהייתי חוזרת מבית ספר היינו יושבים יחד והוא היה לוקח כל משוואה שנים אחורה ומסביר מאיפה היא באה, איך היא באה לידי ביטוי בשטח וכשלמדתי  לחשב שטח פנים נפרסו הרבה תפוחי אדמה במטבח…

היום אני מבינה שאני צריכה לראות את התמונה הכוללת, אני לא יכולה ללמוד באמת משהו אם אני לא רואה את התמונה הגדולה ואם זה לא מתחבר לי.

אבל נחזור לאיטליה.

סדרת המאמרים של לימור על ילדי לאונרדו, (פתאום כל השמות והמושגים מתחברים לאיטליה גם כן), גרמה לי להבין שיש גם עניין תרבותי חזק מאד בנושא הזה. פתאום ההבדל בין המערב החדש, ישראל ואמריקה, לעומת התרבות של מאות שנים, האירופאית, היא זו שיצרה את הפערים האלה וחוסר הקבלה של השונה – שדווקא נחשב למאד מבורך ורצוי במדינות אירופאיות.

רגע, נתחיל מההתחלה.

talitaly2

נסעתי ללמוד ארכיטקטורה באיטליה לפני 23 שנים. אני לא יודעת מה המצב היום אבל המצב דאז היה שיש מאות אלפי אנשים שרוצים ללמוד ארכיטקטורה במדינה שבעיקר משפצת ומשמרת מבנים היסטוריים שמתפרקים להם.  כתוצאה מכך המון אנשים למדו ארכיטקטורה אבל התמחו בנושאים שונים מאחר ולא היה שום ספק שאם הם רוצים לגור באיטליה הם לא באמת יכולים לבנות משהו.

הפוליטקניקו במילאנו סיפק מאות קורסים לבחירה שיכלו לפתוח פתח להתמחות בנושאים אחרים כמו עיצוב תעשייתי, עיצוב תפאורות, בניית מודלים ועוד כל מיני כוונים יצירתיים. אני הייתי בעננים, רציתי לקחת כל קורס אפשרי.

אחד הקורסים שהכי נהנתי מהם היה קורס לעיצוב תפאורה. למדנו לנתח מחזות, לעצב תלבושות, קיבלנו מנוי לתאטרון ו"נאלצנו" לראות הצגה כל שבוע, נפגשנו עם מעצבי התפאורות הכי גדולים באירופה, למדנו את ההיסטוריה של התאטרון, של התאטראות בכל העולם ובסוף גם שיחקנו במחזה שבנינו לו את התפאורה ועיצבנו את התלבושות. נבחנו גם על חמישה ספרים בנושא, הם לא עושים צחוק האיטלקים האלה.

עכשיו, מי שנסע ללמוד בחו"ל יודע שבד"כ הישראלים נדבקים זה לזו, הם לא נוטים להתחבר מי יודע מה עם המקומיים, הם נעשים חברים של אנשים שבחיים הם לא היו נעשים חברים שלהם בארץ והם בעיקר רוצים לעשות קורסים שאפשר לקבל עליהם פטור בארץ למקרה שהם יחליטו לעבור ללימודים בישראל בשלב כלשהו. ואני כרגיל הייתי החריגה.

החישוב שלי היה שעדיף לי ללמוד שם דברים שבחיים לא יהיה לי סיכוי ללמוד בארץ  – וזה גרם לישראלים שם לצחוק עלי ולהעליב אותי, כמו שרגילים בארץ לעשות, זה הרי הספורט הלאומי שלנו להעביר ביקורת ולשפוט.

לשמחתי התחברתי מאד לאיטלקים, נוצרו קשרים מדהימים, היו שבועות שלמים שלא יצאה לי מילה עברית מהפה וזה היה סבבה, ביליתי במטבחים של סבתות ואמהות איטלקיות ולמדתי לבשל, הכרתי את המועדונים והמסיבות הכי שוות, את המקומות הכי סודיים של העיר שזרים בד"כ לא מכירים ונהנתי מכל רגע. (שלא לדבר על הגברים האיטלקיים…)

אבל זה שיגע אותי, למה אני יכולה להיות כל כך מאושרת ולהרגיש שייכת באיטליה ולהרגיש כל כך זרה ולא שייכת בארץ?

אז חזרתי לארץ. חשבתי שאולי אם אני אצליח להתחבר לשורשים שלי כאן, להיסטוריה התרבותית שלי, אני אמצא את האושר והשייכות לארץ. עברתי לירושלים, לבית שבנה סבא רבא שלי, האיש שמכר לבן גוריון את המגרש של הסוכנות היהודית ועשה לו מחיר ממש טוב כי זו היתה הכנסת הראשונה, עושים היסטוריה וזה…

כל הפרוייקטים שלי בבצלאל עסקו בהיסטוריה המשפחתית שלי, היציאה מהחומות של העיר העתיקה, הבניה של השכונות החדשות, אני חלק מהיסטוריה מאד רצינית, זה לא צחוק אנשים, דור שביעי בארץ לא הולך ברגל!

אבל זה לא עזר. לא משנה לאן הלכתי ומה עשיתי הייתי תמיד חריגה.

כי בישראל, או שאתה דוך או שאתה לא קיים.

אנחנו במלחמה כלשהי כבר אלפי שנים ואנחנו מכווני מטרה! אנחנו מנהלים אסטרטגיות ומקסימום יש לנו תוכנית מגרה למקרה A או למקרה B – אנחנו אומת הA/B טסטינג, אין מקום לאותיות אחרות.

ואם ביום שלישי בא לי Z?

בקיצור, יכול מאד להיות שאם היינו חיים באירופה לימור בכלל לא היתה צריכה לפתח את הנושא הזה ואולי לא? מעניין לבדוק.

אני בינתיים אמשיך להיות הפסיכית הזו שלמדה ארכיטקטורה אבל הפכה להיות שפית ובמקביל כתבה בעיתונות והציגה תערוכות ואז אחרי עשור היא החליטה שהיא רוצה לעסוק בשיווק דיגיטלי וגם לכתוב חמישה בלוגים במקביל ולעבוד על תסריט לסדרה ו…לא, זה לא יעצור כאן ומזל שיש את פרוייקט ילדי לאונרדו שגורם לי לראשונה בחיי להרגיש קצת "רגילה" ושזה בסדר להיות אני.

talitaly3