זהות ומקורות הכנסה

"איזה כייף לך שאת מתפרנסת ממה שאת אוהבת", שמעתי קול מוכר מאחורי. זה היה תכל'ס. הוא החזיק מרצדת, מרוכז בתנועתה העדינה. "אני רואה שהצלחת להרכיב מרצדת מיקודים מחמישה עניינים שאתה רוצה להתמקד בהם וגם הצלחת לאזן אותם. היא יפה המרצדת שלך", אמרתי. "את שומעת רק מה שבא לך?" שאל, "אמרתי שאיזה כייף לך שאת מתפרנסת ממה שאת אוהבת. אם אני יורד עכשיו עם המרצדת שלי לתוך 'עמק חיי' היא תיראה כמו כלב רטוב ועצוב בעוד שתי דקות. היא לא עומדת במבחן המציאות, אני לא יכול להתפרנס ממנה ואני צריך להתפרנס."

זה הרגע לאנחה עמוקה נוכח האמת. אצל רוב האנשים שהם ילדי לאונרדו, הדברים בהם אנחנו רוצים לעסוק ומקורות הפרנסה, רחוקים זה מזה כמו קצות העמק. זה בעייתי בכל מני רמות, כולל הכמיהה הבלתי פוסקת לכך שהכל יסתדר בעמק יחד. שבאמת, נתפרנס ממה שאנחנו אוהבים ורוצים לעשות, שמקורות ההכנסה ישתנו בהתאם לשינויי העיסוק שלנו, ושההכנסה תישאר ברמה שיכולה לתמוך בנו.

לפני שאוכל לפרט דרכים לקרב את מרצדת המיקודים ומקורות ההכנסה לגור יחד באושר ועושר, דבר אחד צריך להיות מוסכם: אנחנו חייבים להתפרנס ולדעת כמה כסף אמור להיכנס לקופה כל חודש. הסכום משתנה לפי צרכים, ערכים, סדר עדיפויות, שלבי חיים ועוד כל מני נתונים. בכל מקרה – כדאי לדעת מה המספר שממנו אסור לנו לרדת (אלא אם נפל עלינו דוד עשיר או שמפעל הפיס מת לתת לנו מתנה).

עוד דבר שצריך להיות מובן הוא הרעיון 'שווה-כסף'. אם אני מחליטה שאני רוצה ללמוד נגרות ואני מצליחה למצוא נגר שילמד אותי את המקצוע בתמורה לכך שאנקה לו את הנגריה או אעזור לו בשיווק או משהו אחר שאני יודעת לעשות והוא צריך, אז אני מממנת את הלימודים שלי בשווה-כסף. את הסכום בתקציב שהתכוונתי להקדיש ללימודים אני ממירה בזמן עבודה ומתקרבת לעבר המטרה שלי – לעסוק במשהו שמושך אותי. יש ארבעה משאבים שאנחנו יכולים לשחק אתם: כסף, זמן, אנרגיה ותשומת לב. אין עוד. כדי להצליח לקרב את מרצדת המיקודים להיות מקור הכנסה, נצטרך להתייחס לזמן שלנו, לאנרגיה שלנו ולתשומת הלב שלנו באותה רצינות בה מתייחסים לכסף. לדעת לספור אותם, להכיר אילו סוגים יש לנו, במה אפשר לסחור ולעשות החלפות ובמה לא.

"אז מה בעצם הבעיה?" שאלתי את תכל'ס. "הבעיה היא שאני חייב לעבוד. אחרי שאני מעיף הצידה את שעות העבודה, אני פונה לדברים שמעניינים אותי – אלה שעל המרצדת. יוצא שאני דוחס אותם בקצוות ובין לבין. אחרי שפגשתי אותך התמלאתי אנרגיה שהנה, אני הולך להתעסק במה שמעניין אותי. אבל השעות הארוכות בעבודה, הפוליטיקה, העבודה עצמה, שוחקים אותי. תכל'ס, אין לי אנרגיה לגעת במה שמעניין אותי ואני מסיים את השבוע בדיכי קטן על זה שאני רק מתרחק מהמרצדת, לא מתקרב אליה. ניסיתי להכניס קצת עניינים מהמרצדת לתוך העבודה, זה לא מסתדר."

"לפי מה בחרת את מקום העבודה שלך? זה משהו שאתה אוהב לעשות?" הוא נראה המום. "מה קשור?! חלק אוהב, חלק לא אוהב, העיקר – כשיר. יש הכנסה." הרבה ילדי לאונרדו חיים כך – מחפשים עבודה כשכירים בתחום שהם מרגישים בו כשירים, בלי כל קשר למה שבאמת מעניין אותם, שזה כמה דברים בכל רגע נתון. זו פשרה מאכזבת כי המרצדת, במקום להיות גזר, הופכת מקל. כל סוף-שבוע היא נותנת למצב-רוח עוד מכה.

מתוך תצלום של Kristy Kravchenko באתר Unsplash
מתוך תצלום של Kristy Kravchenko באתר Unsplash

הופכים דיסקט בתשובה לשאלה "מה את עושה?"

"אתה מוכן לבחון את המחשבה שהדרך בה אתה מתפרנס אינה בהכרח הזהות שלך, אלא אם אתה גם אוהב את מה שאתה מתפרנס ממנו?" המבט של תכל'ס תבע הבהרה. "אתה עובד במשהו שלא בטוח שאתה אוהב. אם אני אשאל אותך 'מה אתה עושה?' מה תענה לי?" תכל'ס חכך וענה, "שאני עובד במקום עבודה שאני עובד בו, בתפקיד שאני עובד בו." "איך זה מרגיש לענות את התשובה הזו לשאלה 'מה אתה עושה?'" תכל'ס נראה כאילו שסובבתי לו את הדימר לכיוון 'כיבוי'.

"יש לי סיפור קטן בשבילך. לאחד החלקים במרצדת שלי קוראים 'פיסול'. אני רוצה להבין פיסול, לעשות פיסול. לא חושבת שיש לי כוונה להיות פסלת כעיסוק קבוע, אבל מי יודע. בינתיים כבר בא לי גם ללמוד לעשות כלי עבודה, לך תדע. בכל מקרה, לפסל שאני עובדת עליו עכשיו שהוא הראשון שלי, אני זקוקה לבולי עץ. אני יותר זקוקה לאיזה גזע אלון או משהו דומה בקוטר 120 ס"מ ובאורך 150 ס"מ (אם יש לכם, נא במסר פרטי), אבל ברור לי שהסיכוי ליפול על כזה נדיר. גם אם יש, הוא עלול לעלות מחיר שאני לא יכולה לשלם. סביר שאצטרך להתפשר, אבל אני שואפת להתפשר כמה שפחות.

לפני כשבועיים היינו בן-זוגי היקר ואני במסיבה של החבר'ה שלו מהצבא. בעודנו עומדים בין האנשים, צפה אצלי המחשבה שיש ביניהם כאלה שיש להם משק, שטח. אנשים שיש להם כזה, יכול להיות שמונח אצלם איזה גזע-עץ. שיתפתי את כבודו, אפילו הצעתי לשאול במיקרופון. את רעיון המיקרופון הוא לא קנה. אבל כעבור רבע שעה של היעלמות לתוך הציבור הוא חזר עם 'יש לך גזע אורן בקוטר 80 ס"מ'. בינתיים יש לי עוד אחד. ואיך זה קרה? בתשובה לשאלה מה לימור עושה."

"אבל זה לא מה שאת עושה!" מחה תכל'ס. בטח שזה מה שאני עושה. זה רק לא הדבר היחיד שאני עושה. אם הוא היה עונה את כל מה שאני עושה, לא היה יוצא מזה כלום מלבד מבט שאומר, "טוב, העיקר שנחמד לכם ביחד." הזהות שלי נמצאת במיקודים שעל המרצדת, לא במקורות ההכנסה. כששואלים אותי מה אני עושה, אני אתייחס לשאלה במונחים של אחד המיקודים, לא של פרנסה. כמעט תמיד תהיה לשואל הצעה מעניינת, עצה, רעיון לבדוק, רצון לעזור לי.

"תן חלק במרצדת. בעצם תן את כולם." תכל'ס מנה את חלקי המרצדת שלו בקול. "אני רוצה ללמד חבר'ה בחטיבת ביניים מתמטיקה. אני טוב בזה שחבל לך על הזמן, אני יודע לעשות שהם יבינו, לא רק יתכוננו למבחנים. אני רוצה ללמוד צרפתית, לפחות לדעת לדבר ברמה סבירה. אני רוצה לפרסם פוטו-בלוג על בעלי מלאכה בטורקיה. הייתי שם לפני שנה ונגנבתי, לא מפסיק לחשוב על זה. אני רוצה להשתתף במרתון הכנרת. ואני הכי רוצה שיום אחד תהיה לי גלריה או סדנה למלאכה. שזה יהיה מקום שמציגים בו, ושומעים בו הרצאות וגם יהיה אפשר לקנות עבודות. זה הכי."

פניו של תכל'ס השתנו. כי כשעונים לשאלות כמו "מה אתה עושה?" ומחזיקים את העיניים על מה שרוצים לעשות, משהו מסתדר בפנים. המתח שנוצר מהבלבול בין זהות ומקור הכנסה מתפוגג. פתאום יש יותר חשק לעשות, פחות אוכלים את הלב, במיוחד אם החיים לא דבש בזמן האחרון. כשאנחנו מחייכים, אחרים מחייכים אלינו ומשהו אצלם מרגיש שהוא רוצה ויכול לעזור.

יש ילדי לאונרדו שלא חייבים לקרב את מרצדת המיקודים שלהם למקור ההכנסה. יש כאלה שמעדיפים להחזיק במשרה יציבה ולקרוא לשאר העניינים תחביבים. יש כאלה שנחרדים מהרעיון שמה שהם אוהבים יהיה נגוע בכסף ופוחדים מכך שטרנדים בשוק ישנו את ההחלטות המקצועיות שלהם. יש כל מני דרכים לשלב מיקודים והכנסה. בכל דרך בה תבחרו, גם אם מרצדת המיקודים שלכם לא מניבה הכנסה, היא לא פחות חשובה או לגיטימית כתשובה לשאלה "מה את עושה?" ממקום העבודה והתפקיד שלכם. במקרים רבים היא חשובה או לגיטימית יותר.

"מרצדת יפה יש לך, כבר אמרתי. בפעם הבאה נסתכל על איך אתה מתקרב להגשים אותה וגם דואג להכנסה באותו זמן. עד אז, שב תכין רשימה של כל מה שאתה יודע לעשות שיכול להיות שמישהו צריך מבחור צעיר. זה מתוך הנחה שיש לך כוונה לקרב בין החלומות שלך למקורות ההכנסה שלך," אמרתי לתכל'ס. הוא הניד בראשו לאישור, הסתובב והתרחק עם המרצדת. מרחוק הוא נראה כמו בחור מלווה בחבורה קטנה של פרפרים.

מתוך תצלום של Jake Melara באתר Unsplash
מתוך תצלום של Jake Melara באתר Unsplash

שאלת ההישרדות

הועידה לענייני העולם, אוניברסיטת קולורדו, 2012. נושא הפנל: "משרות הן כל כך מיינסטרים: מה יקרה כשפנקיסטים, גותים והיפסטרים יגדלו". קהל גדש את האולם. מיעוטו מבוגרים, רובו צעירים בתלבושות שצועקות 'פנקיסטית' 'גותי' 'ואני היפסטרית'. כמו משתתפים אחרים שהגיעו, גם אני רציתי לשמוע את הסיפורים של עמיתיי הפנליסטים ועוד יותר רציתי לשמוע את השאלות של הצעירים.

את הסיפורים של הפנליסטים היה ממש מעניין לשמוע. כולם עברו מסלול מפותל, כל אחד במקום אחר בעולם, כדי להגיע לרגע ולמקום בו ירגישו שהם עושים את מה שמביא להם סיפוק, שמחה, רצון להתפתח. כולם מצאו את הדרך להתפרנס. כולם שברו מחיצות, קירות חיצוניים ופנימיים, כולם זזו הרבה גם כשמבחוץ נראו נטועים במקום אחד. הגברת מאפל לשעבר הייתה לא פחות נועזת באישיותה מהאקרובט. הקריאייטיב ממשרד הפרסום נדד כזמר שירה עממית לא פחות ממספרת הסיפורים, והוא ימשיך לנדוד כל עוד היצר שם.

כעבור ארבעים דקות הגיע הזמן לשאלות, עדיפות לסטודנטים. טור ארוך וממושמע של תלבושות ססגוניות הסתדר לפני המיקרופון. זה הרגע לו חיכינו – לשמוע את השאלות של הדור הבא. כל השאלות הסתכמו לשאלה אחת: איך משיגים משרה קבועה אצל מעסיק גדול? הפנליסטים היו מופתעים-מאוכזבים לא פחות משאר המבוגרים בקהל; כל מה שהתלבושות הססגוניות רצו זה להיות הסיוט של פינק-פלויד. כמה שעות מאוחר יותר הגענו למסקנה שזה ממש, אבל ממש עצוב. את רוב מסיבת הקוקטייל בערב העברנו במחשבות על מה ולמה, ומה אפשר לעשות עם זה.

במהלך השיחה נצברה ערימה גבוהה של תובנות. כמו למשל:

  • אנשים מניחים שמשרה בחברה גדולה ומוכרת, מכניסה יותר מעבודה יומית.
  • אנשים מניחים שמשרה בחברה גדולה ומוכרת, מספקת ביטחון תעסוקתי.
  • מוסדות הוראה בתחומי האמנויות חייבים לכלול במערכת הלימודים את כל מה שקשור בניהול הפן הפיננסי של החיים. כרגע הם לא עושים את זה.
  • רבים לא רואים שהזהות שלנו אינה נגזרת מהדרך בה אנחנו מתפרנסים. זה נכון רק אם התשוקות העמוקות שלנו, הדברים שממש מעניין אותנו לעשות, גם מחוללים עבורנו הכנסה.
  • אנשים צעירים, סביר להניח שגם מבוגרים יותר, לא יודעים מספיק על פורמטים של תעסוקה ויצירת הכנסה. לכן הם מתקשים לבחור את הפורמט המתאים להם, לעבור בין פורמטים, ולאזן בין רמת הכנסה לצרכים משתנים.
  • יש משהו בשאלות ששמענו, שמאוד מתעלם מאלמנט הזמן והאופן בו מתרחשת צמיחה אישית על כל מרכיביה.

היו עוד הרבה. השיחה הייתה מנומסת ועם זאת חתרנית, עוד ועוד משתתפים הצטרפו, התפצלו לדיוני-משנה, הוסיפו מחשבות, תובנות, עניינים לבדיקה, אפשרויות להשפיע על מדיניות – כל אחד במקום בו הוא נמצא. הפוליטיקלי-קורקט התנדף. ברגע מסוים, קלטתי שאני מתבוננת על כל ההתרחשות כמו על סרט וצצה לי שאלה: איך יכול להיות שהשיחה הזו מתרחשת כאן, בהרכב הזה, בלי שום עכבות מיותרות מצדו של אף משתתף, וללא קשר למקום עבודה, יוקרה, רמת הכנסה, תחום עיסוק וכד'? באותו מעגל שיחה השתתפו המדען הראשי של נאס"א, עיתונאי-חוקר הכותב לעיתון יוקרתי, מספרת סיפורים, מוסיקאי רוק, פסטור של קהילה רוחנית ועובד ביטחון בממשל הפדרלי. במעגל אחר השתתפו סינולוג, מנהלת בית אופרה, סמנכ"ל קריאייטיב, אנתרופולוגית, פסיכולוגית, ראש חוג כלכלה וראש מכון מחקר במשרד ההגנה. הרשימה עוד ארוכה והתארים שציינתי כאן חלקיים מאוד לטובת הקיצור – כמעט כולם עוסקים בהרבה דברים. באותו רגע הם שקעו מעל האזניים בדיון סוער בלי ששום שיקול חיצוני לעצם הדיון יפריע להם.

החלטתי לזרוק את השאלה לחלל – בקול רם. מצאתי את מי שיצליח לעשות שקט, סיפרתי לו מה אני רוצה. הוא ניגש לשולחן לקחת מזלג, הרים את גביע היין שלו באוויר והיכה בו בעדינות מספר פעמים. הראשים הסתובבו. הוא המשיך עוד קצת, עד שנפל השקט. "לימור רוצה לשאול שאלה," אמר בפשטות. שאלתי. השקט המשיך. נראה שהנוכחים התבוננו לתוך עצמם – כל אחד על איך הוא מרגיש כרגע. קולו של איש משרד ההגנה שהוא גם שחקן שייקספיר נלהב עלה ראשון מתוך הציבור, במשפט שנצרב אצל כולנו. "זה המקום היחיד בו אני יכול להיות כל מה שאני," אמר ברכות.

כמה אנחנו כמהים להיות כל מה שאנחנו, בפשטות, בלי עניין. איך בנינו עולם שרובו מתנהל בדיוק ההיפך. שורת התלבושות ששאלה איך משיגים משרה, העידה על כשל ענק. שורת המשתתפים בוועידה, העידה על האפשרות שכשל כזה אינו מחויב המציאות. השאלה שנשארה הייתה, "מאיפה מתחילים לתקן אותו?"

הפנל הלפני אחרון באותה וועידה היה "לשרוד כאמן". אולם מפוצץ קהל, בלי תלבושות ססגוניות, רק מנות גדושות של סימני שאלה בעיניים. אולי בגלל הדיון שהתחולל שני ערבים קודם, אולי בגלל עצמת סימני השאלה, אולי בגלל שהיה חם מדי ואולי בגלל העייפות, הפך הפנל הזה להיות דיון גלוי-לב. סימני השאלה התחלפו בדמעות של צער, של שמחה, על צלקות ועל רגעים מופלאים שעבורם אמנים מוכנים לעבוד קשה לאורך שנים. היו לנו תשובות על איך שורדים כאמן, הן לא היו פשוטות והן לא הבטיחו מסלול קל. עם זאת, אפשרי.

Leonardo

ירדנו מהבמה מותשים מהעצמות הרגשיות שעברו שם. בלי שמישהו נתן סימן, נעמדנו במעגל קטן והתבוננו זה בזה ארוכות. לי זה הרגיש כאילו אנחנו קבוצת ניצולים של משהו. "אנחנו יכולים לעשות משהו בקשר לזה. אנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לזה. יש לנו אחריות כאן," אמר המבוגר במשתתפים, גבר כהה וכבד, פסטור בהכשרתו ועיסוקו, נגן גיטרה-בס חושני עם נשמה ענקית. מכיס מכנסיו המרופטים שלף כמה כרטיסי ביקור מודפסים במדפסת ביתית וחילק לנו. "נתכתב על זה, אם נוכל. אם לא, אנחנו לפחות מבטיחים לעצמנו לעשות משהו בעניין. כל אחד מה שהוא יכול." אחרי שתיקה קצרה הוסיף, "צריך שיהיה יותר הוגן. לא כולם מקבלים במתנה את אותה מידה של כוח ונחישות. זה צריך להיות יותר הוגן ממה שאנחנו פגשנו עד עכשיו. ושיהיה לנו הכוח להמשיך." על הברכה הזו נפרדנו.

וודאי שהתלבושות הססגוניות רוצות לזכות במשרה אצל מעסיק גדול – זו האופציה היחידה שנראית בטוחה כלכלית. אף אחד לא רוצה להגיע לרגע בו יהפוך חסר בית, מקרה סעד, נטול חופש. בעבור זה, הם חושבים שהם מוכנים לוותר על סוגים אחרים של חופש, סיפוק, שמחה, חלומות. אלה יחכו לפנסיה. וודאי שלאמנים יש עדיין סימני שאלה של פחד ותקווה. אנחנו לא באמת רוצים לוותר.

מי שיצר אתי קשר בעקבות אותו אירוע היה האקרובט. אחרי כל הדיבורים והרגשות העזים הוא הבין שעבור אנשים כמותו וכמותי, מרובי כישרונות ועיסוקים שלא יכולים להתמקד בקריירה אחת, יש לשאלת ההישרדות עוד רובד של קושי, גם אם לא מעט הזדמנויות. שבמקום ליפול בין הכיסאות ולהיאבק על אוויר בכל פעם שאנחנו נופלים לתוך עוד סדק, במקום לשבת לשבור את הראש על איזו הזדמנות לאמץ ולפחד כל הדרך שטעינו, צריך לגבש איזו תפיסה. אולי אופן התבוננות על דרך, על כלים. ושהתפיסה הזו צריכה לקחת בחשבון עוד דברים מלבד פרנסה ותעסוקה. אלא שכדי ש'ילדי לאונרדו' יוכלו להרגיש בטוח להניח את הרגל ולחיות מעבר להישרדות, צריך להתחיל משם, מהפרנסה והתעסוקה.

הוא הלך ללמד אקרובטים איך לבנות לעצמם מסלול שלוקח בחשבון את העובדה שמתישהו הם יצטרכו להשתלשל מטה מהחבלים ולעשות משהו אחר. שיש כמות מסוימת של מורים לאקרובטיקה שהעולם יכול להכיל, לא יותר. שלא יגיעו לרגע בו יהיו זרוקים לאנחות אחרי שנים באור הזרקורים. אני דגרתי קצת יותר זמן על המחשבה אודות מה אני יכולה לעשות. בסוף נולדה תפיסה, אופן התבוננות על דרך, על כלים. הכתיבה על 'ילדי לאונרדו' היא עבורי קיום הבטחה.