להסביר את עצמי לאחרים

"נחמד לשבת על שפת עמק בעולם דמיוני ולדבר על מרצדות," אמר הצעיר. "השאלה היא איך אני מסביר את עצמי לאחרים." חייכתי, ובאותו זמן הרגשתי דריכה מוכרת שכבר למדתי להרגיע במהירות. יש שם צלקות שיכולתי להסתדר בלעדיהן. הרבה אנשים יכלו לחסוך לי אם היו מוכנים להבין שיש דברים שהם לא רואים, לא יודעים, שיש אפשרויות נוספות מלבד המוכרות להם. שזה בסדר לגמרי שהם לא יודעים, רק שיקשיבו כדי להבין במקום לנסות לתקן אותי, להוכיח לי שאני טועה. "הדרך להסביר את עצמך לאחרים מתחילה בזה שתקבל את העובדה שאתה תצטרך למצוא את הדרך שמתאימה לך, ולעשות את העבודה." הוא לא נראה יותר מדי מופתע.

אם אני יכולה, אני לא מסתירה. ההיפך. יכולה פירושו שאני יודעת שאני יודעת מי אני, זה ברור לי לגמרי. יכולה פירושו גם שיש סיכוי שהאחר יקשיב. הוא פנוי, זה זמן מתאים ואני לא מתעקשת לדחוס לו לראש משהו בכוח. להסביר את עצמי הפך להיות פרויקט אישי: לעזור להכיר בנטייה הזו, לראות את הערך שיש בה במקביל לערכה של התמקדות. לא להתנצל, לשתף אם אני מוכנה לשתף, גם לטובת אחרים שהם כמוני ולא כמוני.

אני מנסה להתאים את הגישה למי שאני משוחחת אתו באותו רגע. אני שואפת להקשיב לפני שנגיע לשאלה "אז מה את עושה?". לשמוע אחרים מדברים על עצמם ומדברים בכלל, נותן לי מושג טוב על נקודת ממשק אפשרית בינינו. כשנגיע לשאלה, אני אתייחס קודם כל לנקודת הממשק הזו ואדבר על "מה אני עושה" רק בהקשר הזה. התשובה שלי לא חייבת לכלול את כל מה שאני עושה כרגע או בכלל, מול כל אדם ששואל אותי. במקום להנחית את כל הערימה, אומר רק את מה שיצור תחושה של מכנה משותף, יצור נוחיות במקום עומס. כן, זה אומר להניח לחלק מהדברים ולא לדרוש מכל אדם לקבל את כולי כמו שאני.

הומור לא מזיק. לפעמים, כששואלים אותי מה אני עושה, אני שואלת מה רוצים לדעת. אם רוצים לדעת מה אני עושה כרגע, מה עשיתי לפני חודש או חצי שנה, מה אני עושה בעבודה, לפרנסתי או בבית. זה מעורר מחשבה חדשה אצל השואל ובדרך כלל גם חיוך. השאלה שמלכתחילה נשאלת מתוך הרגל חברתי מנומס וניסיון לברר אם שווה לבזבז עלי את הזמן, מקבלת תפנית מפתיעה והפתעות מעוררות חיוך.

אני בוחרת מילים בתשומת לב. במיוחד במה שקשור למידת המעורבות שלי בתחום מסוים, או השלב בו אני נמצאת. אני לא אומר "התחום שלי הוא שיווק באינטרנט" אם כל מה שעשיתי עד עכשיו זה לשחק קצת עם פרופילים בפייסבוק. גם לא אומר "אני מתעניינת בכתב שומרי" אם בסך הכל קראתי על זה כמה שעות. ילדי לאונרדו מתעניינים בו זמנית בהמון דברים. לא הכל צריך להיכנס לשיחות עם אנשים, וודאי שלא עם כל האנשים. אם בכל זאת יוצא שאני מדברת על משהו כזה, אני אציין שההתעניינות שלי זמנית ולא בהכרח חלק קבוע ממה שאני עושה.

במסגרת אותו רעיון – בחירת מילים בתשומת לב – בחרתי להשתמש בביטוי 'ילדי לאונרדו'. הוא ביטוי שנוח לי לומר אותו, לכתוב אותו. הוא ביטוי שמייצג את מי שאני מרגישה שאני. נראה לי שאחרים מתחברים אליו די בקלות אחרי שהם שואלים ומקבלים הסבר קצר. הוא ביטוי שעוזר לי.

talk

אני מתעכבת יותר על תועלת מאשר על תכונה או ידע. כשאני אומרת שאני 'מנצחת תזמורת' התגובה המידית היא קול משתאה ומלא הערכה, מן "אווווו". אז באה השאלה "איפה את מנצחת?" אלא שברוב המקרים, מעבר לליטוף הזריז לאגו, ברור שרוב השואלים לא שאלו מתוך כוונה לבוא להתנצח אצלי. הם בוודאי לא יכולים לראות איך העובדה שאני מנצחת יכולה להביא להם תועלת. אם יש לי סיבה ועניין, אני מתרגמת עבורם יכולות וידע בניצוח, לדברים שיכולים להיות שימושיים להם.

דוגמאות. עדיף בלי דיבורים 'בכללי' כי אף אחד לא באמת מבין אותם. זה לא תמיד קל לילדת לאונרדו אך אפשרי, בעיקר אם מתאמנים בקביעות. קל יותר להתחבר לסיפור על זה שישבתי שבוע וציירתי מנדלות בצבעי אדמה מאשר להבין למה אני מחטטת בקשר בין חומר, רוחניות וביטוי אמנותי בתרבויות עתיקות. נכון שהשני נשמע יותר מתוחכם ו'גבוה' אבל אחרי שאני אוריד את המבט מהאולימפוס, אגלה שאף אחד לא נשאר להקשיב. אנשים צריכים דוגמאות כדי לדמיין אותן ואז הם יכולים להתחבר לשיחה.

אני לא מזלזלת באנשים שאין להם נטייה דומה, ולא מנסה לנקום. החברה צריכה את כולנו – בעלי כל סוגי הנטיות, הכישורים, רמות הניסיון, התכונות. היא רק לא צריכה את כולנו במקום אחד, באותו זמן ולאותו צורך. אם אני רוצה שיבינו ויעריכו אותי, אם אני רוצה לפתוח עוד אפשרויות לעצמי ולאחרים, אני זקוקה לחברים, לא לאויבים. אפילו אם לפעמים ממש בא לי להעמיד כמה אנשים מול המראה ולשאול אותם מה דעתם, אני יודעת שנקמה לא תעזור.

אם אני יודעת מה הנושא-על שלי, מה התמה המרכזית, אני משתמשת בהם. יש לי חבר טוב שמתעסק בכל מני עניינים, כל פעם בכיוון קצת שונה, מתחיל וממשיך, מתחיל ועוזב, פתאום נוסע לאיזו חור בקצה העולם לכמה זמן, חוזר ופוצח ביזמה לגמרי לא קשורה בעליל וכל מני כאלה. זה התיאור הסטנדרטי להתנהלות שלו. אבל כששואלים אותו, "תגיד, מה אתה עושה?" הוא עונה, "אני? אני מאתגר את עצמי. זה מה אני עושה." זה הנושא-על שלו, התמה המרכזית ולאורה קל הרבה יותר להבין מדוע אתם יושבים לידו כבר חצי שעה ושומעים סיפורים על כל מני דברים לא קשורים… אם הראש שלכם פתוח להבין את התועלת, זה יהיה מישהו שתחפשו בפעם הבאה שתרצו לבדוק אתגר שאחרים חוששים לגשת אליו מהפחד 'להיכשל'.

אני מכירה בזה שלפעמים אין דרך ולא כולם יהיו חברים שלי. היו מקרים בהם כל ניסיון להסביר את עצמי נתקל שוב ושוב במבטי בוז, שאלות עוקצניות, הערות סרקסטיות וניסיון מפורש לחנך אותי לדעת יותר טוב באמצעות ענישה. אחת המורות שלי בתיכון הייתה כזו. העובדה שחלמתי רוב הזמן הטריפה את דעתה. היא הייתה בטוחה שאני לא מקשיבה לה גם אם הסתכלתי לכיוונה כל השיעור (וחלמתי באותו זמן). היא הייתה נחושה 'להראות לי מה זה' בכלים שעמדו לרשותה. זה לא הצליח לה; אני למדתי שיש מקרים בהם אין דרך. האופציה הבריאה הייתה להגיע לכל השיעורים, לתת לה להוציא אותי כעבור כמה דקות, ללכת לספריה וללמוד את אותו נושא בדיוק, לבד. את המורה לא יכולתי להחליף, אבל אם זו הייתה חברה שלי, הייתה מחליפה. מוצאת אחרת.

"סבבה תודה" אמר הצעיר, "נזרום עם זה, נראה מה יביא. יאללה ביי" הוסיף ופנה לדרכו.

רשומה קודמת
רשומה הבאה
Loading Facebook Comments ...

2 thoughts on “להסביר את עצמי לאחרים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *