מפגש ראשון

מצאתי את חמשת הערכים שלי. אספתי חמש אבני חצץ ורשמתי על כל אחת מהן את אחד הערכים בכתב חגיגי. כעת, היו לי אבני בוחן אמיתיות. ביניהן, שרטטתי במקל על הארץ 'חוק הירושה'. הנחתי את האבנים ליד השרטוט ושאלתי את עצמי את אותה שאלה ששאלתי את האנשים בעמק. הייתה לי תשובה לבחינה. ארבע מהאבנים תמכו, אחת גרמה לי להרהר, "לא בדיוק. זה לא בדיוק מתאים למה שאת מעריכה עכשיו." במקרה הזה אי אפשר ללכת לפי 'הרוב קובע', אלא לחשב עוד קצת על איך הערך הזה מחדד את התשובה שלי להיות יותר מדויקת, לכזו שמאחוריה אני יכולה לעמוד בלב שלם. אחרי דקה-שתיים מצאתי תשובה קצת אחרת, נכונה יותר.

אלא שעכשיו נהייתי סקרנית לבחון את אבני הבוחן בעוד כמה משימות. מחקתי את 'חוק הירושה' ורשמתי כל מני דברים שממש מתחשק לי לעשות, שמסקרנים אותי בדיוק עכשיו. ליד כל אחד מהם הנחתי את אבני הבוחן, וניסיתי לברר כמה הדבר מהותי לי, אם הוא מתאים לי, אם אני באמת צריכה ללכת לשם עכשיו. היו דברים שקפצו מיד כ'כן' וודאי, היו דברים שהיו ממש 'לא'. היו הרבה דברים באמצע ותוך כדי משחק עלו לי עוד ועוד רעיונות לדברים שאני רוצה לבחון באבני הבוחן. לא נשאר מקום סביבי וקמתי לרשום עוד מילים וביטויים על החול. כשהרמתי את הראש להתבונן בכל מה שרשמתי, הבחנתי במישהו עומד ומתבונן בי.

"שלום לך," אמר לפני שהספקתי אני לומר משהו, "נעים מאוד, אני מהעמק." "עמק יזרעאל? עמק הירדן? עמק בית שאן?," שאלתי, למרות שאני חושדת בכל מי שאומר שהוא "מהעמק" שהוא מעמק יזרעאל. "העמק שאת קוראת לו עמק 'חיי'", ענה. "מאיפה אתה יודע שאני קוראת לו כך?" שאלתי. הוא התקרב לשדה הביטויים שרשמתי בחול והתיישב בקרחת המילים. התקרבתי וישבתי לידו. "נראה שמעניין לך," אמר. "מעניין לי מאוד, קצת יותר מדי," עניתי. "את משתמשת בכלי הלא נכון," הוסיף. "אני מבין את עניין אבני הבוחן, אלא שהן מתאימות להחלטות מהותיות בעניין ידוע. את צריכה כלי אחר ואני חושב שאני יכול לעזור לך למצוא אותו." "אם אתה יודע מהו ויש לך אותו אז בוא לא נבזבז  זמן?" הצעתי. "אני לא יודע מהו, אני רק יודע שאני יכול לעזור למצוא. זה מה שאני עושה כאן," ענה בסבלנות.

הבנתי שסבלנות זה רמז והשתדלתי להפיק את הנוכחות הסבלנית ביותר שיש לי. "יפה," אמר, "הסתכלי על כל המילים, צירופי המילים והמשפטים הקצרים שרשמת, אלה כולם דברים שמעניינים אותך. הם מעניינים אותך לאיזה צורך?" קמתי כדי לקרוא את מה שכתבתי. "חלק מהם דברים שפשוט מעניינים אותי, מסקרנות, לא שאני מתכוונת לעשות משהו בקשר אליהם, אבל אני סקרנית לדעת יותר, יש בהם קסם עבורי. חלק מהם דברים שאני רוצה לנסות, יש כאלה שיותר מושכים, כאלה שיותר-יותר מושכים וכאלה שממש קוראים בשמי." זה מה שידעתי לומר בינתיים. "וכולם מעניינים אותך כרגע?" שאל. הנדתי בראשי לאישור. "אז מה מונע ממך לעסוק בכל העניינים האלה ממש עכשיו?" שאל.

"אתה רציני?!" שאלתי, "איך אני יכולה לעסוק בכולם כרגע, זה המון. ברור שאני חייבת לבחור." "אז מה מונע ממך לבחור?" שאל בדיוק באותה ארשת. "שמע בחור," אמרתי, "אתה מתחיל לעצבן אותי. מה לא מובן? אלה המון דברים לבחור מתוכם!" הוא שתק והמתין, כנראה לתשובה אחרת.

beach-sand-stones

מה באמת מונע ממני לבחור?  ולמה אבני הבוחן הן לא הכלי הנכון? קמתי וניסיתי אותן שוב על כמה מהמשפטים, עברתי עוד משפט ועוד אחד והן לא עזרו לי בכלל. "מה את עושה?" שאל. "אני מנסה לבחור בעזרת אבני הבוחן." "יכול להיות שמצנפת המיון מהארי פוטר תעזור לך יותר, לא אבני הבוחן. כבר אמרתי, הן מתאימות להחלטות מהותיות, בעניין ידוע. הן לא כלי מיון ובחירה."

חזרתי לשבת לידו, הנחתי את האבנים בכיס ואמרתי בשקט, "לא בא לי לוותר על משהו ואני לא יכולה לעשות הכל." הוא הצביע לכיוון העמק, "אנשי האשכולות שהנחת שם, כן? מתוך היכרות מסוימת שיש לי אתם, אני יכול לומר שהם ידעו בדיוק כמו כל אחד אחר שהם לא יחיו לנצח. ההבדל בינם לבין רבים אחרים הוא, שהם מצאו את הדרך למצות את הזמן באופן מספק. אף אחד מהם לא חי כל דקה מאושר עד הגג, אף אחד מהם לא חי חיים נטולי סבל כזה או אחר, כולם השתעממו והיו מתוסכלים לפרקים. אלא שבהשוואה לרבים אחרים, הם חיו יותר שעות מרוכזים במה שאתגר אותם. די בדומה שאיך שנראית קודם, כשעמדתי מהצד והתבוננתי בך רושמת על החול ומשחקת עם האבנים."

"לרשום על חול ולשחק עם אבנים זה לא משהו שמעניין אותי במיוחד," עניתי בלי לחשוב יותר מדי. "אני מניח שאת צודקת אבל לא בזה עסקת. ניסית למצוא דרך לעשות סדר בדברים, ניסית למצוא את ההיגיון שיעמוד מאחורי כלי שאת מחפשת, שזה מסוג האתגרים שלדעתי הצנועה את מאוד אוהבת." חייכתי, שזה מה שאני בדרך-כלל עושה בנוכחות תובנות ברורות.

הוא אמר שהוא יכול לעזור לי למצוא כלי שאני מחפשת, שזה מה שהוא עושה כאן. כלומר, שמה שאני עושה כרגע, זה לחפש כלי. זה גם אומר שהכלים שאני מכירה לתכנון תכניות חיים, ניהול עצמי וניהול הזמן העומד לרשותי, לא תואמים את הצורך שאני מתמודדת אתו כרגע ממש, צורך אפייני לילדי לאונרדו – לבחור במה לעסוק, כשחוסר הרצון לוותר מפריע קצת פחות מדבר אחר שהוא ממש מפחיד: לבחור דבר אחד. די דומה ללא לבחור בכלל. חיים שלמים יכולים ללכת לאיבוד בין שני הקצוות הללו.

"מה עשית עד עכשיו?" שאל פתאום. "מי אמר שעשיתי טוב?" שאלתי בחזרה. הוא סובב את הראש לכיווני, נעץ בי מבט ואמר בקול שקט, "את הבאת אותי לכאן. אם את מתכוונת לבלבל את עצמך בכוונה, שחררי אותי." המבט לא התכוון לתת לי לחשוב שהוא מתלוצץ.

"קראתי לעצמי 'מתמקדת רב-תחומית' שהוא שם כיסוי לעובדה שאני לא יכולה להתמקד בעניין או עיסוק יחיד לאורך זמן, וגם אין לי רצון כזה. אני סבורה שיש דרך לשלב מגוון עיסוקים ובאותו זמן להרוויח את מה שמאפשרים מיקוד ובהירות." "את מכירה את הדרך?" שאל, "כי אם כן, יש לך כלי."

אני מתגלגלת בין תחומים, או מגלגלת עיסוקים, או מתמקדת רב-תחומית או איך שקוראים לזה, לא יודעת. הוא פרץ לתוך המחשבות שלי, "מה שמבלבל, היא העובדה שאין לדרך ההתנהלות הזו שם 'רשמי' או מקובל. בעת הזו, אם משהו לא מקבל הכרה רשמית הוא נתפס כחריג ונוצר הרושם שקיימת בעיה. אין בעיה רק דרך אחרת להגיע לסיפוק ולתוצאות."  ידעתי שהוא צודק ובאותו זמן ידעתי שיש קושי ב… "הניחי למחשבות האלה כרגע," הוסיף, "סדרי לך את הכלי, שזה מה שבאמת מעניין אותך לעשות. אחר-כך תבדקי מה אפשר לעשות אתו ביום-יום, ב'העולם האמיתי'. תצטרכי לתת זינוק ולהאמין במה שאת כבר יודעת. יהיה לך קל יותר אם תתחילי בלתת לדרך כינוי, שם עבודה, כמו שבחרת את הכינוי 'ילדי לאונרדו'. ונראה לי שהתפקיד שלי כאן הסתיים לעת עתה."

הוא קם ממקומו, פסע לכיוון העמק ונעלם מקו האופק שלי. נשארתי לשבת עוד קצת ואז קמתי גם אני ופסעתי למקום ממנו אוכל לראות את כל מה שרשמתי על החול. מה הדרך או איך קוראים לה? "תצטרכי לתת זינוק ולהאמין במה שאת כבר יודעת" אמר. למה התכוון? בראש שמעתי את המחשבות זזות במסדרונות, מעבירות עניין מכאן לשם, מצרפות, מפרידות, מוחקות, מבהירות. רעיונות לשמות צצו, נפסלו, עלו אחרים. "לא, זה לא במילים. זה קודם במה שהמילים מתארות." הראש חיפש תמונה. מה רואים? מה רואים? הרגליים נשאו אותי ללכת משם, לחשוב בהליכה.

כעבור כמה דקות עצרתי, התבוננתי לכיוון העמק וחייכתי. כל הסיפור הזה היה מפגש שלי עם חונך. יש לנו את האפשרות להיעזר בחונכים, חיצוניים ופנימיים והמפגש אתם לפני יציאה למסע הכרחי לביסוס הביטחון הפנימי. הם לא רק מסייעים ברגעים קשים ומופיעים בדיוק ברגע בו נדמה שלא יהיה שם אף אחד. הם מאתגרים אותנו לומר אמת ולהציב לעצמנו מטרות ראויות. התקרבתי לשפת העמק וקראתי פנימה, "תודה!". העמק החזיר לי הדהוד יחיד, ושקט.

רשומה קודמת
רשומה הבאה
Loading Facebook Comments ...

One thought on “מפגש ראשון”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *