מי אני?

חזרתי לשבת בראש ההר הגבוה, זה שמשקיף על עמק 'חיי'. התבוננתי שוב על ה'אנשי אשכולות'.

איזבלה ד'אסטה, מאיה אנג'לו, הילדגרד פון בינגן, כל אחת זזה אחרת. גינונים ומחוות של תרבויות ותקופות שונות. נשים עם הזדמנויות ואפשרויות מאוד שונות לבחור מתוכן, נסיבות, אמצעים, יחסים – כל כך הרבה הבדלים. המהר"ל מפראג, תומס מור, הרמב"ם. שוב, הבדלים… ואז צץ לי רעיון. "היי," צעקתי לתוך העמק, "אתם שם! יש לי שאלה אליכם." זה לקח כמה חזרות עד שכולם הבינו שאני מתכוונת אליהם, עצרו והתבוננו בי. "יש לי שאלה," חזרתי, "יכול להיות שהיא תישמע לכם מוזרה ואני מקווה שאף-אחד לא ייקח את זה קשה. בכל מקרה, אני סקרנית לדעת…" הם המשיכו להתבונן בי. "אז ככה… אלה שנולדו אחרי תומס מור ודאי שמעו על העניין, אלה שלפניו לא. בכל מקרה, אני רוצה לדעת כיצד הייתם נוהגים בעניין חוק הירושה אם הייתם במצבו." הם התבוננו זה בזה. במצבם הנוכחי לא בדיוק היה להם משהו דחוף יותר לעשות. תומס הבין. הוא כינס אותם סביבו וראיתי שהוא משוחח אתם, מספר להם את הסיפור. הם האזינו בתשומת לב.

כשסיים, קראתי בשאלה שוב. הם שקעו לתוך מחשבותיהם, מדי פעם מתבוננים בתומס. כעבור זמן, הרים לאונרדו את ראשו המזוקן ואמר בשקט כעוס, "אני לא הייתי נשאר שם. הייתי עוזב הכל ועובר למקום אחר." תומס יאנג חיכה רגע והוסיף, "אף אחד מאתנו לא היה במצבך. בתשובה לשאלה: ברור לי שהנסיבות היו שונות, אבל כשקרה לי דבר דומה, פרשתי מהמכון המלכותי לטובת הרפואה." מאיה אנג'לו התקרבה לתומס מור ושאלה אם היא יכולה להניח יד על זרועו, לחזק אותו. היא הבינה שלא. הוא קיבל את הכוונה שלה בניע ראש מאופק. אבן אל-היית'ם התקרב ואמר, "אני שמתי עצמי משוגע כדי לחמוק מעונשו של הח'ליף." "נעלת את עצמך בבית לתקופה ארוכה, התרחקת מהסדר הציבורי" אמר לו תומס. "נכון", השיב אבן אל-היית'ם.

הם ידעו מי הם.

הם ידעו מי הם. היו לכל אחת ואחד מהם אבני בוחן פנימיות, פרטיות, מוצקות. לאורן הלכו, אתן השתנו. אבני הבוחן השפיעו על המעשים וההחלטות שלהם יותר מהשפעות הסביבה, התקופה, התרבות.

הלך נווד לאורך הנחל וראה במורד הדרך אישה מבוגרת יושבת על הגדה ובוהה במים. ישב לידה ושאל "יש לך אולי משהו לאכול?" ענתה –
"כן. יש בתרמילי קצת מזון. פתח וקח מה שתרצה." פתח הנווד את תרמילה של האישה המבוגרת ובצד חצי כיכר לחם וחריץ גבינה חריפה ראה יהלום גדול מונח, סתם כך. אחז את היהלום בידו ושאל "ואת זה, אני יכול לקחת?" "כן," ענתה האישה המבוגרת.
קם ממקומו שמח וטוב לב ויצא לדרכו כשהוא אוחז במה שיביא לו עושר גדול. אחר כברת דרך עצר, חזר ואמר "איני רוצה את היהלום. אני רוצה את מה שאפשר לך לתת לי אותו." 

כאן בדרך כלל מסתיים הסיפור. בגרסה שלי, יש בו עוד משפט:

הרימה האישה המבוגרת את מבטה, פשטה את ידה ואמרה "אם כך, תן לי אותו…"

horizontal-930716_1920

אבני בוחן זה קשה. נדמה שהרבה יותר נוח ללכת בדרך המאמר הידוע, "אני אישה של ערכים. אם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי ערכים אחרים." אלא שכדי שילד לאונרדו יוכל לשגשג במגוון עיסוקים ותחומים, בלי להרגיש כמו מישהו שהפיל חבילת ג'ולים וגולות על רצפת שיש, נדרשות אבני בוחן. זה נכון לגבי כל אדם, עוד יותר נכון לילדי לאונרדו. הן עוזרות לברר אחרי אילו תשוקות כדאי ללכת, עם מה כדאי לחכות ואת מה להניח. הן עוזרות להרגיע את התוכי ששואל, "את בטוחה שההחלטה שלך נכונה?" התוכי שבא לי לירות בו קצת פחות מחברו המשתק, "אבל מה מבטיח לך שזה יצליח?"

דרך טובה להסיר את הכישוף המשתק שמטיל חוסר וודאות, היא להכיר את הערכים של עצמך. אנשי האשכולות בעמק 'חיי', שבינתיים המשיכו לספר אחד לשני סיפורים, ידעו מה הערכים שלהם. הם הכירו את הליבה הפנימית שלהם ולפיה פעלו. אפשר להתבונן על הבחירה של תומס מור כעניין חמור, אלא שדעה כזו היא דעתנו, לא דעתו. הוא פעל לפי ערך שלו. קשה לקבל מעשה כזה – אדם השולח את עצמו אל מותו בעיניים פקוחות. עם זאת, אפילו בעניין הזה, יש הבדל בין מי שפועל מכוח ערך שלו, לבין מי שמשרת ערכים של אחרים, או כופה אותם על אחרים מלבדו.

הסתכלתי עליהם שוב, על האנשים בעמק. עם כל העליות, המורדות, הזעף, התשוקה, התגליות, היופי והכאב, הם היו אנשים שלמים, לא קרועים בין מחויבויות לבין נשמה, Uomo Universale.

התרגיל שלמדתי מלורי

"עשית את התרגיל חמישה מחמישים?" שאל הקול הגבוה מהצד השני של הקו. "עברתי על זה, אבל לא הספקתי לעשות ממש עד הסוף…" הייתה תשובתי המתחמקת. הקול היה קולה של לורי. שתינו למדנו באותו בית ספר לאימון, אני הייתי התרגיל שלה, היא הייתה המאמנת הראשונה שלי. היא בקנדה, אני בישראל, מעולם לא נפגשנו. היא שתקה מספיק זמן כדי שאבין שאני צריכה לדבר. "בואי נאמר, שתרגיל על ערכים הוא לא בדיוק מה שמרטיט אותי. כבר עשיתי כאלה מלא, אני כבר יודעת מה הערכים שלי, לא בא לי להתמרח על עצמי שוב. חייבים או שאפשר לדלג?"

"יש לך את רשימת הערכים שלך באיזה מקום? אם כן, מצאי אותה ושימי אותה לפנייך" אמרה לורי. הקלדתי 'ערכים' והמסמך הופיע. "יש", פלטתי לתוך השפופרת בחוסר חשק. לורי המשיכה בקולה הגבוה והחברותי, "יפה. הסתכלי על הערך החמישי ברשימה. אם הוא הגיע לשם אחרי שסיננת מחמישים, כנראה שמדובר במשהו שאת מעריכה מאוד. משהו שאת רואה שמכניס לחייך מידה גדולה של ערך." "את יכולה בבקשה לחזור על מה שאמרת?" ביקשתי ממנה. היא חזרה כמעט מילה במילה. משהו זז לי בתמונה. התפיסה שלי את המילה 'ערכים' נפתחה למשמעויות חדשות.

חשבתי שאני שומעת את לורי מתנשפת. קצת מוזר אם אנחנו מכירות רק מעבר לקו כל-כך מעט זמן. אזרתי אומץ ושאלתי בקול הכי עדין שיכולתי לגייס, "לורי, אני חושבת שיש שיבוש בקו…" לורי פרצה בצחוק, "בדיוק התכוונתי לשאול אותך אם זה בסדר שאני ארוץ סביב החדר בזמן שאנחנו מדברות. החימום התקלקל, אני מחכה לטכנאי. בחוץ 30 מעלות מינוס, אני מתחילה להרגיש את זה. את בטח שומעת אותי מתנשפת." היא צחקה שוב, גם אני.

"לימור" הוסיפה, "קוראים לתרגיל הזה 'רי-פריים'. יש לנו אפשרות למסגר מחדש משהו ולראות אותו אחרת ממה שראינו קודם. 'ערך', מבינה אחרת עכשיו?" כן. מבינה אחרת גם את לורי.

"ערך, משהו שאני רואה בו ערך, מעריכה. ערכי בעיניי, ערכי שלי בעיני אחרים. כמעט כל דבר יכול להיחשב ערך, וערכו נקבע בעיני המתבונן. ערך הוא לא דבר אבסולוטי, אנחנו מסכימים לראות בו ערך. הוא אינו בהכרח עמיד לכל החיים. בהחלט יכול להיות שתפסיקי לראות ערך במשהו ותעברי לראות ערך במשהו אחר." המחשבות האלה סיקרנו אותי מספיק כדי להסכים לחזור לתרגיל 'חמישה מחמישים' ולעשות אותו כמו שצריך. "לפני שתחזרי לתרגיל אני רוצה לחדד. נסי לאתר את הערכים לפיהם את רוצה לחיות עכשיו. לא מה שאת הערכת פעם, לא איך שהעריכו אותך אחרים בעבר, לא מה שאת מקווה לעתיד. נסי לברר מה את מעריכה כיום. שנה אחורה, שנה קדימה."

marbles-628820_1920

ערכים

אני עדיין חושבת שיש משהו מכביד במילה הזו. אולי בגלל שיש מאמץ באיתור ערכים – של אדם, משפחה, חברה, ארגון, קהילה. אולי בגלל שיש בזה משהו שבקלות יכול להפוך סתם דיבורים מהפה החוצה. ואולי בגלל הבנה לא נכונה או קידום אגרסיבי של ערכים מסוימים כשווים יותר מערכים אחרים.

באותו זמן, אם מתייחסים ברצינות לאיתור ערכים ומוצאים אותם, הם יכולים לשנות באופן דרמטי את כל ההתנהלות שלנו. להקל עלינו, לחסוך מאמץ, להפיח חיים, ליצור עמוד שידרה ברור שנותן לבעליו הרגשה טובה, שלמות, השלמה.

נסו את התרגיל, גם אם כבר ביצעתם אותו או דומה לו בעבר. הרווח יכול להיות משמעותי. עשיתי את התרגיל תוך כדי כתיבה, השוויתי את התוצאות לתוצאות עבר מכל הפעמים שהרגשתי שהג'ולות מתפזרות לי. יש הבדל, והבנת ההבדל עזרה לי לאסוף את הג'ולות ולהתארגן מחדש בכיוון נכון יותר.

אם תוך כדי התרגיל יופיעו התוכים, יתיישבו ליד ערכים מסוימים ויתחילו לטרטר "מה כבר אפשר לעשות עם זה בעולם?" או "את בטוחה שאנשים סביבך יאהבו שתתנהגי לפי הערך הזה?" או "איך יכול להיות שהכנסת לרשימה דווקא את ערך X ולא את Y?! זה מה זה לא את…", בדקו אם הערך שצדו התוכים הוא באמת ערך שלכם, ולא ערך של איזה 'שלהם' מסתורי. אם זה ערך אמיתי שלכם, העיפו את התוכים מהחלון לעת עתה. כרגע, לא מחפשים את הקשר המעשי בין ערכים, החלטות ופעולות. עוד לא ירדתי לתוך עמק 'חיי'. נגיע לשם.

להורדת הקובץ 'חמישה מחמישים'.

רשומה קודמת
רשומה הבאה
Loading Facebook Comments ...

One thought on “מי אני?”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *